יו"ר התאחדות הסטודנטים, שלום. למרות שאתה ואני התעמתנו מילולית קבל עם והפגנה רק שלשום, אתה לא מכיר אותי. אתה לא רואה אותי; אני רק "פעילת שטח" במאבק הסטודנטים זצ"ל, ואתה, שנמשחת בידי התקשורת למנהיג המאבק, הוד רוממותו "הפרחח", נטלת את האמון שנתנו בך, את הכוח הפורמלי שאיתרע מזלנו שנפל בחלקך, ועוד 36 ימים מחייהם של 250 אלף סטודנטים – רק כדי להשתיק ולהרחיק אותי ואת חבריי ברגע המכריע, ולמכור אותנו למשרד האוצר.

כמוך, גם אנחנו – נציגי חוגים באגודות ופעילים מטעם עצמם – סוגרים היום שישה שבועות של להט, יזע וחוסר שינה. ובעוד אתה מנהל מו"מ חובבני ומעניק בשמנו שוב ושוב ראיונות מביכים לתקשורת, הקפדנו אנחנו להתייצב מדי יום בקמפוסים השונים ולהרים הפגנות ופרוייקטים תקשורתיים, להצטרף ליוזמות של אחרים, לנסח מכתבים ופלאיירים לעשרות, לכנס ישיבות ולהשתתף בהן, לזמום, להתעַסְקֵן ולהיענות לקריאות סטודנטים שמבקשים שנבוא לפוצץ להם שיעורים ששוברי שביתה מנסים לקיים. שונשיין, בגדת בנו.

אתה וחלק ניכר ממי שכינית "היו"רים שלי" באזנינו – אנו שיצאנו להפגין מולכם נגד ההסכם – לא מבין ולא תבין את הדמוקרטיה הסטודנטיאלית החדשה שצמחה מתוך המאבק שלנו, "דמוקרטיית שטח" רחבה, שעינייך סמאו מלראותה מרוב הבזקי מצלמות.

לא נבחרת להנהיג את המאבק למען הזכות החברתית להשכלה. משמצאת את עצמך מוביל אותו, מכורח נסיבות כהונתך, לא טרחת להיות קשוב אל הסטודנטים שבאטימותך כינית "חיילים". גרוע מכך: בהסתרה ובמרמה מנעת מאיתנו להיות שותפים בהחלטה המכרעת שקיבלתם הלילה בעד ההסכם.

ותכף רצת לשבח אותנו בתקשורת: "אנחנו אמנם השגנו את ההסכם, אבל הם אלה שנלחמו עבורו", אמרת. לא, שונשיין. לא עבור ההסכם הזה נלחמתי. אינך מכיר את הפרצופים שמאחורי התמונות האדומות והמרהיבות שצבעו בשבועות האחרונים את האינטרנט והעיתונים, אבל אנו, שהיינו שם שוב ושוב, מזהים זה את זה ויודעים – רובם הגורף של הסטודנטים שלקחו חלק פעיל במאבק, מתנגדים להסכם הכניעה.

אין בו תשובה לדרישות המאבק, אלא רק לצרכים הפוליטיים שלך – שהרי, אם חפצה נשיאות ההתאחדות לשים סוף לשביתה, מדוע לא הצבעתם על כך בנפרד מהצעת ההסכם? מי מנע מכם לדחות אותו ולשוב ללימודים? קושיות רבות נוספות מחניקות את גרוננו ביום שאחרי השביתה הגדולה: למה הסתרתם תחילה את טיוטת ההסכם שהתקבלה, למשל, ומדוע שיחקתם שלשום בחתול ועכבר עם המפגינים שרק דרשו להכניס משקיפים להצבעתכם, בנתיב בריחה שעבר בין שלוש מכללות בערב אחד?

איך נסביר לציבור את העוול שנעשה לסטודנטים, בשעה שדוברות ההתאחדות מציגה את המפגינים בתקשורת, בהוראתך, כאספסוף אנרכיסטי ומתלהם שמסרב לקבל את הכרעת הרוב? מי יידע שיצאנו לקרב מאסף על הצלת הדמוקרטיה, ממש כך, מול שלטון המחטף הרעוע שלך, אסופה של ראשי אגודות חסרי בושה שחלקם מצביעים בניגוד להחלטת המועצות שלהם?

על הצורך הדוחק בהתפטרותך אין חולק, ויסכימו איתי גם "המתנגדים בלבן", קומץ מתנגדי השביתה שהתארגנו באוניברסיטת תל-אביב ובירושלים, ובחרו לזהות את עצמם עם צבע הכניעה שכה הולם אותם. אבל המאבק, שונשיין, הופקע מידייך הרבה לפני שהוצאת אותנו לרחובות תל-אביב בשאגה אדירה: "מ-ה-פ-כה!" מעל במת העצרת ברחבת מוזיאון תל-אביב לפני חודש. לא אתה ולא חתימת ידך על ההסכם יעצרו אותנו מלהוסיף להילחם על פני החברה הישראלית ועתידה, עם התחדש הסמסטר ולאחריו.

באחטין, כנראה התיאורטיקן הכי אהוב על איתמר, אומר:

אבל כל דיבר חי אינו עומד אותה עמידה עצמה מול המושא שלו: בין הדיבר לבין המושא, בין הדיבר לבין האישיות המדברת, יש סביבה גמישה ולא תמיד עבירה: סביבה של דיברות זרים על אותו המושא עצמו, על אותו העניין עצמו. ואפשר שילבש הדיבר את סגנונו ואת צורתו האינדיבידואליים דוקא בתהליך של השפעת גומלין חיה עם הסביבה המיוחדת הזאת" (באחטין 1989: 66).

כלומר, שההתייחסות שלנו לפורנו (כמשל, כמובן) היא תמיד דרך דיבורים אחרים שכבר נעשו עליו ודרך התייחסויות אחרות.

במובן הזה, אני חושבת שהפרוייקט יצר פשוט קונדום עבה, בלתי גמיש ומסריח. כלומר, הוא יצר שכבה נוספת של דיבור בינינו לבין הפורנו, שדרכה ניסינו לנווט את דרכנו לעבר השימוש בפורנו, שהוא, אולי יותר מכל שימוש אחר במדיה, שימוש גופני. ועל כך, התנצלותי.