מסע אסוציאטיבי במרחב האימה של הוליווד-תחתית
בכל זפזופ לילי לאחרונה, הממיר שלי מציע לי שלל סרטים אלמוניים המוגדרים "אימה". מישהו בHOT קנה כנראה במבצע סטוק של סרטים שעינו של צופה קולנוע לא שזפה אותם מעולם. בימים האחרונים יצא לי לבהות בשניים מהסרטים האלה, שלא היו סרטי אימה מהסוג המבעית אלא סלאשרים מהסוג המגעיל, שמתמקד בכאב, באיברים כרותים ובשפריצים של דם. הדימיון העלילתי המובהק בין שני הסרטים עורר בי מחשבות (חיפוש משמעות במיץ של הזבל הוא סטייה ארוכת יומין אצלי).
שני הסרטים עוסקים באמריקאים צעירים שיוצאים מארה"ב לחפש הרפתקאות (כלומר בעיקר סקס) במקומות אקזוטיים. עלילת שניהם מתחילה כשהגיבורים מגיעים לגן-עדן מחוץ למסלול התיירים הכבוש (הוסטל סלובקי מלא מזרח-אירופיות מתירניות ומסולקנות באחד; חוף ברזילאי בתולי מלא מולאטיות בחוטיני בשני). בשניהם מתברר שהאידיליה היא מסווה למזימה אכזרית (ארגון בעל סממנים נאציים שצד מטיילים למטרות עינויים סאדיסטיים באחד; רופא שקוצר איברים להשתלה בשני) הצופנת בחובה מוות בייסורים לגרינגוס מהעולם הראשון, ובייחוד לאמריקאים – אם כי בשני הסרטים יש גם משת"פים שחוטפים ראשונים: שתי יפניות באחד, זוג סקנדינבי בשני.
סנוב, בטווין פיקס כבר היית?
הסאב-טקסט של הסרטים האלה רועם כל כך, שהוא הופך לטקסט: העולם הגדול מלא מטורפים שרק מחכים לאמריקאי שייפול להם לידיים; הכי טוב בבית, ואם אתם מתעקשים לטייל, עדיף שתעשו טיול רכבות באירופה הקלאסית ותפגשו את ג'ולי דלפי לפני הזריחה. בכל מקרה, אל תתערבבו עם הברברים, ובטח לא עם פשוטי-העם (סרט אחד מתרחש בהוסטל לתרמילאים; בשני ההגעה לחוף המקולל נובעת מתאונה של אוטובוס מקומי), ובשום אופן אל תזדיינו עם הילידים.
אומרים שסרטי האימה של שנות ה-50, שתיארו פלישות של יצורים רצחניים מהחלל ומוטציות רעבתניות, שיקפו את החרדות מפני מלחמה אטומית ו/או פלישה רוסית. אני נזכר בסלאשרים שהיו פופולריים בנעוריי, כמו יום שישי ה-13 והסיוט ברחוב אלם. זירת ההתרחשות של הסרטים האלה היתה בתי הפרברים, מקסימום מחנה קיץ של הצופים. הסכנה בהם באה מבפנים – מתוך הבית, השכונה, הקהילה, המשפחה. במקביל לדייויד לינץ' (קטיפה שחורה, טווין פיקס), הסרטים האלה חשפו את האימה החבויה מאחורי גדרות העץ הלבנות והמדשאות המטופחות של אמריקה השמרנית. וריאציה אחרת, שאפשר לזהות בסרטים כמו המנסרים מטקסס והטרמפיסט, שיקפה את הפחד של אמריקה השבעה (בחוף המזרחי והמערבי) מפני הרדנקס, הווייט-טראש ושאר הנפולת האנושית ששורצת בלב היבשת.
תהא הזירה אשר תהא, הגיבורים היו תמיד צעירים יפים ומבוססים בגיל ההתבגרות (בארה"ב זה אומר כנראה 15-25), והמסר היה שאין מקום בטוח, שאסור לסמוך על אף אחד.
ווס קרייבן, שיצר את הסיוט ברחוב אלם בשנות ה-80, תימצת את הנוסחה הזאת ואולי גם מיצה אותה כעבור עשור, בסדרת הצעקה. הסרטים האלה התרחשו בקולג', התחנה הראשונה מחוץ לבית של אמריקאים מהמעמד הבינוני ומעלה שיוצאים לעולם. הרוצח לבש מסכה, היכה בכל מקום ויכול היה להיות כל אחד: הילד המקובל או הילד הדחוי, השרת או המורה או העיתונאי או אמא. בעצם לא ממש משנה מי הרוצח, כי מיד אחרי שהוא ייחשף וימות, יתפוס מישהו אחר את מקומו. הגיהנום הוא הזולת, ואין מפניו מקלט.
היום ארה"ב שוב במלחמה, כמו בשנות ה-50, ושוב היא מרגישה מאוימת מבחוץ. וכמו בכל קהילה מאוימת, אימת השכן נדחקת בפני אימת הזר. Better the devil you know. פרדי קרוגר, המפלץ שנולד בחלומות, ביטא בשנות ה-80 את האימה של ארה"ב המהוגנת מהסיוט החבוי בתוכה, אבל היום יש מספיק סיבות לדאגה בחוץ. ה"אחרים", The Great Unwashed, הם הסיוטים העכשוויים.
פיתוי? קטלני!
מכנה משותף של כל הסלאשרים בעבר ובהווה, ולא משנה איפה הם מתרחשים, הוא אימת הסקס: הרציחות מופיעות תמיד במקביל לגילויים ראשונים של מיניות; המתירנות הורגת; וכל צופה סלאשרים שעיניו בראשו יודע שמי שמשתרלל (ובעיקר משתרללת) במערכה הראשונה גוזר על עצמו מוות אכזרי עד המערכה השלישית, ולרוב הרבה לפני כן. אם הסרטים שראיתי השבוע מייצגים מגמה, הרי שכיום "גילויי המיניות" האלה נושקים ל"פורנו" רך. הקשר בין סלאשרים לסופט-קור לא נגמר שם. בהיותם ז'אנרים פשטניים אפילו יחסית להוליווד, הם ממחישים בבוטות תֵמה רווחת בקולנוע ההוליוודי, שקושר בעקביות סקס עם מוות (בניגוד לפורנו, שמזהה סקס עם חיים); בפוסט הראשון בבלוג שלי תיארתי איך הסרטים המכונים "ארוטיים" – החל מרבי-מכר בנוסח אינסטינקט בסיסי ודומיו, וכלה בזבלוני הסופט-קור של שנון טווייד ושות' – הם למעשה סיפורי מוסר פוריטניים שמזהים שחרור מיני עם פשיעה אלימה. אנטי-ארוטיקה במסווה של פסאודו-ארוטיקה. קארי של בריאן דה פלמה הביא לידי ביטוי קולע את השניוּת המתחסדת הזאת; גם סקורסזה נגע בנושא בפסגת הפחד. באחד זוהי האמא האדוקה שנחרדת מהמיניות המתעוררת של בתה, בשני זהו האב השמרן.
מה בא קודם, העגל או הפרה?
(וגם: איך לעזאזל אומרים דיסקליימר בעברית?)
אין באמור לעיל משום יומרה לספק סקירה מקיפה של תולדות האימה הקולנועית לדורותיה. אני מסכים מראש עם כל מי שיטען שהקישורים שעשיתי אסוציאטיביים, או יציע נראטיב חלופי. השאלה המתבקשת היא האם סרטים כאלה נותנים ביטוי לאימה אותנטית "מלמטה", כלומר של קהל היעד, או שמא הם משקפים אינדוקטרינציה "מלמעלה" (כלומר של הממסד, הלא הוא דור ההורים, שמפיק את הסרטים). התשובה המתבקשת היא גם וגם, אבל אפשר להמשיך ולתהות האם הפרה רוצה להפחיד יותר משהעגל רוצה לפחוד? האם נוטרי הסדר הישן מלבים את הפחדים האלה כדי להנחיל אותם לדור הבא וכך לקפד באיבה כל חתירה לאלטרנטיבה ולשמר את מעמדם המיוחס? השאלה הזאת קשורה לדעתי לשאלה שהעלתה מיטל שרון בפוסט שלה. היא כתבה אמנם על שנאה, ולא על פחד, אבל התהייה בעינה עומדת: איפה נגמרים המבנים החברתיים ומתחילות תכונות האופי? או שמא חד הם, והמבנה החברתי הוא פשוט שיקוף חיצוני של המבנה האישי, הגנטי וההורמונלי?
אפשר להתפלמס רבות בשאלה הזאת, ודילמת תורשה-סביבה אכן פרנסה קריירות אקדמיות שלמות. ההגות האזוטרית,*+ מצידה, פותרת את הקושייה בשיטת הקשר הגורדי:
As above so below, שנו האלכימאים, והטנטרים מציירים מנדלות שמשקפות את המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס כאחד. חכמ(ולוג)י הזן, מצידם, ייתנו לשואל מכת מקל בראש כשואלים: מה זה משנה בעצם? בין אם הפחדים האלה הם תוצר הורמונלי "אורגני" ובין אם הם התניה חיצונית "מלאכותית", הבל הבלים הכל הבל – אשליית מאיה, תלאות סמסרה. לאדם נתונה היכולת (הזכות?) להשליך מעליו את כבלי התורשה והסביבה כאחד ולהקים במו ידיו מבנים חדשים, שיתאימו יותר לרצונו – ושיֵהרסו גם הם בתורם, כי הרי אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר. זהו בעצם מותר האדם מן הבהמה. זוהי גם הדרך לשחרר את הילדוּת מהכלא, הן עבור "הילד הפנימי" שבתוכנו והן עבור זה החיצוני שבאחריותנו.
* מה לעשות, כל משפט שאומרים במרמיטית מסתיים באלכימאי עם מנדלה, אפילו אם הוא מתחיל בברזיל או בהוליווד עם אבא וגונזילה.
+ קצת לא נוח לי לכתוב את הצירוף "ההגות האזוטרית". האזוטריקה מעוניינת בראש ובראשונה בפרקטיקה. ההגות רק ממשיגה את הטכניקות, ולא שווה כלום בלי העבודה.)
