ארכיון תגיות: תמה

היש ישנו

כמו הקדמה

בין הזמנים, ×–'× ×™×” כתבה פוסט על ד"ר הו. בין הזמנים, קראתי ולא הבנתי אותו. אחר כך קראתי שוב, בין הזמנים וכו', וז'× ×™×” אמרה את מה שחשבתי שהיא אמרה – הד"ר לא אמיתי; בעונה החמישית מתגלה שהד"ר הוא החבר הדמיוני של בנות הלוויה שלו, האיש שלא ×”×™×” שם. וניסיתי לחשוב על תגובה, אבל היא תמיד יצאה ארוכה מדי ומבולבלת מדי. אז ×”× ×” פוסט, בתקווה שלא יצא קצר ומבולבל מדי.

כמו סיכום

אני חושב שז'ניה טועה, אבל אין שום דרך להסביר את זה בקלות. כדי לנסות להסביר, צריך לדבר על סולמות פרשניים. כלומר, על כל מני רמזים הפוכים, והמשקל שאתה מייחס להם. כי זה בדיוק העניין, לא? המשקל שאתה מייחס לדברים. ולך תוכיח.

אבל, להגנתי, אומר שהטענה של ×–'× ×™×” היא רדיקלית באמת. ×›×™ מה שז'× ×™×” טוענת הוא שהעולם המיוצג בד"ר הו מאיין את עצמו. בעונה החמישית, לדבריה, מצטברים מספיק רמזים – רמזים שנמסרים בעולם המיוצג עצמו – כדי שנבין שהעולם ×”×–×” אינו מה שחשבנו, שהוא משהו אחר בכלל, ושאין ד"ר, יש רק בנות לוויה.

עולמות שבולעים את עצמם כך קיימים בספרות, ובטח גם בטלוויזיה, אבל השאלה היא, שוב, כמה משקל אתה מייחס לדברים – לעולם, לדמויות, לתמטיקה. מתי מגיע הרמז המסוים ×”×–×”, שעושה לך אוף בבטן, ומאפשר לך לתת לעולם לקרוס. אני וז'× ×™×” שמים את הקו בנקודות אחרות, וזה מגניב אותי לאללה.

כמו טיעון

כי ד"ר הו היא סדרת טלוויזיה. מרובת עונות, מרובת שחקנים, מרובת במאים. סדרה כזו חייבת להיות אינטרטקסטואלית, אבל בדרך עקומה קצת. ההתגלגלות של הד"ר מעונה לעונה ומשחקן לשחקן הופכת את הד"ר לנצחי. החוליה המקשרת בין היצירות השונות הללו (כל פרק, כל עונה) היא העולם עצמו והדמויות שבו. זה מה שעומד מאחורי הכותרת "ד"ר הו", לזה אנחנו מצפים בכל עונה. והסדרה משחקת עם זה. בסדרות אחרות אילוצי הפקה מחליפים שחקן אחד באחר, וכולם מתעלמים כאילו לא קרה דבר. שחקנים מתמנכים, מתגבהים, מחליפים קרחת בפוני, והכל בשתיקה. בד"ר הו לקחו את האילוץ הזה והטמיעו אותו לתוך העולם המיוצג. כן, הד"ר נראה אחרת מעונה לעונה. אבל זה בגלל שהוא חייזר, והוא יכול לשנות את עצמו. כן, הד"ר משוחק אחרת מעונה לעונה. אבל זה בגלל שהשינוי הפיזי משנה בו גם אלמנטים נפשיים. זו רק הדוגמא הקיצונית ביותר, אבל ההמשכיות היא אחד הדברים המרתקים ביותר בסדרה הזו, שכמעט תמיד מנמקת אילוצי הפקה באלמנטים מהעולם המיוצג עצמו: הדאלקים נראו כמו מלחיה מתכתית עוד מהעונה הראשונה, אבל הם ישארו כך לנצח, והם עדיין יהיו האויב העיקרי של הד"ר; הסייבר-מן נראים כפי שהם נראו בעבר, מגוחכים כמו האופן שבו נתפס העתיד בשנות השישים, וזה בסדר גמור; ובטח יש עוד, אבל קטונתי והפסקה התארכה ממילא.

אם לנסח זאת אחרת, העולם המיוצג הוא הדבר שכל במאי מעביר לבמאי הבא. הוא חזק, העולם הזה, והד"ר גם. לא קל להרוס אותם.

כל אנשי הד"ר

כי זו פנטזיה. ולכן הבית של איימי לא חייב להתפרש תמטית, אלא כחלק מסיפור פנטזיה ספציפי, אחד מני רבים. כי הבית הריק, ההורים שנעדרים, הם אלמנטים שמנומקים בתוך הסיפור, כחלק מהנרטיב השלם של העונה. אפשר לתהות על קיומו של אלמנט מסוים, גם אם הוא מנומק עלילתית, אבל יש פחות צורך לעשות כן. אלו אלמנטים משוחררים, ששואפים להסבר. יש להם הסבר. אפשר להוסיף הסבר נוסף, אבל אין צורך.

כי אפשר להסתפק בתמה. כל חמש העונות האחרונות של הד"ר הן סיפור התבגרותן של בנות הלוויה שלו. במובן הזה, ז'ניה צודקת לחלוטין. אבל התמה הזו יכולה להישאר כתמה, כלומר כאלמנט רטורי שכובל אלמנטים מימטיים. היחסים בין תמה לבין העולם הם משונים תמיד. התמה, שלכאורה מתקיימת רק ברמת השדר, מנביעה מתוכה אלמנטים בעולם המיוצג. כדי שנוכל לתפוס את התמה, העולם המיוצג צריך להתנהג בצורה מסוימת; בנות הלוויה של הד"ר, למשל, צריכות להתבגר. אבל התמה לא חייבת לאיין את העולם, היא יכולה להסתפק בלסדר אותו. ואני מסכים, הד"ר, יותר מכל, הוא סיפור על התבגרות. ודאי שבעונה החמישית. אבל הוא גם אוסף סיפורים קצרים, שמה שמאחד ביניהם הוא הדמויות, והוא גם סיפור על השתאות, ועל אהבת אדם. וכמו בכל יצירה, כל הדברים הללו משחקים ביניהם משחק מורכב נורא, שלפעמים סותר את עצמו ולפעמים לא, ולפעמים הצבע יוצא מחוץ לקווים ולפעמים לא. ויום אחד אולי אכתוב על זה דוקטורט, ואולי לא.

בכרונוטופ

 

[זהירות, תיאוריה]

"בכרונוטופ הספרותי-האמנותי תווי ההיכר של המרחב והזמן מתמזגים בתוך שלמות קונקרטית, שנתמלאה משמעות. הזמן כאן מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין, מוצג באמצעים אמנותיים; והמרחב מועצם וחובר לתנועת הזמן, העלילה, ההיסטוריה. תווי ההיכר של הזמן באים לידי ביטוי במרחב; המרחב נמלא משמעות מכוחו של הזמן ונמדד על ידיו" (צורות הזמן והכרונוטופ ברומן. באחטין. מרוסית: דינה מרקון. הוצאת דביר. עמ' 14)

אין על באחטין. באחטין הוא התותים בקצפת של מדעי הרוח, הבודהא המזמר של האקדמיה, הנביא שכולם – כולל הוא עצמו – הקשיבו לו רק קצת וזהו. הוא מגניב ×›×™ הוא רוסי (ובכל הנוגע לתיאורטיקנים ×–×” אומר הרבה עבורי), ×›×™ יש לו זקן, וכי הוא כתב את "הדיבר ברומן", שעוסק בשפה, שיח, משלב לשוני ודיאלוגיות. עבורי הוא נעשה מגניב פי כמה בעיקר בזכות האנלוגיה של בורשטיין בינו לבין הבודהיזם. באחטין מבין את העומק וההיקף של תלות הגומלין של הכל בהכל. כמעט.

בקצרה

מעולם לא קראתי את כל הספר שלו על הכרונוטופ; קראתי רק את ההתחלה והסוף. הנימוק הרשמי הוא צפיפות הלו"×–. האמת – תסכול גנוז. ×–×” פשוט ספר מעצבן קצת. אני לא מצליח להסכים עם כמעט כלום, ועדיין הכל מרגיש נכון, חד ומדויק. כאילו באחטין דורך על קו מתח חשוף ומתחשמל. אבל, לעזאזל, הוא מצא את קו המתח.

(זו, אגב, סוג של התנצלות. אם אני תוקף את באחטין מתוך בורות – כלומר, אם אני תוקף בטעות את באחטין מתוך בורות – פשוט אמרו לי. כך או כך, הביקורת על באחטין היא רק מנוף רטורי למשהו אחר)

בקצרה, "הכרונוטופ" הוא מושג שנשאל מתורת היחסות. הוא מתאר את השילוב בין זמן למרחב בספרות, ואת השילוב ביניהם לבין תמה. ההגדרה של באחטין, שמובאת בראש הפוסט, מטפורית קצת, אבל מרגישה נכון. מרחבים, טוען באחטין, יכולים לקבל משמעות רק בזכות הזמן, והזמן בזכות המרחב. זמן ומרחב תלויים זה בזה, מזינים זה את זה. לאחר מכן מיוחסת ליחידה החדשה הזו של זמן-מרחב, לכרונוטופ, משמעות.

הבעיה, במובלע, נמצאת כבר בתיאור הקצר הזה, אבל היא מבצבצת כשבאחטין מתאר כרונוטופים ספרותיים. "טרקלין חדר האורחים", "הדרך", "הסף", "הטירה". "ה'דרך' היא מקום התארעותן המועדף של פגישות אקראיות," הוא כותב, "בדרך (על 'אם הדרך') מצטלבות בנקודה אחת בזמן ובמרחב דרכיהם של אנשים רבים עד בלי די במרחב ובזמן: נציגי כל המעמדות החברתיים והכלכליים, הדתות, הלאומים, הגילים. כאן עשויים להיפגש באקראי אלה שבימים כתקנם מבדילים ביניהם הייררכיה חברתית ומרחקים במרחב; כאן עשויים להתגלע כל הניגודים, גורלות עשויים להתנגד ולהשתרג זה בזה" (שם, 171). זה נשמע תיאור כל כך הולם של הדרך, של סוג הרעיונות שהכרונוטופ הזה גורר עמו, שקשה להתנגד; וכרונוטופ הטירה, הוא רווי "בזמן שאינו אלא זמן היסטורי במובן המצומצם של המילה, דהיינו הזמן של העבר ההיסטורי" (שם, 173); וגם כאן, למרות המטפוריות, זה נשמע מדויק. עד שאתה חושב, לפתע, שלא תמיד זה היה כך, לא תמיד הטירה היתה שריד לעבר. פעם היא היתה הווה.

אולי אני תוקף כאן צללים מעשה ידי. כאמור, לא קראתי את הספר כולו עדיין. אבל המהלך של באחטין מצייר קו ישיר בין המרחב לזמן, וביניהם לבין תמה. וזה באחטין, שכתב יפה כל כך על דיאלוגיות.

החבילה הבאחטינית

אבל באחטין לא מטומטם. הקשר בין הכרונוטופ לבין משמעותו הוא קשר של נביעה. כאשר הוא כותב על כרונוטופ "הדרך", הוא מתאר כיצד הדרך מאפשרת מפגשים – חברתיים, דתיים, לאומיים. הדרך היא מרחב-זמן נהדר לעימות, אינטראקציה או השתלבות. במובן ×”×–×”, הדרך נושאת בתוכה פוטנציאל תמטי.

וזה כבר מגניב באמת. אם מתעלמים לרגע מהכמו-הכרחיות של הקשר בין כרונוטופ לתמה, אפשר להתחיל להסתכל על כל עניין הכרונוטופ בעיניים אחרות לגמרי, אפשר לדבר על זמן ומרחב בספרות כעל אלמנט מאפשר, יצרני, של אלמנטים אחרים.

לבאחטין יש גם נקודה נוספת, מובלעת אף היא – הפוטנציאל התמטי של הדרך נובע מהצורה שאנו פועלים בעולם. בניגוד, × × ×™×—, לטירה, שהפוטנציאל הסמלי שנקשר סביבה הוא כמעט לגמרי עניין ×–'אנרי, פנים-ספרותי (חשבו על הטירה ברומן מדיאוולי, חשבו עליה ברומן גותי, חשבו עליה ברומן פנטזיה), הדרך מקבלת את הפוטנציאל שלה מתוך התפקיד הממשי שהיא ממלאת בעולם. כאשר סופר מכניס לעולם המיוצג דרך, הוא מכניס גם פוטנציאל עלילתי. הדרך היא אכן זירה שמאפשרת מפגש עם דמויות נוספות, עם שכבות אוכלוסיה חדשות. אבל חשבו על הדרך הריקה מאדם, על ההליכה לבד או ההליכה בצמד, ותראו שהדרך היא גם זירה להתפתחות תודעתית; הריק שמסביב מתמלא ביש שבדמות. כל אחת מהבחירות הללו, בחירות בסוג העולם, סוג הדרך, סוג הפעולה שמבוצעת, יכולה להפוך לאלמנט תמטי, לקפוץ מהקונקרטי למוכלל. כל בחירה כזו יכולה גם שלא לעשות זאת. תלוי בדרך, בחשיבותה היחסית ביצירה ובאופן שבו היא מתלכדת עם אלמנטים אחרים.

וזה מה שכל כך תסכל אותי בכרונוטופ הבאחטיני. איפה הדיאלוגיות? באחטין רואה את הקולות, אבל לא מגיע עדי הארץ. אם באמת נרצה להבין את הפעולה של הכרונוטופ בתוך יצירה ספרותית, נצטרך להפריד את החבילה הבאחטינית. הכרונוטופ גורף יחדיו משמעויות, עולמות מיוצגים, זמן ומרחב. וזה נכון, אבל זה נכון רק בסוף התהליך, לא בתחילתו, לא כקבוע פיזיקלי.

קואן

ראשית, יש להפריד בין הפוטנציאל לבין המימוש. כרונוטופ מסוים גורר עמו מנעד פוטנציאלים: פוטנציאל עלילתי, פוטנציאל סמיוטי, אפילו פוטנציאל תיאורי. הדרך יכולה לשמש לקידום העלילה, היא יכולה לשמש לתמטיקה מסוימת, היא יכולה לשמש לפרישת העולם המיוצג. לעזאזל, היא יכולה לשמש גם לפרישת החומר הלשוני, אם נרצה. הבחירה של המחבר, המימוש הספציפי, יכולה להתחבר למרחב הפוטנציאלים הנתון של הכרונוטופ, ויכולה לנסות לעשות משהו אחר, חדש נניח. בכרונוטופים מסוימים, מן הסתם, מימוש שונה של הכרונוטופ יהיה צריך לבוא יחד עם מערכת פיצויים, סוג של עודפות טקסטואלית שנועדה לחזק אצל הקורא את ההיגיון שבמימוש המסוים הזה. למשל? תיאור הגיהינום כמקום חיובי.

אבל – וזה חשוב – בחירה במימוש של פוטנציאל מסוים (הפוטנציאל העלילתי, × × ×™×—) גוררת גם פוטנציאלים אחרים (תמטיים, למשל). אם בחרנו בדרך כמקום שבו נפגשים אנשים שונים, כמעט וכבר קבענו את התמה, את הפוטנציאל התיאורי, את הפוטנציאל הלשוני. כמעט, יש לציין, רק כמעט. בחירות אחרות, מערכות פיצויים אחרות, יכולות לשנות את התמונה.

בפוסט בית החולים שלי ניסיתי לתאר איך מרחב מסוים, בתרבות מסוימת, מצמיח סביבו משמעויות, וכיצד הקטגוריות הללו תלויות אהדדי בקטגוריות אחרות, במרחבים אחרים. בית החולים הופך את העיר ללא-בית חולים, למרחב הבריאים; חדר המתים הופך את בית החולים לבית החיים. אבל כל זה היה נראה אחרת בטקסט, מתוך נקודת מבט שונה (איה! עצלנית!), מתוך בחירות אחרות. כרונוטופים באים לנו עם אפשרויות תמטיות, אבל אפשר להפוך אותן, לשחק בהן, לעקם. וזה אף פעם לא פשוט. כי הכרונוטופ לא קיים שם לבד, הוא נקשר עם כרונוטופים אחרים, עם מימושים אחרים שלהם, ומתחיל לקבל את משמעותו מהמיקום היחסי שלו אליהם; וכל אלה מקבלים את משמעותם ממיקומם ביחס לכרונוטופים אחרים, ביצירות ספרות אחרות.

אני אוהב את באחטין בגלל ש"הדיבר ברומן" מזכיר לי בודהיזם. כולו עוסק בדרך שבה השפה היא אינטראקציות בלתי נראות, יחסי גומלין בין אלמנטים. נראה לי שכל תיאוריה טובה צריכה להימדד, קודם כל, במבחן הזה: כמה אינטראקציה יש בה, וכמה שינוי.

חנוך לוין, יצרן

1.

לפעמים אתה כבול כל כך בתוך התחום שאותו למדת, עד שאתה לומד גם, בו זמנית, לא לראות תחומים אחרים. כבר זמן רב שאני שם לב, שהדבר הראשון שאני בוחן ביצירה הוא תבנית התקשורת (מחבר-קוראים/דובר-נמען) שלה. וכך, השיעור האחרון של מאיר שטרנברג השאיר אותי די המום. לאו דווקא בגלל הדברים החדשים שנאמרו, אלא בעיקר בגלל הדברים הישנים. דנו בתהליך התחלת היצירה. כיצד סופר מתחיל לבנות את הסיפור שלו. ובעוד אני יושב שם, קם מולי, מרחף טיזר לקורס אחר, שמעולם לא הוצע בת"א, ושהייתי שמח להשתתף בו, באם יוקם.

קבלו, טיזר בסגנון ידיעון בסגנון אונ' ת"א:

אדגר אלן פו מספר ב-"The Philosophy of Composition" כיצד הוא החל לכתוב את "The Raven" – הוא חשב בתחילה על אורך השיר, לאחר מכן על הנושא והאפקט המרכזי שלו, לאחר מכן חשב על הצלילים שיתאימו לנושא (O ו-R) וכן הלאה. יוצרים אחרים מתחילים אחרת. פוקנר כתב את "הקול והזעם" לאחר שעלתה בראשו תמונה של ילדה גאה, שתחתוניה מוכתמים בבוץ; ×’'וזף הלר החל לכתוב רק לאחר שהיה לו משפט, שסביבו הוא רקם את שאר הספר; צ'רלס דיקנס ×”×™×” זקוק, קודם כל, לכותרת; אריסטו ביקש ארגומנט.

בקורס ×–×” ננסה לנחש את תהליך היצירה, מתוך האלמנט הראשוני שלה – המשפט של הלר, הכותרת של דיקנס והאורך של פו. נעקוב כיצד האלמנט, שהוביל לכתיבת היצירה, ושעמד בתחילה בבידודו, נקשר עם שאר האלמנטים ביצירה בקשרים נרטיביים, אסתטיים, לוגיים וכדומה, עד שלא ניתן כמעט להפרידו מהיצירה עצמה. נשאל גם מה היחס בין האלמנט הראשוני של יצירה מסוימת לבין האפקט הכללי שלה, ומה הסיבה שבשלה החלו סופרים מסוימים לכתוב בדרך אחת, ואחרים החלו לכתוב בדרך אחרת.

עבודות יש להגיש עד…

2.

אגב, ובלי קשר, חשבו על כמה כל העניין הזה מנטרל קריאות פרוידיאניות רבות של טקסטים. כיצד יכול הקורא לדעת אם דמות מסוימת עוצבה בצורה מסוימת למטרות רטוריות, עלילתיות, תמטיות או, לחילופין, בגלל השריטה הפסיכולוגית של המחבר. גם אם הדמות עוצבה כך בגלל השריטה הפסיכולוגית, היא עלולה להיכבל בתוך הדרישות של הסיפור עצמו, עד שלא ניתן יהיה להפריד בוודאות את השריטה מהפונקציונליות שלה בעולם המיוצג. ספרות, במלים אחרות, אינה פליטה פרוידיאנית.

תותח. פו (גוגל)

 

3.

רגע ההתחלה של יצירה תפס אותי ×›×™ הוא התחבר לי למשהו, שמרחף אצלי כבר כמה חודשים – רעיונות יצרניים. חשבו רגע על צירופים כבולים ("טוב מאוד", "יותר צדיק מהאפיפיור"). עכשיו חשבו על תבניות יצרניות (ושוב, הקרדיט לשטרנברג) – "רע מאוד", "יותר מאוס מהאפיפיור". תבנית יצרנית, בהכללה, היא צירוף כבול, שדרגת הכבילות של אחד האלמנטים בה נחלשה. במקום הצירוף הכבול "יותר צדיק מהאפיפיור" קיבלנו תבנית יצרנית של "יותר [שם תואר] מהאפיפיור".

ואני תוהה אם אפשר לדבר על רעיונות יצרניים. כלומר, לא על תבניות לשוניות, אלא על תבניות רעיוניות – רעיון תמטי, רעיון לגבי העולם המיוצג, רעיון תיאורטי, אפילו. ×–×” קצת מציק, מכיוון שישנם סוגים שונים ורבים של רעיונות, וסוגים רבים ושונים עוד יותר של יצרניות, וסיווג כל אלה הוא מלאכה מקוממת, שראויה יותר לסטרוקטורליסטים צרפתים וגרמנים.

אם להניח לסיווגים, יש כאן משהו מגניב לאללה. ×›×™ "רעיון יצרני" הוא לא רק יצרני – כלומר, פתוח – אלא גם, ואולי בעיקר, סוגר. התמונה שעלתה לפוקנר בראש כבלה אותו לא רק לסצנה מסוימת, אלא גם לעולם מיוצג מסוים (×›×–×” שיש בו ילדות, ×›×–×” שהילדות בו מסתובבות בחצאית). הסצנה מ"הקול והזעם" היא פתוחה משום שהיא סוגרת. היא מאפשרת יצרניות מכיוון שהיא תוחמת אזור, שבו היצרניות הזו יכולה לתפקד. ×–×” אינו מיוחד לרעיונות, ×–×” בדיוק מה שקורה גם עם תבניות לשוניות יצרניות. קל כל כך לשחק על "יותר צדיק מהאפיפיור" בדיוק בגלל שהתנאי ליצרניות – מילת תואר במקום "צדיק" – תוחם קטגוריה לשונית מסוימת.

כדאי לשים לב, אגב, שהמשפט "יותר מאוס מהאפיפיור", סוגר את הקטגוריה הלשונית עוד יותר. את "צדיק" יש להחליף עתה לא רק בשם תואר, אלא בשם תואר שלילי. איכשהו, "יותר מושחת מהאפיפיור" הולם יותר מאשר "יותר נאה מהאפיפיור" (ואולי לא, בעצם, אבל גם זה רק בגלל ש"נאה" נתפס כאמירה אירונית, בהתחשב באפיפיור הנוכחי).

4.

רמז: התחלת הפוסט רפלקסיבית.

5.

באחד הפוסטים האחרונים שלה, "שם קוד: חנוך לוין", כתבה מיטל על אורלי קסטל-בלום, וכיצד היא חוזרת לטפל באותם נושאים בדיוק. הכותרת מרמזת (ובתגובות הפך הסב-טקסט לטקסט) שלוין סובל מאותה בעיה. זה, כמובן, די נכון.

בד"כ, התמות של לוין הן אותן תמות, וכמעט תמיד מדובר באותו סוג של עולם מיוצג. העולם במחזות של לוין כמעט תמיד מהווה מעין מבנה עומק של מה שהוא תופס כחולש על הדינמיקה החברתית בעולם שלנו. בניסוח אחר, הדמויות אצל לוין אומרות במפורש את מה שלוין מאמין (או שממחזותיו מצטייר שהוא מאמין) שהן חושבות במציאות. "תצטנן ותמות. כן".

אני מבין למה זה יכול להימאס. אבל עלי זה לא נמאס עדיין, ונראה לי שזה קשור למה שדיברתי עליו קודם. התמה והעולם של לוין הם רעיונות יצרניים, וכמעט תמיד אכן מדובר באותו סוג רעיון. עם זאת, יש פער תמידי בין הסגירות של רעיון מסוים לבין הפתיחות שלו, בין מבנה העומק למבנה השטח.

כי לוין מצליח לחדש. לא תמטית, דווקא, אבל במימוש המסוים של התמה. קחו לדוגמא את הקטע הזה משיץ (והפרחים לברטוב):

[אקספוזיציה: לפפכץ בת בשם שפרכצי. צ'רכס רוצה להתחתן עם שפרכצי. הוא בא לאביה, ודן עמו בעניין הנדוניה]

"פפכץ: אתה תסלח לי שאני מתערב, אבל אני האבא, והאבא שואל ממה הזוג הצעיר חושב לאכול.

צ'רכס: זה תלוי כמה האבא יתן.

פפכץ: האבא עני. אין לו.

צ'רכס: לאבא יש שתי משאיות וחצי שופלדוזר וזה רק מעל לפני השטח.

פפכץ: המשאיות מפסידות. [צ'רכס צוחק] מפסידות.

צ'רכס והשופלדוזר.

פפכץ: שמועות. האבא מכחיש.

צ'רכס: ולפיכך יתן האבא דירה של שלושה חדרים בעיר, או, לחילופין, דירה של שלושה חדרים מחוץ לעיר פלוס מכונית פלוס מאתיים וחמישים אלף במזומן, בין בעיר בין מחוץ לעיר.

[…]

פפכץ: האבא יתן משכורת הוגנת פלוס דירה של שני חדרים עד הילד הראשון.

צ'רכס: הראשון כבר בדרך.

פפכץ: האבא יתן שלושה חדרים בתנאי שיש כניסה לחופה לפני שרואים בטן.

צ'רכס: הדירה תהיה בעיר.

פפכץ: עשר דקות מהעיר – כמו בעיר.

צ'רכס: עשר דקות מהעיר מביא אותנו לסעיף המכונית.

[…]

צ'רכס: אם האבא רוצה לראות את הנכד שלו יותר מפעם בשנתיים, האבא יתאמץ ויתן מכונית.

פפכץ: האבא כבר יבוא אל הנכד.

צ'רכס: לא יפתחו לו. הנכד יבוא אל האבא.

פפכץ: האבא יתרום טנדר.

צ'רכס: החתן לא מוביל עופות, החתן מוביל נכדים".

התמה והעולם המיוצג לא מכתיבים ללוין לעבור פתאום לשפה כמו משפטית (האבא, החתן) – אבל הם מעלים את האפשרות; ושום דבר, אבל שום דבר, לא מכתיב ללוין את השורה המבריקה הזו: "החתן לא מוביל עופות, החתן מוביל נכדים". השורה הזו אמנם כבולה היטב לתמה ולסוג השיחה המסוים, אבל היא מימוש היסטרי של הכבילות.

6.

פעם יצא לי לומר לז'ניה שאני לא אוהב כל כך קריאות תמטיות. אני חושב שעכשיו יש לי הזדמנות טובה לחדד את הנקודה. אין לי בעיה עם תמות, או אפילו עם קריאות תמטיות. פשוט קשה לי להסכים עם הנטיה לאתר תמה מסוימת ביצירה, ולהחליט על פיה אם היצירה היא טובה או רעה. יש תמות מעניינות מאוד, יש תמות ישנות ושחוקות ויש תמות מטופשות, גסות וחסרות טעם. אבל היצירה אינה התמה שלה, היא היחס בין התמה, הרעיון היצרני, לבין המימוש הסופי שלו. ובמימוש הסופי, חנוך לוין תמיד מצליח לחדש, גם אם התמה נלעסה כבר עד דק.