ארכיון תגיות: ריאליזם

תרגיל.

נתון

נניח מתקן לכלי רחצה כמו זה שנמצא כאן למעלה. שום דבר מיוחד, כמו אלו יש אלפים. שתי זרועות, עמוד שדרה אחד, שני מדפים.

נניח ריאליזם

  • אישה עייפה מתקלחת בלילה, המחשבות שלה נודדות, ובהיסח הדעת היא מגלחת את בית השחי השמאלי שלה. היא מסיימת לגלח את השמאלי ורוצה להעביר את הסכין ליד שמאל, כדי לגלח את בית השחי הימני. הסכין מחליק מידה. היא מתכופפת כדי להרים אותו, וכשהיא מתרוממת, הראש שלה נתקע באחת הזרועות. עכשיו גם לה ברור שהיא עייפה ממש. התסכול פורץ ממנה.
  • זוג ותיק מתקלח ביחד, השמש פורצת אל החדר מחלון קטן מחוץ למקלחון. הם מסתבנים כל אחד לעצמו. ברגע הנכון, הגבר מגיש לאישה את השמפו מהמדף העליון. הם מתנשקים. הם מדברים. הם יוצאים מהמקלחת ומתנגבים במגבות שתלויות על שני מתלים בקיר הסמוך. הם הולכים, עטופים במגבות, לחדר הארונות ומתלבשים. אצלם, לפחות, הכל בסדר.
  • גבר מתקלח לבד. התנועות שלו יעילות. הוא מרים לרגע את המבט. מבטו נתקל בגומיית שיער אבודה שתלויה מאחד הזרועות. הוא נזכר בציצים של הבחורה שהשאירה שם את הגומייה. הוא לא יודע למה הוא נזכר דווקא בציצים שלה, הם לא היו החלק ×”×›×™ טוב שלה. הוא מעביר בזכרונו ציצים של בחורות אחרות בהם × ×’×¢. הוא מרוצה מעצמו, יש לו מה להשוות.

נניח לא ריאליזם

  • מושבת חיידקים מתגוררת על עמוד השדרה של המתקן. יש להם היררכיה ברורה. אלו שקרובים לשמפו, שנמצא בחלק העליון של המתקן, הם המיוחסים ביותר. הסיבה לכך ברורה: בשמפו יש מינרלים חיוניים לגופם של אותם חיידקים. למרבה הצער, מושבת החיידקים גדולה מדי מכדי להצטופף כולה בחלק העליון של עמוד השדרה של המתקן, ועל כן יש חיידקים מיוחסים פחות שזוכים רק לפירורים קטנים מהעוגה הכללית של מינרלי השמפו. המצב נותר על כנו שנים ארוכות. בשלב כלשהו נולד החיידק שישנה את המצב. פורצת מלחמת מעמדות.
  • בעולם אחר, היצור הנפוץ ביותר הוא מתקן לשמפו. הם מכונים מתקניהו, והם ידועים במשמעת שלהם. באותו עולם יש עוד כמה סוגים של יצורים. יש יצורים מסוג סבון פנים, שידועים בגרגרנותם, והם מכונים גרגורוס. יש גם יצורים חריפים במיוחד, חדים ושנונים, שקוראים להם משחתיהוס. אחת מבנות המתקניהו, עותק יפה במיוחד, שעליו בקבוקי זהב בלבד, יוצאת לטיול ופוגשת בדגם חריף במיוחד של משחתיהוס. היא צוחקת כמו שלא צחקה מעולם.
  • ויק הוא רובוט תבוני, פיתוח של האב הראשון, כמו כולם במושבה שלו. האב הראשון ×”×™×” הרובוט הראשון שהצליח להתעלם מהוראות בני האדם וליצור לעצמו בנים ובני בנים. השנה היא 4351 ומושבה של בני אדם, עטורי זקן עבות ושיער פרוע, נתקלים במושבת הרובוטים. הרובוטים, פניהם אל השלום. האנשים, פניהם אל הטכנולוגיה.

אז למה ריאליזם?

אז אני מסתכלת רגע על הדוגמאות האלו. כולן דוגמאות גרועות, ממי האפסיים של הבנאליות הספרותית (אפילו עשיתי אותם ממש סטרייטים וקצת קצת שובניסטיים, כמקובל), שלא הייתי רוצה לקרוא, והן באמת נכתבו רק כדי לשמש כמצע נוח לדיון, אבל נניח שאלו אופציות קבילות בספרות.
ואז אני מסתכלת על המהלך שהם עושים. ואני חושבת לעצמי: ספרות ריאליסטית מדברת על בני אדם ועל המהלכים שהם עושים בעולם. היא מתארת את הרגשות שלהם ואת הפחדים שלהם ואת המעשים שלהם ואת הסיבות למעשים שלהם, ומתמקדת בכל אחת האופציות האלו פחות או יותר, בהתאם לז'אנר. ספרות לא ריאליסטית מדברת על דברים שאינם בני אדם, מתארת את תכונותיהם ואת העולם בו הם חיים בפרוטרוט, ואז מתארת את המתרחש בעולם הבדוי. העולם הבדוי הוא לרוב העצמה של חלק אחד של העולם הממשי. מתקנים ממושמעים הם הדגשה והעצמה של אנשים ממושמעים. מתקן יפה בקבוק הוא העצמה של היופי הנשי הקלאסי. גם ספרות לא ריאליסטית מדברת, בסופו של דבר, על הרגשות, הפחדים, המעשים והסיבות למעשים של בני האדם.
ואני? אני באה לספרות כדי שתעזור לי להבין את העולם בעזרת סיפורים יפים. אני יכולה ללכת בדרך הקצרה: סופר כותב משפט יפה, המשפט היפה מספר לי על בן אדם, אני לומדת על בני אדם. ואני יכולה ללכת בדרך הארוכה: סופר כותב משפט יפה על רובוט, הוא מתאר את הרובוט ואת העולם שמקיף אותו, הרובוט משקף לי משהו שלא ידעתי על בני האדם, אני לומדת על בני האדם.
אבל למה אני צריכה את הרובוט באמצע?? זה לא עניין של זמן או של תועלת. זה עניין של לב. אני מבינה שלסופרים יש דמיון פורה ויש להם יצורים רבים שמאכלסים אותו, והם רוצים לשתף אותי ביצירי הדמיון שלהם, כי בעזרת יצירי הדמיון האלו הם מבינים משהו על העולם ועל בני האדם. אבל ברוב מוחלט של המקרים, אין לי אמפתיה לעיקוף הזה, הרובוט מסתיר לי ומשעמם אותי, והוא מרגיש לי כמו תירוץ לגאווה ילדותית של בעלי דמיון.

ויש את הספרות

אבל החלוקה הזאת בין ריאליזם ללא-ריאליזם היא כמובן חלוקה שהספרות עצמה תנחר לעומתה בבוז. יש ספרים ויש סופרים שמצליחים לרכב על סוס הדמיון שלהם בדיוק בתפר שבין שני הסוגים. נניח "נופל מחוץ לזמן" של גרוסמן, שהוא ספר על אב שכול שמסתובב בעיר ומחוץ לעיר, ועל הורים שכולים אחרים, שמצטרפים אליו למסע שלו, עד שהם מגיעים לרגע פלאי, שלא ארחיב עליו כדי לא להרוס. אנשים כמוני יקראו את המסע הזה אל מחוץ לעיר כמסע מטאפורי לגמרי, שאין בו שום סימנים מטא-ריאליסטיים, כי אם שיקוף מדויק מאד מאד של הנפש, כמו קוביזם. אנשים אחרים (אני מנחשת שמרית, למשל) יכולים לקרוא את המסע הזה כמסע פנטסטי שהתקיים באמת, ובו אנשים מעולם שאינם מהעולם שלנו.
מזל שלא חייבים לבחור בחירה אחת בשביל כולם.

"למות עכשיו, פקדתי על עצמי ללא הועיל"

או: שלוש סיבות שבגללן אני אוהבת את הספר "שתיים" של מיטל שרון

1. כי הוא מצחיק. הכותרת של הפוסט הזה היא משפט מתוך הספר, והספר כולו מלא במשפטים ופסקאות כאלה, שחילצו ממני צחוק חסר שליטה בכל המקומות הציבוריים והפרטיים שבהם קראתי אותו.

2. כי הוא כייפי. תסלח לי הספרות העברית והכללית לדורותיה על ההכללה, אבל בדרך כלל אני לא קליינטית טובה לפרוזה ריאליסטית ובמיוחד לא לפרוזה ריאליסטית ישראלית, וזאת מהסיבה השטחית והילדותית שפרוזה ריאליסטית ישראלית היא בדרך כלל ממש לא כיף. לפעמים נדמה לי שרוב הכותבים הישראלים עומדים בתחילת דרכם בהצטלבות דמיונית שבה יש שלט שמצביע בכיוון אחד ועליו כתוב "עלילה" ושלט שמצביע בכיוון אחר ועליו כתוב "סגנון", ואז הם בוחרים באפשרות אחת ומוותרים לגמרי על השנייה. התוצאה היא מצד אחד ספרים שיש בהם עלילה אבל הם כתובים בצורה שמעוררת בי פיהוק, ומצד אחר ספרים שכתובים למופת אבל אין בהם כמעט שום דבר שידחוף אותי ממשפט למשפט. כלומר, כל אחד מהמשפטים נורא יפה כשלעצמו, אבל לרוב אפשר לקרוא אותו, לחייך בעונג ואז לסגור את הספר ולא לפתוח אותו למשך שבוע או חודש או לנצח. הספר של מיטל הוא לא כזה. הוא גם כתוב נהדר, במשפטים מלאי קצב והומור כמו זה שמצוטט למעלה, והוא גם מעורר בי את תחושת הדחיפות הזאת שיש בדרך כלל בספרי ילדים או מותחנים או ספרי פנטזיה ומד"ב: התחושה שאני פשוט לא יכולה לעשות שום דבר אחר לפני שאדע איך הספר הזה ממשיך ואיך הוא נגמר. ומכיוון שהספר הזה הוא לא מותחן ולא ספר ילדים ולא ספר פנטזיה או מד"ב, אלא סתם פרוזה ישראלית ריאליסטית ונטולת יומרות או השתמעויות סימבוליות או הגותיות, במקרה שלי מדובר בהישג רציני ביותר.

3. כי אין לו אג'נדה. את גודל ההישג יש להעריך לאור שתי עובדות-הנפץ הבאות: א. מדובר בספר ישראלי. ב. מדובר בספר על לסביות. כאן נמחקה פסקה ארוכה שהסבירה למה ספר ישראלי על לסביות שאין בו אג'נדה זה דבר כל כך יוצא דופן ומרענן. היא נמחקה כי הצרה שכשמסבירים למה זה טוב שאין בספר אג'נדה, מיד זה נשמע בעצמו כמו אג'נדה. אז אסתפק בכך שאומר שזה סיפור על קשר אהבה בין שתי בחורות ישראליות (במידה זו או אחרת), ולספר נכנס כל מה שקשור לסיפור הזה (כולל הכל), ולא נכנס בכוח שום דבר שלא קשור אליו. יש בו מה שיש בו, והוא לא מרגיש אשם ולא מתנצל על מה שאין בו. כל מי שקרא מדגם מייצג של ספרים ישראליים ריאליסטיים, יודע כמה זה נדיר.

וזהו. לא מספיק?

הנה הפרק הראשון

 

המפלצת שבו

דיסקליימר: אני מכירה את יונתן לוי קצת ואת סער סקלי הרבה ואוהבת את שניהם, אבל לא זו הסיבה הלא-עניינית שבגללה אני מתחילה עכשיו לכתוב שיר הלל מוסווה קלות ליצירת המופת שלהם ושל אמיר פרג'ון וניר שאולוף, "סדאם חוסיין, מחזה מסתורין", שראיתי אתמול ושאתם יכולים לראות ממחר (ראשון) ועד יום רביעי בפסטיבל עכו. הסיבה הלא עניינית שבגללה אני כותבת היא שגם אני רוצה לטבול בבריכה האפלה והמבריקה של העולם של "סדאם". לכתוב על משהו במקום לכתוב את המשהו זה מהלך שנידון לכשלון מתוק לכל המוטב, אבל זה מה יש, אז אני אשב על הגדה ואחכה שיעלה מהמעמקים איזה טיעון. אני עוד לא יודעת מה יהיה הטיעון הזה, אבל משהו כבר מתחיל לזוז שם בעומק, צללית עמומה של טיט מתנער. נדמה לי שיהיה שם משהו על פלטונוב ומשהו על יודהיסטירה.

*


סדאם: ומה איתך, בן יקיר, כפיל אשר מרוב דמיון שפמי שלי מבקש להצמד לשפתיו שלו ולהיענד? ומה סדאם הוא בשבילך?
כפיל ג': לא כלום!
סדאם: לא כלום הוא לא כלום! בכל זאת ביקשתי משהו. דבר!
כפיל ג': לא כלום!
סדאם: שמא נעשה ממך לא כלום! דבר, כפיל!
כפיל: וכי מה הוא בשבילי סדאם? וכי ניתן להשוותו?
עם שמש, ים, הרים, עולם?
הוא נוכח בכל דבר
אך לא מתחת ולא מעל לאלו השמיים
יימצא זה המזכירו.
ואני, בזכות הנוראה להיות לך כפיל-שרֶת
ראוי להיות זה שלא ראוי לך,
מתייסר ושטוף-תודה על כך
שבכל חייו נידון לכשלון מתוק
לדמות לזה שאין דומה לו.
סדאם איננו "מה".
סדאם איננו "כמו".
אין משל לסדאם.
אין כפיל לסדאם.

*

איתמר אמר פעם על "הבית הלבן" שהגיבורים שם מדברים גרסה מזוקקת של מה שאנשים כמוהם היו צריכים לדבר, אילו הם היו בכל רגע הגילום המוצלח ביותר האפשרי של עצמם. במידה מסויימת, זה קורה בכל יצירה נרטיבית שמנסה להיות ריאליסטית, כלומר לטבול כפית בים ולשכנע מישהו שהכפית מכילה את הים כולו: הדיבור של הדמויות, למשל, בכל יצירה שהיא, גם ובמיוחד כאלו שמנסות להציג דיבור 'כמו בחיים', הוא תמיד תמציתי ומעובד לעומת דיבור של אנשים אמיתיים עם כל ה"אה" והחזרות האינסופיות והקפיצות באמצע משפט לעניין אחר. – המהלך הזה בדרך כלל מסתיר את עצמו, מתנהג כאילו הוא רק שיקוף של המציאות ולא טיהור שלה. אבל אפשר גם לעשות אותו בגלוי: לקחת את הפוטנציאל של הדיבור, או של כל חוקיות-עולם אחרת, ולסלק את כל המיותר והמגביל והמפריע, ואז להפעיל אותה חזק ונקי כמו שהיא לעולם לא היתה יכולה להיות בעולם האמיתי המבולגן הזה שבו צריך להסוות את הצמא לנפט בנאומים אינסופיים על דמוקרטיה. המבנה החדש והמטוהר הזה עדיין משקף את הישן, כי הוא מצד אחד מיצוי שלו ומצד שני תשליל שלו – כי המשמעות עבור הצופה של ג'ורג' בוש הבן החדש שנכנס לבית הלבן במילים "עיראק הישרפי, אני צמא", מתבססת על המשמעות עבור הקורא של ג'ורג' בוש הבן הישן שנאומיו ארוכים וצדקניים. זו דרך אחרת לדלות את הכפית מהים.

ובעצם יש מלא דרכים (איש הטיט יצא מהנהר והוא מתהלך בעיר הבוערת ומנפץ לרסיסים מנצנצים את חלונות החנויות) –

האפוסים הגדולים, המהבהרטה והאודיסיאה והסאגות האיסלנדיות והתנ"ך והברית החדשה ואלף לילה ולילה וכולי, וגם כל הצאצאים המודרניים שלהם, גיבורי העל וכולי – בוחרים מבין האנשים ומבין האירועים את האנשים והאירועים שהם השיא והתמצית של מה שהחיים יכולים להיות, וזו הכפית שלהם; אבל אז יש את התשעים ותשעה אחוז של האנשים ושל חוויות-החיים שעקרונית אין להם סיכוי להיכנס אל הכפית, וכך נולד הריאליזם הקלאסי שנוקט בגישה אחרת, ובוחר קמצוץ מכל דבר מתוך טווח גדול ככל האפשר של דברים. כמובן, זה לא מדגם אקראי אף פעם, זה תמיד בחירה מכוונת של מה שנראה לך מייצג, וצריך להיות טוב באופן יוצא לחלוטין מן הכלל, וגם בעל תפיסת עולם מוסרית מגובשת ונכונות להציג אותה בקדמת היצירה שלך, בשביל להצליח לבוא ולחלק באופן הישיר הזה, זה חשוב, זה לא חשוב. אז הרבה ריאליזם של המאה העשרים מנסה לבטח את עצמו והולך עם איזשהו מודל מוכן מראש של מה חשוב ומה לא חשוב, ודרך זה בוחר איך למלא את הכפית. בדרך כלל זה מודל של עומק ופני השטח (היה שלב שכולם היו פרוידיאניים, זה קצת עבר אבל עדיין נמצא בוריאציות). בתגובה אליו, ריאליזם אחר זורק לעזאזל את המודלים ונצמד אל הפנומנולוגיה וממלא ממנה את הכפית. איך אנשים מעשנים סיגריות, איך הם מדברים, איך אסוציאציות משתרשרות להם, אלף המישורים המצטלבים של חיי היום יום.

אבל מחוץ לקו הדורי הזה חי גם סוג אחר של ריאליזם, שגם הוא ילד של האפוס אבל מנישואין שניים, חשאיים כנראה, ושמרכיב באופן מוזר את הפנומנולוגי והעומק, בכך שהוא מחפש את החוקיות הגרעינית של עולם מסוים ואז ממלא בה את הכפית ועובד איתה. צורה אחת לעשות את זה היא לשחק עם החוקים, לפרק ולהרכיב מחדש בדרך חדשה, כמו שמדע בדיוני טוב עושה למשל. צורה אחרת לעשות את זה היא ללכת עם החוקיות אל הקצה שלה, לטהר אותה מכל מה שמפריע לה, מסבך אותה, מלכלך אותה, מונע ממנה להיות הדבר היחיד שקיים בעולם.

*


ג'ורג' בוש האב: בני, האות האמצעית שבשמך הזריעה את הקלפי,
ואתה, חלמון עטרן מופרה בחדר הסגלגל, כבר מצמיח עניבה.
על דגירתך, נשיא-נולד, ישבתי משך רב. איפה שבועתך אשר תוקיר זאת?
ג'ורג' בוש הבן: אני נשבע!

*

כמעט כל רגע ב"סדאם" הוא גם נורא מצחיק וגם נורא יפה. מוזר להיות בשני מצבי התודעה האלו בו זמנית ביחס לאותו אובייקט, לראות אותו בכל גובהו ובכל נמיכותו. ×–×” קצת דומה למה שסימון וייל וכל מיני הודים אומרים שאלוהים יכול לעשות, – לחוות את החיים האנושיים בה-בעת לגמרי מבפנים ומתוך אכפתיות מלאה, ולגמרי מבחוץ מתוך ריחוק מושלם, – והשפיות הלא-אנושית הזאת היא מה שגורם לו להתנהג באופן המופרע שבו הוא מתנהג. בני אדם בדרך כלל לא יכולים ×›×›×” – תודה לאל על החסד הגדול של קנאותו – אבל האנטיפודים של האסתטי מציעים לפעמים חווייה מקבילה, ומה שהולך ב"סדאם" זו הכפילות הזאת, גם פרודיה מוקצנת ומופרעת על הדבר וגם האידיאה המזוקקת והיפיפה של הדבר. וכמו שאמר המרצה בקורס שבו קראתי לראשונה את פלטונוב (או אמר שמישהו אחר אמר, או חלמתי שהיה יכול לומר, קשה לזכור), הקצוות ההפוכים האלו נפגשים והופכים לאחד, ×›×™ לזקק מהדבר את התמצית שלו, את הפוטנציאל שלו, ולממש את ×–×” בצורה יותר טהורה ושלמה מכפי שזה ממומש בדבר עצמו ×–×” גם מה שעושה אידיאליזציה וגם מה שעושה קריקטורה.

גם פלטונוב וגם יונתן לוי כותבים אוטופיות – פלטונוב כותב על האוטופיה הנראית של ברית-המועצות של שנות העשרים והשלושים, ויונתן לוי על אוטופיות שבמחשבה, שהוא מחלץ מהפוליטיקה העולמית אפורת הפנים של סוף המאה העשרים בתנועה הוירטואוזית החלקה שבה סוניק מחלץ ציפורים צבעוניות מתוך המפלצות שהוא קופץ עליהן. אבל ללכת עם האוטופיה עד הסוף זה גם לחרוג ממנה, להניח מאחורייך את הסכמה האידיאולוגית שבתוכה תפיסת העולם של האוטופיה היא הגיונית (הכרחית, מובנת מאליה), וללכת הלאה אל מטא-אוטופיה שחוגגת את הקיצוניות של עצמה, את המופרך והמגוחך והנשגב שבה, את זה שהיא בדיה.

מה שיוצא מזה, במרתפי האסירים בעכו, הוא אירוע הזוי לחלוטין ובה בעת בעל הגיון פנימי מוחלט, עולם בדוי שהוא ריאליסטי לא במורפולוגיה שלו אלא באנטומיה שלו. אי אפשר לחיות בעולם הזה אבל אפשר לשהות בו חמישים דקות. וזה אפילו חוקי. נראה לי כדאי לכם.

*


כפיל ג': הגבר שבי חוגג את המפלצת שבו.
הוא חוגג כיוון שהוא מנצח אותה כל פעם
והוא חוגג כיוון שהיא בלתי מנוצחת.