היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות כמשרתי השלטון, לא המדינה

לפני מספר חודשים, העיד דובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף, על דברים שעשה במהלך שירותו הצבאי: בין השאר הוא העיד בפומבי על תקיפה לא הכרחית שביצע של עציר פלסטיני. צבועי הימין קרעו את בגדיהם, שמו אפר על ראשם, והודיעו שלא יעשה כך בצבא המוסרי יותר מהחמאס, ושעל כן יש להעמיד את יששכרוף לדין על תקיפת פלסטיני, ועכשיו. הפרקליטות הצבאית העבירה את הטיפול בתיק לפרקליטות המדינה בתחילת מאי; לפני כשבועיים קראה שרת המשפטים, איילת שקד, לרועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלביט להעמיד לדין את יששכרוף; אתמול (ה’) נחקר יששכרוף באזהרה. זו מהירות תגובה מעוררת השתאות מצד הפרקליטות, שמזכירה רק את המהירות שלה כנגד מתנגדי משטר אחרים, כמו ברק כהן או המפגינים מול ביתו של מנדלבליט.

יששכרוף התוודה על תקיפה. הוא אומר שאין לו בעיה להיחקר ולעמוד לדין. חשוב לציין: יששכרוף אחראי על תקיפה אחת. שימו לב לדברים הבאים:

התובע: כמה פעמים יצא לך להרביץ לפלסטינים?

עד: לא סופרים את זה.

תובע: 10 אלף? מאה?

עד: לא הגעתי לעשרת אלפים.

תובע: כמה יצא לך?

עד: אני חושב, פעמים בודדות.

העד הנחקר הוא אל”מ (דאז) איתי וירוב. הוא מעיד פה על נהלים בחטיבה שעליה פיקד, חטיבת הכיבוד הייעודית כפיר, במהלך משפטו של אחד מפקודיו, סגן מלול, בשנת 2009. וירוב, כמו המג”ד של מלול, סא”ל שמעון הרוש, העיד על קיומם של נהלים בלתי כתובים בחטיבת כפיר: הפעלה של אלימות כנגד חשודים במטרה להטיל עליהם אימה ולהוציא מהם מידע. הרוש העיד, בין השאר, ש”כל אמצעי הלחץ שאנחנו מפעילים, רובם המכריע מופעל כנגד אוכלוסיה שאיננה מעורבת.”

הפצ”ר באותה התקופה היה אחד אביחי מנדלבליט. אולי שמעתם עליו. הוא נעמד על טלפיו האחוריות בנסיון למנוע חקירה פלילית של וירוב; אבל לאור העובדה שווירוב אמר את הדברים ישירות לפרוטוקול בית המשפט, ולאור העובדה שהוגשה עתירה כנגד אי החקירה של וירוב, לא היתה למנדלבליט ברירה אלא להכריז על פתיחת חקירה נגד וירוב. אחרי שנה הוא סגר אותה, כשהוא טוען שווירוב עצמו לא תקף פלסטינים.

נחזור שוב על הדברים של וירוב:

“התובע: כמה יצא לך [להרביץ לפלסטינים]?

וירוב: אני חושב, פעמים בודדות.”

זה נגמר בכך שווירוב העיד עדות שקר שניה בבית המשפט, ובכך שהוא קודם. האיש שסגר את התיק נגד אל”מ (היום תא”ל) וירוב הוא האיש שהורה על חקירה נגד סגן במיל’ יששכרוף. המקרה של וירוב היה משמעותית חמור יותר: הוא לא רק היה מפקד בכיר הרבה יותר, הוא גם התווה את האלימות כנגד עצורים פלסטינים בלתי מעורבים כמדיניות.

הבט מקומם נוסף בחקירתו של יששכרוף הוא העובדה שהצבא מיהר להעביר את התלונה שקיבל לטיפול הפרקליטות. הנה מקרה שפחות הלחיץ את הצבא: בנובמבר 2008 (בערך בזמן שבו הועמד הפקוד של וירוב לדין) תקפו חמושי צה”ל, מונהגים על ידי סמ”ר בשם שי, פלסטיני בשם איימן עבד אל מקצור טביה. שי והחמושים האחרים כבלו את טביה, קשרו את עיניו, ואחר כך תקפו אותו פיזית. יש לציין שבניגוד למקרה שעליו העיד יששכרוף, טביה כבר היה קשור כשהוכה. כמו במקרה של סגן מלול, גם פה היתה חיילת מזועזעת שהתלוננה לממונים עליה על האלימות כנגד אדם כבול.

לא היתה ברירה אלא לפתוח בחקירת מצ”ח, וזו הסתיימה באוגוסט 2009. הפרקליטות הצבאית לקחה את הזמן שלה בנושא, אבל סגרה את התיק באפריל 2010, והעבירה את חומר החקירה לארגון יש דין – שייצג את עטיה – באיחור קליל של 13 חודשים. ביולי 2011, קרי כמעט שלוש שנים אחרי התקרית, וחודשיים אחרי שהגיע החומר מהפרקליטות, הגיש יש דין ערר. שנתיים ותשעה חודשים אחרי הערר, הואילה הפרקליטות הצבאית לענות שהיא דוחה את הערר. למה? קודם כל, כי היא לא מקבלת את העקרון של אחריות פיקודית – התפיסה שמפקד אחראי על מעשי חייליו – והרי טביה לא זיהה אף אחד אחר מתוקפיו; בפרקליטות ציינו בהגיון מרושע שמאחר וקשרו את עיניו, הוא לא יכול היה לזהות אותם. אבל את שי הוא זיהה, וכאן הודיעה הפרקליטות בנחת ששי כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי.

נסביר. התקרית, בנובמבר 2008. הפצ”ר: מנדלבליט. החקירה נגמרת תשעה חודשים לאחר מכן. חיילים נמצאים בתחולת החוק הצבאי עד חצי שנה מיום שחרורם, או שנה במקרה של עבירות חמורות. כשהחקירה נגמרה, יתכן ששי עדיין היה בתחום השיפוט הצבאי; על כן מרחה הפרקליטות הצבאית את העיון בתיק במשך שלוש שנים נוספות, כדי להרוג את האפשרות הזו. אבל רגע, במקרה של שי לא נקטה הפרקליטות הצבאית במה שעשתה ליששכרוף? למה היא לא פנתה לפרקליטות האזרחית בדרישה לחקור את שי ולהעמיד אותו לדין?

כי נו באמת. יש סיבה למה מצ”ח נכשלת בחקירותיה ולמה הפרקליטות הצבאית מורחת את העיון בחקירה במשך שנים. הסיבה היא שיש חוזה בלתי כתוב – בדיוק כמו הפקודות הבלתי כתובות של וירוב – בין החמושים ובין הפיקוד: אתם תעשו מה שאתם חושבים שצריך לעשות ואנחנו לא נשאל שאלות. השיטה ברורה: אם יש תלונה שאי אפשר לנפנף, ימרחו אותה. במקרה הכי גרוע, ימרחו אותה מספיק זמן כדי שהחייל יצא מתחולת החוק הצבאי. וזו גם הסיבה שמצ”ח מוצלחת כל כך בחקירת ביזה של פלסטינים – ביזה מפריעה למשמעת הצבאית ולתפקוד הצבאי – וכל כך גרועה בחקירות של אלימות מצד חיילים.

אם דין יששכרוף אכן יועמד לדין, על ידי האיש שהחליק את פשעי המלחמה של וירוב, צריך יהיה לטבוע מטבע לשוני חדש. אם נקרא לקו ההגנה של יששכרוף בשם המקובל, “הגנה מן הצדק”, גברת זועמת בעיניים קשורות תכה אותנו עד זוב דם במאזניים שלה, בטענה הצודקת שאין שום קשר בין מה שקורה פה ובין הצדק. אם ייאלץ יששכרוף להגיע לבית המשפט, תואיל נא עורכת דינו להגיש טענה חדשה: הגנה מן המנדלבליט. הגנה מן הצביעות המצחקקת, שבידה האחת מקדמת פושע מלחמה שהתגאה בפשעיו ובידה השניה מעמידה לדין את מי שמצביע על כך שהפצ”ר עירום.

ואה, כן: יום לאחר חקירתו של יששכרוף, התבשרנו על כך שהפצ”ר הנוכחי עדיין לא החליט האם לפתוח בחקירה של “יום שישי השחור” ברפיח, לפני כמעט שלוש שנים. לא בהעמדה לדין: בחקירה. מה בוער? בסך הכל מדובר בכ-100 פלסטינים שנהרגו, לא ביוצא צבא שהיכה מישהו והעז לדבר על זה. תנו לפז”מ לדפוק: כשיבואו להפיל את התיק על איזה קצין קישור ארטילריה מסכן, שבסך הכל עשה מה שמה שצרחו לו לעשות בהיסטריה בקשר, תוכל הפרקליטות לציין בסיפוק שהוא כבר יצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. ומנדלבליט? הוא יעבור לרדיפת מתנגד המשטר הבא.

עד ימי שפוט השופטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)