תגית: אמנות

אמנות רחוב

המאמץ שלנו להגן עליה עליה מדבר על אי־אפשרותה לה‏פגע. כמו ההעדרות שלה כשהכאן והעכשיו עשוי לכבודה. אמנות־רחוב. זה שמח לקרות. היה אירוע – כמו ששלמה גרוניך זוכר את בן־גוריון – לא להגיד לו תודה, לא תודה. לא להריע לו, רק לברך אותו.

תראו את האמנות־רחוב שלי. זה עירוּב טעמים. אין לה אף־פעם השֵם־האחד.

'אמנות־רחוב' זה הרכב: שני שמות־עצם, צמד, השני מיד לאחר הראשון, הם נסכמים לשם־עצם אחד כמו, דוגמא אחרת, שם־עצם. למה אנחנו נדרשים לכזה? יש לי בת־דודה. היא בת־אחות לאמי, אלא שאנחנו לא מגיעים לזה, יש לזה שם, אחיָנית. דוברי אנגלית לא הולכים ל-tooth doctor במקרה של כאב בפה, אלא ל-dentist. יש איזו מנוחה בלהבין את העולם כסכום השמות: העולם מכיל שיניים, רופאים, אחים, דודים, בנים, אחיָנים; אבל לא בני־דודים ורופאי־שיניים – את אלה אנחנו מרכיבים בנוּ, בתיאור שאנו נותנים; וכן, גם לא בני־אחים – אלה כבר נספרו תחת אחיָנים. אבל.

אולי אחרת. ואם מקפידים, אז כבר למעלה טענו: נכתב 'יש לי בת־דודה', מי שמסוגל להאמין ששפה מחזיקה איזו אפשרות לפגיעה בעצמה עלול לתקן ל־'יש לדודתי בת'. אבל אחנו יודעים שזו לא בת הדודה בה מדובר אלא הבַּת־דּוֹדָה (הַבַּדּוֹדָה). כשאני כותב שני שמות בלי רווח ומוסיף מקף בינהם (מה שלא נדרש בשפות אחרות כמו אנגלית – boathouse, או העברית של אבידן – בֹקרקיץ), אני טוען שיש הדבר הזה בעולם, אני מביע את הלאשם שלו. בן־דוד לא זהה לבן של הדוד.

אני אומר אמנות־רחוב.

כאשר מבצעים הרכב מעין זה? מי נקבע? מי נחשף? מי הלשין על מי? כביכול איננו יודעים דבר על הרחוב, אלא על האמנות – זוהי אמנות של הרחוב. (עושים אמנות ברחוב. מציגים אמנות ברחוב. עושים אמנות על אודות הרחוב. עושים אמנות על גבי הרחוב. הרחוב עושה אמנות. חושבים ומספרים על האמנותי שברחוב.) אך מה הכוונה באמנות של הרחוב? כדי שנזהה אותה ככזו עלינו לדעת מהו הרחוב הזה, שהאמנות היא שלו, עלינו להגדיר, לארגן ולסמן. השיח המטא־אמנותי, בדומה להרבה מהשיחים מסוג זה, הוא משחק שפה של הגדרות וחלוקות, וכאן מושא השיח הוא הקובע את אוצר המילים. כלומר, למעשה לא ניתן להבדיל בינו, הדבר, לבין הדיבור עליו. אך מהי האמנות שהיא שיח?

השאלה הזאת מבקשת גם את הבאה: מהי האמנות כשהיא שיח? ושתהין, תמיד: האם אנחנו עדין מדברים? על מה אתה מדבר?

בסרט תיעודי על פרנסיס בייקון, ישנה סצינה בה הבמאי שואל את בייקון לגבי ציור שלו הנמצא על הכן בסטודיו. בציור מופיעה דמות מעוותת במרכז חדר אבסטרקטי ומקדימה מוצב כד על שולחן. בייקון, הניצב מול ההכרח לדבר, תוהה האם הכד הוא מהסגנון הנכון, אולי היה צריך להיות כד יווני למשל? השיח איננו יכול להוות את כל היצירה, הוא חייב להשאר מצומצם כדי לאפשר את העודפות האינהרנטית של היצירה. כדי לשמור על היצירה שלו בחיים בייקון הקריב את הכד. אך מה אם הטקסט הזה? האין גם הוא מעלה שאלות של מקור וייצוג? נאלץ להאמין שרעיון העדפות מוחזק כאן באופק האיטרציה כגבול של סדרה מתכנסת. עודפות זו נשמרת פנימית ליצירה, בכל יצירה היא תופיע אחרת ולעולם לא בנפרד מאף חלק שלה. טכניקות של הזרה רק יצרו עוד שכבות חיצוניות למה שהוא המובן מאליו (המובן-מאליו הוא אינו הצפוי. שכן הצפוי הוא מסורס), מה שאיתו אנו רוצים להשאר. כיצד ניתן להימנע מריבוי חיצוני שכזה?

אני מקנא לה. אני מקנא לה מפני שהיא לא שלי, לא של אני. ופעם נוספת כי אני לא שלה, לא בתור אני. אני מקנא לה פעמיים: אחת, כשאנחנו לבד והיא אינה, ואחת, כשאנחנו בציבור ואני איני. אני, חשוב לראות את זה, מקנא לה אותי. היא מוליכה אותי אל תוך ציבור. אני רואה שאתם יודעים כמה קשה לשאת את זה, אבל נורא רצינו פה לומר כי כך ראוי.

אז התנועה היא החוצה והתנועה היא פנימה. נוכח אמנות־רחוב, זה אף־פעם לא הבית שלי. אליה, אני יוצא פנימה אל הרחוב. אבל עוד מוקדם לסובב את המבט.

אמנות־רחוב לא זהה לאמנות ברחוב. אמנות־רחוב לא זהה לאמנות ברחוב, היא פנימית לו. אם אפשר לדבר שטויות כמו לומר 'היד שלי היא אורגנית לגוף שלי', אז אפשר גם – אמנות־רחוב היא אורגנית לרחוב. לא נוכל למסגר את היצירה מחוץ לרחוב, וזאת לא מכיוון שהיא איננה, כשהיא לא נמצאת ברחוב, אלא מכיוון שהיא איננה כשהיא לא רחוב. היד נמצאת בגוף והיא לא של הגוף, ובעוד שהיא לא יכולה להיות הגוף בעצמו, שרק הגוף הוא הגוף, היא עדיין ואין אחרת, גוף.

"קליטתם של בניינים מתרחשת בשני אופנים: דרך שימושם ודרך תפיסתם. או מוטב לומר: מישושית וחזותית. לא נשכיל להבין קליטה מעין זו כל עוד נדמה אותה לעצמנו במתכונתה של הקליטה המתרכזת, כדרכם של תיירים לנוכח בניינים מפורסמים. וזאת, באשר מן הצד המימושי אין מקבילה למה שמהווה את ההתבוננות בצד החזותי. הקליטה המישושית אינה מתרחשת דרך תשומת־הלב אלא על דרך ההרגל. […] אף [הקליטה החזותית] מתרחשת במקורה לא תוך תשומת לב מאומצת אלא כלאחר יד." (וולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני, 55-56)

בכך שהאומנות ניצבת בשימוש היא נמנעת מצמצום למצב דנוטטיבי אשר נוצר ע"י זהותה לשיח. המצב הדנוטטיבי, אשר מטבעו יהיה צפוי (כתוצר של השיח) יקבל על עצמו את ההכרעות הקיימות לגבי הרחוב ויושביו. מצב שימושי, אשר מטבעו יהיה מוכר מן ההרגל, ייתכן ויצליח להכיל בתוכו עודפות אשר לא תשמט בעקבות הרדוקציה להצבעה. לכן אין פה הזרה, אלא להיפך – ישנה מוכרות שלמה, אשר בה אף אחד מן הצדדים אינו עומד מבחוץ.

אז מי אנחנו נוכח אמנות רחוב? איזה קהל היא עושה?

לא ניתן לחגוג את אומנות הרחוב כי היא תמצית האי-חגיג, כלומר, לא ניתן לחגוג אותה אבל זה לא מבטל את האפשרות שהיא עצמה תהיה חגיגית. בשום דיבור פשוט היא אינה ניצבת כאובייקט (כניצב-ממול) וגם לא כסובייקט (הניצב-מתחת) בתוך היחסים, אלא, היא היחס. בצורה כזו אולי האדם הצופה בה, והניצפה על־ידה, אינו נקבע על־ידה, אלא מקבל את האפשרות להשאר במקום, חסר פעולה אך לא פסיבי ('עושה את שלו', סידורים, קניות, בדרך למקום אחר וכו'), ולחוות את מקומו ברחוב במלוא המובן.

כלומר אמנות־רחוב משאירה את הצופה במקום, כמו הרחוב, היא עושה את זה עם הרחוב – בניגוד לעל הרחוב או על־גבי הרחוב (כמו על־גבי קנבס). נרצה להגיד שהאיש לוקח חלק ביצירה, אבל לא באופן נבדל מזה שבו הוא לוקח חלק ב'רחוב'. באמת אפשר לומר על אמנות־רחוב שהיא מאוד בדיוק census.

http://boazarad.net/video.html (סרטון בשם census)

אין דרישה לחדול להיות ברחוב בצורה הפשוטה ביותר. ואין מקום לרפלקסיה על הרחוב. אנחנו מדברים על אמנות.

הגרפיקאי

בעבודתי הישנה והמפוקפקת בקונגלומרט מגזינים אחד, יצא לי להכיר קטגוריה אנושית חדשה-ישנה, הגרפיקאי*. החברה לא היתה ידועה ביצירתיות המתפרצת של מוצריה. היא מוציאה מגזינים סטנדרטיים בעיצוב סטנדרטי; עשויים לפי כל כללי הז'אנר, רק עם קצת פחות השקעה. אבל הגרפיקאי אינו שכיר-יום רעב. הוא אמן. עיצוביו אמנות, חייו אמנות, זעמו אמנות.

בבואך אל הגרפיקאי, קח עמך את החנופה. יש לדעת כיצד לשרבב הצעה לתיקון. התזמון חשוב; פרלוד מחמאות קצר אינו מספק. הצעות התיקון עצמן צריכות להיות מנוסחות בזהירות, שמא תשתמע ביטול ההיררכיה הברורה, המובנת מאליה, שבין הגרפיקאי לבין העורך.

היה בגרפיקאי משהו סתום, מעין הילה של אוטיזם-מרצון, סירוב לדעת. הוא חמד את תפקידו הזעיר, ששיווה לו, בעיניו, שביב מזוהרם של קפקא ופסואה. לא רק שהוא זכה לעסוק באמנותו, הוא עושה זאת בעודו טהור. החיים הם זיהום, ורבים נדבקים במקום העבודה. יש לקטון, להגן על עצמך. לדעת את החיים, לנוע בהם במיומנות, זו מלאכתם של אלו שכבר אבדו. ניסיונו להתחסן, הוא שהפך האמן לגרפיקאי.

החיים הם זיהום. הוא מופץ על ידי בני אדם, על ידי העסקה-הטובה-ביותר-שראיתם, על ידי פרסומות, על ידי חשבונות בנק וכרטיסי אשראי. לא כך האמנות, מלאכתם של החולמים, חלומם של חסרי האחריות. לכן, על האמן להתנזר. לא מהנאות, כי אם מהבנה. הבנה רבה מהדרוש, וקורקעת אל החיים הללו במסמרות. יוותר ממך רק חיוך של סוחר ומליחות של צרכן.

כך נע הגרפיקאי בעולם. הוא מסרב לאחריות, וזו נופלת על הסובבים אותו; הוא סובל מהתפרצויות, אך זו פרי התרעלה ההכרחי של אמנותו. בהתכחשות גאה הוא נושא עמו את גיל הנעורים אל המחר, את המאה ה-19 אל המאה ה-21.

משיכות בחוטים וזחילה על ארבע

"[…] שכן זה לא קל להידחף לחוגי האינטליגנציה הספרותית אם נפל בחלקך להיות אדם הגון. עולם הספרות המודרני באנגליה, בכל אופן החלק האליטיסטי שלו, הוא מין ג'ונגל רעיל שרק עשבים שוטים יכולים לשגשג בו. מי שהוא סופר פופולרי – מחבר ספרי מתח, למשל – יכול בהחלט להיות ג'נטלמן ספרותי ולשמור על ההגינות שלו; אבל להשתייך לרובד האליטיסטי, עם דריסת רגל בכתבי העת היותר סנוביים, פירושו להפקיר את עצמך למסעות יחסי ציבור נוראיים של משיכות בחוטים וזחילה על ארבע. בעולם הספרות האליטיסטי אתה 'מסתדר', אם אתה 'מסתדר' בכלל, לא כל כך בזכות היכולת הספרותית שלך כמו בזכות היותך הרוח החיה של מסיבות קוקטייל ומלקק ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים". (אורוול, "מתחת לאף שלך", 170)

הציטוט הזה, אני לא בטוח למה, מסתדר היטב עם דמות הגרפיקאי. דווקא בגלל הסתירה. רבים מחברי האינטליגנציה הספרותית הם טיפוסים דוחים כל כך, אני חושד, בדיוק בגלל המתח המובנה במערכת.

הרצון להיות אמן, בגיל מסוים, קשור כמעט תמיד לסירוב להשתתף בדרכו של עולם. כנער, היכולת להסתדר נראתה לי פוליטית, במובן הרע של המילה. ידע שימושי היה אסור, השחתת זרע. זה עבר לי, במאמץ ניכר, ואני עדיין מנסה ללמוד.

אבל רבים מאלו שהצליחו להשתרבב לתוך אותו חוג בית של האינטליגנציה, נדמה לי, עודם גרפיקאים בלבם. רבים נאלצו ללמוד כיצד יש ללקק את ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים, אולם הם עשו זאת מתוך סירוב ללמוד כל דבר אחר. כי, איכשהו, פוליטיקה היא רע הכרחי כאשר הדברים נוגעים לספרות. זו דרכו של עולם. אבל העולם שבחוץ, האנשים שעמלים להתיר עצמם מכבלי משכנתאות, אלו שלמדו כיצד למכור, לדבר לבוס, לגנוב יום מחלה – מהם יש להיזהר. אלו האנשים שיצילו את האמן כאשר הבנק מתקשר, והם אלו שיסדרו את כל הדברים שהוא מסרב ללמוד. והוא אוהב אותם, בדרכו; הוא אוהב אותם כמו שהוא אוהב דמויות בטרגדיה, מתוך פחד וחמלה.

* היכן שעבדתי רוב הגרפיקאים היו, למעשה, גרפיקאיות, כנראה בגלל השכר הנמוך. אולם מאחר שיש יסוד סביר להניח שהואשם בשוביניזם אם אדבר על גרפיקאיות, אתייחס לגרפיקאים בלבד. ממילא זו קטגוריה על-מינית.

התמונה: מכאן

על הייאוש

1.
אני מיואשת. אני מיואשת בגלל ספרים כמו "מוטי" של אסף שור (הוצאת בבל). אסף שור יודע לכתוב. אני לא חושבת שאפשר לקחת את זה ממנו. בונה לו שור זה אנטי גיבור, מוטי שמו. מוטי הזה יושב כל היום בחדר שלו וחולם על השכנה. יש לו חבר, מנחם שמו, שהוא גבר ישראלי טיפוסי: אשה, ילדים, בהמיות, ופלרטוטים עם מלצרית. מנחם עושה, מוטי חולם. עד פה, נשמע סבבה. אבל אז מגיע "המחבר", אותה דמות בלתי נסבלת שהפוסטמודרניזם כל כך מחבב, ומתחיל לנאום. עכשיו, אני יודעת, זו זכותו, וחובה עלינו, כיצורים דקונסטרוקטיביים, לפרק. את האמונה בסיפור הבדיוני. את האמונה בפער שבין המחבר למספר. את האמונה ביכולתה של הספרות להשעות את המציאות. לפרק זה חשוב. אבל דחיל רבאק, למה שיהיה לי איכפת ממוטי, או ממנחם, אם בכל שלושה עמודים יש טקסט כזה: "כי עצם הסיפור, המלאכה הזו, נו, זה עסק מפוקפק מאד. לשבת ולהמציא דברים שלא היו, ואחרים יושבים ומתאמצים להאמין בהם לרגע, אולי ללמוד, אולי להתרגש. לכן קשה לי להתחייב לסיפור. למלאכה החשודה הזאת. להתמסר אליו, לעלילתו הסגורה האחת, לדמויות שלו" (עמ' 80). למה שאני אחשוב שהדבר הזה נועד למשהו מלבד להזכיר את העובדה שהספר שאנחנו קוראים עכשיו יש מחבר מאד מודע לעצמו, והוא ישב וסבל בבתי קפה, עם הלפטופ שלו, כדי שאנחנו נוכל לקרוא בדיון. קשה לך? תתמודד. צא לי מהספר.
 
2.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל ספרים כמו "קול צעדינו " של רונית מטלון (הוצאת עם עובד).כל הספר הזה בנוי כמו שיעור בלימודי מגדר. כתיבה נשית, את אומרת קריסטבה? אין בעיה: אכתוב פרקים קטנים, לא לינאריים, הנצמדים לפרטי היום היום, ממש הרקמה העדינה החומר הגס, כמו שם השיעור של חנה נוה. נשים אינן אחד כי אם ריבוי, את אומרת איריגאריי? אין בעיה. אהפוך את הצריף של המשפחה לבבואה של גוף האם ואשנה אותו מדי יום קצת, כדי להחיל עליו את אפשרויות השינוי של הגוף הנשי. בנות מקיימות יחסי אהבה-שנאה עם אמותיהן, דווקא בשל היותן דומות להן, את אומרת ריץ'? אין בעיה. אפיל את זה, כמו שזה, על הדמויות בספר שלי. מגדר זה חשוב. פמיניזם זה חשוב. כתיאוריה. וכפרקטיקה. וכמשקפיים להתבוננות בעולם. אבל אני קוראת פרוזה בשביל ההסוואה, בשביל שייקחו את התיאוריות האלו וייצגו אותן בעולם בדיוני. קשה? תכתבי ספר מסות.
 
3.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל סדרות כמו tell me you love me של HBO. סדרה שלמה, לא בלתי משעממת, שעסוקה בחיי המין של ארבעה זוגות. מעל הכל מרחפת ההנחה שסקס הוא בבואה של מערכת היחסים. והזוגות עושים סקס. כל חמש דקות. בתקריבים שמזכירים יותר מהכל פורנו. לכל זוג יש כיאורוגרפיה קבועה, מדודה, מודעת לעצמה, והכל נגמר תוך שלושים שניות, לא לפני שהאישה גנחה. ואני בעד תקריבים. ובעד סקס. אבל אם כל חמש דקות יש סקס, ובכל פרק כל זוג עושה סקס לפחות פעם אחת, חוץ, כמובן, מהזוג שהבעיה שלו היא שהוא לא עושה סקס, אז עולה בי החשד שכל הסדרה נבנתה כדי ש-HBO יוכלו להתחרות באתרי הפורנו. והם לא יכולים להתחרות בהם. וגם לא צריכים. HBO צריכים לספר סיפור שאני ארצה לשמוע. הם יכולים להשתמש בסקס כאמצעי רטורי או נרטיבי, זה סבבה מבחינתי, אבל הם פאקינג צריכים לספר סיפור.
 
4.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל התערוכה של אוסף דורון סבג במוזיאון תל אביב. התרוקנות, קוראים לה, באירוניה גדולה. כאילו מדובר באוסף של עבודות מינוריות, שמתארות איזה תהליך הזדככות. למעשה, יש שם מספר לא מבוטל של עבודות צעקניות, מודעות לעצמן, שממתגות את האמן, את האמנות, ואת האספן. גילברט וג'ורג', שאני נורא אוהבת, הם מכרו לסבג עבודה מוזהבת. ככה שם הכל. גדול. מוזהב. כמו פרודיה על ערסים עם ג'יפ. ויש שם מסרים כאילו חתרניים, שמאבדים לחלוטין את האמירה שלהם בקונטקסט שבו הם מוצגים, תחת מטריית עושרו של הסוחר, וכל שנותר מהם הוא שהם מעוררים חשק לרוץ במוזיאון ולנתץ את הכל, לכסות בגרפיטי, לגנוב ולמכור.
 
5.
אני מיואשת. אני מיואשת מזה שחיי המדף של ספר בסטימצקי הם שבועיים. אני מיואשת מזה שיש ארבעה אולפנים שפועלים כרגע בהוליווד, והדבר הכי נועז שהם עושים זה לעשות סרט על פי "הנסיך של פרס" . אני מיואשת מהזילות של הספרות בשדה התרבות ומהזילות של שדה התרבות בעולם. ומזה שהכל כל הזמן נמדד בקליקים, ובצפיות ובהכנסות, שמכריחות את כולנו לעסוק בשיווק, למתג את עצמנו, ואת האחרים. והדבר הזה מקהה אותנו, כצרכני תרבות, ואותם, כקובעי מדיניות. והכל כל הזמן לפָּנים: פוסט מודרניזם בלתי מעודן ופמיניזם בלתי מעודן ומין בלתי מעודן ואמנות בלתי מעודנת. כולם כל הזמן צועקים. צועקים וממתגים ומקצצים.

6.
ואנחנו? מה אנחנו עושים? מייצרים עוד מלל.