כללי

פורנוגרפיה. פורנו. וגרפיה.

24 תגובות
בואו, בואו, יש ערב פורנו ללסביות. כך, פחות או יותר, נאמר באתר פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי. והלסביות אכן באו ומילאו את האולם עד אפס מקום. מצוחצחות ומוכנות לזימה הן התיישבו בכיסאות האדומים של הסינמטק והמתינו בהתרגשות רוחשת לשני הסרטים שיוקרנו באותו ערב: one night stand שהוא סרט צרפתי ו-The crash pad שהוא סרט אמריקני.  

והסרט הצרפתי נפתח. כל שחקניות ושחקני הסרט הישירו מבט למצלמה ואמרו: אנחנו משתתפות/משתתפי הסרט/סרט רוצות ורוצים לתרום למיניות הלסבית בעולם. אנחנו רוצים ורוצות להבהיר לכולם שמיניות לסבית היא לא רק חיבוקים רכים וליטופים. אנחנו/אנחנו יודעים/יודעות/ידענו שאין דבר חשוב יותר לעשות מאשר להפגין לעולם את המיניות הלסבית, כי כך, אם נפתור את המיניות שלנו, נוכל להבין טוב יותר את העולם, וברגע שהעולם, כולו, כן?, יבין את המיניות הלסבית, הוא יהיה פנוי הרבה יותר לפתור את המלחמה בעיראק, את הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם אולי יעשה איזו טובה או שתיים לאלג'יראים המסכנים בפאריס (הם/הן אמרו/אמרו פאריס ולא פאריז כי הם/הן פריסאים/פריסאיות).
שעמום מפוהק חלף באולם. 

והאקשן האמיתי התחיל. אתר הסרט אומר שמדובר ב-46 דקות. אני לא מאמינה. לדעתי האישית חלפו יומיים עד ששבעת או שמונת הזוגות שהוצגו בסרט גמרו להזדיין. כל זוג בא והפגין את מיטב הלהטוטים הלסביים. פעם אחר פעם נשלפה כפפת הלטקס השחורה, ×›×™ ×–×” שאנחנו אנרכיסטים לא אומר שאנחנו לא נזהרים ובכלל לא שמעתם שקסדה לאופניים ×–×” קול וסקס בטוח קול שבעתיים? ויד נתחבה לכוס ויצאה ממנו, נתחבה ויצאה, נתחבה ויצאה וגו' וגו'. ×—מש, שש, שבע דקות. וגומר, אין. ויצא גם הדילדו, וכוסה בקונדום, ונתחב ויצא ונתחב ויצא, יד הפליקה על טוסיק (פרקטיקה נפוצה עד מאד בסרט, שאני בספק אם מישהו, שאינו עושה BDSM, משתמש בה בחיים האמיתיים. אני לא מתכוונת אומר שהוא משתמש בה. אני מתכוונת ממש משתמש בה. לא, באמת, דמיינו את עצמכם עושים סקס. עכשיו תחשבו על הפרטנר שלכם מפליק לכם בטוסיק. ×›×›×” אחת קטנה. לא הייתם פורצים בצחוק?), דילדו נמצץ. 

בואו נתעכב שנייה על הדילדו הנמצץ. דילדו, כן? לא מחובר לעצבים של אף אדם. מכוסה קונדום, ×›×™ סקס בטוח וגו'. אישה אחרת מוצצת אותו. בלשונה טעם הלטקס. או טעם הלטקס בטעם בננה. בגופה של האישה עוטת הדילדו דבר לא קורה. בדמיונה, אולי, יש לה זין גדול וכושי, והוא נמצץ בידי אישה לבנה ושברירית. או אולי זין גדול ולבן שנתחב בפיה של שחורה כנועה. או אולי שוטר ואנרכיסטית או גבירה ונער הבריכה שלה. ובכל אופן, אישה מוצצת לטקס ומדמיינת ואישה/איש אחרת עוטה אותו ומדמיינת, ומלטפת את ראשה של האישה המוצצת.  

למה? מהיכן מגיע האימג' ×”×–×”? מסרטי פורנו סטרייטים. שם הוא סמל לכניעה האולטימטיבית. ×›×›×” ×–×” פורנו – זיינת פה של אישה? אתה יכול להיות סופרמן. ותזכרו את סרטי הפורנו הסטרייטים ×›×™ יש המשך.  

המשך. וזוויות הצילום. מסך קולנוע, כן? כך וכך מטרים על כך וכך מטרים מכוסים בכוס פעור, שיד שלמה, באגרוף קפוץ, נתחבת ויוצאת מתוכו. התקריב מזעזע. ככל שהדקות חולפות אתה מבין מה ×–×” מזכיר: כך מיילדים פרה. למה התקריב ×”×–×”? ×›×™ ×›×›×” ×–×” בסרטי פורנו. אתה רוצה לראות שזה באמת קורה. אתה צריך לראות שהכוס פעור, ואתה רוצה לראות את ×–×” בעיניים שלך. לא השלמת פערים, לא טריקים קולנועיים. כוס פעור. 

וכשהכוס איננו פעור על כך וכך מטרים, המצלמה מתמקדת בפניה של אחת המשתתפות. תמיד מן הצד. והיא, לנצח תיראה כמי שהחדירה היא תשוקת ×—×™×™×”. לא משנה אם היא חודרת או נחדרת, אין דבר בעולם מלבד חדירה. אה כן, חדירה וגניחה.  

אבל למה ×›×›×”? פורנוגרפיה לסבית מצהירה על עצמה שהיא רוצה לעשות דברים למיניות הלסבית. המיניות הלסבית, כך אומרים ומצהירים כולם וכולן, היא מיניות מגוונת. ובכל זאת, האימג'ים הם אימג'ים של פורנו סטרייטי, הצילום הוא צילום של פורנו סטרייטי והסאונד, עליו אני בכלל לא רוצה לדבר. זו תמיד מוזיקה סוג דילדו. שדילדו, כן, ×–×” כמו זין אבל בכאילו.  

אם כבר אנחנו כאלו קווירים ומגניבים, לא היית מצפה שגם הפורנו שלנו ×™×”×™×” קווירי ומגניב? אם כבר אנחנו עושים מהפכה, לא היית חושב שאפשר לעשות מהפכה גם באופן הייצור ולא רק באמצעי הייצור? כלומר, ×–×” נחמד שכל המשתתפות נשים או נשים לשעבר. וזה נחמד שיש דילדו. והכל מותר. ואין איש אומר: ×–×” לא מוסרי. ×–×” נחמד. אבל למה שלא נעשה פורנו אחר באמת? מה אם, למשל, הרגע ×”×–×” שבו נחים לרגע ממלאכת התחיבה, המשובחת כלשעצמה רק שיהיה פה ברור, ונושמים, ומבטים מוחלפים ומאשרים: ×–×” בסדר לנוח? מה אם צילום מנקודת המבט של אחת המשתתפות, כאשר הקליטה היא חלקית, ולא כל האיברים של כל המשתתפים פרושים בפנינו? למה תמיד המצלמה היא מספר יודע כל שרק רוצה להניע, להניע, חזק ומהר, חזק ועמוק, את העלילה? האם זוהי הדרך היחידה לגרות ולהתגרות?  

אתם יודעים למה? ×›×™ הבאנו לסביות. והן אפילו נראות טוב. ושכנענו אותם להתפשט למען האומה. האומה הלסבית, כמובן. אנחנו חסרות גבולות מדיניים. והבאנו דילדואים, חלקם מלאכת בית. והבאנו מצלמה, וארגנו לוקיישן, ועשינו מסיבה מגניבה לכבוד הסרט. אז אנחנו את שלנו עשינו. אנחנו לא צריכים לחשוב מחדש על פורנו, אנחנו רק צריכים להחליף את הדמויות. ואם ×–×” לא מספיק לכם, אז כנראה שאתן נבוכות מדי וכדאי שתלכו להתבגר לפני שאתם נכנסות לאולם ובו מקרינים כוס פעור.  

עשרים דקות, חצי שעה עברה, וזוגות לסביות התחילו לנזול החוצה מן האולם. זוג זוג פרש לדרכו. אני, את הסרט השני כבר לא ראיתי.

כללי

לא האינטרנט יפיל את בוש

34 תגובות

הגיע הזמן שיספרו לכם: האינטרנט יטה את הכף האלקטורלית, ויגרום למצביעים לעבור לשמאל. אמנם, לא רואים כרגע אף סימן לזה בשטח, אבל זה יקרה. זה יקרה בגלל לינקים, בגלל המבנה הביזורי של הרשת; זה יקרה כי חוויית הקריאה ברשת דומה, בבסיסה, למהלך הדקונסטרוקציה של דרידה. ומי שחושב כמו ז'אק דרידה לא יכול להיות שמרן.

את הטיעון הנ"ל תוכלו למצוא במאמר של פיטר לורי ב-Ctheory, והגעתי אליו דרך הקולקטיב האחרון. אני מספר זאת כי הקישור למאמר, בהקשר זה, חשוב. הנה לכם הוכחה לממד הדקונסטרוקטיבי של הרשת, הקיפוץ מאתר לאתר. איתמר קורא א', רואה קישור וקופץ לב'. אח, חיי הפיראטים הם כה נפלאים.

התיאוריה הזו אינה חדשה לגמרי. גם ג'ורג' לנדאו, ב-"hypertext 2.0", מזכיר את דרידה, וטוען שהרשת מגשימה את חלומות הפוסט-סטרוקטרליסטים על טקסט חסר גבולות וחסר סמכות, שניתן לנוע אליו והחוצה ממנו, שקריאה בו לעולם לא מסתיימת באמת, כי אין דבר כזה "המילה האחרונה".

כמה חבל, אם כן, שהתיאוריה הזו לא מחזיקה מים. לא הייתי טורח להגיב עליה לולא העדנה המסוימת שהיא זוכה לה בקרב כמה מרצים לספרות ולולא, ספציפית, התזה שלי נוגעת בנושא קרוב.

התזה של לורי מתבססת על אינטרטקסטואליות, התייחסות של טקסטים לטקסטים אחרים. אמנם, אף אחד לא ×—×™×›×” לאינטרנט כדי ליצור יצירות אינטרטקסטואליות – כל ביבליוגרפיה היא אינטרטקסט – אבל הרשת בכל זאת הגדילה בדרמטיות את הנגישות של טקסטים נרמזים. במלים אחרות, אנחנו לא צריכים עוד לצאת החוצה, אל הספרייה הציבורית הבלתי מתוחזקת, ולחפש את טקסט המקור, שהספר שקראנו התייחס אליו. יותר מכך, מלבד מקרים נדירים, ברשת אנחנו יודעים תמיד לאיזה טקסט מתייחס מה שאנחנו קוראים. כל מה שצריך ×–×” ללחוץ על קישור, והטקסט הנרמז מופיע.

הרחבה לא נחוצה באמת, מותר לדלג

אינטרטקסטואליות תמיד היתה חביבתם של הפוסט-סטרוקטורליסטים, והדקונסטרוקציוניסטים בכללם. היא עובדת היטב עם תיאוריות שמאמינות באינסופיות הפוטנציאלית של תהליך הקריאה, ובכך שכל טקסט הוא היבריד של ציטוטים, יציר כלאיים של התרבות, פרום לנצח. למעשה, המונח "אינטרטקסטואליות" הומצא על ידי קריסטבה, ובשימוש המקורי בו הוא מתאר את מערך הקודים והסמלים שנמצא בכל טקסט וטקסט. במובן ×–×”, כל טקסט הוא אינטרטקסטואלי, מאחר שקריסטבה מרחיבה עד אובדן משמעות את המושג "טקסט". אם טקסט הוא גם קוד (× × ×™×—: השפה העברית) וגם טקסט במובנו המקורי (× × ×™×—: "החטא ועונשו"), אזי כל טקסט הוא תמיד אינטרטקסט – הוא מכיל אינספור ציטוטים של טקסטים אחרים, של קודים שונים, של חומרי עולם החיצוניים לו. מכאן שטקסט אינו יצירה סגורה ואוטונומית, דבר מה יחידני, אלא מארג של טקסטים קודמים.

אם נדמה לכם שכל זה הוא רק משחק במלים, אתם לא לגמרי לבד. פרדינן דה-סוסיר עשה פעם אבחנה בין לאנג לפארול, שעדיין שימושית מאוד. בשפה, לאנג הוא התחביר והלקסיקון, ואילו הפארול הוא המבע עצמו, הספציפי. אם נרחיב קצת את המונח הזה, לאנג הוא אוסף הכללים הסמיוטיים שעומד ביסוד הפארול, המבע הנתון. "החטא ועונשו" משלב בין לאנגים שונים: השפה הרוסית, כללי הנימוס ברוסיה של המאה ה-19, מערך התפקידים בבירוקרטיה של רוסיה הצארית וכו'. ועדיין, "החטא ועונשו" הוא מבע אחד. הוא לא "מארג של ציטוטים" במובן שבו אנו רגילים לחשוב על ציטוטים, כפארול המתייחס לפארול, מבע ספציפי המתייחס למבע ספציפי. אמנם משמשים בו קודים שונים, שנובעים ברובם מידע העולם שלנו ולא מהספר עצמו, אבל על זה ניתן רק לומר "Well, Duh!".

וחזרה לנושא

לורי אמנם יודע לצטט את דה-סוסיר ודרידה, הוא גם יודע לומר "HTML”, ועדיין לא נראה שהוא לגמרי סגור על אף אחד מהנושאים הללו. סביר להניח שהוא קרא את דה-סוסיר דרך דרידה, ואת דרידה דרך איגלטון, אבל באמת שאין לי כוח להיכנס לזה (ובתכלס, אני מבין אותו. ניסיתי לקרוא דרידה, בחיי). מה שחשוב כאן הוא הקונספציה של הרשת ככלי דקונסטרוקציוניסטי, שמעודד מעבר מטקסט לטקסט, ומנטרל את הסמכותיות והבלעדיות של כל טקסט. במילותיו של לורי:

“The content available online is much less important than the manner in which it is delivered, indeed, the way the Web is structured. Its influence is structural rather than informational, and its structure is agnostic. For that reason, parental controls of the sort that AOL can offer gives no comfort to conservatives. It's not that Johnny will Google "hardcore" or "T&A" rather than "family values;" rather, it's that Johnny will come to think, consciously or not, of everything he reads as linked, associative and contingent. He will be disinclined to accept the authority of any text, whether religious, political or artistic, since he has learned that there is no such thing as the last word, or indeed even a series of words that do not link, in some way, to some other text or game. For those who grow up reading online, reading will come to seem a game, one that endlessly plays out in unlimited directions. The web, in providing link after associative link, commentary upon every picture and paragraph, allows, indeed requires, users to engage in a postmodernist inquiry”.

ועכשיו שאלו את עצמכם, מבין ששת הקישורים שמשובצים בפוסט הזה, על כמה לחצתם? ואם לחצתם, האם פתחתם אותם בטאב חדש והמשכתם לקרוא את הפוסט, או שעברתם היישר אליהם, ונקלעתם למשחק המסמנים האינסופי?

הניחוש שלי הוא שלא לחצתם אפילו על אחד מהלינקים. מטיבי הלכת אולי פתחו את המאמר של לורי בטאב חדש, אבל סביר להניח שהם לא התחילו אפילו לקרוא אותו עדיין. הניחוש שלי טוב כשלכם, אבל לי יש גם סטטיסטיקות. גוגל אנליטיקס, יברכו האלוהים, מאפשר בדיקה של כמות הכניסות לקישורים. קבלו את התמונה הבאה, שמנתחת חלק מהפוסט של נמרוד ברנע:

7.25 אחוזים מהקוראים לחצו על הקישור "כתבו פוסט". שאר הקישורים לא נלחצו, מלבד הכותרת של הפוסט. מספר המקליקים קטן כאשר בודקים את כמות הלחיצות ביחס לאנשים שקראו את הפוסט, ולא את הבלוג בכללותו – רק 2.04 אחוזים.

אז איפה בדיוק משחק המסמנים? המעבר מטקסט לטקסט? קיים, אבל בקושי. זה לא שאנשים לא לוחצים, הם לוחצים, אבל הם מעדיפים לקרוא, כנראה, טקסט בשלמותו. גרוע מכך, גם אנשים שלוחצים על קישורים ממשמעים אותם, בחלק ניכר מהמקרים, ביחס לטקסט המקשר. הם מנסים למצוא את הקשר שבין הקישור למקושר.

קישורים הם צורה משונה וחדשה של אינטרטקסטואליות, במובן הרגיל (פארול לפארול). בעבר, היינו מזהים רמיזה או התייחסות אינטרטקסטואלית באמצעות סמנים בטקסט המקשר. בכלליות, הטקסט היה מכיל מלים, תחביר או מבנה עלילתי הדומים לטקסט שאליו הוא מתייחס. בציטוט, למשל, מקבץ מלים מסוים הוא זהה לזה שבטקסט אחר. הדבר היחיד שמשתנה הוא ההקשר. ברמיזות יותר עדינות הדמיון יכול להיות חמקמק יותר, אך הוא עדיין שם. הסופר, בסך הכל, רוצה שיבינו את הרמיזה. בקישורים ברשת המצב שונה. נוסף לנו סמן נוסף, ויזואלי. קונבנציונלית, קישורים מודגשים באמצעות צבע גופן שונה וקו תחתון. עכשיו אין צורך ליצור אנלוגיה טקסטואלית בין הטקסטים, אפשר לשים לינק מתחת לכל מילה או משפט, ולקוות לטוב.

אבל בני אדם, מסתבר, פועלים אחרת. הם יוצרים קישורים מסביב למלים שאומרות דבר מה אודות הטקסט המקושר. ראו את המילים "הפוסט של נמרוד ברנע". הקישור שלעיל מוביל לפוסט של נמרוד ברנע. לא מאוד מפתיע, ובכל זאת. אנחנו משבצים המון קישורים בטקסטים מקוונים, ועדיין הקישורים הללו משועבדים להיגיון הטקסט המקשר, ומובנים ביחס אליו. כאשר לחצתי על הקישור למאמר של לורי, עשיתי זאת כי הנחתי שהקולקטיב יספק לי חומר קריאה מעניין. כאשר קראתי את המאמר, תהיתי אם אורי ברוכין מסכים עם הנאמר בו. לא פצחתי במחול מסמנים סוער, ולא איבדתי אמון בסמכות המקור. פשוט עברתי לקרוא עוד טקסט.

הסיבה לכך היא שאנו בני אדם. כבני אדם, קשה לנו עם "מות המחבר" ועם התייחסות לטקסט כטקסט בלבד. כבני אדם, אנחנו מחפשים את האנושי. האנתרופומורפיזם שלנו לא נעצר באלים בבליים ובמשלי קרילוב, הוא חודר מבעד לרוב הקטגוריות המנטאליות שלנו. אנו מדברים על "רגלי ההר", מייחסים מחוות אנושיות לחיות ומתייחסים למדינות כאל בני אדם (לחצו על הקישור הזה, הוא באמת שווה). ההתייחסות לטקסט כאל יציר בודד, חסר מחבר, לא רק פותח אותו לאינסוף קריאות שונות (ומכאן הופך אותו לבלתי יעיל), הוא מנוגד לאינסטינקטים הכי בסיסיים שלנו. והאינטרנט לא ישנה את זה.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור 

כללי

אפולוגטיקה

10 תגובות
ג'וזף הלר היה נוכל. במחשבה לאחור, הצלחתו אינה מפתיעה כלל. וכבר כתבתי אז, "דחיית יצירתו של גאון הרסנית פחות מדחייתם של המוכשרים והבינוניים". אז הוא הצליח. גם שעשועונים מצליחים, ו"מלכוד 22" הוא לא יותר משעשועון, וזאת אם נוטים לו חסד. הכמיהה הזו להצחיק, להצחיק בכל פסקה, היא הסמל המושלם לשקיעתה של תרבות המערב. ג'וזף הלר הוא מצחיקן כפייתי, וככזה הוא אכן גאון. גאון בדורו.

היה גם אורוול. טעיתי לגבי אורוול, הייתי צריך לחשוב על מיתוג מחודש ל"חוות החיות", להפוך אותו לסאטירה אנטי-קומוניסטית. טעיתי. אבל אי אפשר היה לצפות מקהל הקוראים האמריקני לקנות משלי חיות. אמנם, טעמו של הקהל התחספס מאז, אך זהו אותו קהל שקונה כיום את "הארי פוטר". גם אותו דחיתי, אגב. ילד משעמם.

ב"תאווה לחיים" הייתי בטוח שאני כבר על קרקע בטוחה. הייתי הלקטור ה-16 שדחה את הטיפוס ההוא, אירווינג משהו, וכשכתבתי לו שמדובר ב"רומן ארוך, משעמם, אודות אמן" דגדג העט בהתרגשות. כמה מעט מכתבי דחייה טובים באמת ישנם עוד? זו אמנות גוועת, אני אומר. צאו וראו את מכתבי הדחייה המתרפסים שנשלחים היום, מפרטים לסופר את מעלותיו, ואז לוחשים, במשפט מורכב, בפסוקית נסתרת, שאולי היה כדאי, אבל בעצם.

"רומן ארוך, משעמם, אודות אמן". ראו איך שם התואר האובייקטיבי "ארוך" מולחם עם ה"משעמם" הסובייקטיבי שלאחריו, מכפיל את האפקט. ראו את לעגו הקר של המושא, "אודות אמן". כאילו אירווינג זה לא ידע אודות מי ומה כתב. מינימליזם, במשורה, יכול להפוך מכתב דחייה ליצירה בת נצח.

אחרי שהוא מכר 25 מיליון עותקים, פוטרתי מ"סמית אנד סמיתסוניאן". הם אף לא טרחו בכתיבת מכתב. שיחת טלפון קיבלתי. אציין גם שלא מרתה לה-פורש ולא דיוויד ברק זכו לכבוד הזה, ודיוויד דחה את סטון פעמיים.

יתכן שהיה ×–×” המכתב. הוא נפנף בו אחר כך, אותו סטון. הוא הלך והתראיין – הם תמיד מתראיינים – ונפנף בו. ב"סמית אנד סמיתסוניאן" הזכירו את אנה פרנק, אבל לא טרחו לשמוע למה היא היתה קוריוז. בניגוד לכל הצדקנים שקנו אותו, עלי הוטל לקרוא את כולו, ישמור השם. מההתחלה. ילדה משעממת.

ואני אומר: הפחד יהרוג אותנו. איש לא מעז עוד לשלוח ידו במכתב דחייה אמיתי, איש לא שואף עוד לקלאסיקה. פעם היינו מחליפים מכתבים! היינו שוקדים על ניסוח! בת' גרדנר מציעה לתאר את העלילה כ"איטית", ג'וזף כהן מעדיף "מוּכּרת"; ש. שן מחבבת לדבר על "רזון", סם ברומר נוטה ל"עייפות". היינו מתווכחים פעם. היינו קוראים זה את זה. מה יש היום? קבוצת אנשים מובסים, חותמים על מכתב פורמלי אחר מכתב פורמלי, וכשהם שולחים ידם בכתיבה אמיתית הם מסוגלים לייצר רק את אותן תפלצות נצחיות של הלשון: אפולוגטיקות ארוכות כנף.

איך הם צחקו! הם כולם צחקו כשכתבתי "האם את מבינה, גברת צעירה, שאת האישה האמריקנית הראשונה שעושה צחוק ממין". הם כולם צחקו, גם וויליאם אשלון מ"ברברה את ברוס". צחק, ורץ לפרסם את "גברים מעדיפים בלונדיניות". ואניטה לוס התראיינה, כמובן. ודאי שהתראיינה. התראיינה, והלכה לנפנף. מכתב דחייה הוא אמנות אינטימית, רגע שבין לקטור לכותב. הלקטור שולח יד ארוכה, נוגע באצבע האמן, ונוצר ניצוץ. רגע של אמת בין שני אנשים. אכזבה טובה מכינים בקפידה. יפי הפתיחה הרשמית ("פתיחת פאולביץ'"); ציפיית הפסקאות הראשונות, המתעתעות ("הצרחת ברונשטיין"); משפט העלבון ההפוך, שנפתח בפועל ומסתיים ביבבה ("מסע סנדלר"). האינטימיות ההדרגתית, החושנית כמעט, שבין כותב לכותב, נפחה את נשמתה. ועמה האמנות כולה.

נכתב בהשראת זה.

מגזין תרבות רב משתתפים, שעוסק בספרות, מיאוס, מבנים ויחסי כוחות. ובעוד קצת, בעצם.