תגית: קולנוע

The Unbookables

ב-Screenhead פורסמה רשימה של "The Unfilmables", הרומנים שהכי קשה להפוך לסרט. הרבה בחירות צפויות ('יוליסס'), כמה בחירות מעניינות ('הגלגול'). כדי להפוך את זה לקצת יותר מעניין הכילה הרשימה גם מרכיב נוסף – אם ניתן להפוך את הספרים הנ"ל לסרטים, מי הבמאים שיצליחו לעשות זאת. מגניב, בסך הכל.

מאחורי הרשימה הזו עומדת ההנחה, ההגיונית למדי, שלכל מדיום יתרונות וחסרונות משלו. לכן נראית תמוהה העובדה ש-screenhead לא פרסמו עוד רשימה אחת, "The Unbookables", הסרטים שהכי קשה להפוך לספר. מאחר שמלאכת צדיקים וגו', נוטל 'הסיפור האמיתי והמזעזע של' את הכפפה, ופותח ברשימונת משלו. ומאחר שגם כאן רוצים קצת להיות צדיקים, אני רק אפתח את הרשימה הנ"ל. תגבבו סרטים נוספים.

הצ'פלינים

במקור חשבתי להביא את "זמנים מודרניים". אבל אז גיליתי שהסצינה שעליה אני חושב היא בעצם מ"אורות הכרך", שכמעט ואיני זוכר, אז נראה לי שהטיעון הנ"ל נכון לגבי רוב הסרטים האילמים של צ'רלי צ'פלין.

העניין הוא כזה: צ'פלין הוא לא קומיקאי סתם, הוא כוריאוגרף ורקדן קומי. הסרטים שלו בד"כ סובלים מעלילה אפיזודית וקצת תלושה, אבל מפצים על כך בסצינות עצמן. צ'פלין עושה יותר מסתם הומור גופני, עיקר הכוח שהסצינות הוא בתזמון הבדיחות ובתזמור שלהן. קצת קשה להסביר – בדיוק מאותה סיבה שבשלה קשה להפוך את הסרטים הללו לספרים; אני לא מצליח לדמיין אף משפט, אף תחביר, שיצליחו שלא לקלקל את הבדיחה הזו – אבל כדאי לראות ואז זה יהיה ברור:

זמנים מודרנים: צ'פלין נכנס לכלא »
אורות הכרך: צ'פלין מתאגרף »

איזה סופר יוכל לבצע את זה? כאשר סיפרתי לה על הרעיון הזה לפוסט, מיטל הציעה את דוד אבידן. "לא", סירבתי, "זה מה שמצפים שאציע". "לסקלי?", היא ניסתה שוב. "אה..", פיזמתי. "ז'ורז' פרק!", קראה בגיל וצדקה. מיטל: "זה די פשוט. אתה רק צריך לחשוב על סופרים שיכולים לכתוב הכל, וגמרת עניין".

פרח בר

'אפוקליפטו' הוא סרט גרוע, מעין 'שכחו אותי בבית' פוגש את המאיה: מרדף אינסופי ומיותר, מלא מופרכויות תמירות ושיעמומונים שפלים. גרוע מכך, יש יסוד סביר להניח שמל גיבסון רצה לומר משהו בסרט הזה, ויש יסוד סביר להניח, למרות העמימות, שמדובר במשהו לא הגון.

אבל היה שם רגע מדהים אחד, איפשהו באמצע, בעיר המאיה, במהלך טקס עקירת הלבבות המסורתי. איכשהו, בניסיון להציג את ההמון המשתולל, החליט גיבסון שהוא צריך להראות פרצופים. והמצלמה הראתה פרצופים: נשים עם שיער חייזרי, גברים שעורם חורר וקועקע, והם מתהלכים זקופים, ילדים שמנים, גמדים. וכולם הולכים שם, בטוחים ביופיים, כשהתרבות חרוטה להם על העור.

פוקו דיבר פעם על האופן שבו 'הכוח' משנה ומעוות את הגוף. הוא דיבר, יש להניח, על מכלול הנורמות החברתיות שלהן אנו קוראים 'תרבות'. אני לא אוהב את העמימות הזו של פוקו. בדרך כלל היא מכסה על אמירה מובנת מאליה. אבל שם, ב'אפוקליפטו', אפשר היה לראות את אותה עמימות הופכת למטאפורה על מסך ענק, והתרבות, כמו מגיפה, כמו מחלת עור, עולה על פני הניצבים, משחיתה אותם וחורצת בהם סימנים. ובשביל המטאפורה הזו, אני חושב, על המסך הענק, היה שווה. כמעט.

גודזילה בתחת שלי

עזבו אתכם משטויות. לכו לראות את "רעש לבן". לא, אני לא מתכוונת מתישהו. איפשהו. שם. בעתיד. תעשו עכשיו Alt+Tab, תעברו לתוכנה שיש לכם, ותראו את "רעש לבן". בלי קשקושים אקדמיים. בלי ניתוחים מורכבים. תלכו לראות.

אחר כך תחזרו לפה, ונדבר על פסיכיאטריה, על האופן שבו אדם אחד יכול לעזור לאדם אחר, על ההשוואה בין סכרת לסכיזופרניה, על צילום, על הזדהות ועל פרו-אנרכיזם בולשיט. אבל קודם תראו.