תגית: כתיבה

על הספרות, החיים וההרס

(ובפחות מעמוד!)

 

מחשבות ללא מילות קישור

- הספרות הופכת את הרעש המעצבן בלילה לתוגת מרזבים. החיים יאמרו לעזוב ולישון, לכלכל טוב יותר את משקעי העייפות ומניין המשימות. הספרות מאידך מתפעלת איתי לרגע מתוגת המרזבים. במהרה תטיח בפרצופי, כהרגלה, את עוגת השכבות שטעמה מוכר. מדוע אינך עושה דבר עם תוגת המרזבים? ועל כך תוסיף: ומה תעשה? מה אתה, אלתרמן, עם כיפת הרוך הגדול שמתוחה מעל העולם? כלום לא אמרנו להיזהר מ"להיזהר" (להפוך לס.יזהר)? ועוד תפסוק: עם תוגת מרזבים לא תגיע לשום מקום, חביבי. בטח לא תהיה פולח ונכון ומורכב ודק-מגע בלי לעשות מעצמך עניין. ואני, כשר אוצר נכלם וסוציאל-דמוקרט על מדרגות השיש בואכה דיוני הוועידה, איאלץ להודות שהאנרכיסט אולי מחוצף אבל יש משהו בדבריו. הספרות כאן אינה פעיל הולנדי משולח; היא הצדק שמלווה אותו.

- היא אולי תגיח מסוסה הטרויאני במפתיע, חשבתי מפעם לפעם, אולי בתורת נגיף מוחלש שיוזרק כדי לחסן. במגרש הביתי של החיים, בינתיים, זה לא עובד. אך מתוך הטריטוריה שלה, נטולת הקרקע, זנוב מזנבת ללא רחם. יותר מהכל משיתה הספרות את עולם המושגים שלה, ודנה בכך את שורת המעשים והכוונות לכזו תפלות נרפית ומקוממת, עד שלא נותר אלא להיזכר בנחמה שאינני אדם אמוציונלי.

- על התבוסה במונחי-חיים שבלרדוף אחר מפתח, משקפיים, כרטיס אשראי, אוטובוס דוהר בגב נשבר, מתווסף גם עול כביר של מרחק שלא נגמא במשעולי הספרות. גם זוהרם של רגעים טובים יותר מועם.

- הכל נכון. התותחים הכבדים פוגעים, הדברים נכוחים והחיים והספרות אכן מוציאים זה את זה. אך בחשבון אחרון, כמובן כמובן כמובן, אשרי המציץ והנפגע.

- לצערי איני שותף לדברים המופלאים עד להיאנח שיודעת קרן. עוד לא. אני מכיר וזוכר היטב חיים מחוץ לספרות. יותר מכך, מעולם לא באתי בשעריה כל הצורך. מהרוח שזורעת הספרות בחיים שלי, כרגע, לא נקצרת סופה ניטשיאנית שתיצור משִבְרי הלוחות דבר חדש ונכון. היא נלחמת על חייה, על היקראות הספר שטרם נפתח. בממלכת הספרות איני יותר מגונב גבול, ולא יהיה בכוח כל הביקורות והמוספים והמאמרים שאקרא לאזרחני. חוויית הספרות נדונה להיות חוויה של החמצה.

- הספרות, בקיצור, היא כל מה שנכתב עבורך בדבר הקיסר הקפקאי, המבושש לבוא. והחיים אינם אלא מצבור הסחות הדעת מנוף החלון הריק. עדיין ולתמיד בתודעת המתנה. אבל יחידה אחת מוצלחת של ספרות שליקטת – הגם שטיפה בים הגם שתישכּח או תיקרע בחימה שפוכה – נו, זה כבר משהו. ואם זה דבר מה שכתבת אתה, אללי.

- גם לקרוא גם לכתוב, כשזה מוצלח, משמע לדעת. לא ידיעת לב וכליות של באי עולם מדומיין; לא ניחוש או הרכבת קוביות הונגריות נרטולוגיות. לא לדעת איך, לא לדעת עד כמה, בטח לא לדעת למה. לדעת, ורק לדעת את דבר הידיעה, שמה שאתה קורא, שמה שזה עתה כתבת… וכל דבר אחר בנסיבות, פשוט יהיה, נו, not quite as good.

גמרנו עם האף. אני הולך לישון

"אם נותר בעולם עוד קורא חובבני – או מישהו שסתם קורא ורץ הלאה – אני מבקש ממנו או ממנה, בחיבה ובתודה שאי אפשר לתאר, להתחלק בהקדשה זו עם אשתי ושני ילדי".

לך וכתוב פוסט על ספר שזו הקדשתו, שכך הוא נפתח. לו לפחות הוא היה מחורבן. אפשר היה אז להשתמש בהקדשה כתירוץ להתנגח באנטי-אינטלקטואליזם; אולי לטעון שספר שרוצה שתרוץ הלאה, מעוניין שתעלים עין מהפגמים שבו. אבל זה פאקינג "הרימו את קורת הגג, נגרים" ו"סימור: הקדמה". זה לא ספר מחורבן, וההקדשה רצינית להחריד.

גם יש משהו בהקדמה הזו. אי אפשר לבצע ניתוח מוצלח באמת של הספר הזה. האזמלים שלנו – שלי, לפחות – אינם חדים מספיק. אולי אם הייתי לומד קורס בדוי שעוסק ב"רטוריקה של הכנות", היו לי הכלים הנכונים. אבל לא למדתי בקורס כזה, ואני קצת מעדיף לוותר עליו מראש. עדיף שלא נדע מהי הרטוריקה של הכנות. זה הורס את הקטע.

אז זה לא ניתוח, ולא קריאה חובבנית – הצדיק עצמו האיתמר – זו מחווה. כמו באדי גלאס, גם אני מנסה לכתוב את מה שאודותיו יש לשתוק. ושילכו כולם לעזאזל.

***

  [ריבוע תכלכל. מוקדש באהבה ובסיאוב]

"כתבתי ושרפתי בתיאטרליות לפחות תריסר סיפורים או רשימות אודותיו החל מ-1948 – כמה מהם נמרצים למדי וקריאים. אבל הם לא היו סימור. תאר באיפוק את סימור וזה הופך, זה מבשיל, לשקר. שקר אמנותי, אולי, ולפעמים, שקר ערב, אפילו, אבל שקר".

באדי גלאס כותב על סימור גלאס, אחיו, זה ש – ספוילר! – התאבד ב"יום נפלא לדגי בננה", סיפור שגם נכתב על ידי באדי; כלומר, סאלינג'ר כתב את באדי כותב אותו. אם קוראים את "סימור: הקדמה", נעשית קונסטלציית סיפורי משפחת גלאס מסובכת בהרבה. באדי כתב את רובם, מסתבר. ובכולם, כמעט בכולם, מופיע סימור; ובכולם הוא נעדר, או נעדר ברובו. גם ב"יום נפלא לדגי בננה", שסימור הוא אשכרה דמות פעילה בו, הקורא לא זוכה להציץ למחשבותיו. ואולי בגלל שזה הסיפור היחידי (?) שסימור ממש מופיע בו, גורמת לבאדי לטעון שהדמות הזו מזכירה יותר אותו, את באדי, מאשר את אחיו.

ואני חושב שהסיבה להיעדרות המופלאה של סימור מסיפורי סימור נעוצה בציטוט שלעיל. תאר באיפוק את סיפור וזה מבשיל לשקר. אני חושב שסאלינג'ר לא רוצה לתאר את סימור. אני מתפתה לכתוב שסאלינג'ר מנסה לנסח את אי האפשרות לתאר את סימור. אבל זה לא זה. כל מי שקרא את הספרים האלה יודע שזה לא זה. סאלינג'ר לא רוצה לתאר את סימור כי אי אפשר לתאר את סימור. לא בגלל שאי אפשר לתאר דמות כסימור. אי אפשר לתאר את סימור עצמו. יהא קיים או בדיוני. אי אפשר, כלומר, מבלי לחטוא בשקר אמנותי.

***

פה אמורה להיכנס המילה "כי". אני מערטל את התחבולה קצת כי זו מחווה לבאדי-סאלינג'ר, וקצת בגלל שאי אפשר לכתוב על אחד מהם מבלי לחוש בדחף לערטול תחבולות וערטול בכלל. המילה "כי" צריכה להיות כאן משום (או "כי") עכשיו הגיע זמן ההסברים. למה אי אפשר לכתוב את סימור מבלי לחטוא בשקר? התשובה הקצרה היא "כי אי אפשר לדבר מבלי לחטוא בשקר". אי אפשר לתאר אף אחד מבלי לבצע רדוקציות, סגנוּן או פטישיזציה של מניירות ("פטישיזציה". סאלינג'ר היה יורה בי. בחצר. ביער).

אז למה סימור? הגיע זמן התשובה הארוכה: כי על סימור, מכולם, אי אפשר לשקר בנוחות; אי אפשר להישען על הקונוונציה. אתה לא משקר על קדושים. את זה, אגב, למען הקרדיט הנאות, אמרה לי קרן. ויפה אמרה.

לכן גם כדאי לזנוח את הפיתוי להתייחס ל"סימור: הקדמה" כסיפור על כתיבה, אי אפשרותה של כתיבה, הכתיבה לאן, ושאר תופינים מעין אלה. ההתלבטויות של באדי, התיאורים הארוכים שלו של תהליך הכתיבה, של הניסיונות לכתיבה, אינם הופכים את הספר לספר ארס-פואטי. זה ספר על סימור. הקדמה, אם תרצו. פשוט לא ניתן לכתוב על סימור אחרת. וחוסר היכולת לכתוב עליו, הוא אחת מתכונותיו. זאת, כמובן, אם אתה כן.

***

אני, אגב, חשפתי את חוסר הכנות שלי בחלק הראשון של הפוסט. זו לא מחווה. אני כותב זאת כי אני רוצה לכתוב זאת, והייתי צריך תירוץ שיוביל אותי מעבר להקדשה. אבל לא רק לסאלינג'ר מותר לכתוב קדושים, למען השם.

***

הסתרתי גם משהו נוסף. יש עוד סיבה שאי אפשר לכתוב על סימור. אי אפשר, כי אנחנו לא נבין. אנחנו לא שם; "שם" במובן של אזור נפשי. ב"הרימו את קורת הגג, נגרים" מצוטטים חלקים מהיומן של סימור, שעומד להינשא. אצטט לרגע ציטוט רלוונטי:

"לאחר המסדר, קיבלנו אישורי-יציאה עד חצות. פגשתי את מיוריאל בבילטמור בשבע. שני משקאות, שני כריכי טונה, אחר כך סרט שרצתה לראות, משהו עם גריר גארסון. הסתכלתי עליה פעמים אחדות בחושך כאשר מטוסו של הבן של גריר גארסון נעדר בשעת פעולה. פיה היה פעור. שקועה, מודאגת. ההזדהות עם הטראגדיה של מטרו-גולדווין-מאייר מלאה. חשתי יראה ואושר. כמה אני אוהב וזקוק ללבּהּ חסר ההבחנה".

קרן טענה בפני שסימור יוצא כאן מתנשא. אני לא הסכמתי, ובקריאה שלישית אני מסכים יותר. אבל אני חושב שסימור יוצא כאן מתנשא לא בגללו, אלא בגללנו. סימור מואר. הוא אוהב את לבה חסר ההבחנה, הוא אינו מתנשא מעליו. סאלינג'ר מנסה כאן לצאת נגד אחת התפיסות הבסיסיות ביותר שלנו כבני אדם, ושלנו, הקוראים, כבני תרבות – ההבחנה בין הראויים יותר והראויים פחות, בין הנאיבים, החובבנים, לבני המזל שזכו למה שנהוג לכנות "עין טובה". ואנחנו, הקוראים, לא פירקנו את ההבחנה הזו עדיין. וכשמישהו מצהיר שהוא אוהב לבבות חסרי הבחנה, אנו תופסים זאת כהתנשאות. לא בגלל שהוא מתנשא, בהכרח. יותר בגלל שרק כך אנו רגילים לחשוב על אהבה כזו.

אני לא הוגן. כלפי קרן ובכלל. גם אני חש התנשאות בקטע. משהו בניסוח שלו מפשל. זה לא קורה אחר כך, כשסימון מתאר את רצונה של מיוריאל להינשא, כשמיוריאל מספרת לאימה על הצלקות בפרקי הידיים של סימון, כש. עזבו. הנקודה נשארת. עזבו. אני לא חושב שסימון מתנשא כי לפעמים, ברגעים הטובים שלי, אני מרגיש את אותו הדבר. אותו הדבר בדיוק. וזו לא התנשאות, אני חושב. זה מרגיש יותר כמו קדוּשה. אבל לך תסביר.

***

כל הציטוטים, אגב, מ"הרימו את קורת הגג, נגרים", בתרגומה של רחל פן ובהוצאת אתנחתא של כנרת. במיטב המסורת של ההוצאה, גם ספר זה מוגה ברישול, כלומר, כורע תחת כמות מדאיגה של טעויות הגהה.