1. כי הוא מצחיק. הכותרת של הפוסט הזה היא משפט מתוך הספר, והספר כולו מלא במשפטים ופסקאות כאלה, שחילצו ממני צחוק חסר שליטה בכל המקומות הציבוריים והפרטיים שבהם קראתי אותו.

2. כי הוא כייפי. תסלח לי הספרות העברית והכללית לדורותיה על ההכללה, אבל בדרך כלל אני לא קליינטית טובה לפרוזה ריאליסטית ובמיוחד לא לפרוזה ריאליסטית ישראלית, וזאת מהסיבה השטחית והילדותית שפרוזה ריאליסטית ישראלית היא בדרך כלל ממש לא כיף. לפעמים נדמה לי שרוב הכותבים הישראלים עומדים בתחילת דרכם בהצטלבות דמיונית שבה יש שלט שמצביע בכיוון אחד ועליו כתוב "עלילה" ושלט שמצביע בכיוון אחר ועליו כתוב "סגנון", ואז הם בוחרים באפשרות אחת ומוותרים לגמרי על השנייה. התוצאה היא מצד אחד ספרים שיש בהם עלילה אבל הם כתובים בצורה שמעוררת בי פיהוק, ומצד אחר ספרים שכתובים למופת אבל אין בהם כמעט שום דבר שידחוף אותי ממשפט למשפט. כלומר, כל אחד מהמשפטים נורא יפה כשלעצמו, אבל לרוב אפשר לקרוא אותו, לחייך בעונג ואז לסגור את הספר ולא לפתוח אותו למשך שבוע או חודש או לנצח. הספר של מיטל הוא לא כזה. הוא גם כתוב נהדר, במשפטים מלאי קצב והומור כמו זה שמצוטט למעלה, והוא גם מעורר בי את תחושת הדחיפות הזאת שיש בדרך כלל בספרי ילדים או מותחנים או ספרי פנטזיה ומד"ב: התחושה שאני פשוט לא יכולה לעשות שום דבר אחר לפני שאדע איך הספר הזה ממשיך ואיך הוא נגמר. ומכיוון שהספר הזה הוא לא מותחן ולא ספר ילדים ולא ספר פנטזיה או מד"ב, אלא סתם פרוזה ישראלית ריאליסטית ונטולת יומרות או השתמעויות סימבוליות או הגותיות, במקרה שלי מדובר בהישג רציני ביותר.

3. כי אין לו אג'נדה. את גודל ההישג יש להעריך לאור שתי עובדות-הנפץ הבאות: א. מדובר בספר ישראלי. ב. מדובר בספר על לסביות. כאן נמחקה פסקה ארוכה שהסבירה למה ספר ישראלי על לסביות שאין בו אג'נדה זה דבר כל כך יוצא דופן ומרענן. היא נמחקה כי הצרה שכשמסבירים למה זה טוב שאין בספר אג'נדה, מיד זה נשמע בעצמו כמו אג'נדה. אז אסתפק בכך שאומר שזה סיפור על קשר אהבה בין שתי בחורות ישראליות (במידה זו או אחרת), ולספר נכנס כל מה שקשור לסיפור הזה (כולל הכל), ולא נכנס בכוח שום דבר שלא קשור אליו. יש בו מה שיש בו, והוא לא מרגיש אשם ולא מתנצל על מה שאין בו. כל מי שקרא מדגם מייצג של ספרים ישראליים ריאליסטיים, יודע כמה זה נדיר.

וזהו. לא מספיק?

הנה הפרק הראשון