זה גדול יותר מבפנים

או: למה לעזאזל אנחנו אוהבות כל כך את דוקטור הו

 (מותר לדבר כאן על סדרות טלויזיה טראשיות? / אני אניח שכן)

 

 ×”התמכרות החדשה שלי היא דוקטור הו, סדרת טלויזיה בריטית לילדים שרצה מ-1963 עד 1988 וקמה שוב לתחיה ב-2005. הדוקטור הוא חייזר, נכון להיום בן 907, שנראה כמו בנאדם, נכון להיום כמו גבר בריטי בן 30 בערך, אבל מבפנים הוא שונה לגמרי – יש לו שני לבבות, למשל, ויכולת לרפא את עצמו מרעלים ולנקות את עצמו מקרינה, וגם להתחדש מיד אחרי שהורגים אותו וללבוש גוף חדש שלרוב מלווה גם בקווי אופי אקסצנטריים חדשים. יש לו שם אבל אף אחד לא יודע אותו (חוץ מארכיאולוגית-זמן אחת ששמעה אותו ממנו אי פעם בעתיד, אבל ×–×” לא לעכשיו). כולם מכירים אותו פשוט בתור "הדוקטור". יש לו חללית שנוסעת בחלל ובזמן, קוראים לה טארדיס והיא גדולה יותר מבפנים בזכות הטכנולוגיה של כוכב הבית שלו, שנקרא גאליפרֵיי ונכון לשנות ×”-2000 לא קיים יותר. הוא נכחד, הלך קאפוט ואתו גם כל ×”×’×–×¢ של הדוקטור, "שרי הזמן" או "אדוני הזמן" (Time Lords), כולם אבדו במלחמת הזמן האיומה בין שרי הזמן לבין הדאלקים המבעיתים, ורק הדוקטור לבדו נותר. ומי שהשמיד את כולם, את שרי הזמן ואת הדאלקים גם יחד, הוא הדוקטור, שכלא אותם ואת המלחמה בהסגר-זמן כדי להציל את היקום כולו.

 ××– עכשיו הוא די בודד, הדוקטור, שר-הזמן האחרון ביקום, ומדי פעם הוא בוחר לו בן- או בת-לוויה שתצטרף אליו במסעותיו בחלל ובזמן. נכון לסדרה המחודשת בן/בת-הלוויה האלה הם כמעט תמיד בחורה בת 20+ מהעשור הראשון של המאה ×”-21, תמיד שנונה ונועזת (גם הדוקטור שנון ונועז, למעשה הוא די מכור לסיכונים אבל ×–×” לא לעכשיו) ולרוב גם אנדר-קלאס מאיזשהו סוג. יחד הם מקפצים בטארדיס מכוכב לכוכב ומעידן לעידן, עשרות, מאות ומיליארדי שנים קדימה ואחורה, ולרוב מצילים את היקום או לפחות את כדור הארץ מכליה. טראש, נו. אבל טראש כייפי ומבדר לאללה.

 

 ×ž×” שמעניין בטראש ×–×” שהוא מדבר ישר מתוך תת-ההכרה ואליה, ולכן אפשר ללמוד ממנו כל מיני דברים מרתקים על האנשים שיוצרים אותו ועל האנשים שצורכים אותו (במקרה ×”×–×”, אני). ומדוקטור הו אכן אפשר ללמוד דברים מעניינים מאוד.

 

 ×”יוצר המרכזי של דוקטור הו המחודשת (אני מדברת כאן על 4 העונות הראשונות שלה) הוא גבר בריטי בשם ראסל ט. דיויס, והרוב המכריע של פרקי הסדרה המחודשת נכתב ובוים בידי גברים בריטיים (אחד הבולטים שבהם הוא סטיבן מופאט, מי שאחראי ל"זיווגים" ולרימייקים העדכניים "×’'קיל" ו"שרלוק"). הגברים האלה מספרים לנו על גבר שהוא נצר אחרון לאימפריה שאיננה עוד, בן לגזע אדונים (לורדים) שהתחנך במקום עם משמעת נוקשה וגדל באמונה שהיקום כולו פרוש לרגליו, מקצה החלל ועד קצהו, מראשית הזמן ועד סופו, רק הוא רואה את היקום כולו ומבין את המשמעות האמיתית של כל מה שקורה, והוא בלבד מופקד על שלומו. נשמע מוכר? מה ×–×” אם לא האימפריה הבריטית בקליפת אגוז.

 ×•×›×¨××•×™ לנצר אחרון של ×’×–×¢ אדונים, שהשמיד את כוכב הולדתו ואת בני מינו מתוך ההבנה שבשתלטנותם הם עומדים להמיט כליה על היקום כולו, הגבר ×”×–×” הוא כריזמטי בטירוף, מבריק, שנון, מצחיק, היפר-אקטיבי, מסתורי, אקסצנטרי, יהיר ומיוסר. הוא לא מוכן לגעת בנשק ×›×™ ראה לאן המלחמה הובילה את בני מינו ואותו, אבל האלימות והמוות כרוכים תמיד בעקביו ונראה שהוא × ×”× ×” מאוד מהפלירט המתמשך שלו איתם. הוא נרתע מהתקשרות רומנטית לבנות הלוויה האנושיות שלו ×›×™ הוא יודע שהן יזדקנו וימותו והוא ייוותר לבדו (וגם ×›×™ זאת סדרה לילדים, אבל לא ניכנס לזה כרגע), אבל הן תמיד נקשרות אליו ונראה שהוא × ×”× ×” מזה מאוד (עד שלא). והוא מוקף מכל עבר ביצורים – בנות לוויה, בני אדם, גזעים השוכנים בכוכבים ובזמנים רחוקים – שהם תמיד אינטליגנטיים מספיק כדי לרחוש לו הערצה ומורא אבל לא מספיק בשביל לתת לו קונטרה אינטלקטואלית של ממש. לכל היותר הם יכולים ללמד אותו דבר או שניים בתחום האינטליגנציה הרגשית, והוא ×–×” שמופקד על כך שיוכלו להמשיך בבטחה בחייהם הנחותים. בקיצור, קולוניאליסט עם לב זהב, גבר-גבר, שמוקף בנשים מעריצות ופראים אצילים (או לא).

 

 ×–הו אם כן דימוי האקס-אימפריאליסט הבריטי שמוכרים לנו בדוקטור הו. ×›×›×” הגבר הבריטי רוצה לראות את עצמו, ×›×›×” הוא רוצה שיראו אותו: קולוניאליסט לשעבר שהתנער ממורשתו הקולוניאליסטית והשמיד אותה, אבל לא נפרד מתחושת העליונות והאחריות שכרוכה במורשת הזאת, מהתחושה שהוא איכשהו "אבא של העולם". גבר שכבר הבין שיש לו מה ללמוד מנשים, אבל לא מוכן עדיין להיפרד מן העליונות הבסיסית שלו עליהן ומן התפיסה שהן צריכות אותו כדי שיהיה טעם כלשהו לחיים שלהן – חיים שבלעדיו הם אפורים ושגרתיים. אפשר להבין למה גברים בריטיים רוצים בתת מודע שלהם להיות כאלה או להיראות כאלה. מה שפחות מובן הוא למה אני, שמודעת לחלוטין לכל ההיבטים האלה, בכל זאת נהנית מזה כל כך.

 ×›×™ שום מודעות לא תעזור – ביסודו של דבר הכריזמה הזאת סוחפת אותי כאילו לא קראתי שום מאמר פמיניסטי מימי, וכאילו לא הייתי יותר מפעם אחת בסיפור ×”×–×” וראיתי שוב ושוב איך הוא נגמר. ביסודו של דבר בקרקעית הנפש שלי עדיין יושבת נערה שמחכה לאיזה נסיך, בן אצולה או בן אלים, שיבחר בי על פני כל האחרות ויקטוף אותי בסערה לחיי סכנה הרפתקאות, חיים שבהם אף יום אינו דומה למשנהו, שום דבר אינו מובן מאליו ובכל זאת הסוף תמיד טוב. כל כך הרבה מיתוסים, סיפורים וסדרות טלויזיה סיפרו לי על הנערה הזאת, מהתנ"ך והמיתולוגיה היוונית ועד ימינו, ואני עדיין כל כך רוצה להיות היא (גיבורי טלויזיה הם האלים המיתולוגיים של ימינו, אבל גם ×–×” לא לעכשיו). ואני לא יודעת אם המיתוסים סוחפים אותי מפני שהנערה הזאת תמיד הייתה שם, משחר האנושות, והם רק תיעדו אותה, או אולי מפני שהם חזרו על הסיפור ×”×–×” שוב ושוב כל כך הרבה פעמים עד שהוא הוטבע בנפש שלי ושל נשים אחרות – חזק כל כך עד שנצמד אליה ועכשיו כבר אי אפשר לקלף אותו ממנה.

 

 ××‘ל אני כן יודעת מה המיתוסים האלה עושים לי. הם גורמים לי להמשיך לחלום, במודע או לא במודע, חלום שאני יודעת מצוין שהוא מזיק לי. חלום שמשווה הוד למציאות שבפועל אין בה שום הוד אלא רק דיכוי. חלום שאי אפשר להגשים אותו, וגם אם ×”×™×” אפשר, בכלל לא בטוח שבחשבון אחרון אני באמת רוצה שהוא יתגשם – לא ×›×›×”. כלומר, אני כן רוצה להיגאל מהקיום האפרורי ולהגיע לחיי הרפתקאות. ×–×” כן! אבל אני לא רוצה שהגאולה הזאת תהיה תלויה ברצונו השרירותי של מישהו נעלה, שיכול להעניק או לשלול אותה ממני כאוות נפשו. ובכל זאת, המיתוסים ממשיכים לטפטף לי לנפש את האמונה שאני דווקא כן רוצה את ×–×”, ואני, משום מה, שותה את הרעל ×”×–×” בשקיקה ואפילו משקה בו את הבת שלי.

 

 ×™×© אמונה פילוסופית ישנה, אפלטון ×”×™×” כנראה הראשון שניסח אותה, לפחות במערב, שלפיה ידיעה ורצון הם היינו-הך. כלומר, ברגע שאדע שמשהו טוב לי אז אני ארצה אותו, וברגע שאדע שמשהו רע לי אני אבחל בו. במישור הגופני יש לנו אינספור הוכחות שזו טעות או אשליה. מספיק להסתכל על כל האנשים שמעשנים, משתכרים, גרים בערים מזוהמות וכן הלאה כדי להבין את ×–×”. אבל במישור הנפשי נדמה לי שאנחנו עדיין קצת מאמינים בזה. כלומר מאמינים שאם נבין, אם באמת נבין, שמשהו מרעיל לנו את הנפש, אז אנחנו נבחל בדבר ×”×–×” ונתרחק ממנו. וזה מה-×–×” לא נכון. ×”× ×”, תראו אותי ואת דוקטור הו.

 ××– מה, להיגמל מדוקטור הו? להרחיק מזה את הבת שלי? איכשהו הפיתרון ×”×–×” לא נראה לי. קודם כל, ×›×™ דוקטור הו ×–×” נורא נורא ×›×™×£, ועל ×›×™×£ לא מוותרים מהר כל כך. ודבר שני, ×›×™ אני לא מאמינה שצנזורה פותרת משהו. הנערה בקרקעית הנפש שלי (ואולי גם של הבת שלי) לא תיעלם אם אני לא אאכיל אותה, היא רק תהיה רעבה ועצובה יותר. ואני גם לא רוצה שהיא תיעלם! אני בעדה, לא נגדה. אז אני אמשיך לתת לה דוקטור הו, ואני גם לא מתכוננת להרגיש אשמה על ×–×” ×›×™ אשמה לא עוזרת בשיט. אבל אני אתן לה גם אנטידוטים נגד הרעל. אני אמצא ואטפטף לה מיתוסים שיחזקו אותה, כמו ספרים של דיאנה וין ×’'ונס וקלי לינק ואורסולה לה גוין, סדרות טלויזיה של ×’'וס וידון, וכל דבר אחר שאמצא או אמציא. בינתיים אין הרבה כאלה, אבל אני אחפש ואתן לה את כל מה שיש, ואולי יום אחד ישתנה לה הטעם, לנערה הזאת, והיא תתקשה להיזכר מה היא מצאה בכלל בדוקטור הו. או שלא.

 

 (רציתי להעלות תמונות אבל משום מה השרת לא הרשה לי)


62 thoughts on “×–×” גדול יותר מבפנים”

  1. מה שנועה דיקרמן אמרה,
    מה שאיתמר אמר,
    מה שאת אמרת למיטל על איך שהדיון בדברים מוציא מהם את הכיף,
    עוד דבר על הפוסט קולוניאליזם ואיזו תובנה מרתקת.

    ובעיקר:
    אני מתה על דוקטור הו. ולראייה:
    http://www.dan-ya.com/tag/%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%95

  2. שמע, אם דוקטור הו היתה כל כך גרועה לא הייתי צופה בה בכלל. ברור שבגדול זאת אחלה סדרה. אבל מה לעשות, על הצדדים החיוביים פחות מעניין לכתוב, בדרך כלל.
    אגב, אחרי צפיה בכמה פרקים של עונה 5, ובייחוד בפרק 7, היום לא הייתי כותבת את הפוסט הזה. סטיבן מופאט הקפיץ את הסדרה כיתה מבחינת רמות האופל והמודעות העצמית ומאט סמית מגלם דוקטור הרבה יותר SINISTER מקודמיו. אני מרוצה.

  3. חה, הפוסט שלך על עונה 5 הוא אחד הדברים שגרמו לי בכלל להתחיל לראות דוקטור הו!
    ואגב, נכון לעכשיו מאט סמית הוא הדוקטור המועדף עלי ועונה חמש שולתת. דיויד טננט חמוד אבל אני ממש לא מתגעגעת לפאתוס שלו, ובדוקטור של סמית יש רשעות וקוצר רוח שהיו מאוד חסרים בקודמיו.

  4. לגבי גיבור הומוסקסואל – קפטן ×’'ק בטורצ'ווד. אומנם חבל שאין יותר, אבל יש אותו.

  5. הדוקטור השני ×”×™×”, לדעתי, הדוקטור ×”×›×™ לא-דוקטורי. לא רק שהוא לא ×”×™×” מתנשא ולא עליון על אף אחד, הוא ×”×™×” ממש יחד בערמה אחת עם המלווים שלו – זואי וג'יימי. זואי הייתה נערה אנושית צעירה מהעתיד, סופר-גאונה שלא רק למדה להפעיל את הטארדיס ולחשב ולתכנן דברים מראש, היא גם העפילה בידע שלה על הדוקטור הרבה פעמים ויצא כמה וכמה פעמים שהדוקטור נעזר בה לחשב דברים ולחזות מה יקרה. ×’'יימי ×”×™×” בחור סקוטי צעיר מהמאה ×”-17 (אני חושבת) שהיה ממש על גבול הקשר הרומנטי עם הדוקטור – הם הלכו לכל מקום ביחד ועשו דברים ביחד, היו תלויים ×–×” בזה לגמרי, הייתה אווירה נהדרת.

    בכלל הדוקטור השני היה האנטי-תזה לכל הדוקטורים אחריו (וזה שלפניו) בכך שהוא לא הרצה לאף אחד, אלא ניסה לשכנע עם התקפות היסטריה, היה יחסית מאוד ילדותי וטיפשי, לרוב העמיד פנים שהוא הדיוט גמור כדי להתחמק מאויבים במקום לפצוח בשירת "כמה אני יותר טוב מכם" ואל המלווים שלו הוא התייחס יותר כמו אמא אווזה שנדהמת מנפלאות ילדיה העולים עליה בכוחותיהם מאשר דמות אב מגנה.
    מאוד מומלץ לראות את כל העונות של ד"ר הו מההתחלה, לא רק בגלל ההיסטוריה הבריטית אלא גם בגלל כל הנושאים החברתיים שעולים עם הזמנים המשתנים ואיך הציגו אותם פעם לילדים.

  6. קפטן ג'ק הוא לא הומוסקסואל. הוא פאנסקסואל. הוא ישכב עם כל מין, כל יצור, כל חפץ, כל עוד האובייקט סקסי בעיניו.

  7. האמת שנורא בא לי לראות את הדוקטור השני, גם ×›×™ מהקטעים שראיתי הוא נראה לי ×”×›×™ מעניין, וגם ×›×™ מאט סמית ציין אותו בתור הדוקטור האהוב עליו, ומאט סמית הוא, ובכן, הדוקטור האהוב עלי 🙂
    יש לך מושג איפה משיגים את הפרקים?

  8. מה את אומרת? הערכתי למאט סמית' עלתה לאין שיעור.
    ובכן, הנה לינק לטורנט של הדוקטור השני. אני חייבת להזהיר שהייתה שריפה בארכיונים של הBBC בשנות ה-60-70 (אני לא זוכרת ממש) וחלק מהפרקים הם שיחזורים אבל דיין זה שווה לצפיה.
    http://thepiratebay.org/torrent/4296057/Patrick_Troughton

  9. מממ… הדוקטור המודרני מאוד מחובר למקור, של סדרת ילדים, בגלל ×–×” היעדר המין – אבל הוא מודע לעצמו. כלומר, יש כמה בדיחות פנימיות על ההתנזרות של הדוקטור וההיעדרות הזו, ובעונה הראשונה בוורסיה החדשה יש את קפטן ×’'ק, שמציג אנטיתזה מוחלטת כמי שמתחיל פחות או יותר עם כל דבר שזז, ונגער על כך על ידי הדוקטור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *