רסיסי סוריאליזם
לנשיאנו האהוב קפץ השימון. הוא שוב דוחף את עצמו למרכז הבמה, שוכח לחלוטין שהמקום היחיד שאליו מותר לו לדחוף את אפו הוא ממחטתו. שוב הוא רוכב, שוב הוא יוזם תוכניות מדיניות. סיעות הימין תוקפות אותו בשצף קצף, ופתאום אתה מוצא את עצמך משתוקק למקלחת, לאחר שמצאת את עצמך מסכים עם זבולון אורלב.
* * * * *
בית משפט צבאי קבע שמשה תמיר הוא שקרן – "לא אמר אמת", בניסוח המכובס – ושאמינות היא ערך עליון בצה"ל. באופן תמוה, לא בעט בית הדין את תמיר מהצבא, ולא גזר עליו עונש מאסר, אלא הסתפק בהורדתו לדרגת אלוף משנה – ומסיבות שאינן ברורות לבני אנוש פשוטים, בשלילת רשיון הנהיגה שלו. זו החלטה משונה; תמיר עצמו לא גרם לתאונה, ממילא יש לו נהג בוס (היחיד שיצא בסדר מכל הפרשה האומללה), ולא ברור מה יעלה או יוריד רשיון הנהיגה שלו. כנראה שזה היה אמור להסתיר את העובדה שעל עבירות חמורות, שקצין זוטר או נגד נכלאים ומודחים בעטיין, הוא לא יישב ולו יום אחד בכלא.
פעם, מזמן, זרק בן גוריון מהצבא את אורי בן ארי. הלה, רצוי להזכיר, היה קצין קצת יותר חשוב בתולדות צה"ל מאשר משה תמיר. גם הוא ראה הרבה אש ואכל הרבה אבק – אבל, בניגוד לתמיר, גם הצליח לגרד כמה הצלחות בשדה קרב משמעותי טיפה יותר מאיזו קטטה חמושה בדרג כיתתי. ובכל זאת, כאשר אחד מפקודיו נשפט על גניבת שק סוכר, וטען שבן ארי ידע על כך, בן גוריון העמיד בפניו את הברירה לפרוש או להשפט. בניגוד לתמיר, בן ארי לא ביצע כל פשע; הוא לא קשר כנגד הצבא והציבור; הוא לא השתמש בפקודיו כדי להציע שוחד לאזרח בו פגע בנו; הוא פשוט הסתכל הצידה כשהיה צריך להיות ישר. אז זה הספיק.
היום התראיינה שורה ארוכה של קצינים – בעילום שם, כמובן, כי הם מוכנים לסכן הרבה עבור עם ישראל או חברים, אבל לא את הקריירה – וייללה עד הירח על הנזק שנגרם לבטחון ישראל בשל העובדה שבית דין צבאי לא היה מוכן להתעלם מפשעיו של הבט"שיסט הכזבן. התפיסה שלהם אומרת, בעצם, שאם אתה קצין צבאי עם כמה הצלחות קטנות על החגורה, צריכים לסלוח לך על פחות או יותר הכל. הדרגות מעל לחוק, הדרגות גם מעל למוסר – בקצרה, מוסר של כנופיה חמושה, שלא קלטה מעולם שהדרגות גם מחייבות. והתקשורת, כמובן, מתמסרת בחדווה.
* * * * *
תמיר יוכל כנראה בקרוב להוסיף את ראשי התיבות "מיל'" אחרי תוארו, אבל הוא תמיד יתגעגע לימים שבהם שיגר מסוקים והרג חשודים. האדרנלין, הו האדרנלין. מי שעדיין מכור לו הוא רב אלוף במיל' בוגי "משה" יעלון. הלז משמש כעת בתפקיד הריק – שנתפר למידות האגו של אביגדור ליברמן – של "השר לענייני אסטרטגיה".
האמת, מבהיל למדי שהוא משמש בתפקיד הזה. הוא מפנטז שמשטר האייטולות "רוצה להרוס את ישראל כצעד ראשון לקראת הבסת הליברליזם בעולם", בעוד שהמשטר מנסה נואשות לספק דלק ועבודה לנתיניו, והמועמד שלו – מחמוד אחמדניג'אד – מסתכן בתבוסה של ממש מחר.
לבוגי יש פתרון. הוא רמז לקהל מאזינים אמריקני שהפתרון לבעיית משטר האייטולות הוא סיכול ממוקד. זה הרי עבד כל כך טוב מול החמאס. בהתחלה אתה בוהה, אחר כך אתה צוחק, אחר כך אתה בוכה, אחר כך אתה בודק שוב מה הסיכויים שלך לקבל נתינות קפריסאית. (לא משהו, אגב).
* * * * *
אבל אם שנתך נודדת בלילות, הרי זה משום שפסיכופט שגורם לרוברט מקנמרה להיראות כקדוש ישר ואוהב אדם שורץ בתפקיד שר הבטחון. בוגי אולי מפנטז, אבל ברק כבר הגיע כמעט לשלב הביצוע של חיסולו של סדאם חוסיין. אלוהים יודע מה היינו מרוויחים מזה, אבל זה נורא מאצ'ואיסטי ושושואיסטי. כמעט 17 שנים אחרי, הרמטכ"ל של צאלים ב' – ששיקר לכנסת על תפקידו בתרגיל ועל עצם נוכחותו, ולפעמים אני תוהה איך היתה נראית ההיסטוריה שלנו אילו הכנסת היתה עושה משהו בנידון – הוא היום שר הבטחון.
והוא כבר חולם על המלחמות הבאות. הוא מבטיח לנו שהן תהיינה קשות יותר מהתרגיל האוגדתי "עופרת יצוקה", ושהפעם אשכרה יהיו לנו נפגעים. קיומה של המלחמה הבאה הוא, כמובן, נתון; הוא נתון מאז 1949, כשביטחוניסטים הזהירו מפני "סיבוב שני".
הוא מזהיר מפני העברת נשק אמריקני ללבנון, משום שהוא עשוי להגיע לידי חיזבאללה – כמסתבר, ברק כבר חושב על הסיבוב הבא שם. פעמיים לא הספיקו, כנראה, ו-18 שנים של שריצה ברצועת הבטחון – ולברק היה חלק נכבד בכל זה – לא שכנעו את הנפוליאונצ'יק שאין לנו מה לחפש שם. אז כנראה שנצא לעוד סיבוב, ואחרי זה ברק יסביר למה גם התבוסה הזו היתה הכרחית, ואיך צה"ל יצא חזק יותר ממנה.
* * * * *
אלוהים יודע מה הם שותים שם, במטכ"ל, אבל בניגוד לאימרה המפורסמת של לינקולן על גראנט – "בררו איזה וויסקי הוא שותה, ושלחו מיד ארגז לכל הגנרלים שלי" – דווקא לא רצוי לשתות מזה. אולי כדאי להזעיק את מחלקת התברואה.
עוד במיל' אחד, יוסי פלד – שפעם, מזמן, נראה כמו אדם שפוי למדי, עם נטיות ימניות סבירות – משמש כשר. בניגוד לבוגי, הוא אפילו לא יכול להעמיד פנים שהוא עושה משהו: הוא שר בלי תיק. ובכן, פלד הציע השבוע שאם הממשל האמריקני ימשיך בשלו, ישראל צריכה להטיל עליו סנקציות.
התקשורת האמריקנית בהלם קל. פלד הציע, כמסתבר, להפסיק לרכוש נשק וציוד אחר מארה"ב, למכור ציוד צבאי רגיש לאויביה של ארה"ב, לספק להללו בסיסים ושירותי מודיעין, ולקנות מטוסים דווקא מצרפת. כאילו שצרפת תרצה למכור משהו למדינה שפלד הוא אחד משריה.
פלד הציע, בנוסף, שישראל תתערב בבחירות בארה"ב ותפיל חברי קונגרס התומכים באובמה, ותפעיל לחץ על יהודי ארה"ב כדי שירסנו את הנשיא שלהם. שלוש ציפורים ביריה אחת: פלד הצליח, במכה אחת, להבהיר – למי שעוד לא הבין – שישראל איננה נכס אלא נטל אסטרטגי לארה"ב, לחזק את התפיסה שהיא מעורבת הרבה יותר מדי בפוליטיקה הפנימית האמריקנית, ולהפוך את יהודי ארה"ב לגיס חמישי, מריונטות של משטר הליכוד. לא רע למכתב אחד. לא רע בכלל.
* * * * *
אה, כן, ערביי ישראל: אם מישהו בלע בטעות את התעמולה הציונית הרשמית, האומרת שהמיעוטים החיים בישראל הם שווי זכויות, בא שר הפנים אלי ישי והעמיד אותו באדיבות על טעותו.
ממליך המלכים כנראה מריח בחירות. זה ההסבר הפשוט לתזזית התקשורתית שלו בימים האחרונים. ובכל זאת, אפילו במונחי ש"ס, הוא קצת הגזים. הוא ביטל תכנית לבנייה במזרח אל קודס – בניה שלשם שינוי מיועדת לתושבים הכבושים של המקום. היא גם אמורה היתה לשפר את רמת השירותים בחלק של עיר שישראל מעמידה פנים שהיא שלמה. זה, כמובן, לא יעלה על הדעת.
וכדי שאף אחד לא יוכל לומר שהוא לא מבין מה קורה כאן, פקחי העיריה התחילו לחלק צווים כנגד בתים שנבנו באופן בלתי חוקי. וזאת, כאמור, כשאין אפשרות לבניה חוקית. אחר כך לא נבין מה הם רוצים ומאיפה חטפנו את זה.
* * * * *
סיעת ישראל ביתנו הפילה את חוק ברית הזוגיות, למרות שאם היתה מפעילה את מלוא כובד משקלה, ההצעה היתה עוברת. הגיבור הגדול אביגדור ליברמן לא הגיע למליאה. מציע החוק, איזה טיפוס מקדימה, הצביע נגד אותה הצעת חוק לפני פחות משנה. כל מילה מיותרת.
בשני המקרים הסיבה היתה משמעת סיעתית.
* * * * *
השבוע החליטה הפרקליטות, באיחור אופייני, להעמיד לדין את רוצחיו של המחבל והבוגד עדן נתן-זאדה. אבל, פחות או יותר בו זמנית, ארבעת קורבנותיו של נתן-זאדה נעלמו מאתר ראש הממשלה. בימי אולמרט הם היו שם, קורבנות טרור (אם כי במעמד משני – כדי לקרוא את נסיבות טביחתם צריך היה, בניגוד לכל מקרה אחר, להקיש שם משתמש וסיסמה); בימי נתניהו הם נעלמו. ואולי לא היו הדברים מעולם? ממילא, העיסוק הישראלי בפרשה הוא בקורבן האמיתי, היהודי המסכן שבוצע בו לינץ' על לא עוול בכפו.
* * * * *
מזג האוויר מחר צפוי להיות, כותב "הארץ", "נוח יחסית". איזה דיוק מביע ה"יחסית" הזה.
(יוסי גורביץ)
יש לי רעיון. נעצור כל תוכנית שאלי ישי לא מבין איך היא פועלת כיוון שלא סיים ללמוד אותה וחיינו יהיו הרבה יותר פשוטים. אין דמוקרטיה, אין מדע. אין תשתיות. אולי גם לא תהיה אנגלית. מה שבטוח לא יהיה, זה מדינת ישראל.
הקטע עם הקורבנות של נתן-זאדה הוא מדהים (שם משתמש וסיסמא? באמת?)
מה שמדהים יותר זה שלא ראיתי שום התייחסות לזה במקומות אחרים – נשמע משהו שכמה חברי כנסת היו קופצים עליו כדי שיזכירו אותם.
הסיכולים הממוקדים לא עזרו נגד החמאס?! (או שנימה שלך לא הייתה צינית…)
בטח עזרו. חמאס מחוסל. אין חמאס. הוא התפרק לרסיסים בשלהי 2007, לא?
מתי בפעם האחרונה היה פיגוע התאבדות רב נפגעים?
זה קריטריון אווילי בכל קנה מידה, אבל מאחר והעלית אותו, אני מוכן לשחק. אם אוכיח שמדיניות החיסולים לא תרמה להפסקת פיגועי ההתאבדות רבי הנפגעים, אלא להיפך, נראה שתיאלץ למשוך את טענתך, הלא כן?
אז ראשית, אענה לשאלתך: פברואר 2008, דימונה. שמונה שנים אחרי שמדיניות הסיכולים החלה.
כן, מדיניות החיסולים החלה עם האינתיפאדה השניה, כלומר בספטמבר 2000.
ב-2001 נהרגו 82 ישראלים בפיגועי התאבדות.
ב-2002, 231, המפורסם שבפיגועים היה מלון פארק.
ב-2003, 139. המפורסמים: מסעדת מקסים, קו 2 בירושלים.
ב-2004, 55.
ב-2005, 29.
ב-2006, 15.
אח"כ, ב-2007 היו שלושה וב-2008 אחת. יודע מה קרה בסוף (דצמבר) 2006? ניחשת נכון, פסיקת בג"צ לגבי הסיכולים הממוקדים שהביאה לירידה דראסטית במספרם. ויחד איתם, לירידה דראסטית במספר ההרוגים בפיגועים. מעניין. אז מאז שהחלה מדיניות החיסולים נהרגו 555 ישראלים בפיגועי התאבדות רבי נפגעים. מתוכם, רק ארבעה מאז שמדיניות החיסולים צומצמה.
אני מצטער שהעובדות מקלקלות לך את התיאוריה, כן?
לא צריך יותר ממבט חטוף במספרים שהצגת על מנת לראות שזה פירוש מאוד מוטה של המספרים (ממתי הקו בין "הרבה" ל"מעט" עובר בין 15 ל-3?). אני מודה לך על שלפחות לא ניסית לגרום לו להיראות הוגן.
נראית ירידה של בערך פי שניים במספר ההרוגים בכל שנה החל מ-2003. אין לי מושג מה קרה ב-2003 שגרם לכך. בטח תוכל לשלוף איזה אירוע בכנסת או בבג"ץ שבמקרה תומך בצד שלך. עד אז, אמשיך להאמין שהצבא והשב"כ פשוט הפכו למעט מיומנים יותר במלאכת סיכול הפיגועים (לא מהסוג הממוקד).
ואני מודה לך שאתה אפילו לא מתיימר להיות רציונלי ולהביא טיעוני נגד אלא מסתמך על "אמונה".
בדצמבר 2003 הכריז שרון על תוכנית ההתנתקות. מאותו רגע היתה ציפייה לראות אם ישראל באמת תעשה זאת, ולכן הונמכה ה"התנגדות".
או שאחרי העמידה האיתנה של העורף בשנותיה הקשות של האינתיפאדה, והעקביות שבה צה"ל המשיך להלחם (גם באמצעות הסיכולים הממוקדים) גרמה לפלשתינאים להשבר ראשונים.
שני ההסברים נראים לי אפשריים.
הוי, נתפסתי!
נו, אני דווקא מסתמך על דיווחים מסביבות שנת 2006-7 (ספציפית, לאחר ההתנתקות) על פיגועים רבים שנעצרים במחסומים או עוד לפני כן, אבל לצערי קשה לי למצוא רפרנס מעודכן לכך. בכל מקרה, תסכים שההסבר המצוץ מהאצבע שלי לפחות מסתדר עם המספרים ברמה המיידית, מה שאי אפשר לומר על זה של נמרוד.
אוקיי, איתמר, בוא נכנס לנקודה הזו קצת. מה בדיוק היה ההסבר שלי? כי מקריאה חוזרת של התגובה שלי, לא נתתי כל הסבר. הפרכתי את ההסבר שקושר בין מדיניות החיסולים לבין צמצומם של הפיגועים. עשיתי זאת באמצעות שני טיעונים: האחד, שבשלוש השנים הראשונות של הפעלת המדיניות הפיגועים נמשכו בקצב גבוה מאוד, והשני, שמאז צמצומה של מדיניות זו נהרגו בפיגועי התאבדות ארבעה ישראלים בלבד. זה עולה באופן מיידי מהנתונים. לא מתחתי קו בין הרבה ומעט, או כל דבר הזוי שכזה. בסך הכול דקלמתי נתונים סטטיסטיים, והראיתי שמהם עולה שאין קשר סיבתי בין האחד לשני. בוא, תמצא לי איפה הניתוח הזה שגוי. האם נהרגו יותר מארבעה ישראלים בפיגועי התאבדות מאז שצומצמה מדיניות הסיכול הממוקד? אם לא, האין משמעותו של הנתון הזה שהסיכול הממוקד איננו מה שהביא לירידה בפיגועים? לחלופין, האם בשלוש השנים הראשונות להפעלת המדיניות לא נהרגו מעל לשלוש מאות ישראלים בפיגועי התאבדות? ואם כן, האין הנתון הזה מפריך את הקשר בין חיסולים לפיגועי טרור?
לצורך העניין, האם משהו במה שכתבתי אפילו מפריך את ה"הסבר" האמוני שלך? אני אומר "לא החיסולים הביאו לירידה בהיקף פיגועי ההתאבדות". אתה אומר "צה"ל השתפר והביא לירידה בהיקף פיגועי ההתאבדות". יא אללה, אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי חושב שבטענה שלך מובלעת הטענה שלי – כי אתה מציע הסבר אלטרנטיבי. אבל לא נורא, טחנות הרוח שם כדי שתתקוף אותן באומץ ובנחישות.
או, אני שמח ששאלת, גם אם בצורה מעט משונה. ראשית, אם אני עוסק בשאלה "האם הסיכולים הממוקדים עזרו כנגד החמאס", או ליתר דיוק, מנסה להפריך את הטענה "הסיכולים הממוקדים עזרו כנגד חמאס" מדוע זו פרשנות מוטה של הנתונים לטעון שבשלוש השנים הראשונות (והאקטיביות ביותר) להפעלת המדיניות נהרגו יותר ישראלים בפיגועי התאבדות? ומדוע זו פרשנות מוטה לטעון שיש ירידה (לא טענתי לרגע שיחידה) מאז שיש פחות חיסולים? נראה לי בסיסי. אדם טוען "א' עזר נגד ב'", לטעון כנגדו "בשנים הראשונות ל-א' היה המון ב', ומאז שצמצמו את השימוש ב-א' היה ממש קצת ב', לכן אין קשר סיבתי בין א' ל-ב' כפי שטענת" נשמעת לי כמו הפרכה מעולה. אמנם, לא מתבססת על אמונה כמו שלך, ובכל זאת.
אבל, בוא נענה לשאלתך. בסוף 2002 ישראל החלה לבנות את גדר ההפרדה. מה שאומר שאיפשהוא לקראת סוף 2003 היא כבר הייתה מוקמת במקומות רבים בגדה. ב-2003 שרון החליט להוציא לדרך את תכנית ההתנתקות. ב-2002 היה מבצע חומת מגן.
אז יכול להיות שהצבא והשב"כ הפכו להיות מוצלחים נורא במניעת פיגועים משנים של ניסיון. יכול להיות שגדר ההפרדה תורמת להצלחה הזו. יכול להיות שחומת מגן פירק תשתיות טרור. יכול להיות שהפלשתינים ניסו לשמור על שקט תעשייתי בשביל ההתנתקות. יכול להיות שחמאס הפך עסוק בהכנות לבחירות. מה ש*לא* יכול להיות, וזה כל מה שטענתי – כל טענה אחרת הוכנסה לפי באלימות על ידך – הוא שמדיניות הסיכולים הממוקדים גרמה לירידה הזו. ובוודאי שאי אפשר לטעון – וזו הרי טענתו המקורית של "אייל" – שהסיכולים הממוקדים "עזרו" כנגד חמאס, כשמאז שהחלה מדיניות זו להיות מופעלת יצאו עשרות פיגועים, חמאס ניצח בבחירות, נורו אלפי קסאמים, חמאס השתלט בכוח על רצועת עזה וצה"ל ביקר ברצועה אי-אלו פעמים.
עכשיו, אם תרצה להגיד לי שדבר אחר שלא טענתי עולה מהנתונים, אנא חשוב פעמיים.
ראשית, בוא נשכח מההסבר ה"אלטרנטיבי" שלי (אני לתומי חשבתי שהוא דווקא ההסבר הסתמי, המובן מאליו, אך כנראה שטעיתי). שנית:
"אם אוכיח שמדיניות החיסולים לא תרמה להפסקת פיגועי ההתאבדות רבי הנפגעים, אלא להיפך, נראה שתיאלץ למשוך את טענתך, הלא כן?"
במשפט הזה אתה טוען שמדיניות החיסולים לא רק שלא הפחיתה, כי אם הגבירה את כמות הפיגועים. במפורש. בנוסף:
"יודע מה קרה בסוף (דצמבר) 2006? ניחשת נכון, פסיקת בג"צ לגבי הסיכולים הממוקדים שהביאה לירידה דראסטית במספרם. ויחד איתם, לירידה דראסטית במספר ההרוגים בפיגועים."
"ניחשת נכון, פסיקת בג"צ לגבי הסיכולים הממוקדים שהביאה לירידה דראסטית במספרם."
"שהביאה לירידה דראסטית במספרם."
"שהביאה"
ככלל, אני מנסה להימנע מלהכניס דברים באלימות לפיותיהם של זרים. הניסיון המפורש והמוצהר שלך להראות קשר הפוך מזה של אייל נופל לאותה המלכודת בדיוק:
http://en.wikipedia.org/wiki/Post_hoc_ergo_propter_hoc
שהביאה לירידה דראסטית במספרם – מספר הסיכולים הממוקדים. ככה זה, זו משמעות המשפט "פסיקת בג"צ לגבי הסיכולים הממוקדים שהביאה לירידה דראסטית במספרם".
ו-שים לב – "יחד איתם" – עם הסיכולים – "לירידה דראסטית במספר ההרוגים בפיגועים". לא הצבעתי על כל קשר סיבתי. טענתי שיחד עם צמצום מדיניות הסיכולים גם מספר ההרוגים הצטמצם. זו בסך הכול חזרה על הנתונים. אם אינך יודע לקרוא משפט בעברית, זו לחלוטין בעייתך. אל תגרור אותי לקלחת הזאת באותות, מופתים ואותיות מודגשות שמדגישות את חוסר ההבנה שלך.
נו באמת, הכרחתי אותך להתייחס למילה "הביאה" ועכשיו אתה מכריח אותי לנטפק את האות ל' (ואני מהמר שתבין בעצמך לאיזו ל' אני מתכוון)? ולשימוש החופשי שלך במילה "להיפך" שמשמעותה משתמעת למעט מאוד פנים בכלל לא התייחסת.
כאילו, אתה ברצינות מכחיש שהפירוש הברור והמיידי של הודעתך המקורית הוא שהפסקת החיסולים הביאה לירידה במספר ההרוגים בפיגועים? כנראה שמיומנות בכתיבה אינה גוררת מיומנות בהבנת הנקרא.
נמרוד, זה לא משכנע. מטבע הדברים, השפעה של התחלת/הפסקת סיכולים לוקחת כמה שנים (צריך לחסל מספיק מהראשים כדי שהארגון יאבד כוח אדם מקצועי, וכו').
אני אישית מאמין שהסיכולים אכן תרמו להפסקת הטרור. אכן בעייתי, בהתחשב בתפיסת העולם שלי. לא נוח לי שמדינת ישראל עושה דברים כאלה, אבל זה בהחלט נראה לי אפקטיבי.
"השפעה של התחלת/הפסקת סיכולים לוקחת כמה שנים"
זה קצת סותר את הנימוק המרכזי מאחורי מדיניות הסיכולים – שמדובר בפצצות מתקתקות והשמדתם המיידית תביא לשיפור בביטחוננו.
מכל מקום, אם זכרוני אינו מטעה, על כל סיכול באה תגובה בצורת פיגוע (לפעמים אפילו פיגוע "איכותי"), ומכיוון שלא פעם ולא פעמיים הסיכולים בוצעו בתקופות של שקט יחסי, נוצר (לכל הפחות) רושם של הרעה במצב הביטחוני.
מה שכן הביא לירידה במספר הפיגועים הייתה בניית גדר הביטחון (המתנחלים ומלחכי פנכתם בצבא ובממשלה התנגדו לתוכנית, אבל לכולנו כבר ברור שמדובר בבוגדים) ועד היום הפיגועים יוצאים ממקומות שבהם הגדר לא הושלמה. אבל זה כבר נושא אחר.
ודייק: אם מבוצע פיגוע זמן כלשהו (לא מוגבל באורכו) לאחר חיסול, ה"נימוקים" לפיגוע יכללו את החיסול (אם מבוצע פיגוע שלא לאחר חיסול, ה"נימוקים" הם לרוב כלליים בסגנון "המשך הכיבוש").
אולי כדאי לזכור שאחרי שני החיסולים המשמעותיים ביותר – של יאסין ורנטיסי – באה תקופה ארוכה מאוד ללא פיגועים. לדעתי נסיון לחפש קורלציות בטווח הזמן הקצר, ואפילו אם החמאס נשבע באם-אמא שלו שאלמלא החיסול הוא לעולם לא היה חולם להוציא לפועל פיגוע – זה לא דבר נכון לעשותו.
ודייק: ראנטיסי ויאסין חוסלו באפריל ומרץ 2004, אחרי גדר ההפרדה, אחרי חומת מגן, אחרי אלף ואחת הסברים אלטרנטיביים לירידה בהיקף הפיגועים.
זה נכון, אבל הבאתי את יאסין ורנטיסי כהמחשה לבעייתיות שבטענה "על כל סיכול באה תגובה בצורת פיגוע" (ואתה ודאי זוכר שאחרי חיסול יאסין העיתונות ניבאה לנו אפוקליפסה).
גדי אלכסנדרוביץ',
תגובת העיתונות מראה שמקרה יאסין ורנטיסי היו היוצא מן הכלל ולא הכלל.
כלומר, הפגיעה בהם (יאסין ורנטיסי) היתה באמת חיסול משמעותי, שלחמאס לקח זמן להשתכם ממנו.
אז מה המסקנה? אולי אפשר להתפשר על זה שהחיסולים של הדרג הזוטר לא בהכרח היו אפקטיביים, אולם אלו של הקודקודים כן.
אלעד, רוב החיסולים הביאו לתגובת נגד חריפה, לא להקלה במצב הבטחוני. אתה לא שם לב שהשמות מתחלפים, אבל התפקידים נשארים? כל פעם יש ארכי-מחבל אחר: ביולי 2002 חוסל סלאח שחאדה, ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה. במרץ 2003 חוסל איברהים מקאדמה, ראש הזרוע הצבאית של החמאס בעזה. במרץ 2004 חוסל אחמד יאסין, מנהיג מפקדת הפנים של חמאס. חודש אחר כך חוסל עבד-אל עזיז רנטיסי, מנהיג מפקדת הפנים של חמאס. עדנאן אל רול וסגנו עמאד עבאס, ראשי המהנדסים של החמאס, חוסלו באוקטובר 2004. שבעה חודשים אחר כך חוסל מחליפם, סעיד עיסא ג'אבר סיאם. אני יכול להמשיך.
התעלמות מוחלטת משלל הנסיבות מאז 2003 היא עוורון. הטענה שחמאס איבד כוח אדם מקצועי בלי יכולת להחליפו מבוססת על פנטזיה. ולבסוף, אלעד, כאיש מדע, אתה יודע היטב שלא הוכחה כאן סיבתיות בשום צורה.
החיסולים פגעו קשות בזיכרון האירגוני של החמאס ובחופש הפעולה שלו.
אין לי ספק שאם שולחי המרצחים הקודמים היו ביננו מחושלים יותר, מנוסים יותר, נכונים יותר לאתגרים החדשים (גדר,צבירת ניסיון אצל כוחות הביטחון הישראלים) ומהלכים לאור השמש ללא מורא , מצבם הביטחוני של אזרחי ישראל היה זהה לימי
2002-2003 ואולי אף גרוע מכך .
הטיעון על צמיחה מחודשת של ראש הנחש , קלישאי ושגוי , כי הקרטריון (הממש לא "אווילי" שזה תקרא לדוד שלך על שם האחיין שלו ) הוא לא לחסל את הנחש , אלא לתסכלו ולעקר את ארסו.
פנטזיה או לא , כלקוח יומיומי של אגד , אני מרוצה . אין לי שום סיבה איכותית להאמין שלחיסולים לא היה חלק נכבד במלחמת ההתשה בטווח הארוך נגד החמאס , גם אם נמרוד מאד רוצה שכך יהיה.
מנקודת מבטי זה מובן מאליו, אתה לא מצליח להוכיח איכותית אחרת ושום מניפולציה של נתונים (שרק מוכיחים שאולי החיסולים לא מונעים מפצצות שכבר מתקתקות להפסיק ומגבירים מוטיבציה רק לטווח קצר) ופלפולים על החלטות בג"ץ לא משכנעים .
שורה תחתונה כמות הפיגועים ירדה דרסטית והגדר עם כל הכבוד (ויש) לא יכולה להיות ההסבר היחיד.
"שורה תחתונה כמות הפיגועים ירדה דרסטית והגדר עם כל הכבוד (ויש) לא יכולה להיות ההסבר היחיד." אולי המיקום של נוגה יחסית למאדים יכול להיות הסבר נוסף? (במילים אחרות, בשביל להוכיח סיבתיות בין תופעה אחת לתופעה שקדמה לה לא מספיק לטעון שהסיבות האפשריות האחרות לא מספיקות)
אני אפנה אותך ל 2 פיגועים אחד שנוגה היה במיקום אחד ביחס למאדים והשני שנוגה היה במקום אחר . אתה צריך להראות לי 5 שנים עם עייש , רנטיסי ואל רול ו5 שנים בלי . כאשר שאר הנתונים שווים .
אין לי הוכחה וודאית לקשר סיבתי בין מדיניות החיסולים לירידה בפיגועים . ולנמורוד אין הוכחה משכנעת שאין קשר כזה ולא לטיעון החזק יותר שלו שיש קשר הפוך. .
לעומת זאת אני טוען שהסיבות האחרות אינן מספיקות ולכן חייבת להיות סיבה נוספת , אין לי שום סיבה להאמין שהיא לא מדיניות החיסולים.
אין לי הוכחה וודאית לקשר סיבתי בין מדיניות החיסולים לירידה בפיגועים . ולנמורוד אין הוכחה משכנעת שאין קשר כזה
פופר מתהפך בקיברו.
למה?! אני מעמיד את הטיעון לעקרון ההפרכה באופן מלא. אתה מוזמן…
גם אם החיסולים אפקטיבים וגם אם לאו,
אפשר להתנגד להם באותה נחרצות.
אין ספק שיש דברים גרועים הרבה יותר מחיסולים שבכוח הצבא לעשות כדי לשפר את מצבה הביטחוני של ישראל (דוגמא שקופצת לי לראש במקרה: עופרת יצוקה). ההתנגדות לחיסולים (או לעופרת יצוקה) לא בהכרח תלויה בחוסר היעילות שלהם. אני מתנגד להרג אזרחי אויב חפים מפשע גם אם זה מאוד מועיל לביטחון המדינה שלי.
החיסולים, לכן, בעייתים רק במידה שהם הביאו למותם של חפים מפשע לא מעורבים שאתרע מזלם להיות בקרבת מוקד החיסול.
מי, שכמו אלעד-וו, מתנגד לחיסולים ממוקדים מסיבות עקרוניות לא צריך לחשוש שהם יוכחו כיעילים.
זו בעיה נפוצה של השמאל ישראלי, שהוא מקבל את תמונת העולם של הימין שרואה בביטחון שיקול יחידי.
לנמרוד:
התפתח פה דיון נהדר כשלא הייתי. אז בקצרה: כמו שאמרו אחרים, פגיעה באנשי חמאס פוגעת במקצועיות שלהם, לפחות בטווח הקצר, ולדעתי גם בטווח הארוך. זו סוג של מלחמת התשה, שהערך שלה הוא ערך מצטבר.
כאיש מדע, ברור לי לחלוטין שלא הוכחתי סיבתיות. גם לא טענתי להוכחת סיבתיות. אמרתי שאני _מאמין באופן אישי_ שיש סיבתיות. מי שטען שאין סיבתיות זה אתה, והטיעונים שלך לא מוכיחים היעדר סיבתיות היות וההשפעה של חיסולים אינה מיידית אלא מצטברת.
כל זה בלי קשר לכך שאני מתנגד מוסרית לחיסולים, במיוחד במצב שבו לא נזהרים על חייהם של חפים מפשע.
וכתב יפה עודד נעמן. השמאל צריך להיות מחוייב לאמת, גם במקרה שזו לא עומדת לחלוטין לצד עמדותיו. ערכה של ראיית עולם שמאלנית/ליברלית היא ביכולת לראיית עולם מורכבת ובנאמנות לאמת מעבר לכל, ואת זה נראה שהשמאל הישראלי (ובמידה רבה אף יותר, האירופי) מחמיצים.
נגד הזרוע הצבאית שלו? יש על מה להתווכח. נגד הזרוע המדינית? ודאי שלא. ולמיטב הבנתי, בוגי לא מפנטז על סיכולם מהאוויר של כל מיני מ"כים איראנים, אלא על חיסול ההנהגה המדינית.
הסבר חוקי קצר בנוגע לשלילת רישיון הנהיגה של משה תמיר: שלילת רישיון נהיגה היא עונש מקובל במקרה בו אדם מתיר למי שהוא יודע שאין לו רישיון לנהוג ברכבו. וזה בדיוק מה שתמיר עשה במקרה הזה (אלא אם חשב שבנו בן ה-14 הוציא כבר רישיון נהיגה).
מה הקשר ?
צ'יקו תמיר כתב ספר, בשם "מלחמה ללא אות". הספר הזה הוא מראה מחרידה למצב הצבא הקרבי:
1. יחסי כוחות של 1:30 כדי לנצח.
2. ספירת גופות כמדד.
3. למידה שיטתית של תו"ל, מהצבאות הבאים: הצרפתים באלג'יר, האמריקאים בויטנאם, הרוסים באפגניסטאן (אני נשבע).
ומה הקשר בין ההודעה שלך להודעה שלי?
כאמור, מדינת ישראל נוהגת לשלול את רישיונו של מי שנותן לנהג שאינו מורשה לנהוג ברכבו. זה אמצעי ענישה שננקט גם במשפטים אזרחיים, ולא המציאו כאן שום דבר לכבודו של משה תמיר.
זהו כלי הרתעתי. בדומה לשלילת רישיונם, להבדיל, של מי שמסרבים לתת גט לנשותיהם.
אם אתה חושב שלא ראוי לשלול רישיון נהיגה של אדם ככלי ענישה – כתוב לח"כ הקרוב למקום מגוריך, כמו שאומרים. אני לא הכתובת.
וואלה. אבל האם זה היה רכבו? הבנתי שזה היה טרקטורון צבאי, עם נהג?
שלום יוסי.
בהתייחסויות הקודמות שלך לפרשת תמיר, טענת כי הוא ניסה לגלגל את האחריות על הנהג שלו? האם אתה יכול להפנות אותי למקור לכך רצוי באינטרנט?
"ותפעיל לחץ על יהודי ישראל כדי שירסנו את הנשיא שלהם" – צ"ל (אני מניח) 'יהודי ארה"ב'.
צודק, תוקן. תודה.
ראה כאן, לדוגמא:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/765/860.html
ציטוט:
במקום לקחת אחריות ולספר את האמת, ניסה תמיר לטייח את הסיפור ולסגור אותו בשקט. בטופס התאונה נרשם כי נהג הרכב היה נהגו האישי. תא"ל תמיר חתום כמפקד.
(זאת אמורה הייתה להיות תגובה לשאלתו של גדי)
עד כמה שהבנתימדובר ברכב שהיה צמוד אליו באותו הזמן. הוא קיבל את ההחלטה לתת לילד לנהוג (תוך שהוא נותן לנהגו שביקש למנוע את זה פקודה לסור מן ההגה).
עונש השלילה מגיע לו (לפי החוק כיום, כאמור) לא פחות משהוא מגיע, לדוגמא, למי שנותן לילדו לנהוג ברכב הליסינג שלו (למרות שטכנית הרכב רשום על החברה ולו על שמו).
(ההודעה למעלה היא תשובה ליוסי גורביץ בנוגע לשלילת הרישיון. משום מה השירשור לא עובד עבורי.)
אני מפרסם שוב את התגובה לפוסט הזה שפרסמתי לפני יומיים ונעלמה כנראה ע"י מסנן הספאם (כמדומני אלעד וו הספיק להגיב לה):
גורביץ, כמה עיוותים הצלחת לדחוס בפוסט אחד?
לגבי צי'קו תמיר, הייתי משוכנע שלאור פסק הדין בו הקצין הורד בדרגה (עונש נדיר מאוד לקצינים בכירים, כפי שצויין בכתבת הארץ אליה קישרת) ונגזר עליו מאסר על תנאי לשלושה חודשים תאכל את הכובע, שכן בפוסט שלך לפני חודש על אותה פרשה, לאחר שנחתמה עיסקת טיעון, נפתח עם הקביעה "צה"ל ממשיך לנסות לטייח את העבירות שביצע תא"ל משה תמיר". אבל אתה בשלך, והפעם אתה אפילו מאשים את תמיר בניסיון לשחד את האזרח בו הוא פגע, מה שלא היה ולא נברא.
מדוע אתה מתייחס לערביי מזרח ירושלים כ"תושבים כבושים"? ערביי מזרח ירושלים קיבלו מעמד של תושבי קבע, הם מצביעים בבחירות לעיריית ירושלים ומקבלים דמי ביטוח לאומי, ויכלו גם לקבל אזרחות ישראלית אך הם בחרו שלא לבקש אזרחות ישראלית, מסיבות פוליטיות. כמו כן כפי שכתוב בכתבה אליה קישרת "השר ישי ביקש להשיב תוכנית אחרת, שהוכנה בשנת 2000, שמקצה שטחים מצומצמים יותר לבנייה במזרח העיר." – כלומר, גם השר ישי מבקש לאשר בניה במזרח העיר.
ולגבי למחבל היהודי עדן נתן זאדה – הוא זכה לגינויים מקיר אל קיר בכל הספקטרום הפוליטי בישראל. העיסוק התקשורתי בפרשה נובע מכך שמשום שהגזענים של חד"ש מתנגדים להעמדה לדין של רוצחים ערבים.
כותרת הפוסט הזה "רסיסי סוריאליזם" אכן הולמת אותו. אורוול היה גאה בך.
דבריו של יוסי פלד הצליחו להכות אותי בתדהמה, ואחר כך בפחד: פתאום קלטתי, שזהו עוד אספקט הרסני של החיבור בין האידיאולוגיה הדתית-לאומנית לבין הפטריוטיות ה"חילונית" קהת החושים. העובדה שראש הממשלה לא מפטר את האוויל הזה רק מעצימה את הפחד. זה קשור גם לדבריו של המגה-דתל"ש בוגי-מן: ממה נפשך, בוגי, מדבר אתה על ישראל כמוצב הקדמי של הליברליזם העולמי, כאשר בני בריתך הפוליטיים, אחיך האידיאולוגיים, מקעקעים את המשטר הליברלי ומערערים את החברה הפתוחה, ומבקשים להשליט כהני דת על צבא חזק ונשק גרעיני, בדיוק כמו האייטולות.