אחרי הפוסט הזה, של איתמר, מייד רציתי לראות את סין סיטי. אני יודעת, זה לקח זמן. בכל זאת, ג'יגה וחצי. ואז ראיתי. אפתח ואומר, סרט גאוני. מייד גם אפתח פסקה חדשה ואתן לריק להוות מעין הרכנת ראש של כבוד. אחרי שראיתי אותו חשבתי לעצמי שזה הסרט האלים ביותר שראיתי. כמובן שמבחינה ויזואלית אין זה נכון. כל סרט של טרנטינו מראה יותר דם אמיתי מהסרט הזה. תחילה סברתי שמדובר אולי בפירוק. הרי ידוע שבתרבות המערבית, זו ששומרת על עצמה מפני המוות על-ידי הרחקתו, הגופה צריכה להגיע שלמה לקבורה. לירות ולהרוג זה בסדר, אבל אתה לא אמור לחתוך חלקים מהגופה. לגופה יש כבוד, והוא נועד כדי להגן עליך מפני המוות. חילול גופה הוא התעסקות עם מר-מוות. ובסרט הזה אין גופה אחת שלמה. למעשה, חלקים ניכרים מן הסרט מבלה הצופה בבהייה בראשו הכרות של אחד, שוטר מושחת. אחר כך חשבתי שמדובר אולי בפירוק מסוג אחר – פירוק דמות המספר. לפילם נואר יש מספר. קולו המלחשש מוסר את העלילה ומלווה את ההתרחשות על המסך. אבל מה? הקונבציה של פילם נואר אומרת שיש מספר אחד. אותו איש במעיל ארוך מלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. המספר לא יכול למות, משום שהסרט לא יכול להתקיים בלעדיו. מבחינת הצופה, המספר הוא הצוהר אל העולם המיוצג והצוהר הזה הוא צוהר עלילתי, כמו גם מוסרי. באמצעות המספר לומד הצופה על ה"מותר" וה"אסור" בעולם ההוא. לא כך הדבר ב"סין סיטי", שבו יש שלושה מספרים, לא פחות. (מטריאליזציה יפה של האמצעי הזה ניתנת בסרט עצמו כאשר אחד המספרים מחליף כל הזמן את מעיל העור שלו במעיל העור של קרבנותיו.)
והצופה? הוא נדרש להתמודד עם חילופי המספרים. בכך עובר הצופה מעין דיכוי כפול. כמו בכל סרט, הוא נדרש להעמיד את עולמו המוסרי אל מחוץ לאולם הקולנוע, ולהפקיר את עצמו לנרטיב המיוצג. אבל שלא בכמו כל סרט אחר, סין סיטי מהתל בו שוב ושוב. המהתלה הזו, שיכולה לקרות, כנראה, רק בעולם הקומיקס שבו המוות איננו חד משמעי, מותירה את הצופה בעמדה פסיבית במיוחד. כל החלפת מספר כזו נותנת לו עוד זבנג על הראש. אתה, אומר לו הסרט, הצופה וככזה אין לך זכות דיבור, רק זכות הקשבה ואתה תקשיב למי שנמצא מולך, גם אם הוא מתחלף כל הזמן. כמו בצבא, אתה נדרש להצדיע לכל בעל דרגה גבוהה ממך, ויהיה זה הסמל התורן או הרמטכ"ל. אולי לכן דווקא הפוסט על הסרט הזה עורר שרשרת תגובות שדנו במעמדו המוסרי של הסרט. כשהצופה נמצא בעמדה כזו פסיבית, הוא מרגיש שהעולם המוסרי שלו נמצא בסכנה גדולה יותר, והטכניקות שבהן הוא רגיל להשתמש כדי לשמור על עצמו מפני חדירת העולם המיוצג הן אפקטיביות פחות. אין תמה איפוא שבתום הסרט הוא מרגיש שאלימות גדולה התחוללה מול עיניו ויש לו חשק לקחת את מילר ורודריגז מן העיר ולגולל אותם בזפת ובנוצות.
תיאוריה מבריקה. קניתי לגמרי.
מה שפלאי אמר. לחלוטין.
תודה תודה.
חן חן.
לי, לפחות, זה לא מתאים. מידת ’אי הנחת המוסרית’ שלי בזמן הצפייה דווקאירדה בתלילות מסיפור לסיפור, וכמעט לא הבחנתי בהחלפת המספרים – כלומר,ההחלפה היתה לי חלק מאוד זניח בחווית הסרט. נדמה לי שבגלל שהעולם של הסרטמוקצן ומוגדר כל-כך, והדמויות שטוחות כל-כך, הן לא באמת נתפסות כמו אנשיםשונים, אלא לגמרי כמו איברים שונים של אותה חיה סינסיטית – העמדה המוסריתשמולה את עומדת היא כל הזמן זו של סין סיטי, לא אלו של מארב ודוייטוהשלישי, וזו לא משתנה בכלל.
חוץ מזה, ודאי שלא *בכל* סרט הצופה "נדרש להעמיד את עולמו המוסרי אל מחוץ לאולם הקולנוע".
בסדר גמור, זה לא חייב להתאים לכולם.
בנוגע לדרישה להעמיד את עולמך המוסרי מחוץ לאולם: ניסוח קצת קלוקל, אנימסכימה. הכוונה שלי הייתה שהעולם המיוצג בסרט נושא איתו עמדה מוסרית,והעמדה המוסרית הזו נמצאת במאבק כוחות עם העמדה המוסרית של הצופה. הואיכול, במקרים מסויימים, להסכים איתה, אבל בכל מקרה הוא חייב לנהל איתהדיאלוג.
וסתם מתוך סקרנות, חשבת שזה סרט טוב?
תראי, כמו כולם, חשבתי שהוא עושה טוב את מה שהוא מנסה לעשות, וכמו חלקם,חשבתי שמה שהוא מנסה לעשות גרוע. במקרה אני ממשקלת את הגורמים האלה בערךשבעים-שלושים. אז כן, חשבתי שזה סרט טוב. לא גאוני. שבעים כזה.
מעניין,עניין הגנת התרבות על עצמה מהמוות ע"י הדחקתו כפי שהיא מצטיירת מקדושתהגופה, לעומת הפשטות והכפיות של הירי ,המוות וההתעללויות.
הדחקה של הסוף הקרב היא הכלי הכי פופלארי בימנינו.
בעבר, בעזרת הדתות השולטות זה היה הכחשה.
אני לא בטוחה שאפשר להגיד שכולם אהבו את מה שהוא ניסה לעשות. אבל אוקיי.
אני לא בטוחה שהבנתי את ההבדל בין הדחקה והכחשה. אתה יכול להרחיב? (במקרהבימים אלו אני קוראת כמויות עצומות של חומר על האופן שבו תרבויות שונות,בדגש על המערבית כמובן, מתייחסות לגופות)
שוב אתן עושים את זה, מיטל זה שם הבלוג, וזה שם של זכר, או שאתם זוג? או שאתה טרנסג’נדר? או שאתן לא בטוחים עדיין?
הכחשה: תמצית האדם היא הנפש המטאפיסית בת האלמוות שלא יכולה למות,ובמות הגוף הגשמי נפש זו עוברת גלגול מחדש/חייה לנצח בגןעדן/גיהנום/מסתובבת כרוח רפאים וכד’. אם אתה מאמין שאתה לא לא באמת מתמבחינה פסיכולוגית לפחות זה נקרא הכחשה. (בלי קשר לאמונה תלויית התרבותבעתיד הנפש)
הדחקה: לא מדברים על זה, לא שרים על זה, לא קנים על זה, זה לא חלק מהתרבותהפופלארית. משחקים שבהם הורגים דמויות, סרטי מלחמה והאללת והאדרת הגיבוריםהיא כן חלק מהתרבות. כך גם לעיתים יותר נדירו תהקינה על האהוב מתוךסימפטייה בסיפור, עם זאת אין הזדהות עם תחושת השום-דבר =המוות.
פילוסופיה אקזיטנציאליסטית היא הסרברליות האוליטמיטיבית, ומכאן הכי הכי נדירה.
למעשה, היא כמעט הכי הכי נפוצה.
מה הכי נפוצה, הפילסוופייה מהסוג המדובר?
כלל לא.
מרווה יקר – לא כזה מסובך. בלוג עם כמה כותבים. נקרא "ההם", על שם ההםשכותבים בו. אני, מיטל, נקבה למהדרין, כולל הקריזות, הרחם והרחמיםהעצמיים, אחת מהכותבים.
מלבד זאת, אני לא חושבת שאני מסכימה לשום דבר ממה שכתבת. חוץ אולי מההבחנה שלך בין הדחקה להכחשה.
אבל זה ארוך מדי, מסובך מדי ולא כיף מדי עבורי להסביר את עמדתי. אז אנחנו ניוותר בנקודה של זו מחלוקת, ונצפה ביחד בשקיעה, בסדר?
אני לא מסכים עם מה שכתבת לגבי המילה האחרונה בתגובתך.
אבל זה ארוך מדי, מסובך מדי ולא כיך מדי עבורי, אז בואי נכנס לכריזה ונרחם על עצמינו ברחם האלוקים.
נו טוב, ואפשר גם להדליק את השקיעה.
הנה.
לעזעזל ! יפה אמרת!!!!
הכבוד לאיבר החשיבה שלך
אתה מתכוון לאיבר שהוא קונסטרוקט שלוח פנימה?
תודה, תודה.
LOL
LOL
רציתי להגיד שאני חושבת שהסרט נוגע גם בזאנר המערבון,
(הוא מתרחש בעיירה נידחת במדבר )
ושבאיזשהו אופן, סוג הנשים שמופיעות במערבונים (זונות, מלצריות, ונשים חסרות אונים ) משתקף גם בסרט…
אבל אני לא ממש מסוגלת להגן על זה, אז אל תתקפו אותי.