הספר מזגזג בין כמה תקופות, אבל בעיקר אפשר לחלק אותו לשני נושאים עיקריים. החלק הראשון הוא דילן הצעיר, רוצה לבלוע את העולם, ללמוד לנגן, עדיין מלא יראת כבוד לקודמיו ועצם הרעיון של לכתוב שירים נראה לו גדול עליו. החלק השני הוא דילן במשבר יצירה, הוא מרגיש שהוא מיצה את עצמו, איבד את הקהל, אין לו מוטיבציה לכתוב וזה לא מעניין אותו. כמובן שגם בתקופות הכי רעות יש לו שני אלבומים בטופ טן של המצעד. מה שנראה כמו לעג לרש לאנשים שבאמת חווים משבר יצירתי. אפילו ברגעים הכי עגומים שלו נראה שדילן לא מאבד את הסקרנות, הוא כל הזמן חיפש איזו דרך חדשה להביע, התעניין מאוד במוסיקה סביבו, ונחמד לשמוע שהוא לא סנוב ויודע להעריך מוסיקה טובה באשר היא. אבל כמובן שעבורו אין כמו פולק, קולה האמיתי של אמריקה הוא קאובוי צרוד רכוב על סוס. מעניין מה הצליל השורשי של ישראל? בטח לא שירי הצבא הרוסי של הגבעטרון. דילן מרחיב על עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב הפיכתו לאייקון של דור ההיפים, על כך שהוא מעולם לא רצה להנהיג אף אחד וכל מה שחשוב לו זה לגדל את המשפחה שלו בשקט. לא שאני חלילה לא מאמין לו, אבל אני יכול לחשוב על דברים גרועים יותר. מצד שני שמתי לב שלאנשים מצליחים, שעובדים כל חייהם על מיצוי עצמי, יש איזו פיקציה בקשר לחיי משפחה. הרי גם דילן, כמו איש העסקים הממוצע, בילה את רוב חייו בחו"ל ועדיין החזיק במין תחושה שהוא כביכול איש משפחה. הם תמיד היו שם כשהוא חזר אליהם, מעניין אם גם הם הרגישו שהוא רק איש משפחה רגיל? הוא בכל אופן לא מרחיב על זה.
ועכשיו לסיום, עושים דילן גם בארץ. לי זה משום מה הזכיר קצת את נושאי המגבעת. אני יודע שמדובר פה בסוג של חילול קודש כפול, אבל ניחא.
סקוט ווקר