תגית: משחק

משחק ומציאות

1.
מישהו חילק פעם את כל צורות הפרפורמנס שבעולם לשני סוגים בסיסיים: פרפורמנס "טקסי", שנעשה ברצינות לפחות מצד המאמינים (אם כי לעתים קרובות משתתפים בטקס גם חצי-מאמינים או לא-מאמינים), ופרפורמנס "הצגתי", משחקי, "בואו נגיד ש". כשיין הופך לדמו של ישו בקומוניון, הצופים האדוקים מאמינים שזה באמת. כשמל גיבסון הופך לישו בסרט, הצופים לא מאמינים שזה באמת, אבל הם משעים את אי האמון.
(וכמובן, המישהו הסתייג מיד (כנהוג באקדמיה), הניגוד הזה לא מופיע בטהרתו כמעט אף פעם, אבל יש פרפורמנס שהם בעיקר ככה ופרפורמנס שהם בעיקר ככה וזו אבחנה מועילה.)

הפגנות הן בדרך כלל בעיקר טקס. עם עיקרי אמונה, עם תפילות, עם כמרים ומאמינים, עם סמלי קודש, עם תהלוכה שמובילה את סמלי הקודש בראש המחנה. המאמינים מתווכחים לפעמים לאילו תפילות יש יותר סיכוי להוריד גשם. הרעיון הוא לפעול בתוך העולם האמיתי, להזיז אותו עם המנוף החיצוני של הטקס.
פסטיבלים הם בדרך כלל בעיקר משחק. עם היצירתיות של משחקים, והכיפיות הבסיסית שלהם, והאפשרות להיות נחמדים זה אל זה כי זה 'לא באמת' ואין משהו חשוב להפסיד ולהרוויח. הרעיון הוא לקחת חופש מהעולם האמיתי המאוס הזה.
אבל מה שקורה במאהלים, יותר מכל במאהל הראשון ברוטשילד אבל גם בשני האחרים שהייתי בהם (בדרום תל אביב ובירושלים), זה פסטיבל-הפגנה (הפגנת-פסטיבל) והוא מטשטש את הגבולות האלה.

אנשים יצירתיים שם. הם היו מהרגע הראשון. הם מקשטים את איזור האוהל שלהם בשלטים שהם כתבו, בדגלים טיבטיים, בתלושי משכורת, בציורים, בשירים, ברהיטים מהרחוב. הם מנגנים זה עם זה, מדברים זה עם זה, מאכילים זה את זה. אם יש להם דירה שכורה אז בשישי בצהריים הם שמים מוזיקה מהמרפסת ורוקדים לעבר השדרה ואנשים מהשדרה רוקדים איתם. הם מקימים רחבות קונטקט, שווקי החלפה מאולתרים, דוכני אוכל, מעגלי דיון, הרצאות, מסאז'ים, שיעורי יוגה, מסכי ענק לסרטים דוקומנטריים, פינה להכנת פיות. הם נחמדים זה לזה: שמחים להיענות למהלכים של אחרים, שמחים להציע מהלכים משלהם ולראות מה תהיה התגובה. הם סבלניים זה אל השטויות זה של זה: חילונים מחייכים אל הברסלבים, יהודים משתהים רגע בלי לקפוץ לדום התגוננות מול מאהל 1948. כי זה משחק, זה בסדר שיש בו שטויות (ואז לפעמים נוצר מקום כדי שתעלה גם האפשרות שזה לא לגמרי שטויות).
זה כמו פסטיבל. זה מה שעושים בפסטיבל. אבל זה לא פסטיבל, זו הפגנה.

"זה שונה מכל ההפגנות שהייתי בהן כי זה לא רק נגד, זה בעד. הם עושים עכשיו את מה שהם רוצים שיהיה." אבל את המימוש המקומי הזה של האוטופיה הם עושים לא מסוגרים, לא מבחוץ, אלא מבפנים, באמצע תל אביב, באמצע מה-שיש-עכשיו. לא לנסוע בסוף שבוע העבודה העמוס שלך מהעיר אל איזה פסטיבל באמצע המדבר כדי לשחק בחיים לא-קפיטליסטיים, וגם לא לפרוש מהעולם אחת ולתמיד לתוך משחק מתמשך בחיים לא-קפיטליסטיים, אלא לשחק בחיים לא קפיטליסטיים ולהציע שזה יכול וצריך להפוך להיות העולם האמיתי, ש"אפשר לחיות ככה" כמו שאבא שלי נוהג לומר בארוחות חג (אבא שהועף מהנוער העובד כי הוא אמר שקיבוצים מסוגרים בעצמם בתוך משק קפיטליסטי זה לא הגשמה של הסוציאליזם).

בניגוד לאוטופיסטים אדוקים (למשל זה) לא נראה לי שאפשר לחרוג באופן קבוע מהעולם-האמיתי אל עולם-של-משחק. כלומר יחידים בעלי פריווילגיות יכולים במידת מה, אבל לא חברות שלמות.
אבל להרחיב את המציאות דווקא אפשר (היא כל הזמן מתרחבת ממילא).

2.

מישהו אחר כתב שמשחק הוא מרחב ביניים. מקום שלא שייך לגמרי לדמיון ולא שייך לגמרי למציאות. המשחק גם קיים בעולם ולא רק בראש (להבדיל מסתם פנטזיות) אבל הוא גם חופשי מהחוקים ומהמובנים-מאליהם ומהככה-זה של העולם לטובת חוקי הדמיון ואפשרויותיו.
אם נלך עם זה רגע, אז פנטזיות הן צעד ראשון בלהפוך משהו לא קיים לקיים. הגבול בין האמת לבדיה נותר ברור, אבל לפחות התחום של מה שאפשר לחשוב עליו הורחב.
ומרחב הביניים של המשחק, כיוון שהוא מטשטש את הגבולות בין המציאות והדמיון, בין 'מה שיש' ו'מה שיכול להיות', הוא צעד שני במהפך הזה. עדיין נותר הגבול בין הרציני ללא-רציני, בין שעות העבודה ושעות הפנאי, אבל לשניהם כבר יש קיום.
ומשהו שמטשטש את הגבולות בין משחק למציאות הוא הצעד לפני-האחרון.
ואז לפעמים הגבול נשבר לרגע והמציאות מזנקת החוצה ובולעת את המשחק לתוכה.

(ואז הוא מפסיק להיות משחק. הוא הופך למציאות, עם האפרוריות והלכלוך ויחסי הכוח והמובנות-מאליה של המציאות. ומי שרוצה לשחק ישחק עכשיו במשהו אחר.)

או שלפעמים היא בסוף לא בולעת. היא חוזרת וסוגרת את הדבר הלא ברור ושובר-הגבולות בתור משחק.
ואז מאי שישים ושמונה נכשל. נשארים מלא היפים כמובן, אבל הם הופכים להיות מנותקים, כלומר, בין השאר, א-פוליטיים.

ואז פתאום באלפיים ואחת עשרה היפים פוליטיים ממלאים את רוטשילד! ופתאום מלא אנשים לא היפיים מצטרפים אליהם! תושבי הדרום וברסלבים ואגודת הסטודנטים ושמאלנים רדיקליים והומלסים ופלסטינים ובורגנים טובים ממודיעין וההורים שלי! לכי תביני לאן זה הולך!

3.

לכן נראה לי שצודקים האומרים שהדרישה מהמפגינים לנסח בדיוק מה הם רוצים, להגדיר את עצמם ואת מה שהם עושים פה באמצעות ניסוח מדויק כזה, היא ניסיון להיפטר מהם, להיפטר מהפוטנציאל הרדיקלי של מה שהם עושים. זה ניסיון להרוג את הדבר העמום והלא נוח הזה שבין משחק למציאות, להחזיר את המאבק אל המציאות, שבה החוקים נתונים והמקומות קבועים והכוח נשאר בסופו של דבר בידי בעלי הכוח.
אבל צודקים גם האומרים שהמאבק צריך לנסח דרישות קונקרטיות. כי הדבר העמום הזה שבין משחק ומציאות, צריך כדי לממש את הפוטנציאל הרדיקלי שלו להיות לא משחק אלא מציאות, לייצר לעצמו מקום בתוכה, להרחיב את גבולות השיח, כלומר מי משוחח, ועל מה משוחחים ובעיקר איך.

4.

לא יודעת כמה זה באמת קשור וכמה זה בא מהנטייה האינטואיטיבית של מי-שהספרות-הרסה-את-חייהם למצוא/להמציא קוהרנטיות פנימית במכלול הדברים שמתרחשים בחייך כרגע, אבל –

טיילתי עכשיו בהודו חמישה חודשים. פגשתי הרבה ישראלים אחרים. לעתים קרובות ניסיתי לברוח מהם. יש משהו באמת מרתיח באופן שבו ישראלים בהודו נדבקים זה לזה, יושבים בקבוצות של שמונה במעבר הרים בהימאליה, שותים קפה שחור לצלילי מאיר אריאל ברמקולים הניידים שלהם, ומדברים בעברית בצעקות על כמה הם שונאים הודים. (כמובן, גם ההתרתחות על זה היא משהו מאוד ישראלי ומעצבן בפני עצמו.)

חלק אחד מהקבוצתיות של המטיילים הישראליים, ההיבט המתגונן והמסתגר שלה, הוא בלי ספק תסמין של טראומת צבא (בעל מסעדה אחד ברישיקש צעק בחזרה על ישראלי חמום מוח, "אל תדבר אלי ככה, אני לא פלסטיני"), או באופן יותר כללי תסמין של טראומת "העולם כולו נגדנו". אבל חלק אחר ממנה, שגם הוא מעצבן לפעמים – הסולידריות הכנה, והנחמדות המובנת מאליה של מטיילים ישראליים זה לזה (ואל הברסלבים) – הוא משחק בישראליות אלטרנטיבית. לא בדיוק משחק. מרחב ביניים בין משחק למציאות בישראליות אלטרנטיבית. הרי גם טיול זה מרחב ביניים: זה לא 'העולם האמיתי' ומה שקורה לך שם זה 'לא באמת' אבל מצד שני זה מכה בך כל הזמן בכמה שזה אמיתי ובאמת, כי את שם כרגע ולא בשום מקום אחר, ואם תחטפי תולעת או הארה היא תבוא איתך לארץ.

תבוא, אבל גם לא תבוא. חתכים גדולים להדהים מדורות של ישראלים מיינסטרימים עברו בהודו, אבל די מעט מההווייה הישראלית בהודו נכנסה לתוך השיח המיינסטרימי של מה זו ישראליות 'אמיתית'. בכלל, יחסית להיקף העצום של התופעה החברתית הזאת ולייחודיות שלה, מוזר כמה מעט מדברים פה על תופעת 'הטיול הגדול'. (אגב, מישהי יכולה להמליץ לי על אתנוגרפיה טובה שלה?)

יוצאי הודו חוזרים מהודו לעולם האמיתי, כלומר לישראל, וחלק משאירים את המשחק הזה מאחוריהם וחוזרים למסלול. ואחרים מתעקשים להמשיך לשחק והופכים להיפים והולכים לגור רחוק מההמון תאב הבצע במדבר ולא הולכים לאוניברסיטה ומדאיגים את ההורים שלהם. אבל בכל מקרה החוץ נותר בחוץ.

אבל אולי מתישהו זה יהיה גדול מדי והקרום ייקרע וזה ייפול פנימה?
אולי זה קצת קורה עכשיו?

הצטרף למשפחה, יא בן זונה

מימין: סמואל וברטולד

יש לי שלושה פרופילים שונים בפייסבוק – הפרופיל שלי, איתמר, ועוד שניים: סמואל בקט וברטולד ברכט. סמואל בקט הוא הצלחה. נכון לרגע זה יש לו 1,991 חברים בפייסבוק, ובכל יום הוא מאשר כ-40 חברים חדשים. כמה מחבריו קוראים לו סאם. אחרים קוראים לו ויטו קשיו פרו. אני לא בטוח כמה זמן עבר מאז שהתחלתי עם זה, אבל ודאי יותר מארבעה חודשים. יותר מארבעה חודשים של משחק אובססיבי ב-"Mafia Wars", אחד המשחקים הנתעבים ביותר ברשת, מקביל רק למשחקים אחרים של החברה האם Zynga – פארמוויל, פישוויל, הולד'אם פוקר, יו-ויל וקפה-וורלד.

עכשיו קצת קשה להיזכר למה. יש משהו בכניסה למשחק חדש שמתמסמס עם הזמן, הגילוי נעלם ונותרת רק מקצוענות אצבעות. ואלוהים יודע שכל הזמן הזה עבר בדמדום מתמשך ואומלל. ובכל זאת, החודשים הללו לא הושחתו לגמרי. למדתי.

אין

מחסור הוא העיקרון המכונן של Mafia Wars. הוא מתבטא בעשרות צורות – נשק, שריון, אוספים, דרגות, חברי מאפיה. אבל יותר מכל הוא טמון במנגנון הבסיסי של המשחק. המחסור הראשוני, הבלתי נתפס, שעומד ביסוד המשחק הזה הוא אי היכולת לשחק.

כל שחקן מתחיל עם דרגת אנרגיה מסוימת, שניתנת לשדרוג עם כל דרגה שהוא עולה. כלומר, עם כל דרגה ניתן להוסיף נקודות לאנרגיה או לתכונות אחרות. האנרגיה מאפשרת לעשות משימות. משימות נותנות ניסיון. אם יש מספיק ניסיון, עולים דרגה. אם עולים דרגה, מד הארגיה חוזר למצבו המקסימלי. אבל, וכל שחקן חדש מגלה זאת במהירות, כמעט לעולם האנרגיה אינה מספיקה כדי לעלות דרגה. האנרגיה מתחדשת, אבל לאט. נקודת אנרגיה אחת כל ארבע דקות (או שלוש, אם בחרתם בסוג דמות מסוים). כאשר עליכם להשיג עוד 400 נקודות ניסיון לדרגה הבאה, הזמן הזה יכול לעבור לאט במיוחד. בדרגה הבאה יהיה לכם שוב את כל האנרגיה החיונית הזו. אבל עד אז, תחכו.

יש גם אפשרויות אחרות. ניתן לגנוב ניסיון בכמה דרכים. דרך מקובלת היא לתקוף דמויות אחרות. כל תקיפה כזו תביא בין 1 ל-6 נקודות ניסיון, שזה לא רע אם אתה תוקף כמו חזיר. אבל, כצפוי, גם לתקוף דורש משהו, הפעם כושר. וגם כאן, הכושר מתחדש, אבל לאט. ועד שהוא יתחדש, אתם מוזמנים לחכות.

היכן שיש מחסור, יש כלכלה. במקרה הזה, המחסור מובנה לתוך המשחק כדי להאכיל את החברה האם. Zynga מאפשרת לשחקנים להשתמש ב-Godfather Points (מעתה: GP). עם עשר GP אפשר לחדש את מלאי האנרגיה או הכושר שלכם; עם ארבע עשרה GP אתם יכולים לקבל עוד ארבע נקודות לשיפור הדמות. עניין שווה.

דרך אחת להרוויח GP היא להתקדם בדרגות. כל שתי דרגות תקבלו GP אחת. אך מאחר שדרגות עולים לאט, ומאחר שההתקדמות האיטית היא לב הבעיה, מציעה לכם Zynga לרכוש GP בכסף מלא. לא בזול, חלילה. עשרים ואחת GP יעלו לכם חמישה דולר. אם תשקיעו מאה דולר, תוכלו לקבל שבע מאות GP. ובאלוהים, זה מפתה.

המון ציוד יש לו, לסמואל

חייבים לאסוף את כולם

אבל משחק לא יכול להתבסס רק על חוסר. לצדו ישנה הצבירה. כאן נעוץ אולי סוד הפופולריות של המשחק הזה. אפשר לראות זאת אצל ילדים, אותה תאווה לצבירה שעליה מושתתות רוב ההצלחות הגדולות בתחום – פוקימון (חייבים לאסוף את כולם), פוגים, גולות. כאן אפשר לאסוף כלי נשק, שריון, כלי רכב, דרגות, לשדרג את התכונות שלך או להגיע ל"הישגים". "הישג", בלשון המשחק, הוא אחת מחמישים ושתיים מטרות שונות שמעצבי המשחק החדירו לו. אם השגתם 50 סוכנים פדרלים, תקבלו את אות "הדוד סם"; אם תשרדו מעל לשעה ברשימת החיסול, תקבלו אות "חסין כדורים". אם משעמם לכם, תמיד תוכלו לנסות להשיג את אחת המטרות הללו. חלקן בלתי אפשריות מספיק בשביל לגרום לכם לשחק שנים.

אבל זה לא הכל. אפשר לצבור גם אוספים של ממש, מסיגרים וחפתים ועד לסוסי מרוץ או מזכרות קומוניסטיות. אם תשיגו שבעה פריטים מכל אוסף, תוכלו לנעול אותו ולקבל בונוס מתאים. וכמובן, גם זה לא בדיוק הכל, מאחר שיש אוסף אחד שקשה במיוחד לשים עליו את היד – אוסף הלוטו. עוד נחזור אליו.

פרק ראשון: הסוף

עכשיו הכל קצת מעורפלת. קשה להיזכר כמה מוזר היה לגלות שזהו, סיימת את זמן המשחק שלך להיום, וכל מה שעשית היה ללחוץ על אותו כפתור עשר דקות. ובכל זאת, אני זוכר שדווקא אותו מנגנון מטומטם הוא שגרם לי להמשיך. לא יכולתי לעזוב את זה ככה.

הדבר הראשון שעשיתי היה חיפוש צ'יטים. גיגלתי עשרות צירופים שונים, מבלי למצוא אפילו איזה צ'יט אחד. במקום צ'יטים, בכל התוצאות הראשונות בגוגל, מצאתי ספרים למכירה. בפעם הראשונה שחיפשתי היו לפחות שלושה, כיום יש חמישה-שישה. הם מבטיחים לגלות לך את "סודות המאפיה", ובדרך כלל מוכרים סיפור קטן ומעורר הזדהות על המחבר, שגם הוא היה מאפיוזו בגרוש, שכל השחקנים הגדולים התעמרו בו, עד שאיזה שחקן ותיק גילה לו כמה טיפים. הוא, בניגוד לשומרי הסף, החליט לא לשתוק. הוא יספר את הכל לכולם. איך לעלות דרגות במהירות; איך להיות מושא קנאת חבריך; איך לצבור אלפי חברים; איך להשיג את כלי הנשק הטובים ביותר. גם אתם יכולים, אם תרכשו את הספר. כי הנה, היכן שיש מחסור, יש סוחרים. ו-Zynga, האם הגדולה והרעה, היא אינה הסוחרת היחידה בשוק.

אם הייתי ממשיך עוד קצת כך, אולי הייתי מוותר על המשחק הזה לחלוטין. אבל בסוף, איכשהו, נתקלתי בעמוד הזה בפייסבוק. מסתבר שאנשים הצליחו לפצח את המשחק הזה איכשהו. זה הכל מתמטיקה.

סמואל וכל אנשיו

כך נראה הניוזפיד שלי בימים אלו

הבעיה העיקרית במשחק היא אנרגיה. הדרך לפתור את הבעיה היא להשקיע את כל הנקודות שלך באנרגיה בלבד, במקום בהגנה, התקפה או בריאות. אבל זו רק ההתחלה, שכן עכשיו עליך לגלות מה היחס בין האנרגיה שיש לך לבין נקודות הניסיון שדרושות לדרגה הבאה. המשחק לא מספק את המידע הזה, אבל אנשים טובים יצרו בוקמרקלטים שפותרים את הבעיה הזו. אם יש לך 100 נקודות אנרגיה ו-150 נקודות ניסיון דרושות כדי לעלות דרגה, אתה צריך למצוא עבודה שתספק יחס ניסיון/אנרגיה של 1.5. וכך, המשחק נעשה אפשרי לפתע. אתה יכול לעלות לדרגה 100 בשלושה ימים, כל עוד אתה טורח לבדוק את יחס הניסיון/אנרגיה של העבודות שאותן אתה מבצע. ניצלתי.

הבעיה השניה שהייתי צריך לפתור היא מספר החברים. מאחר שרק אחוז קטן יחסית מהשחקנים ממש מוציא כסף על המשחק, ב-Zynga החליטו שעליהם להגדיל את בסיס המשתמשים שלהם. גם כאן, המטרה הכלכלית מוטמעת לתוך ההיגיון המשחקי. כאשר אתם נלחמים, גודל המאפיה שלכם הוא אלמנט מכריע ביכולת שלכם לנצח. גודל זה נקבע על ידי מספר חברי הפייסבוק שלכם שמשחקים גם ב-Mafia Wars, ואישרו את הצטרפותכם למאפיה שלהם. לכן, עבור השחקן המתחיל, נראה שיש שתי דרכים להגדיל את המאפיה שלו – הוא יכול לשלוח לחבריו הזמנות למשחק, או להעלות לסטטוס הפייסבוק שלו הזמנה, ולקוות שאחד מחבריו יחליט שהוא רוצה גם.

לזמן מה, היה בלתי אפשרי לצפות בפיד החברים בפייסבוק מבלי לראות מאפיות וחוות בכל פינה. הטרנד קצת השתנה, כנראה בגלל שינוי העיצוב של פייסבוק, אבל באזורים מסוימים ברשת הזו הוא עדיין ממשיך במלוא עוזו. הדרישה להגדיל את מספר החברים שמשחקים היא חלק מהותי, בלתי נפרד, מכל המשחקים החברתיים. בפארם-וויל או קפה-וורלד לא ניתן לבצע פעולות מסוימות, בעיקר הרחבת החווה/קפה, ללא מספר מינימלי של חברים. כמו משחקי תפקידים באשר הם, אתה מגלה שיש לך שני מעגלי חברים. מעגל אחד, רחב, הוא סך האנשים שנרשמו לעדכונים שלך בפייסבוק. המעגל השני, שמוכל בראשון, ושצריך לגדול כל הזמן, הוא מספר החברים שנרשמו לאפליקציה.

מכוער, אבל יש דרכים להתגבר גם על זה. הדרך הנפוצה ביותר היא ה-Add Me. בעמוד של Mafia Wars בפייסבוק כל פוסט מלווה באלפי תגובות. ודוק, אלפי לא מאות. כל התגובות, כמעט בלי יוצא מהכלל, הן תגובות Add Me. במקום להגדיל את המעגל הפנימי, אנשים מנסים להגדיל את המעגל הראשון, מעגל החברים שלהם. הצורך במספר חברים הוא גדול כל כך, ששחקנים מקימים קבוצות על קבוצות של בקשות Add Me, וחלקן מתפרנסות יפה. בעמוד של Stone Cold Pimps, למשל, חברים למעלה מ-787 אלף איש. אחת לכמה זמן, מעלים האדמינים של הקבוצה סטטוס עם קישור לחבר פייסבוק שמבקש שתוסיפו אותו. קוראים לזה Pimping, מעין משחק מלים בין סרסור לפמפום (שכן, הקבוצות הללו מצהירות כי הן "Will pimp you up"). הקבוצות הללו לא יפמפמו אתכם בחינם. ניתן לזכות לסיוען הנדיב באחת משתי דרכים, שמזכירות מאוד את שתי אסטרטגיות הרווח של Zynga: תשלום או הפצת הקבוצה לחברים.

אפשרות אחרת, יעילה יותר, היא מה שמכונה Mass add. אנשים מוסיפים את כתובות המייל שלהם לערמה אדירה של כתובות. פייסבוק מאפשרת הוספת חברים באמצעות אימייל, כנראה כדי לסייע לאנשים להמיר את רשימת אנשי הקשר שלהם במייל לחברי פייסבוק. בהתחלה הוספתי את כל החברים באחת מקבוצות ה-Mass Add. אחר כך כבר הבנתי, והוספתי את כתובת מייל הספאם שלי לאחת מהקבוצות. בכל יום מקבל סמואל בקט כ-40 בקשות חברות. הוא מאשר את כולן. איתמר, לעומת זאת, מעדיף לשמור על קבוצת החברים שלו מצומצמת והיגיינית. תוקפים אותו בכל יום. הוא תמיד מפסיד.

בכל הנוגע לחישוב הכוח שלכם בקרב, מספר חברי המאפיה המקסימלי הוא 501. ניתן להוסיף 5,000 חברים למאפיה שלכם, אבל 4,499 מהם לא ישתתפו בקרבות. ובכל זאת, אנשים ממשיכים להוסיף חברים הרבה אחרי שהגבול הזה נפרץ. הסיבה פשוטה להחריד – יותר חברים, יותר בונוסים. חברים יכולים לפרסם בקשה לסייע במשימות, וכל בקשה כזו שווה נקודות ניסיון וכסף. במוסקבה, חבילת ההרחבה שיצאה לאחרונה, לא ניתן להשלים חלק מהמשימות מבלי לבקש סיוע מחברים. גם כאן, סמואל בקט מתקדם במהירות. איתמר נשאר מאחור.

הערת שוליים

כך, בעצם, גיליתי את הספאם-בוטים. הם משאירים כתובות אימייל בכל אחת מקבוצות ה-Add Me וה-Mass Add, ואם אתה מצרף אותם תזכה מדי יום להזמנות לקבוצות ועמודים שונים בפייסבוק. לרוב הספאם-בוטים יש תמונה של אישה ושדיים, כנראה כדי להגדיל את שיעור הנופלים בפח. חלקם שולחים הזמנות לקבוצות פורנו, שנפתחות ונסגרות במהירות. אחרים, משעשעים יותר, מעלים רשימות נוצריות הגיגניות עם טאץ' סקסיסטי. עכוז כבול בגבולות החוטיני, ולצדו הרהור על יפי הבריאה.

שמן נחשים, מישהו?

כאמור, Zynga טרחו להטמיע במשחק שלהם מגוון אפשרויות צבירה. לאסוף נקודות לשדרוג הדמות, לאסוף כלי נשק, לאסוף אוספים. וכאמור, האוסף הגדול מכולם הוא אוסף הלוטו. כדי להשיג אחד משבעת החלקים שמשלימים את האוסף צריך לזכות בהגרלה. שלושה מתוך חמישה מספרים. ההגרלה מתקיימת בכל יום, ובכל יום מקבלים השחקנים כרטיס אחד חינם. אם הם ירצו כרטיס נוסף, הם יכולים לרכוש אותו בשני GP. עד כה, בשלושה פרופילים שונים, מעולם לא זכיתי בלוטו. אבל אנשים זוכים, ואנשים כבר השלימו את האוסף, יותר מפעם אחת. איך? סחר.

פייסבוק עמוס בקבוצות סחר כאלה, אבל הגדולה והחשובה מכולם היא ה-Lotto Trust, שיש לה אפילו אתר משלה. בעבר, לפני חבילת מוסקבה, פריט לוטו נמכר עבור כלי נשק מקובה או ניו-יורק. מרגע שהגיעה מוסקבה, עם כלי הנשק החדשים והמשופרים שניתן למצוא שם, לא ניתן עוד להשיג לוטו עבור שלל רגיל. הסחר מתבצע בהגרלות פומביות, עם חוקים ברורים ושפת קיצורים ברורה פחות, וה-Lotto Trust גובים 5% מכל עסקה.

הקבוצה הזו חיונית, אם אתה זקוק לפריטי לוטו. לא בגלל שקשה למצוא עם מי לסחור, אלא משום שקשה למצוא סוחר אמין. חלק מהמשתמשים, כראוי למאפיה, מבקשים ממך לשלוח את הנשק קודם לשליחת פריט הלוטו, ואז נעלמים בביפ ביפ רועם, ומשאירים אותך עני וחלש. ה-Lotto Trust מחזיקים בשתי רשימות – רשימת הנוכלים ורשימת הסוחרים המאושרים. חמישה אחוזים הם סכום פעוט יחסית.

לצד הסוחרים והנוכלים הלגיטימיים, מתקיימת קבוצת עלוקות נוספת – אפליקציות מתנות בפייסבוק. Free Mafia Loot וכיוצא בזה. המתנות שהם שולחים וירטואליות לגמרי. כלומר, הן לא חלק מהמשחק, והן לא ישפרו את דירוג ההתקפה או ההגנה שלכם. האפליקציות הללו חיות על כל אלו שלא הבינו זאת עדיין, והמשתמשים שלהן שולחים אחד לשני מתנות חסרות ערך, מתוך אמונה שהם זכו באיזה צ'יט קדמוני.

אבל הנוכלות היא חלק מרכזי מהעניין. חלק ניכר מקבוצות המאפיה בפייסבוק מבטיח שלל ועד חמשת אלפים GP בחינם, לכל מי שיצטרף ויצרף את כל רשימת החברים שלו. יש בכל אחת מהן בין 5,000 ל-15,000 איש, כולם מאוכזבים. בדרך כלל, הקבוצות נועדו פשוט לפרסם את אחד מספרי ההדרכה למשחק. חלק מהקבוצות מפרסמות אתרים עם רוגלות וחולרות אחרות. העיקרון שעומד מאחורי פריחת הקבוצות הללו נאמן לעיקרון המכונן של הסטטיסטיקה: היכן שיש מספיק אנשים, יהיו גם די והותר פריירים.

אוסף הלוטו הגדול. פריט אחד עלה לי 50 להבים ממוסקבה, והוא היה במבצע

אך משל היה

כל זה, בעצם, הוא משל כלכלי. מחסור וצבירה מובנים לתוך המשחק כדי לעודד שחקנים להשקיע כסף או להפיץ אותו לחבריהם, שישקיעו, אולי, כסף בעצמם. מאחר שבעולם הממשי יש מחסור ממשי בכסף, המחסור הווירטואלי גורם ליצירת כלכלות אחרות, כלכלות לוויין, מסביב למשחק. סרסורי Add Me, ספאמרים, סוחרים, נוכלים ומוכרי שמן נחשים. כולם שם, מתפרנסים.

לחילופין, זה משל על כלכלת החינם. Mafia Wars הוא חינמי. אתם לא חייבים לשלם כדי לשחק. אם תשלמו, לחילופין, חייכם יהיו קלים בהרבה. החינם מפתה אותך להיכנס, המשחק מפתה אותך לשלם. וברשת, כמו ברשת, תמיד ייווצר קוד פתוח. האנשים שיוצרים את הבוקמרקלטים, שנועדו להקל על המשחק, עושים זאת בהתנדבות (אם כי ניתן גם לנדב להם כמה מעות); ולצד סוחרי השלל והלוטו יש את Mafia Wars Santa, האיש שמחלק שלל בחינם. וכולם מתקיימים זה לצד זה. אלה רוכשים ואלה נותנים, ואלה מנסים להרוויח מהספאם.

אפילוג

בשלב מסוים, המשחק מאבד את הסיפור ש-Zynga ניסתה לייצר, והופך למשחק מתמטי לגמרי. אתה מחשב יחס אנרגיה/ניסיון, יחס כושר/ניסיון, ועולה דרגות במהירות. גלריית כלי הנשק והשריון הופכת לגלריית פיקסלים, אוסף סטטיסטיקות ותו לא. אתה גדל ומתחזק, למען הגדילה וההתחזקות. אתה משיג הישגים – 50 סוכנים פדרלים – מתרגש לרגע, וממשיך. נע מחיזוק חיובי לצורך במהירות של מעשן מכור. אבל זה לא היה יכול להמשיך כך זמן רב, לולא היינו יוצרי סיפורים בעצמנו. כי מבעד למשחק המתמטי נוצר משחק תפקידים אמיתי, שמתגנב ונושך אותך כשאתה לא שם לב.

פתאום אתה רואה שחלק מהקבוצות בפייסבוק הן קבוצות של משפחות מאפיה. תמורת חמש-עשרה GP אתה יכול להחליף את השם שלך, כך שתוכל להוסיף את סמל המשפחה לשם שלך, ולזכות להגנה יחסית. אתם יכולים למצוא את משפחת ההאנזה {HANSE} או את המאפיה היפנית. אני חיפשתי את המאפיה הישראלית, וגיליתי את הקבוצה הזו, שבדף האודות שלה מועלית השאלה "גם לכם נראה שיש יותר מדי ערבים במשחק?", והוא מסתיים ב"כל הכבוד לצה"ל".

שחקנים אחרים יוצרים משפחה אד-הוק. זואי, אחת מהחברות של ברטולד ברכט, היא שחקנית בדרגה 1900. לכל פוסט שלה יש עשרות תגובות, והיא מפרסמת רשימות חיסול של שחקנים שהטרידו אותה מינית. שחקנים אחרים נכנסים למלחמות השמדה. סמואל בקט חיסל שחקן צעיר שהיה בהיט-ליסט. הוא עשה זאת כדי להגיע לאחד מההישגים, 150 חיסולים בהיט-ליסט. השחקן הזה, בתגובה, הוציא עליו חוזה, וסמואל בקט בתגובה נכנס באם-אמא שלו. חוזה נוסף הוצא, וסמואל בקט חזר לתקוף. חוזה נוסף, ולסמואל נמאס. מצאתי את השחקן בפייסבוק ושלחתי לו הודעה – "אם אתה לא רוצה שאני אשמור אותך במועדפים, ואבוא לבקר אותך כל שעה, כדאי שתפסיק". הוא התנצל. ואני שלחתי את ההודעה המאפיוזית הראשונה שלי.