תגית: אקדמיה

מכתב פתוח לאיתי שונשיין

יו"ר התאחדות הסטודנטים, שלום. למרות שאתה ואני התעמתנו מילולית קבל עם והפגנה רק שלשום, אתה לא מכיר אותי. אתה לא רואה אותי; אני רק "פעילת שטח" במאבק הסטודנטים זצ"ל, ואתה, שנמשחת בידי התקשורת למנהיג המאבק, הוד רוממותו "הפרחח", נטלת את האמון שנתנו בך, את הכוח הפורמלי שאיתרע מזלנו שנפל בחלקך, ועוד 36 ימים מחייהם של 250 אלף סטודנטים – רק כדי להשתיק ולהרחיק אותי ואת חבריי ברגע המכריע, ולמכור אותנו למשרד האוצר.

כמוך, גם אנחנו – נציגי חוגים באגודות ופעילים מטעם עצמם – סוגרים היום שישה שבועות של להט, יזע וחוסר שינה. ובעוד אתה מנהל מו"מ חובבני ומעניק בשמנו שוב ושוב ראיונות מביכים לתקשורת, הקפדנו אנחנו להתייצב מדי יום בקמפוסים השונים ולהרים הפגנות ופרוייקטים תקשורתיים, להצטרף ליוזמות של אחרים, לנסח מכתבים ופלאיירים לעשרות, לכנס ישיבות ולהשתתף בהן, לזמום, להתעַסְקֵן ולהיענות לקריאות סטודנטים שמבקשים שנבוא לפוצץ להם שיעורים ששוברי שביתה מנסים לקיים. שונשיין, בגדת בנו.

אתה וחלק ניכר ממי שכינית "היו"רים שלי" באזנינו – אנו שיצאנו להפגין מולכם נגד ההסכם – לא מבין ולא תבין את הדמוקרטיה הסטודנטיאלית החדשה שצמחה מתוך המאבק שלנו, "דמוקרטיית שטח" רחבה, שעינייך סמאו מלראותה מרוב הבזקי מצלמות.

לא נבחרת להנהיג את המאבק למען הזכות החברתית להשכלה. משמצאת את עצמך מוביל אותו, מכורח נסיבות כהונתך, לא טרחת להיות קשוב אל הסטודנטים שבאטימותך כינית "חיילים". גרוע מכך: בהסתרה ובמרמה מנעת מאיתנו להיות שותפים בהחלטה המכרעת שקיבלתם הלילה בעד ההסכם.

ותכף רצת לשבח אותנו בתקשורת: "אנחנו אמנם השגנו את ההסכם, אבל הם אלה שנלחמו עבורו", אמרת. לא, שונשיין. לא עבור ההסכם הזה נלחמתי. אינך מכיר את הפרצופים שמאחורי התמונות האדומות והמרהיבות שצבעו בשבועות האחרונים את האינטרנט והעיתונים, אבל אנו, שהיינו שם שוב ושוב, מזהים זה את זה ויודעים – רובם הגורף של הסטודנטים שלקחו חלק פעיל במאבק, מתנגדים להסכם הכניעה.

אין בו תשובה לדרישות המאבק, אלא רק לצרכים הפוליטיים שלך – שהרי, אם חפצה נשיאות ההתאחדות לשים סוף לשביתה, מדוע לא הצבעתם על כך בנפרד מהצעת ההסכם? מי מנע מכם לדחות אותו ולשוב ללימודים? קושיות רבות נוספות מחניקות את גרוננו ביום שאחרי השביתה הגדולה: למה הסתרתם תחילה את טיוטת ההסכם שהתקבלה, למשל, ומדוע שיחקתם שלשום בחתול ועכבר עם המפגינים שרק דרשו להכניס משקיפים להצבעתכם, בנתיב בריחה שעבר בין שלוש מכללות בערב אחד?

איך נסביר לציבור את העוול שנעשה לסטודנטים, בשעה שדוברות ההתאחדות מציגה את המפגינים בתקשורת, בהוראתך, כאספסוף אנרכיסטי ומתלהם שמסרב לקבל את הכרעת הרוב? מי יידע שיצאנו לקרב מאסף על הצלת הדמוקרטיה, ממש כך, מול שלטון המחטף הרעוע שלך, אסופה של ראשי אגודות חסרי בושה שחלקם מצביעים בניגוד להחלטת המועצות שלהם?

על הצורך הדוחק בהתפטרותך אין חולק, ויסכימו איתי גם "המתנגדים בלבן", קומץ מתנגדי השביתה שהתארגנו באוניברסיטת תל-אביב ובירושלים, ובחרו לזהות את עצמם עם צבע הכניעה שכה הולם אותם. אבל המאבק, שונשיין, הופקע מידייך הרבה לפני שהוצאת אותנו לרחובות תל-אביב בשאגה אדירה: "מ-ה-פ-כה!" מעל במת העצרת ברחבת מוזיאון תל-אביב לפני חודש. לא אתה ולא חתימת ידך על ההסכם יעצרו אותנו מלהוסיף להילחם על פני החברה הישראלית ועתידה, עם התחדש הסמסטר ולאחריו.

בזכות הבלעע

כרגע קיבלתי במייל פרטים על הספר הבא בהוצאת רסלינג: "הסיפור והלאום" [קריאות ביקורתיות בקאנון הסיפורת העברית] מאת חנן חבר.

כך מתארים את הספר ברסלינג: בספרו הפרדיגמטי והפנורמי "הסיפור והלאום" מציע חנן חבר, מתוך פרספקטיבה תיאורטית רחבה, פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית. דרך תחנות מרכזיות מראשית המאה ה-20 ועד סופה מציג הספר חקירה ביקורתית, אשר נסמכת על התיאוריה הפוסט-קולוניאלית ועל "שיח המיעוטים", החותרת תחת הקאנון העברי ותחת המבט הציוני על תולדות הספרות העברית. אל מול ההישענות על המטא-נרטיב הציוני הספר מצביע על שורת אלטרנטיבות ספרותיות שמייצרת ההיסטוריוגרפיה שאינה מכפיפה עצמה להיענות למטא-נרטיב זה.

ובמלים אחרות: חבר משתמש בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית כדי לבדוק את הספרות העברית מראשית המאה ה-20, ולבחון עד כמה פתחה את התחת בפני המטא-נרטיב הציוני או עד כמה פתחה את התחת של המטא-נרטיב הציוני.

כעת,

אני אוהבת את חנן חבר. הוא חכם, הוא בהיר, והוא מכיר ומוקיר את הספרות העברית. אפשר להתווכח או לא על נכונות הקריאה שלו, אבל הטקסטים שהוא מנפיק אינם אונסים את הטקסט, אלא מנסים ללטף את חמוקיו. אני מוכנה להתערב שחבר לעולם לא יגיד שגנסין היה הומו, ואני מוכנה גם לשים את ידי הימנית על זה שחבר לעולם לא היה משתמש במשפט "פרשנות רדיקלית של ההיסטוריוגרפיה ההגמונית של הספרות העברית המודרנית"

אני אוהבת גם דיונים על המטא-נרטיב הציוני. למעשה, חלק ניכר מהתזה שלי עוסק ביחס שבין המטא-נרטיב הציוני לבין נרטיבים של אימהות מתות שנכתבו בעברית. לפעמים, במקלחת, אני מזמזמת לעצמי מטא-נרטיב ציוני. מייד אני חושבת על איזה גרשון שקד, שבדמיוני תמיד מוצב בפסיפס על הקיר בסוזן דלל, עם שפם ותרבוש, כשהוא מהמהם לעצמו, בדרכו מחדרו מלא העובש אל אהובתו צחת הבשר.
ובכל זאת, בלעע

וכל זאת למה?

כי כמה אפשר? כמה?
לפתוח את הספר, להתרגש מהכריכה, לרפרף על רשימת הנושאים, להגיע מייד לעמוד האחורי כדי להיזכר כמה עמודים יש בספר. לקרוא, לקרוא שוב, להשוות למה שכבר יודעים, להשוות למה שעוד לא יודעים, להסכים, לא להסכים, להתרגש, להתאכזב, לכתוב, לדון, לסקול, לשבח, להלל, לקלס.
מספיק. הגיע הזמן להיכנע לתחושת הקבס שנגרמת מאכילת יתר של בוטנים ובייגלה ומקריאה יתרה בספרים. יש להקשיב לחלקיקי השומן המוקשה המטפסים במעלה הגרון ולעמודים הממורטטים והמקלדת העייפה, שמתחננים: הניחו לנו. לצאת אל הרחוב, אל הים, אל הגינה, אל בית הקפה, להותיר מאחור את הספרים, את המקלדת ואת המסך. לחיות.


ביטול: מיטל שרון: הספר והלאום

פרויקט פורנו – סיכום

  • 10 פוסטים.
  • 1,627 כניסות (יוניקים) בתקופת הפרוייקט.
  • 1525 גולשים מישראל בתקופת הפרוייקט.
  • 102 גולשים מארה"ב, מגרמניה, מבריטניה, מצרפת, מטורקיה, מהולנד, מאוסטרליה ומקנדה.
  • 754 (46.34%) גולשים חדשים שהגיעו בפעם הראשונה בתקופת הפרוייקט.
  • 163 גולשים לפוסט של אי\לונ\ית – הפוסט הנצפה ביותר בפרוייקט.
  • 278 גולשים ששהו בבלוג בין דקה לעשר דקות בתקופת הפרוייקט.
  • 432 גולשים שהגיעו מתנועה אורגנית בתקופת הפרוייקט (כלומר, מחיפושים בגוגל)
  • 16 גולשים מהתנועה האורגנית הגיעו אחרי שחיפשו "פורנו" ו-15 הגיעו אחרי שחיפשו "לסביות".
  • 80 אחוז מהגולשים בבלוג באותה תקופה גולשים בפס רחב.
  • 61.2% גולשים בפיירפוקס לעומת 37.37% גולשים באקספלורר בתקופת הפרוייקט. אחת תחושה מעט קשה שלי.

 

באחטין, כנראה התיאורטיקן הכי אהוב על איתמר, אומר:

אבל כל דיבר חי אינו עומד אותה עמידה עצמה מול המושא שלו: בין הדיבר לבין המושא, בין הדיבר לבין האישיות המדברת, יש סביבה גמישה ולא תמיד עבירה: סביבה של דיברות זרים על אותו המושא עצמו, על אותו העניין עצמו. ואפשר שילבש הדיבר את סגנונו ואת צורתו האינדיבידואליים דוקא בתהליך של השפעת גומלין חיה עם הסביבה המיוחדת הזאת" (באחטין 1989: 66).

כלומר, שההתייחסות שלנו לפורנו (כמשל, כמובן) היא תמיד דרך דיבורים אחרים שכבר נעשו עליו ודרך התייחסויות אחרות.

 

במובן הזה, אני חושבת שהפרוייקט יצר פשוט קונדום עבה, בלתי גמיש ומסריח. כלומר, הוא יצר שכבה נוספת של דיבור בינינו לבין הפורנו, שדרכה ניסינו לנווט את דרכנו לעבר השימוש בפורנו, שהוא, אולי יותר מכל שימוש אחר במדיה, שימוש גופני. ועל כך, התנצלותי.