תגית: אלימות

רצנזיה, יוזר

שיטוטיי בפליקר הביאו אותי ליוזר שנקרא בפשטות דומם פעיל. מדובר באוסף של תמונות של אקטיביסטים מפעולות שונות: הפגנות בבילעין נגד הגדר, הפגנות נגד תקציב המדינה, הפגנות נגד אוכלי בשר חיות, הפגנות נגד המלחמה בלבנון וכו' וכו'. הידד, חשבתי לעצמי. תמונה הלא שווה אלף מילים ואלף תמונות של אקטיביסטים שקולות לטריליון מילים של אנשים שמדברים על עוולות. כאן אוכל סוף סוף לראות את מה שמסתירים מפניי כל השנים. לא עוד תמונות ערוכות בידי עורך "מבט לחדשות". הבו לי את החיים האמיתיים, החיים מבעד לעדשת מצלמתו של הלוחם בממסד.

אבל דבר משונה קרה. התמונות נראו בדיוק אותו דבר. אפקט "אה, הנה דנה והנה ההוא, מסלון מזל" אמנם פעל, אבל לזה הייתי מוכנה. התמונות עצמן, לעומת זאת, נראו בדיוק כמו כל התמונות שנראות בכל העיתונים. גם התבוננות פרטנית יותר בתמונות גילתה את אותו מאבק ידוע: אקטיביסטים נלחמים בחיילי מג"ב וחיילי מג"ב נלחמים בכולם.

חשבתי לעצמי מדוע כך קורה. את האפשרות הראשונה שהעליתי בדעתי, לפיה אני פשוט מכירה טוב מדי את הסיפור, פסלתי מיד. הלא הייתי אולי בהפגנה וחצי מבין שלל אירועי המחאה המתועדים שם. ואז העליתי אפשרות אחרת, סבירה יותר: הכותרת משתלטת על הטקסט. ואני אסביר: הדבר היחיד שבאמת נקלט בראש מכל התמונות האלו, של הממסד ושל האקטיביסטים כאחד, היא האלימות. "אני רואה מאבק", מציין לעצמו המוח, ואז עושה עם זה מה שעושה. פרטי הטקסט עצמו – האם הגיבור הוא החייל או האקטיביסט, האם האקטיביסט יפה יותר מהאקטיביסטית או ההיפך, האם הערבי מצולם מן הזווית המנמיכה או המאדירה – מטשטשים בפני העובדה הקשה שאתה צופה באלימות. וזו בעיה של היוזר activestills ושל היוזרים הצופים בו כאחד.

לו אני הייתי האחראית על היוזר – ואני לא, ומסיבה טובה – הייתי משתדלת להשאיר את "חיילי צה"ל ירו לעבר המפגינים כדורי מתכת מצופי גומי, למרות שהייתה זו הפגנה שקטה ולא אלימה" לחדשות, וכאן נצמדת לסיפורים המעניינים יותר, לאותו נרטיב שהופך יוזרים בפליקר ללהיט – הרגעים הקטנים הניתנים להזדהות.

הפסיביות מן השטן

אחרי הפוסט הזה, של איתמר, מייד רציתי לראות את סין סיטי. אני יודעת, זה לקח זמן. בכל זאת, ג'יגה וחצי. ואז ראיתי. אפתח ואומר, סרט גאוני. מייד גם אפתח פסקה חדשה ואתן לריק להוות מעין הרכנת ראש של כבוד. אחרי שראיתי אותו חשבתי לעצמי שזה הסרט האלים ביותר שראיתי. כמובן שמבחינה ויזואלית אין זה נכון. כל סרט של טרנטינו מראה יותר דם אמיתי מהסרט הזה. תחילה סברתי שמדובר אולי בפירוק. הרי ידוע שבתרבות המערבית, זו ששומרת על עצמה מפני המוות על-ידי הרחקתו, הגופה צריכה להגיע שלמה לקבורה. לירות ולהרוג זה בסדר, אבל אתה לא אמור לחתוך חלקים מהגופה. לגופה יש כבוד, והוא נועד כדי להגן עליך מפני המוות. חילול גופה הוא התעסקות עם מר-מוות. ובסרט הזה אין גופה אחת שלמה. למעשה, חלקים ניכרים מן הסרט מבלה הצופה בבהייה בראשו הכרות של אחד, שוטר מושחת. אחר כך חשבתי שמדובר אולי בפירוק מסוג אחר – פירוק דמות המספר. לפילם נואר יש מספר. קולו המלחשש מוסר את העלילה ומלווה את ההתרחשות על המסך. אבל מה? הקונבציה של פילם נואר אומרת שיש מספר אחד. אותו איש במעיל ארוך מלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. המספר לא יכול למות, משום שהסרט לא יכול להתקיים בלעדיו. מבחינת הצופה, המספר הוא הצוהר אל העולם המיוצג והצוהר הזה הוא צוהר עלילתי, כמו גם מוסרי. באמצעות המספר לומד הצופה על ה"מותר" וה"אסור" בעולם ההוא. לא כך הדבר ב"סין סיטי", שבו יש שלושה מספרים, לא פחות. (מטריאליזציה יפה של האמצעי הזה ניתנת בסרט עצמו כאשר אחד המספרים מחליף כל הזמן את מעיל העור שלו במעיל העור של קרבנותיו.)

והצופה? הוא נדרש להתמודד עם חילופי המספרים. בכך עובר הצופה מעין דיכוי כפול. כמו בכל סרט, הוא נדרש להעמיד את עולמו המוסרי אל מחוץ לאולם הקולנוע, ולהפקיר את עצמו לנרטיב המיוצג. אבל שלא בכמו כל סרט אחר, סין סיטי מהתל בו שוב ושוב. המהתלה הזו, שיכולה לקרות, כנראה, רק בעולם הקומיקס שבו המוות איננו חד משמעי, מותירה את הצופה בעמדה פסיבית במיוחד. כל החלפת מספר כזו נותנת לו עוד זבנג על הראש. אתה, אומר לו הסרט, הצופה וככזה אין לך זכות דיבור, רק זכות הקשבה ואתה תקשיב למי שנמצא מולך, גם אם הוא מתחלף כל הזמן. כמו בצבא, אתה נדרש להצדיע לכל בעל דרגה גבוהה ממך, ויהיה זה הסמל התורן או הרמטכ"ל. אולי לכן דווקא הפוסט על הסרט הזה עורר שרשרת תגובות שדנו במעמדו המוסרי של הסרט. כשהצופה נמצא בעמדה כזו פסיבית, הוא מרגיש שהעולם המוסרי שלו נמצא בסכנה גדולה יותר, והטכניקות שבהן הוא רגיל להשתמש כדי לשמור על עצמו מפני חדירת העולם המיוצג הן אפקטיביות פחות. אין תמה איפוא שבתום הסרט הוא מרגיש שאלימות גדולה התחוללה מול עיניו ויש לו חשק לקחת את מילר ורודריגז מן העיר ולגולל אותם בזפת ובנוצות.