כל הפוסטים מאת אקס-אקסטרימיסטית

ילדה

ילדות היא כלא. בבגרותך את יכולה לבחור. בילדותך המוצא היחיד הוא שקרים. ותקווה שפתאום הכל ישתנה. בבום. שתהיה מלחמה גדולה. רעידת אדמה. שההורים ימותו. שישלחו אותך לבית אחר. שלא יהיה לך בית בכלל.
ילדות היא אין מוצא. מגיעות שמועות על עתיד אבל אף אחד עוד לא הוכיח שהוא באמת מגיע. יש רק זמן-ילדה שנשקף אליך מכל מקום אליו זכרונך ודמיונך מזדחלים.
אני נשבעת לעצמי שוב ושוב לעולם לא לעבור צד. לא רק שלא לקחת חלק בקנוניית ה"חינוך" והצעקות. זה ברור שלא. אבל גם לא להפסיק לשחק. להמשיך לדלג.  למתוח את הילדות, לתת לעצמי סימנים קטנים, לא לשכוח. ילדות זה חרא אבל העולם שלהם נראה עוד פחות טוב. ומתוך בחירה.
והבדידות.
לא מאמינה שאפשר לדבר. שאפשר להיות מובנת. שאפשר מלב אל לב. שהלב בכלל קיים. לא מבינה מה לעשות עם השפה, עם הגבהים אליהם שואפת עם פירורי הכאילו תקשורת הזאת. וכולם משקרים כל הזמן. אבל רק עלי צועקים. משקרת כדי לשרוד, לפלס לי דרך בעולם האין-אמת הזה שלהם.
ימי ילדות אוטמים את הלב. אי אפשר להרגיש שאין לי מקום. אי אפשר לקבל שזה כל מה שיש. אי אפשר להזין את עצמך בצעקות. לאיין את עצמך. את רק גרגר. אף אחד לא שם לב. הלוואי והיו מפסיקים להעמיד פנים שאת קיימת.
ואמא שלי אומרת: הנשמה שלך נקייה. והדברים שאת עושה ותעשי ילוו אותך תמיד. תשמרי על הנשמה שלך נקייה.
וישר אני מרגישה כל כך מלוכלכת. נשמה זאת מילה יפה. לא יתכן שיש לי כזאת.
שוב ושוב קראתי לשטן. קח הכל הכל. תן פיסת אמת קטנה. תן רגע אחד של ראייה מפוכחת. כמה אימנתי את עצמי בלזהות חייזרים. לא לפחד ממפלצות. לאהוב אותן. שיבואו.
לסבתא שלי יש כדורים בתיק. מסדירים את קצב פעימות הלב. היא סובלת מאריטמיה. אני גונבת את הכדורים ובולעת. מחכה. כלום לא קורה.
ומין. בכל הקשר ומקום. הכל רווי ארוטיקה. גלויה ונסתרת ומהבהבת. ולא מדברים על כלום. רק אחרי הצגות של חנוך לוין הם אומרים "זונה" ומילים מפורשות.
לרונית ולי יש אוסף תמונות של נשים עירומות. אנחנו קוראות לזה "אוויר". לרונית ולי יש המון משחקים. גם עם ליבי. גם עם ענת. אנחנו מתפשטות בקלות מאחורי דלת מוגפת. לא נעולה.
וגברים מבוגרים שנצמדים. כל כך מהוגנים וכל כך נצמדים. סודיים. מאפשרים הצצה דרך צוהר קטן. להיות ארמון על גרגר אבק.
והנה, עקפתי את או הנרי. 30 שנים אחרי. הורות. כולאת את הילדים במרחב האפשרויות המוצע להם. מתעצבנת. צועקת. שוכחת את אין הברירה שלהם. ונזכרת. ופותחת. מתרככת. ושוכחת ונסגרת ומתעצבנת.

(פורסם במלואו כאן)

פורנוגרפיה

 

 

ההם מזמינים לכתוב על פורנו. לא יכולתי לסרב להם.

 

זה מסוג הנושאים שקשה לי קצת לגעת בהם מפאת פער הדורות הפנימי שלי ביני לבין עצמי.

 הייתי צרכנית פורנו. וכמו כל דבר גם את זה עשיתי בכפייתיות ובהגזמה. וכמובן שמעולם לא שקלתי להסתפק בסרטים כחולים אלא תמיד הלכתי וחיפשתי את ההארד קור של ההארד קור. הורדות מתישות שנמשכו שעות במודם 14.4. זה היה מעייף אבל הכרחי. וכעבור כמה שנים כשפתאום עבדתי במשרד שהיה לו חיבור מהיר. איזו חגיגה. הייתי נשארת שעות על גבי שעות במשרד ובוהה בזוועות הנוראיות ביותר שאתם לא יכולים לדמיין לעצמכם.

כבר כתבתי בעבר שתמיד חשבתי שאני פמיניסטית גם כשההתנהגות שלי היתה מלאה בעלבון כלפי נשים. חשבתי שיש משהו פמיניסטי בזה שאני ככה בועטת לפינה את הדימוי המתחסד של האשה שמאבדת את הכרתה למשמע המילה "כוס". חשבתי שזה פמיניזם אמיתי. היישר מהשחלות. 

אני וכל הפמיניזם הזה עברנו כל מיני גלגולים מאז. ונראה שאי אפשר לדבר על פורנו בלי לדבר על זכויות של נשים. 

קראתי פעם איפושהו באינטרנט הזה שלכם (אלוהים וגוגל יודעים שהפכתי כל אבן בניסיון למצוא את המאמר הזה שוב ולא הצלחתי) עדויות של נשים שפורנוגרפיה תרמה להתעללות המינית שהן עברו.

 המקרה שנחרט בזכרוני יותר מכולם היה של ילדה שאח שלה היה מציץ לה כשהיא היתה מתלבשת. אחר כך הוא התחיל לרצות לגעת בה. אחר כך היא ראתה אצלו חוברות פורנו ושמחה שהוא מצא אפיק אחר לפרוק את ההתבגרות המינית שלו. אבל אז הוא התחיל לדרוש ממנה ולכפות עליה את מה שהוא מצא בחוברות האלה.
יש לי סוג של קרובת משפחה מסוימת שנוסף על היותה דוברת שבע שפות ומתפרנסת מעריכת טקסטים, האמנות בה היא עוסקת היא הופעות פֶטיש. היא מופיעה במועדונים באירופה, עושה כמה ימים חזרות לקראת ההופעה. ואז תולים אותה מהשדיים על ברזלים, חותכים אותה, מנדנדים אותה, שופכים עליה שעווה מנרות, מצליפים בה. לא אלאה אתכם. מי שמכיר – מכיר. ומי שלא – כנראה גם לא צריך.
 
היא אמנית. בבלוג שלה היא כתבה שכל הליכה ברחוב גורמת לה הרבה יותר כאבים מהופעה כזו. יתכן והיא התכוונה לכאבים הפיזיים שכרוכים עבורה בהליכה. היא ננסית, היא עברה הרבה ניתוחים. זו נכות מכאיבה. אבל נראה לי שהיא התכוונה שהיחס לו היא זוכה כאדם מוגבל מצד אנשים "רגילים" הרבה יותר מכאיב מכל מופע פֶטיש שהוא.
היא אמנית. כי יש לה אמירה.
למעשה אולי צריך לדייק ולומר: "מבחינתי זו אמנות כי אני מבחינה באמירה שלה".
יש רצון גדול וחזק לא להוציא את הפורנוגרפיה אל מחוץ לחוק. למעשה, אסור להוציא אותה מחוץ לחוק. כפמיניסטית, אני לא יכולה לחבור לאג'נדה של הדוסים כשהם מדברים בגנות ערוצים פורנוגרפיים. אני בעד עירום, אני בעד מין. אבל אני מאוד בעד אמת, וזה איכשהו לא מסופק בפורנוגרפיה המיינסטרימית. אני לא יכולה לשתף פעולה עם הדוסים שרוצים להחביא את הנשים. הם מנסים לסתום שקר אחד בשקר אחר. זה לא מה שאני מחפשת.
אבל ברור לי שהפורנוגרפיה כמו שהיא היום – מזיקה.
עולה לי הקבלה לניו-אייג'. לקחת משהו יקר ואמיתי ולהזנות אותו ככה שיהיה נגיש לכולם, מעורר בשניה, ובעיקר רווחי. הפורנו הוא הזניה של מין כמו שניו-אייג' הוא הזניה של רוחניות.

אותה קרובת משפחה שלי מופיעה בעיקר ללא תשלום. משלמים לה על כרטיסי הטיסה ועל השהיה בעיר בה מתקיים המופע, אבל היא לא מוכנה לקחת כסף על ההופעה עצמה. או לפחות כך סופר לי לפני שנה-שנתיים.

תמיד כשזה מגיע לסוגיות האלה של סקס על כל השלכותיו באספקלריית הפמיניזם אני מנסה להישיר מבט לכיוון עצמי ולברר האם נהייתי פמיניסטית כזו רק אחרי שהפסקתי להיות כוסית או שמא, קודם התחלתי עם הפמיניזם הזה ורק אז בהתאמה הפסקתי להיות כוסית.
זה לא באמת משנה.
אני בעד מין ועירום, מצולם, משודר, מופץ.
אני נגד המיסחור והשקרנות.
אני מאוד נגד הפירסומות הסקסיסטיות ברחובות ובכלל.
וכל הדיון הזה לא מתרחש בחלל ריק, אלא בעולם שבו האשה מרוויחה פחות, חשופה יותר לאלימות ולניצול מיני וקולם של הגברים הוא עדיין הדומיננטי, לא רק בנושא הזה.
אני בעד לזכור שיש המון נשים שמאלצים אותן ומכריחים אותן ומנצלים את התלות שלהן בגברים ובכסף שלהם בכדי לגרור אותן לתוך התעשיה הזו. יש גם כוכבות שעושות הכל מרצונן. אני חוששת שרוב רובן של הנשים שמעורבות בתעשיה הזו עושות את זה מתוך דימוי עצמי נמוך. מתוך שפל. אונס.
הייתי רוצה שפורנוגרפיה לא תהיה אסורה על פי החוק, אבל שאף אחד לא ירצה לצרוך אותה כל עוד היא שקרית ומניפולטיבית ונצלנית ומנציחה את הדיכוי במקום לעודד את חדוות האהבה העירום והמין.
 

רשומה זו פורסמה לראשונה בבלוג אדימדומים

השטן ואני

אני עובדת אצל השטן.

אמנם לא במטה הראשי אבל בפירוש אני מתפרנסת מאחת הסדנאות שלו. לא משנה באיזה ארגון בדיוק, אומר רק שעיקר העבודה שלנו מתמצה בגידול הפערים החברתיים.

אני, מצדי, עובדת במחלקת הכזבים. זוהי מחלקה יוקרתית מעין כמוה. התפקיד הספציפי שלי הוא לדלות מתוך בסיס הנתונים כל מיני שליפות לצורכי טישטוש ההבדל בין עיקר לטפל. בדרך כלל הלקוחות שלי (הפנים-ארגוניים) רוצים לדעת איך השקרים החדשים שהארגון מייצר משפיעים על צריכת הכזבים של לקוחותינו.

בגלל כל מיני סיבות שנעוצות בעבר, כמו למשל גסיסתו האיטית של אבא שלי שמנעה ממני להופיע במשרד, הגעתי למצב חלומי שבו אני מגיעה פעמיים בשבוע לפגישה או שתיים, יתר הזמן אני עובדת מהבית. הקף המישרה שלי הוא כ 100 שעות חודשיות ואני מרוויחה כעשרת אלפים ש"ח ברוטו, מהם נשארים לי כ 7,300 נטו.

נכון, כשאני אתדפק על שערי שמיים ותצא בת קול ותאמר לי "מה עשית??!" לא אוכל לענות "אבל לא ידעתי". יודעת גם יודעת. אבל האם ישנו בנמצא איזשהו ארגון פילנטרופי שיכול גם לשלם לי וגם לאפשר לי לגדל את הילדים? כי אם כן – אני עוזבת היום את השטן. נשבעת.

למה אני מספרת את זה? כי הגיע הזמן לשבור את קשר השתיקה. השטן, פנים רבות לו, הוא המעסיק של חלק גדול מאיתנו, ויש לו אינטרס להחתים אותנו על חוזים דרקוניים האוסרים עלינו לדבר על תנאי העסקתינו. זה טוב לו. הפרד ומשול. ואני אומרת: לא עוד.

אני לא בטוחה שזה כזה מבריק מצדי גם לירוק וגם לזרוק אבנים על כוס התה שלי עצמי.

מה עוד השטן לא מרשה?

לדבר על פוליטיקה בעבודה. כי זה עלול, חלילה, לעורר לפעולה, או, מה שגרוע מכך, להסיט את תשומת הלב מהעבודה ומהאשליה שהזמן מוקדש למשהו בעל ערך. ככה כולנו שרויים בתרדמת הנעימה שלנו.

אני מקפידה לספר במקום עבודתי למי אני מצביעה.

בדיונים שמדי פעם מתפתחים במשרד אני נשמעת כל-כך תלושה והזויה שלפעמים נראה לי שאני מביאה יותר נזק מתועלת (למהפכה).

יש עוד דברים שהשטן מאוד עיקש לגביהם:

לבוש ייצוגי למשרד. שאף אחד לא ייופיע פתאום בשרוואל וכפכפי ים.

בשום פנים ואופן, לא משנה מה קורה לכם בחייכם האישיים, אל תעזו להגיע למשרד יומיים רצוף באותו לבוש. אם אין לכם ברירה עדיף להתקשר ולומר שאתם לא מרגישים טוב. עדיף לא להגיע כלל.

פריזורה. משהו נקי ומסודר. שיהיה ברור שאתן משאירות כל חודש סכום נאה בחנויות למוצרי קוסמטיקה וגם אצל מעצבי שיער. על שיער מחוץ לתחום הקרקפת והזרועות חל איסור מוחלט. עדיף להמנע משיערות שיבה, זה פוגם בסקס-אפיל שלכן. לגברים, אגב, מותר.

לעולם, לעולם, לעולם אל תדברו במשרד על מה שכואב לכם באמת. דברו על שטויות.

השטן מאמין שאם הצבא הכשיר מישהו לקצונה הוא בטח יהיה מנהל טוב. כמעט תמיד המנהלים באירגון האזרחי הם בדרגות פיקוד שונות בצבא.

אסור להיות ערבי. אם ממש אין לך ברירה עדיף להיות פועל רומני. בארגון שלנו דווקא אפשר היה למצוא פה ושם ערבים עד שפרצה האינתיפאדה השנייה והם פשוט נעלמו כבמטה קסמים.

יש שורה של מלאכות שהשטן רוצה שתאמינו שהן בזויות. את אלה הוא מעניק לחברה קבלנית שמעסיקה את העובדים בתנאים משפילים. במילוי התפקידים האלה, לפחות באירגון שלנו, מככבים רוסים ואתיופים. זה טוב לכמה מטרות: קודם כל העובדים הרגילים יכולים להרגיש טוב ולהתנשא, בנוסף יש ממה לפחד ולאן להתדרדר ולבסוף- זה זול וחסכוני.

אם היה רק דבר אחד שהייתי יכולה לשנות בארגון שלנו – הייתי משווה את התנאים של עובדי הקבלן האוחזים ב"עבודות הבזויות" לאלה של עובדי הארגון.

לפני חמש שנים רציתי להקים ועד עובדים בתחום ההייטק. כתבתי מייל לעמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות דאז, ובו שאלות מאוד קונקרטיות. מעולם לא קיבלתי תשובה, אפילו לא מענה אוטומטי נוסח "פנייתך התקבלה".

לא כלום.

פוסט זה פורסם לראשונה כאן

להכרזה על הפרויקטצמיחהאהוב אותנואין עבודה בזויה; יש עבודת סטודנטיםחרדת השישי העבודה היא חיינו

האינטרטקסטואליות של האוכלעל הבוס פעם ראשונה

פחד וחמלהעבודה כהבזק של נחמהבנק הפועלים כאוקסימורוןמשפטים של ראיונות עבודה (ולמה הם כל כך מעצבנים)