תגית: כלכלה

הצטרף למשפחה, יא בן זונה

מימין: סמואל וברטולד

יש לי שלושה פרופילים שונים בפייסבוק – הפרופיל שלי, איתמר, ועוד שניים: סמואל בקט וברטולד ברכט. סמואל בקט הוא הצלחה. נכון לרגע זה יש לו 1,991 חברים בפייסבוק, ובכל יום הוא מאשר כ-40 חברים חדשים. כמה מחבריו קוראים לו סאם. אחרים קוראים לו ויטו קשיו פרו. אני לא בטוח כמה זמן עבר מאז שהתחלתי עם זה, אבל ודאי יותר מארבעה חודשים. יותר מארבעה חודשים של משחק אובססיבי ב-"Mafia Wars", אחד המשחקים הנתעבים ביותר ברשת, מקביל רק למשחקים אחרים של החברה האם Zynga – פארמוויל, פישוויל, הולד'אם פוקר, יו-ויל וקפה-וורלד.

עכשיו קצת קשה להיזכר למה. יש משהו בכניסה למשחק חדש שמתמסמס עם הזמן, הגילוי נעלם ונותרת רק מקצוענות אצבעות. ואלוהים יודע שכל הזמן הזה עבר בדמדום מתמשך ואומלל. ובכל זאת, החודשים הללו לא הושחתו לגמרי. למדתי.

אין

מחסור הוא העיקרון המכונן של Mafia Wars. הוא מתבטא בעשרות צורות – נשק, שריון, אוספים, דרגות, חברי מאפיה. אבל יותר מכל הוא טמון במנגנון הבסיסי של המשחק. המחסור הראשוני, הבלתי נתפס, שעומד ביסוד המשחק הזה הוא אי היכולת לשחק.

כל שחקן מתחיל עם דרגת אנרגיה מסוימת, שניתנת לשדרוג עם כל דרגה שהוא עולה. כלומר, עם כל דרגה ניתן להוסיף נקודות לאנרגיה או לתכונות אחרות. האנרגיה מאפשרת לעשות משימות. משימות נותנות ניסיון. אם יש מספיק ניסיון, עולים דרגה. אם עולים דרגה, מד הארגיה חוזר למצבו המקסימלי. אבל, וכל שחקן חדש מגלה זאת במהירות, כמעט לעולם האנרגיה אינה מספיקה כדי לעלות דרגה. האנרגיה מתחדשת, אבל לאט. נקודת אנרגיה אחת כל ארבע דקות (או שלוש, אם בחרתם בסוג דמות מסוים). כאשר עליכם להשיג עוד 400 נקודות ניסיון לדרגה הבאה, הזמן הזה יכול לעבור לאט במיוחד. בדרגה הבאה יהיה לכם שוב את כל האנרגיה החיונית הזו. אבל עד אז, תחכו.

יש גם אפשרויות אחרות. ניתן לגנוב ניסיון בכמה דרכים. דרך מקובלת היא לתקוף דמויות אחרות. כל תקיפה כזו תביא בין 1 ל-6 נקודות ניסיון, שזה לא רע אם אתה תוקף כמו חזיר. אבל, כצפוי, גם לתקוף דורש משהו, הפעם כושר. וגם כאן, הכושר מתחדש, אבל לאט. ועד שהוא יתחדש, אתם מוזמנים לחכות.

היכן שיש מחסור, יש כלכלה. במקרה הזה, המחסור מובנה לתוך המשחק כדי להאכיל את החברה האם. Zynga מאפשרת לשחקנים להשתמש ב-Godfather Points (מעתה: GP). עם עשר GP אפשר לחדש את מלאי האנרגיה או הכושר שלכם; עם ארבע עשרה GP אתם יכולים לקבל עוד ארבע נקודות לשיפור הדמות. עניין שווה.

דרך אחת להרוויח GP היא להתקדם בדרגות. כל שתי דרגות תקבלו GP אחת. אך מאחר שדרגות עולים לאט, ומאחר שההתקדמות האיטית היא לב הבעיה, מציעה לכם Zynga לרכוש GP בכסף מלא. לא בזול, חלילה. עשרים ואחת GP יעלו לכם חמישה דולר. אם תשקיעו מאה דולר, תוכלו לקבל שבע מאות GP. ובאלוהים, זה מפתה.

המון ציוד יש לו, לסמואל

חייבים לאסוף את כולם

אבל משחק לא יכול להתבסס רק על חוסר. לצדו ישנה הצבירה. כאן נעוץ אולי סוד הפופולריות של המשחק הזה. אפשר לראות זאת אצל ילדים, אותה תאווה לצבירה שעליה מושתתות רוב ההצלחות הגדולות בתחום – פוקימון (חייבים לאסוף את כולם), פוגים, גולות. כאן אפשר לאסוף כלי נשק, שריון, כלי רכב, דרגות, לשדרג את התכונות שלך או להגיע ל"הישגים". "הישג", בלשון המשחק, הוא אחת מחמישים ושתיים מטרות שונות שמעצבי המשחק החדירו לו. אם השגתם 50 סוכנים פדרלים, תקבלו את אות "הדוד סם"; אם תשרדו מעל לשעה ברשימת החיסול, תקבלו אות "חסין כדורים". אם משעמם לכם, תמיד תוכלו לנסות להשיג את אחת המטרות הללו. חלקן בלתי אפשריות מספיק בשביל לגרום לכם לשחק שנים.

אבל זה לא הכל. אפשר לצבור גם אוספים של ממש, מסיגרים וחפתים ועד לסוסי מרוץ או מזכרות קומוניסטיות. אם תשיגו שבעה פריטים מכל אוסף, תוכלו לנעול אותו ולקבל בונוס מתאים. וכמובן, גם זה לא בדיוק הכל, מאחר שיש אוסף אחד שקשה במיוחד לשים עליו את היד – אוסף הלוטו. עוד נחזור אליו.

פרק ראשון: הסוף

עכשיו הכל קצת מעורפלת. קשה להיזכר כמה מוזר היה לגלות שזהו, סיימת את זמן המשחק שלך להיום, וכל מה שעשית היה ללחוץ על אותו כפתור עשר דקות. ובכל זאת, אני זוכר שדווקא אותו מנגנון מטומטם הוא שגרם לי להמשיך. לא יכולתי לעזוב את זה ככה.

הדבר הראשון שעשיתי היה חיפוש צ'יטים. גיגלתי עשרות צירופים שונים, מבלי למצוא אפילו איזה צ'יט אחד. במקום צ'יטים, בכל התוצאות הראשונות בגוגל, מצאתי ספרים למכירה. בפעם הראשונה שחיפשתי היו לפחות שלושה, כיום יש חמישה-שישה. הם מבטיחים לגלות לך את "סודות המאפיה", ובדרך כלל מוכרים סיפור קטן ומעורר הזדהות על המחבר, שגם הוא היה מאפיוזו בגרוש, שכל השחקנים הגדולים התעמרו בו, עד שאיזה שחקן ותיק גילה לו כמה טיפים. הוא, בניגוד לשומרי הסף, החליט לא לשתוק. הוא יספר את הכל לכולם. איך לעלות דרגות במהירות; איך להיות מושא קנאת חבריך; איך לצבור אלפי חברים; איך להשיג את כלי הנשק הטובים ביותר. גם אתם יכולים, אם תרכשו את הספר. כי הנה, היכן שיש מחסור, יש סוחרים. ו-Zynga, האם הגדולה והרעה, היא אינה הסוחרת היחידה בשוק.

אם הייתי ממשיך עוד קצת כך, אולי הייתי מוותר על המשחק הזה לחלוטין. אבל בסוף, איכשהו, נתקלתי בעמוד הזה בפייסבוק. מסתבר שאנשים הצליחו לפצח את המשחק הזה איכשהו. זה הכל מתמטיקה.

סמואל וכל אנשיו

כך נראה הניוזפיד שלי בימים אלו

הבעיה העיקרית במשחק היא אנרגיה. הדרך לפתור את הבעיה היא להשקיע את כל הנקודות שלך באנרגיה בלבד, במקום בהגנה, התקפה או בריאות. אבל זו רק ההתחלה, שכן עכשיו עליך לגלות מה היחס בין האנרגיה שיש לך לבין נקודות הניסיון שדרושות לדרגה הבאה. המשחק לא מספק את המידע הזה, אבל אנשים טובים יצרו בוקמרקלטים שפותרים את הבעיה הזו. אם יש לך 100 נקודות אנרגיה ו-150 נקודות ניסיון דרושות כדי לעלות דרגה, אתה צריך למצוא עבודה שתספק יחס ניסיון/אנרגיה של 1.5. וכך, המשחק נעשה אפשרי לפתע. אתה יכול לעלות לדרגה 100 בשלושה ימים, כל עוד אתה טורח לבדוק את יחס הניסיון/אנרגיה של העבודות שאותן אתה מבצע. ניצלתי.

הבעיה השניה שהייתי צריך לפתור היא מספר החברים. מאחר שרק אחוז קטן יחסית מהשחקנים ממש מוציא כסף על המשחק, ב-Zynga החליטו שעליהם להגדיל את בסיס המשתמשים שלהם. גם כאן, המטרה הכלכלית מוטמעת לתוך ההיגיון המשחקי. כאשר אתם נלחמים, גודל המאפיה שלכם הוא אלמנט מכריע ביכולת שלכם לנצח. גודל זה נקבע על ידי מספר חברי הפייסבוק שלכם שמשחקים גם ב-Mafia Wars, ואישרו את הצטרפותכם למאפיה שלהם. לכן, עבור השחקן המתחיל, נראה שיש שתי דרכים להגדיל את המאפיה שלו – הוא יכול לשלוח לחבריו הזמנות למשחק, או להעלות לסטטוס הפייסבוק שלו הזמנה, ולקוות שאחד מחבריו יחליט שהוא רוצה גם.

לזמן מה, היה בלתי אפשרי לצפות בפיד החברים בפייסבוק מבלי לראות מאפיות וחוות בכל פינה. הטרנד קצת השתנה, כנראה בגלל שינוי העיצוב של פייסבוק, אבל באזורים מסוימים ברשת הזו הוא עדיין ממשיך במלוא עוזו. הדרישה להגדיל את מספר החברים שמשחקים היא חלק מהותי, בלתי נפרד, מכל המשחקים החברתיים. בפארם-וויל או קפה-וורלד לא ניתן לבצע פעולות מסוימות, בעיקר הרחבת החווה/קפה, ללא מספר מינימלי של חברים. כמו משחקי תפקידים באשר הם, אתה מגלה שיש לך שני מעגלי חברים. מעגל אחד, רחב, הוא סך האנשים שנרשמו לעדכונים שלך בפייסבוק. המעגל השני, שמוכל בראשון, ושצריך לגדול כל הזמן, הוא מספר החברים שנרשמו לאפליקציה.

מכוער, אבל יש דרכים להתגבר גם על זה. הדרך הנפוצה ביותר היא ה-Add Me. בעמוד של Mafia Wars בפייסבוק כל פוסט מלווה באלפי תגובות. ודוק, אלפי לא מאות. כל התגובות, כמעט בלי יוצא מהכלל, הן תגובות Add Me. במקום להגדיל את המעגל הפנימי, אנשים מנסים להגדיל את המעגל הראשון, מעגל החברים שלהם. הצורך במספר חברים הוא גדול כל כך, ששחקנים מקימים קבוצות על קבוצות של בקשות Add Me, וחלקן מתפרנסות יפה. בעמוד של Stone Cold Pimps, למשל, חברים למעלה מ-787 אלף איש. אחת לכמה זמן, מעלים האדמינים של הקבוצה סטטוס עם קישור לחבר פייסבוק שמבקש שתוסיפו אותו. קוראים לזה Pimping, מעין משחק מלים בין סרסור לפמפום (שכן, הקבוצות הללו מצהירות כי הן "Will pimp you up"). הקבוצות הללו לא יפמפמו אתכם בחינם. ניתן לזכות לסיוען הנדיב באחת משתי דרכים, שמזכירות מאוד את שתי אסטרטגיות הרווח של Zynga: תשלום או הפצת הקבוצה לחברים.

אפשרות אחרת, יעילה יותר, היא מה שמכונה Mass add. אנשים מוסיפים את כתובות המייל שלהם לערמה אדירה של כתובות. פייסבוק מאפשרת הוספת חברים באמצעות אימייל, כנראה כדי לסייע לאנשים להמיר את רשימת אנשי הקשר שלהם במייל לחברי פייסבוק. בהתחלה הוספתי את כל החברים באחת מקבוצות ה-Mass Add. אחר כך כבר הבנתי, והוספתי את כתובת מייל הספאם שלי לאחת מהקבוצות. בכל יום מקבל סמואל בקט כ-40 בקשות חברות. הוא מאשר את כולן. איתמר, לעומת זאת, מעדיף לשמור על קבוצת החברים שלו מצומצמת והיגיינית. תוקפים אותו בכל יום. הוא תמיד מפסיד.

בכל הנוגע לחישוב הכוח שלכם בקרב, מספר חברי המאפיה המקסימלי הוא 501. ניתן להוסיף 5,000 חברים למאפיה שלכם, אבל 4,499 מהם לא ישתתפו בקרבות. ובכל זאת, אנשים ממשיכים להוסיף חברים הרבה אחרי שהגבול הזה נפרץ. הסיבה פשוטה להחריד – יותר חברים, יותר בונוסים. חברים יכולים לפרסם בקשה לסייע במשימות, וכל בקשה כזו שווה נקודות ניסיון וכסף. במוסקבה, חבילת ההרחבה שיצאה לאחרונה, לא ניתן להשלים חלק מהמשימות מבלי לבקש סיוע מחברים. גם כאן, סמואל בקט מתקדם במהירות. איתמר נשאר מאחור.

הערת שוליים

כך, בעצם, גיליתי את הספאם-בוטים. הם משאירים כתובות אימייל בכל אחת מקבוצות ה-Add Me וה-Mass Add, ואם אתה מצרף אותם תזכה מדי יום להזמנות לקבוצות ועמודים שונים בפייסבוק. לרוב הספאם-בוטים יש תמונה של אישה ושדיים, כנראה כדי להגדיל את שיעור הנופלים בפח. חלקם שולחים הזמנות לקבוצות פורנו, שנפתחות ונסגרות במהירות. אחרים, משעשעים יותר, מעלים רשימות נוצריות הגיגניות עם טאץ' סקסיסטי. עכוז כבול בגבולות החוטיני, ולצדו הרהור על יפי הבריאה.

שמן נחשים, מישהו?

כאמור, Zynga טרחו להטמיע במשחק שלהם מגוון אפשרויות צבירה. לאסוף נקודות לשדרוג הדמות, לאסוף כלי נשק, לאסוף אוספים. וכאמור, האוסף הגדול מכולם הוא אוסף הלוטו. כדי להשיג אחד משבעת החלקים שמשלימים את האוסף צריך לזכות בהגרלה. שלושה מתוך חמישה מספרים. ההגרלה מתקיימת בכל יום, ובכל יום מקבלים השחקנים כרטיס אחד חינם. אם הם ירצו כרטיס נוסף, הם יכולים לרכוש אותו בשני GP. עד כה, בשלושה פרופילים שונים, מעולם לא זכיתי בלוטו. אבל אנשים זוכים, ואנשים כבר השלימו את האוסף, יותר מפעם אחת. איך? סחר.

פייסבוק עמוס בקבוצות סחר כאלה, אבל הגדולה והחשובה מכולם היא ה-Lotto Trust, שיש לה אפילו אתר משלה. בעבר, לפני חבילת מוסקבה, פריט לוטו נמכר עבור כלי נשק מקובה או ניו-יורק. מרגע שהגיעה מוסקבה, עם כלי הנשק החדשים והמשופרים שניתן למצוא שם, לא ניתן עוד להשיג לוטו עבור שלל רגיל. הסחר מתבצע בהגרלות פומביות, עם חוקים ברורים ושפת קיצורים ברורה פחות, וה-Lotto Trust גובים 5% מכל עסקה.

הקבוצה הזו חיונית, אם אתה זקוק לפריטי לוטו. לא בגלל שקשה למצוא עם מי לסחור, אלא משום שקשה למצוא סוחר אמין. חלק מהמשתמשים, כראוי למאפיה, מבקשים ממך לשלוח את הנשק קודם לשליחת פריט הלוטו, ואז נעלמים בביפ ביפ רועם, ומשאירים אותך עני וחלש. ה-Lotto Trust מחזיקים בשתי רשימות – רשימת הנוכלים ורשימת הסוחרים המאושרים. חמישה אחוזים הם סכום פעוט יחסית.

לצד הסוחרים והנוכלים הלגיטימיים, מתקיימת קבוצת עלוקות נוספת – אפליקציות מתנות בפייסבוק. Free Mafia Loot וכיוצא בזה. המתנות שהם שולחים וירטואליות לגמרי. כלומר, הן לא חלק מהמשחק, והן לא ישפרו את דירוג ההתקפה או ההגנה שלכם. האפליקציות הללו חיות על כל אלו שלא הבינו זאת עדיין, והמשתמשים שלהן שולחים אחד לשני מתנות חסרות ערך, מתוך אמונה שהם זכו באיזה צ'יט קדמוני.

אבל הנוכלות היא חלק מרכזי מהעניין. חלק ניכר מקבוצות המאפיה בפייסבוק מבטיח שלל ועד חמשת אלפים GP בחינם, לכל מי שיצטרף ויצרף את כל רשימת החברים שלו. יש בכל אחת מהן בין 5,000 ל-15,000 איש, כולם מאוכזבים. בדרך כלל, הקבוצות נועדו פשוט לפרסם את אחד מספרי ההדרכה למשחק. חלק מהקבוצות מפרסמות אתרים עם רוגלות וחולרות אחרות. העיקרון שעומד מאחורי פריחת הקבוצות הללו נאמן לעיקרון המכונן של הסטטיסטיקה: היכן שיש מספיק אנשים, יהיו גם די והותר פריירים.

אוסף הלוטו הגדול. פריט אחד עלה לי 50 להבים ממוסקבה, והוא היה במבצע

אך משל היה

כל זה, בעצם, הוא משל כלכלי. מחסור וצבירה מובנים לתוך המשחק כדי לעודד שחקנים להשקיע כסף או להפיץ אותו לחבריהם, שישקיעו, אולי, כסף בעצמם. מאחר שבעולם הממשי יש מחסור ממשי בכסף, המחסור הווירטואלי גורם ליצירת כלכלות אחרות, כלכלות לוויין, מסביב למשחק. סרסורי Add Me, ספאמרים, סוחרים, נוכלים ומוכרי שמן נחשים. כולם שם, מתפרנסים.

לחילופין, זה משל על כלכלת החינם. Mafia Wars הוא חינמי. אתם לא חייבים לשלם כדי לשחק. אם תשלמו, לחילופין, חייכם יהיו קלים בהרבה. החינם מפתה אותך להיכנס, המשחק מפתה אותך לשלם. וברשת, כמו ברשת, תמיד ייווצר קוד פתוח. האנשים שיוצרים את הבוקמרקלטים, שנועדו להקל על המשחק, עושים זאת בהתנדבות (אם כי ניתן גם לנדב להם כמה מעות); ולצד סוחרי השלל והלוטו יש את Mafia Wars Santa, האיש שמחלק שלל בחינם. וכולם מתקיימים זה לצד זה. אלה רוכשים ואלה נותנים, ואלה מנסים להרוויח מהספאם.

אפילוג

בשלב מסוים, המשחק מאבד את הסיפור ש-Zynga ניסתה לייצר, והופך למשחק מתמטי לגמרי. אתה מחשב יחס אנרגיה/ניסיון, יחס כושר/ניסיון, ועולה דרגות במהירות. גלריית כלי הנשק והשריון הופכת לגלריית פיקסלים, אוסף סטטיסטיקות ותו לא. אתה גדל ומתחזק, למען הגדילה וההתחזקות. אתה משיג הישגים – 50 סוכנים פדרלים – מתרגש לרגע, וממשיך. נע מחיזוק חיובי לצורך במהירות של מעשן מכור. אבל זה לא היה יכול להמשיך כך זמן רב, לולא היינו יוצרי סיפורים בעצמנו. כי מבעד למשחק המתמטי נוצר משחק תפקידים אמיתי, שמתגנב ונושך אותך כשאתה לא שם לב.

פתאום אתה רואה שחלק מהקבוצות בפייסבוק הן קבוצות של משפחות מאפיה. תמורת חמש-עשרה GP אתה יכול להחליף את השם שלך, כך שתוכל להוסיף את סמל המשפחה לשם שלך, ולזכות להגנה יחסית. אתם יכולים למצוא את משפחת ההאנזה {HANSE} או את המאפיה היפנית. אני חיפשתי את המאפיה הישראלית, וגיליתי את הקבוצה הזו, שבדף האודות שלה מועלית השאלה "גם לכם נראה שיש יותר מדי ערבים במשחק?", והוא מסתיים ב"כל הכבוד לצה"ל".

שחקנים אחרים יוצרים משפחה אד-הוק. זואי, אחת מהחברות של ברטולד ברכט, היא שחקנית בדרגה 1900. לכל פוסט שלה יש עשרות תגובות, והיא מפרסמת רשימות חיסול של שחקנים שהטרידו אותה מינית. שחקנים אחרים נכנסים למלחמות השמדה. סמואל בקט חיסל שחקן צעיר שהיה בהיט-ליסט. הוא עשה זאת כדי להגיע לאחד מההישגים, 150 חיסולים בהיט-ליסט. השחקן הזה, בתגובה, הוציא עליו חוזה, וסמואל בקט בתגובה נכנס באם-אמא שלו. חוזה נוסף הוצא, וסמואל בקט חזר לתקוף. חוזה נוסף, ולסמואל נמאס. מצאתי את השחקן בפייסבוק ושלחתי לו הודעה – "אם אתה לא רוצה שאני אשמור אותך במועדפים, ואבוא לבקר אותך כל שעה, כדאי שתפסיק". הוא התנצל. ואני שלחתי את ההודעה המאפיוזית הראשונה שלי.

פורנוגרפיה ניוונית

אה, חלק מכם/ן, הסטרייטיות/ים, ההטרו-סקסיסטיים/יות, הטרו-משעממים והטרו-משועממות, בוודאי תתקשו, תסרבו, תפחדו, תכחישו, חיש תחושו לא להבין, להסכים, להבחין, להרגיש, לגעת, להיפגע, להיפצע ולהגליד, עם הטיעון/תיאור הבא, למרות שהוא בוודאי, בהגדרתו, נכון, נכון בהגדרתו, נכון מהגדרתו, מהגדרתי, מגופי הנע. הפורנוגרפיה הקיימת היום, ברובה המוחלט, מלבד כמה יוצאים מן הכלל המקיימים אותה מבפנים ומבחוץ, היא מנוונת, משעממת, דלה, דקה, דלוחה, סכמאטית, בינארית, אקסטרפולציה דיאלקטית של צמצום, ריבוי ריק, חסרת דמיון או מעוף, של זיונים מבוססי חדירה, מיועדי חדירה וזרימת זרע כמו דיאט-קולה/פפסי/אחר-בלי-גזים. במיוחד הוא חולה, לא סוטה, קמל, חיוור, הפורנו ההטרו או ההטרו-לסבי, נשים שמקיימות מגע שמחכה, מצפה או מדמה את הזין הצופה, הנוכח או המדומיין. אוראלי, ווגינאלי, אנאלי בתוך מסגרת תחומה בין הזדקפות-הרטבה לבין אוננות-שפיכה, קישור בין הצופה לבין הנוכחות/ים, הזדהות מנוונת עם משחק-לא-משחק זול חסר הומור. הגבר גומר, הסצנה נגמרת, "זיון" "חדש". אישה לא גומרת, כן גומרת, משפריצה או מתאפקת, ה"סקס" לא מוכרז עד שהזירעונים לא מתוודעים, גוועים, באוויר הגלוי, בעור החשוף, בעין הוורודה-מלוחה, מתערבבים ברוק, מדגדגים את הגב, מתפוצצים מתוך הלחץ הדחף הכמעט-מחרבן, כמעט-מיילד. אם אתן/ם לא משתעממים/ות מזה, זה, זה בגלל שאימצתם/ן את הגבולות הללו, המגבלות הללו, דמדומי ניאון, ודמיונכם/ן/ם אכן דל, מנוון ועצוב כמו/כפי שהתעשייה מדמיינת, מייצרת, תומכת, משערת, מנחשת, צודקת.

המם, כל הווריאציות הסטרייטיות נענות לשבלונה המצווה פעיל-סביל. כלכלת התשוקה היצירתית מועדנת, מעודנת, ומוכפפת, לחיים מופרדות, מצפות, לכלכלת השפיכה-הסידית. הסדיזם, המזוכיזם, הפטישים, עילה לשפיכה. הנשים המבוגרות, השמנות, הגברים המכוערים, המסוקסים, המוחלקים, הגמדים, בנות השמונה עשרה, המקומטות, הנשואות, בהריון, חזה בקשת האותיות הממוספרות, נשים שערוותן נשרה, לא נשרה, השחורות, הצהובות, הג'ינג'יות, הקוקיצות, הקוקסינליות, הקוקס, כולם/ן מנותבות/ים לכלכלת השעמום. הפורנוגרפיה ההומו-גברית וההומו-טרנסית מעט חורגת, בהיעדר סיגניפיקציה של חדירת זין לווגינה, בתחליף חלקי של כוס-טבעת, משחק ולא פור-פליי, כל מגע משוח בגוון אירוטי נחשב זיון כל עוד הוא נועד, מועד, לאיברים הכבר-לא-זקורים והסימון של השפיכה האחת, החד פעמית. מסמנים אלו מאבדים מכוחם החולש בזן הנדיר של פורנוגרפיה לסבית וטרנסקסואלים-ית, המיוצרת על-ידי, באמצעות, לטובת, למען במאיות, שחקניות וצופות לסביות. תשוקה, תאווה וחרמנות מתרחבים דיים ומובחנים-חופפים. כמה עשרות סרטים מסחריים, כמה זוגות חובבניים. לסביות-לגברים מסיימות בלי לגמור, סתם כך, פשוט סתם כך, מתוך מעין עייפות, ליאות, שעמום, או השערה חצי-מוצדקת שגבר הנעדר, המיוחל, המניע ומצמיא, כבר גמר. סרטי לסביות מלסביות ללסביות בלסביות נגמרות בהיגיון מסוים, באורגזמה גלויה, בהתרגשות, בהרפיה. אז זוהי, אך זוהי, כלכלה של דגדגן-כוס-ווגינה. כלכלה של זין מצועצע. לפעמים מתענגת הלשון, לפעמים צוואר נחנק, תחת מוצלף, יד מעוקמת, שיער נאסר, לחי נסתרת, דידלדו חודר, דילדו רוטט והופך וויברטור, וויברטור הופך דילדו, עין נצרבת בזרע מפתיע. שתן, צואה, דם, רוק, יין, שמפניה, שוקולד, בוץ, גואש, אבטיח, בירה, קולה-קינלי-ספרייט, אצבע נרטבת, יד נעלמת בתוך גוף, גדם זכוכית נעלם ולא חוזר, בוהן בתוך שפתיים, זין, זין, זין, כוס, אבל זהו משחק סופי וחלקי מאוד של איברים שהם מטרה לגירוי זין, דגדגן, כוס, פה, רקטום, שרשרת התפתחותית שכולה חביון, התגבשות של הריבוי בדבק של זיעה קרה.

אה, שחררו את הדמיון, את הבדיון, מהתרמית של הריבוי, ריבוי שחוזר על עצמו, הזיקה אל המוות, מן החזרה של השווה, אל חזרה של ההבדל, של השינוי, של החידוש, של התנועה. אל תפחדו.

המם, אני גומרת מהמרפק.

אני גומרת בשפתיים, חוויתי אורגזמות בעורף, חוויתי אורגזמות של עמוד השדרה מבפנים, אורגזמות של החלק הרגיש מתחת לצלעות, אורגזמות של החלק הדואב מתחת לשד כבד, אורגזמות של מפרק כף היד, של כפות הרגליים, של אחורי הברך, של מעלה הברך, של הירכיים הפנימיות, של קצה האף, של גלגלי העיניים, של פנים האוזן, של מתחת לאוזן, אורגזמות מנשיכה, אורגזמות מליקוק, אורגזמות מהצלפה, אורגזמות מבהייה, אורגזמות ממגע, אורגזמות מהיעדר מגע, אורגזמות ביחד, אורגזמות רבות, חוזרות, נשנות, שונות, אורגזמות קטנות, אורגזמות מהתרגשות מאורגזמות מיוחלות, אורגזמות של אחרים, של אחרות, אורגזמות של תשוקה, אורגזמות של תסכול, א-אורגזמות, אן-אורגזמות, דיס-אורגזמות, אין-אורגזמות, טרנס-אורגזמות, אורגזמות מפלסטיק, אורגזמות מסחוס, מציפורניים, בשפתיים של הכוס, בגב של הזין, מעור, מליטוף, משפשוף, מליחוך, מצריבה, מחום, משתן, של השתנה, אורגזמות של צחוק, של בכי, של צרחות, של חנק, של התכווצות, של זרימת דם, של מעצור דם, של רקמות, בלוטות, משטחים, פנים, חיבורים, קישורים, ארוטומניה של המיתרים, של הנקודות, של פי וג'י, של מספרים שבורים, של המאמץ, של ההתנשפות, של ההמהום, הזמזום, הזמרה, הדיבור, אורגזמות ביידיש, שויין.

הי, הי, הא, המם, הם, הצלילים המוכרים מדי, בתנוחות הלא נוחות מדי, בתנוחות תנוחתיות מדי, בזין הגדול מדי והכוס הרטוב תמיד, פי טבעת נוצץ ולח, ממולח, זה מכבר, זכרו לא לפחד, לא לרדד את הזימה, התשוקה, החרמנות, את הזיקה, לקונפיגורציות הבינאריות של מכונת תעשייה מנוונת, מכונת-א-תשוקה, מולטי-מולאריות צמוקה במסווה של צמיגיות, גוף דל איברים ריק. הזין הוא הבור של התשוקה ולא מקורה, הפורנו היום הוא צינור שופכין זריז מדי, משומן מדי, שמרוקן את המוח כמו זין שנשלף מהר מדי מתוך כוס/תחת/פה להראות ולהיראות את נוזלי המוח מקשטים פנים שאינן רואות את עצמן.

הפף, תפסיקו להביא ביד ותלקקו את עצמכם, תנשכו את עצמכם, תביאו בגוף, בבשר, בדם, בעור, באיברים, בחלקים, בורידים, בנימים, בעצבים, בכעסים, באחרים/ות, תשרטו את עצמכם/ן. תתחילו במתיחת קווים לחים מהכוס פנימה והצידה והחוצה, מהזין אחורה דרך מתארו פנימה, שחררו סוגרים, סורגים, מהדגדגן אל בין הכתפיים, מהלשון אל הלחיים, משפתיים לשפתיים, ואז מאצבע לאצבע, אל העור המאונן עם עצמו, את עצמו, עור זר, עור מוכר, עור פרוס בין חפצים, אורגזמה של חפצים, דברים, חלקים, צירים, גלגלים, מטבע, סיכה, קקטוסים ריריים, עוגה, סדין, חרסינה, וניל, שפיך חריף וסמרק.

צירוף מקרים, צירוף של מקרים, "לא, לא, ארבע פעמים לא, אני לא הילדה שלך", תתפרקו ותתחברו ותתאספו ותתפרקו, רגע רגל רגע רגב, אחרת יהיה לכם ממש משעמם, בהגדרה, בהגדרה משעממת, של מיניות שמהססת, שמפחדת להימכר, להיסחר. הפורנופחד הוא קוטל בינת התשוקה. עולם ללא סוף? זיון שכל (דווקא תשובה אפרמטיבית), חדירת חישה לקליטה.

צמיחה

בימים אלה חווה מדינת ישראל צמיחה כלכלית חסרת תקדים, וזהו אחד הדברים הגרועים ביתר שיכולים לקרות לה. במקומותינו, בהם אימצו לאורך השנים מדיניות כלכלית הנסמכת יותר ויותר על המודל הקפיטליסטי האמריקאי, נהוג לזהות הצלחה כלכלית עם צמיחת המדינה וקידום ענייניה. אין דבר שיכול להיות רחוק יותר מהמציאות.

זה נראה אולי מוזר לך, איש המעמד הבינוני העליון, שרואה דרך כיסו כיצד הרווח שלו עולה, כיצד נגישים לו מכוניות טובות יותר, אוכל מגוון יותר, רפואה טובה יותר וכל אותם הדברים הנעשים קרובים יותר כאשר הכסף זורם. זה נראה מוזר לומר דבר מעין זה כאשר אתה מסוגל לתת לילד השכלה באוניברסיטת יוקרה אמריקאית, כאשר המקרר מעולם לא היה מלא יותר בכל טוב.

אבל קודם כל, אתה לא לבד במערכת. מיליוני אנשים בחברה שלך חיים בפחד מתמיד למחר. שנית, אתה זן בסכנת הכחדה, ולבסוף, כל אלה אינם רלוונטיים בכלל, אם מבינים דבר אחד פשוט. בקונטקסט של הדינאמיקות הנוכחיות שעוברות על השוק הישראלי, צמיחת הכלכלה עלולה לנבא את סופה של החברה האזרחית.

מדינה דמוקרטית היא מרחב ציבורי. הרעיון העומד בבסיסה הוא שהציבור, אתה ואני, או לפחות נבחרנו, הם שמנהלים אותה. המדינה הדמוקרטית בנויה באופן בסיסי סביב הפרקטיקה של דיון בין שווים אודות הצורה הטובה ביותר להשגת משאבים ציבוריים וחלוקתם. כלומר, ההיגיון שמניע אותה סובב סביב השאלה כיצד תושג מידת הרווחה הגדולה ביותר למרבית אזרחיה.

מאידך, חברה קפיטליסטית היא מרחב פרטי. היא מנוהלת על ידי בעליה, או מנהלים מטעמו. הדיון שמתקיים בה, אם בכלל, הוא בין שליטים ונתינים (לא משנה עד כמה השליטים נאורים ועד כמה הנתינים מרגישים בטוחים) ונסוב אודות שאלת הרווח. ההיגיון שמניע אותה הוא אחד ויחיד: כיצד להרוויח את הכמות הגדולה ביותר של כסף. כיצד להרוויח ולהוסיף להתחרות.

החברה הקפיטליסטית, הלכה למעשה, היא מעין ממלכה קטנה. נסיכות. בראשה עומד שליט בודד (או קבוצת אוליגרכים), ומתחתיו ישנה מעין מערכת פיאודליסטית פנימית, שבתחתיתה אין צמיתים אלא שכירים. (כן, גם אתה היושב מול המחשב. אבל תעיף מבט על אלה שנכנסים מידי פעם לרוקן את הפחים).

השכירים הללו, שחלק גדול מהם חי כיום על משכורות רעב, נבדלים מהצמיתים הפיאודלים בכך שהם חופשיים לנוע, להלכה, ממקום למקום, ולהיות צמיתים במקום אחר. האידיאולוגיה הקפיטליסטית מנסה למכור לנו גם שבתוך השוק הזה, אפשרי לצמית להפוך לאדון. זוהי תמצית ההבטחה של השיטה למאמיניה. ראוי להביט מדי פעם על התדירות בה זה קורה, אבל בין אם זה נכון או לא, זה איננו רלוונטי כלל, משום שצמית או אדון, שניהם אינם אזרח.

(אגב, כל מי שיודע מה זה אומר להיות בתחתית המערכת, יודע עד כמה מגוחכת האמירה שקיים שם איזה סוג של חופש. הכוונה איננה אליך (ואלי), בנם של הורים בעלי הכנסה ראויה שיוצא לעולם "לבנות את עצמו בשתי ידיו מלמטה". אתה אינך בתחתית, אתה תייר.)

מכל מקום, אנחנו אזרחיה של מדינה דמוקרטית, זה אחד הסיפורים שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, וזה גם נכון עד מידה מסוימת. אולם רוב הזמן אנחנו לא חיים בה, בדמוקרטיה הזו. את רוב זמננו אנחנו מבלים כתושביה של ארץ אחרת. ארץ הנשלטת על ידי ההיגיון הקר של הרווח. ארץ של שליטים ונתינים. ארץ ההפקר של נסיכויות השוק.

שאלת את עצמך פעם מדוע אומרים לך שאתה חי במדינה חופשית, אבל אתה מרגיש חנוק כל הזמן? זו הסיבה. שאלת את עצמך פעם מדוע אומרים לך שיש דבר כזה חופש הדיבור, אבל בפועל אתה כל הזמן עוצר את עצמך מלצרוח בתסכול? זו הסיבה. כי עלולים לפטר אותך ואין לך מושג מאיפה תביא אוכל לאישה ולילד. כאשר הדיבור עולה כל כך ביוקר, הוא קיים רק עבור אלו המסוגלים לשלם.

לכן אנחנו מרשים לממונה עלינו לצעוק או להטיף לנו מוסר, כאילו היינו נתיניו או ילדיו ולא גברים ונשים השווים לו; לכן אנחנו מרשים למקום העבודה להלין את שכרנו; לכן מוכנים כל כך רבים מאיתנו, לעבוד יום אחרי יום בעבודות משעממות, מטרידות, לעתים אכזריות, המקטינות את הרוח, מכחידות את הסקרנות ומשמידות את הפליאה: כל הדברים שעושים את החיים לחוויה ששווה לחוותה.

הצמיחה הכלכלית שעוברת על ישראל יכולה להיקרא צמיחה רק אם משמעותה של המילה הזו היא הגדלת הרווח והעוצמה של גבירי הארץ, והכפפת החברה, טיפין טיפין, להיגיון הפיאודליסטי של הפירמה הפרטית. לכן הכלכלה צומחת, ואיתה מספר המובטלים; לכן הכלכלה צומחת, ויחד עימה מעמד של עבדים אסייתיים; לכן הכלכלה צומחת, אבל משנה לשנה קשה יותר לזכות כאן בהשכלה ראויה לשמה; לכן הכלכלה צומחת, אבל יחד עימה גדל גם הפשע המאורגן ושאינו.

משמעותה האמיתית של צמיחה, בתוך הקונטקסט של כלכלה שעוברת הפרטה מאסיבית, היא המעבר ההדרגתי של ההיגיון השולט בחיינו האזרחיים, תחום אחר תחום, מדיון ציבורי בין שווים אודות רווחה, לדיון פרטי בין שליטים אודות רווח.

הניאו ליברלים מנסים לומר לנו שבדרך כלשהי תצמח מהדינאמיקה הזו חברה צודקת יותר. שמעז יצא מתוק. הם מבקשים לומר לנו, בקיצור, שעלינו לסמוך על כך שהמערכת הפיאודלית הזו מייצרת שליטים נאורים.

ובכן, איננו צריכים מדינה דמוקרטית כדי שבעלי המרפקים, חסרי המעצורים, ומי שהוריו עשירים, ישעבדו את שכניהם. את זה יש גם בלי מדינה דמוקרטית. אם כל מה שהחברה שלנו מסוגלת לעשות הוא להסביר מדוע מותר להם לעשות את זה, משמעותו של דבר היא שההסדר הדמוקרטי במדינתנו הפך, או הולך והופך, מחוזה חברתי שנועד להביא מידה של צדק לחתומים עליו, למנגנון מתוחכם למניעת מהפכות שנועד להבטיח את יכולתם של האצילים החדשים ומקורביהם לשמור על ממונם ולהטיל את מרותם, מבלי פחד ממרד איכרים.

וזהו סופו של הדיון, סופה של הרווחה, וסופם של השווים.

[אסא וולפסון במילואים כרגע, אז ייקח לו מעט זמן עד שיגיב – א.ש.]

להכרזה על הפרויקט