"אם נותר בעולם עוד קורא חובבני – או מישהו שסתם קורא ורץ הלאה – אני מבקש ממנו או ממנה, בחיבה ובתודה שאי אפשר לתאר, להתחלק בהקדשה זו עם אשתי ושני ילדי".
לך וכתוב פוסט על ספר שזו הקדשתו, שכך הוא נפתח. לו לפחות הוא היה מחורבן. אפשר היה אז להשתמש בהקדשה כתירוץ להתנגח באנטי-אינטלקטואליזם; אולי לטעון שספר שרוצה שתרוץ הלאה, מעוניין שתעלים עין מהפגמים שבו. אבל זה פאקינג "הרימו את קורת הגג, נגרים" ו"סימור: הקדמה". זה לא ספר מחורבן, וההקדשה רצינית להחריד.
גם יש משהו בהקדמה הזו. אי אפשר לבצע ניתוח מוצלח באמת של הספר הזה. האזמלים שלנו – שלי, לפחות – אינם חדים מספיק. אולי אם הייתי לומד קורס בדוי שעוסק ב"רטוריקה של הכנות", היו לי הכלים הנכונים. אבל לא למדתי בקורס כזה, ואני קצת מעדיף לוותר עליו מראש. עדיף שלא נדע מהי הרטוריקה של הכנות. זה הורס את הקטע.
אז זה לא ניתוח, ולא קריאה חובבנית – הצדיק עצמו האיתמר – זו מחווה. כמו באדי גלאס, גם אני מנסה לכתוב את מה שאודותיו יש לשתוק. ושילכו כולם לעזאזל.
***
 |
| [ריבוע תכלכל. מוקדש באהבה ובסיאוב] |
"כתבתי ושרפתי בתיאטרליות לפחות תריסר סיפורים או רשימות אודותיו החל מ-1948 – כמה מהם נמרצים למדי וקריאים. אבל הם לא היו סימור. תאר באיפוק את סימור וזה הופך, זה מבשיל, לשקר. שקר אמנותי, אולי, ולפעמים, שקר ערב, אפילו, אבל שקר".
באדי גלאס כותב על סימור גלאס, אחיו, זה ש – ספוילר! – התאבד ב"יום נפלא לדגי בננה", סיפור שגם נכתב על ידי באדי; כלומר, סאלינג'ר כתב את באדי כותב אותו. אם קוראים את "סימור: הקדמה", נעשית קונסטלציית סיפורי משפחת גלאס מסובכת בהרבה. באדי כתב את רובם, מסתבר. ובכולם, כמעט בכולם, מופיע סימור; ובכולם הוא נעדר, או נעדר ברובו. גם ב"יום נפלא לדגי בננה", שסימור הוא אשכרה דמות פעילה בו, הקורא לא זוכה להציץ למחשבותיו. ואולי בגלל שזה הסיפור היחידי (?) שסימור ממש מופיע בו, גורמת לבאדי לטעון שהדמות הזו מזכירה יותר אותו, את באדי, מאשר את אחיו.
ואני חושב שהסיבה להיעדרות המופלאה של סימור מסיפורי סימור נעוצה בציטוט שלעיל. תאר באיפוק את סיפור וזה מבשיל לשקר. אני חושב שסאלינג'ר לא רוצה לתאר את סימור. אני מתפתה לכתוב שסאלינג'ר מנסה לנסח את אי האפשרות לתאר את סימור. אבל זה לא זה. כל מי שקרא את הספרים האלה יודע שזה לא זה. סאלינג'ר לא רוצה לתאר את סימור כי אי אפשר לתאר את סימור. לא בגלל שאי אפשר לתאר דמות כסימור. אי אפשר לתאר את סימור עצמו. יהא קיים או בדיוני. אי אפשר, כלומר, מבלי לחטוא בשקר אמנותי.
***
פה אמורה להיכנס המילה "כי". אני מערטל את התחבולה קצת כי זו מחווה לבאדי-סאלינג'ר, וקצת בגלל שאי אפשר לכתוב על אחד מהם מבלי לחוש בדחף לערטול תחבולות וערטול בכלל. המילה "כי" צריכה להיות כאן משום (או "כי") עכשיו הגיע זמן ההסברים. למה אי אפשר לכתוב את סימור מבלי לחטוא בשקר? התשובה הקצרה היא "כי אי אפשר לדבר מבלי לחטוא בשקר". אי אפשר לתאר אף אחד מבלי לבצע רדוקציות, סגנוּן או פטישיזציה של מניירות ("פטישיזציה". סאלינג'ר היה יורה בי. בחצר. ביער).
אז למה סימור? הגיע זמן התשובה הארוכה: כי על סימור, מכולם, אי אפשר לשקר בנוחות; אי אפשר להישען על הקונוונציה. אתה לא משקר על קדושים. את זה, אגב, למען הקרדיט הנאות, אמרה לי קרן. ויפה אמרה.
לכן גם כדאי לזנוח את הפיתוי להתייחס ל"סימור: הקדמה" כסיפור על כתיבה, אי אפשרותה של כתיבה, הכתיבה לאן, ושאר תופינים מעין אלה. ההתלבטויות של באדי, התיאורים הארוכים שלו של תהליך הכתיבה, של הניסיונות לכתיבה, אינם הופכים את הספר לספר ארס-פואטי. זה ספר על סימור. הקדמה, אם תרצו. פשוט לא ניתן לכתוב על סימור אחרת. וחוסר היכולת לכתוב עליו, הוא אחת מתכונותיו. זאת, כמובן, אם אתה כן.
***
אני, אגב, חשפתי את חוסר הכנות שלי בחלק הראשון של הפוסט. זו לא מחווה. אני כותב זאת כי אני רוצה לכתוב זאת, והייתי צריך תירוץ שיוביל אותי מעבר להקדשה. אבל לא רק לסאלינג'ר מותר לכתוב קדושים, למען השם.
***
הסתרתי גם משהו נוסף. יש עוד סיבה שאי אפשר לכתוב על סימור. אי אפשר, כי אנחנו לא נבין. אנחנו לא שם; "שם" במובן של אזור נפשי. ב"הרימו את קורת הגג, נגרים" מצוטטים חלקים מהיומן של סימור, שעומד להינשא. אצטט לרגע ציטוט רלוונטי:
"לאחר המסדר, קיבלנו אישורי-יציאה עד חצות. פגשתי את מיוריאל בבילטמור בשבע. שני משקאות, שני כריכי טונה, אחר כך סרט שרצתה לראות, משהו עם גריר גארסון. הסתכלתי עליה פעמים אחדות בחושך כאשר מטוסו של הבן של גריר גארסון נעדר בשעת פעולה. פיה היה פעור. שקועה, מודאגת. ההזדהות עם הטראגדיה של מטרו-גולדווין-מאייר מלאה. חשתי יראה ואושר. כמה אני אוהב וזקוק ללבּהּ חסר ההבחנה".
קרן טענה בפני שסימור יוצא כאן מתנשא. אני לא הסכמתי, ובקריאה שלישית אני מסכים יותר. אבל אני חושב שסימור יוצא כאן מתנשא לא בגללו, אלא בגללנו. סימור מואר. הוא אוהב את לבה חסר ההבחנה, הוא אינו מתנשא מעליו. סאלינג'ר מנסה כאן לצאת נגד אחת התפיסות הבסיסיות ביותר שלנו כבני אדם, ושלנו, הקוראים, כבני תרבות – ההבחנה בין הראויים יותר והראויים פחות, בין הנאיבים, החובבנים, לבני המזל שזכו למה שנהוג לכנות "עין טובה". ואנחנו, הקוראים, לא פירקנו את ההבחנה הזו עדיין. וכשמישהו מצהיר שהוא אוהב לבבות חסרי הבחנה, אנו תופסים זאת כהתנשאות. לא בגלל שהוא מתנשא, בהכרח. יותר בגלל שרק כך אנו רגילים לחשוב על אהבה כזו.
אני לא הוגן. כלפי קרן ובכלל. גם אני חש התנשאות בקטע. משהו בניסוח שלו מפשל. זה לא קורה אחר כך, כשסימון מתאר את רצונה של מיוריאל להינשא, כשמיוריאל מספרת לאימה על הצלקות בפרקי הידיים של סימון, כש. עזבו. הנקודה נשארת. עזבו. אני לא חושב שסימון מתנשא כי לפעמים, ברגעים הטובים שלי, אני מרגיש את אותו הדבר. אותו הדבר בדיוק. וזו לא התנשאות, אני חושב. זה מרגיש יותר כמו קדוּשה. אבל לך תסביר.
***
כל הציטוטים, אגב, מ"הרימו את קורת הגג, נגרים", בתרגומה של רחל פן ובהוצאת אתנחתא של כנרת. במיטב המסורת של ההוצאה, גם ספר זה מוגה ברישול, כלומר, כורע תחת כמות מדאיגה של טעויות הגהה.
לא יודע לגבי ההגהה, אבל לא נהנתי לקרוא את הספר.
זה ספר ענק בעיני
א. יופי יופי יופי של כותרת.
ב. בחירה אמיצה ברטוריקת פוסט.
ג. הברקה, עניין הקדושה
ד. אני הולכת להגיד פה דברי כפירה: אני לא בטוחה שה"אי אפשר לתאר את סימור" לא הפך ברבות הימים למנייריזם סאלינג'רי. למעשה, ואני אומרת את זה במלוא הזהירות וההערצה הכה-ילדותית שלי לסאלינג'ר, אני די בטוחה שזה מנייריזם סאלינג'רי.
ד. אבל מנייריזם או לא, הבנאדם יודע לשלוף את הילד שכרגע פגש את הציניות לראשונה מכל מבוגר שהסתובב אי שם.
ה. הלוואי היה כל יום פוסט על סאלינג'ר איפשהו באינטרנט.
א.
ב. :). וגם: יש כל כך הרבה דברים שלא נכנסו לפוסט הזה, וחבל, וזה בגלל רטוריקת הפוסט, או הניסיון ללכידות פוסט. או. אני לא יודע.
ג.
ד. אני לא בטוח. כלומר, אני לא יודע איך אפשר לעשות את זה אחרת.
ד. לגמרי.
ה. לגמרי!
איך הספר נקרא באנגלית?
Raise High the Roof Beam, Carpenters and Seymour: An Introduction
קראתי את הסיפור ("הרימו וגו'") באנגלית, מזמן. קראתי כי מישה ו אמר לי שזה הסיפור הכי זני של סלינג'ר. לפעמים אני צריך תירוץ רוחני בשביל לקרוא ספרות יפה. וכן, אהבתי.
אני מסכים איתך שזו לא התנשאות, ושרק אנחנו רואים (לפעמים) בזה התנשאות. אני חושב שסימור באמת מעריץ את היכולת להיות פתוח בתמימות שכזו. ויש מה להעריץ בזה. ויש לזה (אני מסכים) גם קשר לקדושה. ולסיום
ורק הערה אחת: הסיפור הכי זני של סלינג'ר הוא "פראני וזואי". ואם לא קראת את זה, התמזלת.
זו תגובה לפרוטוקול, משום שאני מתכננת פוסט סלינג'ר משלי.
יהההה.
יופי של פוסט.
אני חושב כמוך. סביר שסלינג'ר לא רוצה לתאר את סימור יותר מדי כי הוא פשוט לא יודע מה הולך שם רוב הזמן. או יודע, אבל לא מסוגל לתאר במלים. או מסוגל לתאר במילים, אבל הולך על חבל דק מאוד. נזהר שלא להגזים בשום דבר. הרי כמה דיווחים מסוג זה היית יכול לקבל לפני שהיית מעקם שפתיים בחוסר סבלנות, או גרוע מכך, בבוז?
נו מה יהיה עם מדיניות האיחור האופנתי של גוגל רידר?
אני תמיד חשבתי שאי אפשר לתאר את סימור כמו שאי אפשר לתאר את הזן. אבל גם קדושים זה אחלה. ויפה הנקודה על ההתנשאות שהופכת לאי-התנשאות. נדמה לי שהסיבה שגם אחרי כל ההפוך על הפוך נשאר טעם לוואי של התנשאות היא שמי שכותב את הסיפור הוא סאלינג'ר, וסאלינג'ר אף פעם לא מצליח להשתחרר לגמרי מעצמו: גם כשהוא מנסה לכתוב קטעי יומן של סימור, מתפלק לו פנימה קצת באדי.
אגב, למזלי הרב מעולם לא יצא לי לקרוא סלינג'ר בעברית, אפילו לא את התפסן. קראתי את כולם באובססיה בשפת המקור לפני יותר מעשרים שנה, אבל – פינת הוידוי – דווקא את קורת הגג וסימור הכי פחות אהבתי. אני חושדת שאולי זה מפני שהייתי (וכנראה עודני) קוראת חובבנית.
אני מתחיל לחשוד שהאיחור האופנתי של גוגל-רידר היא האיחור האופנתי של ההם. זה קורה לי גם בנטוייבס.
ויפה ההשוואה בין באדי לסאלינג'ר. אישית, אני הכי אוהב את "פראני וזואי", אבל אלוהים יודע למי הלוויתי אותו.
לי זה קורה רק עם גם-שם. זה קורה גם עם הסיפור האמיתי?
אה, שכחתי להגיד: נצל"ש.
תמיד רציתי להגיד נצל"ש. הנה, אני אומרת שוב: נצל"ש.
נצל"ש?!
לא שמתי לב שזה קורה עם הסיפור האמיתי, אבל זה בהחלט קורה עם גם-שם ועם החברים של ג'ורג'.
אנחנו נצטרך לעשות את החרא הזה עם הפידברנר, אה?
או שאולי כבר נלחץ על הכפתור האדום ונשדרג גרסה של וורדפרס וזה יפתור באורח פלא גם את בעיות הפיד????
ניצול שרשור. בפורום שאני גדלתי בו היו כותבים לפעמים נצל"ש, מנקים את המצפון מהר מהר, ומייד רומסים את ההודעה שעליה מגיבים, ומנצלים אותה למגוון שיחות אישיות פרועות.
נצל"ש: ניצול שרשור.
מקור הביטוי בימים הטובים של הפורומים של תפוז, לאחר גסיסת I.O.L (של ישראל, לא של אירלנד)ולפני שהבלוגים נהיו מה שהם ולקחו מתפוז את הקהילות השוות באמת.
משמעות הביטוי: כשמו כן הוא. ניצול של שרשור בנושא מסוים כדי לומר משהו שלא קשור ישירות לנושא, פשוט כדי למנוע פתיחת שרשור חדש ודחיקת הקודם למטה. לא מדובר באוף טופיק מוחלט, אלא בזליגה הצידה.
לעזאזל!
אני בעד כפתור אדום. אבל בואי נדבר על זה במייל. לא כולם צריכים לדעת איך מכינים נקניקיות.
מיטל הקדימה אותך
המ. הפרשנות של מיטל לביטוי קצת שונה משלי.
לגבי תוכן הפוסט – אני אוהבת את סלינג'ר כי אי אפשר שלא לאהוב אותו, אבל כשאני חושבת על זה לעומק פשוט בא לי לבעוט בו ולצעוק עליו שיתבגר כבר. הוא לוקה בסינדרום אמלי: חמוד בסרט (/ספר), בלתי נסבל בחיים.
אני דווקא מקווה שהוא לא יתבגר לעולם. עם קצת מזל, אולי אצליח להתיילד ככה.
אולי באמת תסביר לי יום אחד מה כל כך מגניב בלהתיילד. אי לקיחת אחריות מוצהרת מדליקה אותך? חוסר אונים עושה לך טוב? אני יכולה להמשיך עוד ועוד. הנושא הזה מוציא אותי מהכלים.
אני דווקא מאוד בעד לקיחת אחריות. אני פשוט נגד לצאת מהכלים.
או, במלים אחרות, מבין כל התכונות שאנחנו מייחסים לילדות, נראה שהמילה "התיילדות" נטלה את הגרועות שבהן. בשבילי, להתיילד זה להידמות לילד אחד שראיתי פעם, בן ארבע בערך, שישב והביט מחלון מונית שירות על אורותיה החולפים של טבריה; ישב והביט בהתפעמות על אורותיה החולפים של טבריה.
ואני בעד התפעמות. תמיד.
אני חושבת שזה חלק ממה שמעצבן אותי. מי אמר שהתפעמות היא תכונה ששמורה אקסקלוסיבית לילדים? אני קוראת לנכס מחדש את ההתפעמות!
ומי אמר שאי לקיחת אחריות שמורה לילדים? p:
הדיון הזה הופך ארוך מדי, אבל אל תיתמם – יש סיבה לכך שכשאומרים "חסרי ישע" הקבוצה הראשונה שעולה בדעת היא ילדים. בעוד עמדת הפליאה תמידית היא חלק אינהרנטי מילד (ונובעת מבורותו) התפעמות היא לא משהו שנראה לי הגיוני לקשר רק לילדים.
אני לא מיתמם, והדיון לא ארוך מדי. הבעיה בדיון היא שהוא בעיקרו סמנטי. התפעמות היא לא משהו שרק ילדים מחזיקים בו, כמובן, אך כך גם חוסר ישע. למעשה, מבוגרים, במקרים רבים, חסרי ישע בהרבה מילדים. לרוב הילדים יש לפחות הורים שמגנים עליהם.
אני חושבת שזה לא עניין סמנטי, אלא עניין של הגדרת ציפיות. אני מצפה ממבוגר מתפקד (כלומר, לא חולה או פגוע) שלא יהיה חסר ישע. ואם הוא חסר ישע אז יש פה פגם רציני בתפקוד מבחינתי. כשאני אומרת "חסר ישע" אני מניחה שזו לא תכונה אינהרנטית של מבוגר ושזו כן תכונה אינהרנטית של ילד. למעשה, ילד הוא סוג של אדם "לא מוכן" (אל תתפוס אותי מילולית, אני מקווה שאתה מבין למה אני מתכוונת), ולכן אין בו שום דבר שיש לשאוף אליו בעיני. אתה רוצה לשאוף להתפעמות? שאף לשם, לא להתיילדות. לא לחוסר אונים.
אין לאף אחד שום תכונה אינהרנטית, ודאי וודאי שלא לקבוצת אנשים. אני רוצה לשאוף להתפעמות, אבל אני חושב שמותר לי לקרוא לזה התיילדות, ולצפות שתביני שאיני מתכוון לחוסר אונים או לאי נטילת אחריות.
אנחנו באמת מתווכחים כאן על האופן שבו כדאי להשתמש במילה "התיילדות"? זה באמת חשוב בעינייך?
יש כאן אי הסכמה עקרונית: אני כן חושבת ש"חסר ישע" זו תכונה אינהרנטית של קבוצת הילדים. אני מתקשה להבין שאתה לא מתכוון לחוסר אונים, כי מבחינתי מה שאתה עושה כאן זה הפשטת המילה מתכניה ונתינת תוכן עצמאי משלך למילה. אנחנו לא יכולים להחליט, כל אחד לעצמו, מה המילים אומרות – זה הסיפור של המפטי דמטי והוא מונע תקשורת!
ודאי שאנחנו יכולים להחליט. הנה, החלטתי. אבל, שימי לב, לא החלטתי עבור עצמי בלבד, גם טרחתי ליידע אותך בנושא. אז מה הבעיה?
אני גם ממש לא חושב שחסר ישע היא תכונה אינהרנטית של ילדים. לילדים יש ישע, ויש תושיה ויש קבוצה גדולה ומפוחדת של אנשים מבוגרים שעושים הרבה כדי להגן עליהם. הם לא חסרי ישע. ברוב המקרים, כאמור, יש להם קצת יותר ישע מלאיתנו.
כשמישהו דואג לך, זה לא הופך אותך לפחות חסר ישע. זה פשוט אומר שבגלל שאתה חסר ישע זה מישהו אחר שמתפקד ולוקח אחריות. במקומך. משום שאתה לא יכול.
אבל זה לא חשוב. אתה רוצה להגיד התיילדות ולהתכוון התפעמות? בסדר. אני מסכימה שאם יידעת אותי אז זה עובר.
רוב הישע שלנו נובע מהעובדה שיש מערכת שלמה מסביב שמעניקה לנו פריבילגיות. אני לא רואה את ההבדל.
אבל כבר מאוחר. סיימנו עם האף. נלך לישון.
גם אני. ולו רק בגלל הדימוי הבלתי נשכח של זואי באמבטיה, סיגריה על דופן האמבט ומכתב בן ארבע מבאדי מאוזן על איי הברכיים שלו, ואמא שלו שנכנסת לחדר ומנקה את הכיור במהירות וביסודיות ביד אחת.
האמת היא שאני די מתבייש לכתוב לך על סלינג'ר ועל התשוקה היפה והכל כך מקסימה שלך אליו. יש לי את סיבותי שלי, ואחת הגדולות מהן היא העובדה שלא קראתי את הספר (אל תדאג, אני אקרא בקרוב ואחזור עם נימוקים רציניים יותר). השניה היא אותו קורס שבו לא השתתפנו, "הרטוריקה של הכנות". השיעור הראשון של הקורס הזה נפתח בהבנה שאת הכנות מוצא, או יותר נכון מאשר הקורא או השומע, ולא הדובר. ואני, בניגוד אליך, ומסיבותיי ומתוך חיי שלי, אינני מאמין בשפתו של סלינג'ר. אחת הסיבות היא כי – כמו שהיא הזכירה לדולי – היא מזכירה לי יותר מכל שפה של מתבגר. אבל זה בדיוק הדבר שהיה כל כך יפה בפוסט הזה: אותה אמונה שלך, אמונה אמיתית, דתית במעט, לגבי מה דרוש בכדי להיות אדם. כי זה מה שלדעתי אתה מוצא בסלינג'ר. אולי יותר כל דבר אחר. ולכן אתה מסרב להכיל עליו את כל אותם כלים ניתוחיים: מפני שאתה נעצר במה שראוי ובמה שהופך לנכון בשפה, כמו בערכים של צניעות, פשטות ויותר בכל כנות. אתה מאמין לו ובמקום הזה אתה הופך את החול הספרותי לקדושה, ואת החילוניות לריטואל דתי. כי אתה מבקש להאמין. וזה כל כך יפה…
נ.ב
סתם בגלל ידע מיותר: סדרת אנתחתא הפסיקה להוציא תרגומים חדשים בערך בסוף שנות התשעים, והספר אפילו תורגם מחדש (ע"י קובי מידן אם אני לא טועה) בהוצאת מחברות לספרות. שהיא בי פאר הרבה יותר טובה.
למה להסמיק אותי באמצע הבלוג?
אני מגיבה גמכן לפרוטוקול, אחרי שסופסוף קראתי את הפוסט הזה, ותכף ניגשת לקרוא את של קרן. דחיתי את הקריאה וידעתי למה. אסור לאנשים בלתי-אובדניים שרואים באפלה הסלינג'רית "זן" – לכתוב עליו פוסטים. שמישהו יתקשר לישראל חסון