או: למה כדאי לראות את עונה 5 של דוקטור הו גם אם לא ראיתם את עונות 1-4
(לחובבי הז'אנר. ספוילרים גאלור)
1. שמי איימי פונד. כשהייתי בת 7 היה לי חבר דמיוני. אתמול בלילה היה הלילה שלפני החתונה שלי, והחבר הדמיוני שלי חזר.
.jpg)
(התמונה מכאן)
12 שנה וארבעה פסיכיאטרים (היא נשכה אותם כשאמרו לה שהוא לא אמיתי) חלפו לפני שאיימי פונד ויתרה על החבר הדמיוני שלה. ואז, כשכבר היה לה חבר אמיתי, החבר הדמיוני חזר. ושוב נעלם, הפעם לשנתיים, ושוב חזר בלילה שלפני החתונה שלה, הפעם כדי לקחת אותה לכוכבים. היא קראה לו "הדוקטור המרופט", אבל אנחנו מכירים אותו בתור הדוקטור.
[דיגרסיה קלה] Fables היא סדרת קומיקס של ביל וילינגהאם, שבה בעקבות תהפוכות הגורל דמויות מעולם האגדות מגיעות לחיות במנהטן. אחת ההברקות של הסדרה (ספוילר קל) היא הדמות של פרינס צ'רמינג – מתברר שזה תמיד אותו פרינס צ'רמינג, דון ז'ואן סדרתי ובוגדני שהיה נשוי לשלגיה, לסינדרלה וליפהפיה הנרדמת בזו אחר זו. זה מפתיע ומצחיק ומאיר עיניים, כי התרגלנו לחשוב על הנסיך מקסים כעל סטטיסט תורן בעלילה, אחד שבא, נותן את השורה שלו ואחר כך סתם חי באושר ועושר עם X, Y, או Z, אבל וילינגהאם הראה לנו פתאום שבעצם מדובר בדמות די עקבית, ושאם חופרים קצת יותר עמוק מגלים שאולי הוא פחות מקסים ממה שנדמה לפני שפורטים לפרוטות את ה"הפילי אבר אפטר".
[חוזרים לדוקטור] וזה מה שגם סטיבן מופאט (המפיק) עושה, בעצם, בעונה החמישית של דוקטור הו, רק שהוא נכנס לזה מהצד השני. אחרי שהכרנו את הדוקטור ונקשרנו אליו לאורך ארבע העונות שהפיק ראסל ט. ג'ונס, מופאט מנחית עלינו פטיש 5 קילו ומודיע לנו שבעצם הדוקטור הוא החבר הדמיוני של… כל אחת מבנות הלוויה שלו, למעשה. רק שאנחנו כבר כל כך מכירים ואוהבים את הדוקטור שזה לא ממש נקלט, גם לא כשאומרים לנו את זה ב-HD. יורקים עלינו ואנחנו צוחקים וחושבים שזאת בדיחה. דוקטור הו, החבר הדמיוני של איימי פונד. חה.
2. איך את יודעת שזה אגם ברווזים אם אין בו שום ברווזים?
אבל באמת, כשרק חושבים על זה, הכל משתבץ במקום. איימי פונד, "הנערה שלא היה בה שום היגיון". זאת שמגיל 7 עד גיל 19 התגוררה בבית גדול ומלא חדרים ריקים, שלא היו לה אבא ואמא אבל היא לא זוכרת איך איבדה אותם, שהעולם שלה מאוכלס בדברים שאין שום קשר בינם לבין השם שלהם. הילדה שמגיל 7 משחזרת שוב ושוב את המפגש עם החבר הדמיוני שלה בכל מדיה אפשרית – בציור, בפיסול, במשחקי "נגיד-ש" – בזמן שהיקום כולו הולך ומתמוסס סביבה אל תוך האין. ואז, כשנדמה שמשהו קושר אותה בחזרה לעולם, כשיש לה חבר ממשי והיא עומדת להתחתן איתו, החבר הדמיוני חוזר ולוקח אותה איתו לכוכבים.
3. זה הכל עלייך
כשמספרים את זה ככה, זה נשמע אחרת לגמרי ממה שחשבנו, לא? למרות שאמרו לנו את זה שוב ושוב לאורך העונה. איימי בת השבע ואיימי בת ה-21 שעומדת להתחתן – "שני חלקים של החלל והזמן שלא היו אמורים להיפגש לעולם". הפנדוריקה היא סיפור-אגדה, אבל "האם לא כולנו כאלה, דוקטור?" אומרת ריבר. וכמובן, הדוקטור שמסביר לאיימי שהוא לא יכול לשכב איתה כי היא בת 21 והוא בן 907, כי היא תזדקן ותמות והוא תמיד נשאר צעיר, ובמילים אחרות – כי היא ממשית והוא פנטזיה.
כי כמו שהדוקטור אומר לאיימי: "זה הכל עלייך". היקום שנסדק ונשאב לתוך האין הוא היקום של איימי פונד, והוא נסדק ומתחיל להתאיין ביום חתונתה, 26.6.2010, ברגע שנוצר מגע ישיר בין הילדה שהיתה לבין הכלה שתהיה – שני חלקים של החלל והזמן שלא היו אמורים להיפגש לעולם. בלילה שלפני חתונתה, לילה לפני שהיא מחברת את עצמה רשמית למציאות, איימי מחזירה את החבר הדמיוני שהיה לה בגיל 7, וכל הדברים ששכחה, שהשכיחה מעצמה, מתחילים להישפך מבעד לסדקים ומאיימים לפוצץ את היקום ולשאוב את איימי עצמה לתוך האין, למקום שאם תישאב אליו היא לא סתם תמות אלא תהיה בעצמה לאין, למי שלא התקיימה מעולם.
4. שלום לכולם! אני החבר הדמיוני של איימי! אבל באתי בכל זאת.
הסיבה שאני אוהבת כל כך את עונה 5 של דוקטור הו היא שהעונה הזאת היא יצור כלאיים מבריק. בחלוקה גסה אפשר לומר שיש שני סוגים של יצירות פנטסיה: פנטסיה אסקפיסטית, שמזמינה את אלה שצורכים אותה לשקוע בה כמפלט מן העולם הממשי; ופנטסיה מפוכחת, מרירה, שמתיימרת לגמול את קוראיה או צופיה מן הפיתוי להישאב אל הפנטזיה. פנטסיה מהסוג הראשון מרמה את אלה שצורכים אותה; פנטסיה מהסוג השני בוגדת בהם. עונות 1-4 של דוקטור הו הן פנטסיה מהסוג הראשון, אבל עונה 5 היא משהו אחר – פנטסיה מזן שלישי, נדיר.* זאת פנטסיה שמודעת לעצמה אבל לא שונאת את עצמה (טוב, לא רק; תמיד נזכור את פרק 7, "הבחירה של איימי", כנראה הפרק הטוב ביותר בכל חמש העונות). זאת פנטסיה שלא מרמה את הצופים וגם לא בוגדת בהם. זאת פנטסיה שלוקחת לצופה את היד ואומרת לה – אני אעזור לך. תבטחי בי. ("את חייבת להתחיל לבטוח בי", אומר הדוקטור לאיימי. "זה מעולם לא היה חשוב יותר"). אני אעזור לך להבדיל בין המציאות לבין הדמיון. אני אעודד אותך לשקם את הקשר שלך לעולם הממשי. אבל אני לא אנטוש אותך, אני לא אשאיר אותך בעולם חסר דמיון ואברח בחזרה אל הרקיע המכוכב שלי. אחרי שתבראי מחדש את העולם שלך, ויהיו לך שוב אבא ואמא שאוהבים אותך ואהוב שחיכה 2000 שנה כדי להתחתן איתך, את תיזכרי בי שוב ביום החתונה שלך (ולא בלילה שלפני!) ואני אגיע, וארקוד, ואחר כך אקח אותך ואת האהוב שלך איתי לכוכבים. ואז זה יהיה שונה לגמרי, כי את תיזכרי בי לא כדי שאשאב אותך לתוך האין, אלא כדי להמריא איתי אל תוך היש.
אחרי ארבע עונות מבורברות קצת, סטיבן מופאט בא והראה לדוקטור הו מה היא באמת. לא סדרה על חייזר כריזמטי שלוקח בחורות עם דמות-אב בעייתית למסע הרפתקאות שאחריו החיים הממשיים שלהן נראים כצל חיוור, אלא סיפור על ילדוּת והתבגרות, ואיך עוברים מהאחת לשניה בלי לאבד את עצמך. אני מניחה שמופאט לא קורא עברית ומן הסתם הוא לעולם לא ידע על קיומו של הפוסט הזה, אבל אני רוצה להגיד לו תודה.
* עוד יצירת פנטסיה מהזן הזה היא הסרט Drop Dead Fred, שיש לי הרגשה שמופאט ראה יותר מפעם אחת.
זה אולי נכון ברמת העלילה, רק חבל שמאט סמית קטן על התפקיד.
חולקת עליך בגדול.
בכל אופן, בלי קשר לתגובה שלך אוסיף כאן עוד משהו שחשבתי עליו אחרי שהפוסט כבר פורסם. אם האגדה המכוננת של עונות 1-4 היא סינדרלה או היפהפיה הנרדמת (עם נגיעה חזקה של מרטיריות סטייל ישו), אז האגדה המכוננת של עונה 5 היא פיטר פן (כמעט קומפלט, עם הסירוב להתבגר והילדים האבודים וונדי שנלקחת מחדר הילדים בכתונת הלילה), וכמו בפיטר פן, בסופו של דבר מה שמציל את הפיה הוא שמאמינים בכך שהיא קיימת.
ז'ניה, כמה חבל שלא נפגשנו בגיל חמש!
ובהמשך לזה אני צופה בטפטוף התגובות כאן לעומת המבול של הפעם שעברה (הפוסט הקודם על דוקטור הו). אולי זה פזיז והכל ישתנה, אבל נדמה לי שמילים – ובעצם נושאים – כמו פוסט-אמפריאליזם ושוביניזם מעוררים הרבה יותר תהודה אצל אנשים, מאשר התנועה בין ילדות להתבגרות בלי לאבד את עצמך. כולם החליפו את המעשיות בעתונים כאילו ששם זה החיים.
לא נורא, מי כמו דוקטור הו יודע שאין מוקדם ומאוחר בנפש.
גם אני תהיתי על השתיקה בתגובות. או שאת צודקת ויש כאן פחות עניין לציבור (למען האמת חששתי כך מלכתחילה), או שהקוראים פוחדים מספוילרים, או שזה סתם טראפיק אופייני לשישבת. וכמובן ישנה גם האפשרות שזה סתם פוסט פחות מוצלח. ימים יגידו.
בסוף ימי בתיאטרון (כלומר, לפני שערקתי לכתיבה) חלמתי שאני יושבת עם בני על שפת המדרכה ברח' יפו בירושלים, תנועה סואנת וכולי, אבל אני לא שמה לב, כי אני מספרת לו את הסיפור התנ"כי על חורבן סדום. אני משתמשת בשפה פושטית וילדותית. אני אומרת: "ואז אברהם אמר לאלוהים, מה איכפת לך, אפילו אם יש רק חמישים צדיקים…" ואני בוכה בדמעות שליש, ותוך כדי החלום אני חושבת לעצמי, מעניין, לא זכרתי שזה סיפור כל כך מרגש…
ואם לחזור לפוסט שלך – אז גם אני ציבור.
וזמן קצר אחר כך אמנם החרבתי את סדום (אם זה לא ברור).
ברור שאת ציבור
הסדום שהחרבת היתה חיי התיאטרון שלך? או שלא הבנתי נכון.
זה לא פוסט פחות מוצלח!
(הייתי צריכה להגיד – וזה צורך די דרמטי בהתחשב בזה שזה הטוקבק השני שלי השנה.)
זו טענה קצת מוזרה בהתחשב בזה שבמידה רבה הדיון הכי סוער שהיה כאן לאחרונה היה בעצם בדיוק על "התנועה בין ילדות לבגרות בלי לאבד את עצמך".
תודה!
קבלי מתנת חג מולד:
http://www.megaupload.com/?d=XVDL4DQD
טוב, אז אולי בכל זאת פוסט פחות מוצלח. יש גם כאלה.
הו לא! זו ממש לא היתה הטענה שלי!
אני בהחלט חושב שראוי לנסות ולהבין את הגורמים להבדל בתגובות, אבל נדמה לי שההסבר שמרית הציעה לא היה מוצדק.
מבחינתי, בכל אופן, ההבדל המרכזי הוא שמעונה חמש עוד לא ראיתי ולו פרק אחד (מצד שני גם בפוסט הקודם לא הגבתי, אני חובב דוקטור, אבל לא ברמה שמאפשרת\משוכת אותי להשתתף בדיונים אודותיו).
אוקיי
כן, כשתהיתי אם יש בו עניין לציבור חשבתי לעצמי שזאת באמת פרשנות ספציפית מכדי שתעניין מישהו שלא ראה את העונה. אבל היה לי חשוב להעלות אותו, לטובת אלה ששקלו לראות דוקטור הו ואולי החליטו נגד בגלל הפוסט הקודם.
בכל אופן, בהזדמנות חגיגית זו – הפוסט הסאטירי שלך מאוד הצחיק אותי אבל לא היה לי מה לומר בתגובה, אז שתקתי.
אני די מתחבר למה שאת אומרת, ניסחת את זה מאוד יפה.
דבר אחר ששמתי לב אליו, אולם הוא כנראה קצת יותר שטחי מהניתוח העמוק שעשית – הוא שהדוקטור בעונה הזו הוא בעצם לא-יוצלח. ברוב (כל?) המקרים הוא לא מציל את המצב בעצמו, אלא בדרך כלל המזל והשותפים שלו עושים את זה. הוא מספק לאיימי אמנם הרפתקאות מרגשות, אבל מסכן את חייה בלי סוף. על הסקאלה שבין טיים-לורד לבן אנוש, בעונה ה- 5 הוא כמעט לגמרי בן אנוש. ולא בן אנוש למופת; בולטות בו הרבה תכונות אנושיות שליליות: כעס, תשוקה, אנוכיות, יהירות. אכן, הדוקטור המרופט.
בעצם אני חושב שכולנו, כברירת מחדל, מצפים לפנטזיה התמימה ("הסוג הראשון") – הדוקטור הוא הגיבור הטוב שמציל את העולם. בכל פרק בעונה 5 יש המון רמזים לכך שהדוקטור לא תמיד כזה מוצלח, והרבה יותר משמעותי – הוא לא תמיד אדם טוב. "בחירתה של איימי" משקף את זה באופן הכי ישיר, גם "המפלצת שמתחת". ועדיין מדהים כמה קשה להתפכח לגמרי ולהסתכל עליו כעל דמות רעה ולא יוצלחת: למרות כל העובדות, משום מה לפני צפייה בכל פרק הוא חוזר בראשי להיות הדוקטור גיבור העל, הטיים-לורד העל-אנושי.
אגב, פרק כריסמס של אתמול היה החלש ביותר של מופאט, לטעמי.
כן יירבו סקירות כאלו! תודה
נכון! הוא קלאמזי ומלא חולשות, ובדיוק בגלל זה אני מעדיפה אותו בהרבה על האביר הנאצל של טננט. ומאט סמית מגלם את זה מושלם, יש לו חן באסטר-קיטוני שמתאים לזה בדיוק.
בקשר לכך שהוא מסכן את החיים של איימי, רורי ניסח את זה בצורה הכי חדה ואכזרית בפרק בונציה, כשאמר לו שהוא הופך את האנשים סביבו למסוכנים לעצמם, כי הם עושים דברים נועזים כדי להרשים אותו. זה היה נכון על הדוקטור גם בעונות הקודמות, אבל שם זה היה קבור מתחת להרבה פאתוס, והעונה הזאת מספיק אמיצה בשביל לשים את זה בגלוי על השולחן. וכמו שהראיתי בפוסט הקודם, גם היהירות כבר היתה שם בעונות הקודמות, וגם הקנאה והתחרותיות (זוכר איך הוא זלזל במיקי וקרא לו ריקי כל הזמן?), אבל בעונה הזאת לראשונה הדברים האלה גלויים ואפילו הדוקטור מודה בהם ובמידה מסוימת מנסה ללכת נגדם.
את הפרק של אתמול הורדתי אך טרם ראיתי.
תודה על התגובה, מי יתן ויהיו כל כריסמסייך לבנים!
תודה רבה.
כן, שיערתי שהוא לא יניב הרבה תגובות.
קצת חבלי לי, כי אני באמת חושב שראוי לנהל מטא-דיון בשאלה למה הפוסט ההוא של קרן הוציא מאנשים כל כך הרבה אמוציות, אבל דיוני מטא כאלה הם מאוד בעייתיים כמו שאפשר לראות ממש כאן.
למרות הכל, עד כמה שאני מצליח לשפוט בלי לראות ולו פרק אחד מהעונה כאמור, נדמה לי שהפוסט הקודם הצליח לעורר דיון כי הוא הציע קריאה חתרנית שהפתיעה הרבה צופים אדוקים של התכנית, הפוסט הזה, מנגד, נראה כמו קריאה ישירה יותר של העונה החמישית.
קריאות חתרניות זה תמיד מגניב ומעורר יותר אקשן.
לא יודעת. נכון ששם היתה ביקורת שלילית יותר וכאן ביקורת אוהדת, אבל בהתחשב בעובדה שיש סוג של קונצנזוס שמאט סמית הוא נפילה לעומת דיויד טננט ושסטיבן מופאט אכזב בעונה הזאת לעומת כל הציפיות שתלו בו אחרי הפרקים שכתב בעונות הקודמות, אפשר לומר שהפרשנות הנלהבת שלי כאן היא כמעט חתרנית. אם כבר אז אולי זה יותר בגלל התגובה הפושרת לעונה – אנשים לא אהבו אותה כל כך ולכן לא ממש מעניין אותם לקרוא פרשנויות עליה.
איזה פוסט מעולה! מאוד חיבבתי את העונה החמישית, ואת סטיבן מופאט אני אוהבת כבר שנים, כך שזה לא לגמרי מפתיע. מאוד אהבתי את טננט, ולא ראיתי איך מאט סמית (שם שנשמע כל כך גנרי, על בחור שנראה כל כך גנרי) יצליח להתעלות עליו, ואני שמחה מאוד בכל פעם לגלות שהוא אכן מתעלה.
ממש אהבתי את הניתוח שלך על הקומפניון כגיבורה עם חבר דמיוני, וכשאני חושבת על כל אחת ואחת מהגיבורות בהקשר הזה זה נותן לכל הסדרה משמעות אחרת.
תודה!
תודה! כיף לשמוע
אה! גיליתי את הפוסט רק עכשיו.
באיחור משווע אצא נגד הרוב ואומר שאני אוהבת את מאט סמית'. טננט היה נהדר לזמנו, אבל ראסל טי דייויס הצליח להמאיס את דמותו לקראת הסוף, כך שהדוקטור החדש היה פתאום מאוד מרענן ומקסים דווקא בשונותו.
מה שכן, מופאט יותר מוצלח בכתיבת פרק יחיד/כפול כאורח מאשר בעלילות שלמות ארוכות שבהן הוא קצת מתסבך ומתפתל שלא לצורך, כפי שעונה 6 מדגימה.
פוסט מאוד יפה ומושקע. מאוד אהבתי את טאננט והתבאסתי בטירוף כשהוא התחדש אבל מאט סמית׳ מבצע את הדוקטור בצורה מאוד טובה וברוח חדשה וצעירה. חס וחלילה להגיד שטאננט לא שיחק טוב- הוא הדוקטור המדהים ביותר והלוואי שיחזור להיות הדוקטור ה12 חחחחח- אבל שמחתי לראות שמאט סמית׳ לא איכזב אותי
אני מאוד מקווה שהדוקטור החדש לא יאכזב. הדוקטור נותן פעמים רבות ראייה מאוד מעניינת על בני האדם- מכיוון שהוא לא אנושי אז הוא צופה מהצד- ואני מוצאת את זה מרתק. המון תובנות על המין האנושי ומה אנחנו מחפשים ורוצים ואחרי מה אנחנו רודפים. ומופאט מדהים- מיותר לציין זאת חחחחח