זה באמת היה לי כל-כך קשה

שלום, קוראים לי טרומן קפוטה. נולדתי בשנת 1924 בניו אורלינס בלואיזיאנה. אימא שלי לא כל כך הסתדרה עם קיומי. כשהייתי קטן היא נהגה לנעול אותי בחדר בבית המלון, בזמן שהיא הלכה עם גברים. אחר כך העבירו אותי לדודה שלי באלבמה. לא היה לי קל. אבל באלבמה פגשתי את מי שתהיה חברה טובה שלי לאורך כל השנים – נל הארפר לי.

תרשו לי בבקשה לדלג לשנת 1959. אני בטוח שתרשו לי ואתם יודעים למה? כי אני הגיבור של הסיפור הזה. תרשו לי גם לדבר בקול מאנפף, להפגין נוירוטיות בכל תנועה שנייה שלי ולהתלבש בגנדרנות. אתם יודעים, אני הומו, וגדלתי בדרום הרחוק. וזה לא היה קל, להיות כל-כך שונה.

בכל מקרה, זה היה בנובמבר של אותה שנה, ממש אחרי שחזרתי ממסיבה מלאה בסלבריטאים, שקראתי בעיתון ניו-יורקי ידיעה על רצח של ארבעה בני משפחה בקנזס הרחוקה. הרצח ריתק אותי. אני יכול להסביר למה, אבל לא אעשה זאת. החלטתי ללכת ולחקור את הרצח. ידעתי שאנשים לא ממש יתאהבו בי ממבט ראשון, שם בדרום הרחוק שהוא כל-כך לא ניו-יורק, אז לקחתי אתי את נל – התחקירנית ושומרת הראש שלי.

באמת, נל הצילה אותי כשיצרה את הקשר הראשוני עם בני המקום שהוכו בתדהמה אחרי שראו אותי. אחר כך הסתדרתי בעצמי. בכל פעם שהיה לי קשה לפתוח את סגור ליבו של מישהו, פשוט סיפרתי לו כמה לי בעצמי היה קשה. אתם יודעים, מהניסיון שלי, בכל פעם שאתה מספר משהו קשה על עצמך, הצד השני משיב באותה מטבע.

חקרתי את הרצח וידעתי כי אני עומד לכתוב את הרומן הלא-בידיוני הראשון. כמו כן ידעתי שהרומן הזה ישנה את פני הספרות. נהגתי להתרברב על כך בפני העורך שלי, שהיה באותה תקופה העורך של הניו-יורקר. זה לא הפריע לו – הוא היה רגיל אליי. כמו כן אהבתי להשוויץ בכשרוני בפני כל מי שהאזין. זה לא הפריע גם להם – כנראה שיש בי משהו שגורם לאנשים לאהוב אותי.

בהתחלה היה הכל מעין תרגיל בכתיבה. באותן שנים הייתי עסוק בניסיון לטשטש את ההבדל בין ספרות ועיתונאות. חשבתי לי שאם ספרות היא רכילות ועיתונאות היא רכילות, אפשר לעשות גם עיתונאות בצורה ספרותית. ואז פגשתי את אחד הרוצחים – פרי סמית'. האיש הזה, שנראה כמו כל איש דרומי אחר, שינה לי את החיים. כלומר, אני שיניתי לי את החיים, אבל בזכותו.

זה אני באחת מהחליפות היפות שלי. אה, וזה סמית'

אני לא אגיד שהתאהבתי בו. אחרי הכל, באותן שנים הייתי מעורב רגשית. אבל בהחלט היה בו משהו. אני חושב שאנחנו דומים – שנינו מהדרום ולשנינו היה קשה. בהתחלה הוא לא סמך עליי, אבל הפעלתי את כל המניפולציות הרגשיות שאני יודע להפעיל – ותאמינו לי, אני אלוף בזה – ובסוף זה עבד. האיש הזה נפתח אליי ובילינו שעות ביחד בתא שלו בבית הסוהר.

הוא חשב שאני מחבב אותו. דאגתי להציג בפניו את החזות האוהבת שלי. אפילו דאגתי לו ולעמיתו לרצח לעורך דין ראוי, שייצג אותם כהלכה ודאג לדחיית התלייה שלהם שוב ושוב. החזות הזו, האוהבת, התאימה לי כמו צעיף לבן לכובע שחור. הייתי כל-כך משכנע בדמות הזו, שאני בעצמי התבלבלתי לפעמים. אבל רוב הזמן פשוט התרכזתי במטרה – שהייתה, כזכור, לכתוב את הרומן הלא-בידיוני הראשון ולהיות יותר מפורסם ממה שהייתי קודם לכן.

זה הצליח. העמודים נערמו זה על גבי זה, והפרסום שלי הלך וגבר. הבעיה הייתה שהסמית' הזה פשוט לא היה מוכן לספר לי מה קרה בליל הרצח. אני חייב להזכיר שחיבבתי אותו, אבל זה כבר היה מוגזם. הוא גם לא רצה למות. ואני כבר כל-כך הייתי מוכן לסיים את הספר ולזכות בתהילה. אז הגברתי את רמת המניפולציה. זה עבד. רוצחים, אפילו אם הם אינטיליגנטים כמו סמית' שלי, לא ניחנים בראייה המדוייקת שלי, שפולחת ישירות ללב האדם.

ואז הוא מת. הייתי עצוב. לא בכל יום זוכה אדם כמוני לראות איש נתלה. זה באמת היה לי קשה. אבל המסיבות, תכניות הטלוויזיה, חיקו של הגבר שלי ובעיקר האלכוהול השכיחו ממני את כל זה. זו הייתה תקופה די מעניינת, מה שקרה אחרי שהספר – שנקרא "בדם קר" – יצא לאור. אבל גם על זה אני לא אספר לכם.

ועכשיו, כמה משמח, יש עוד סרט עליי. האיש שמגלם אותי – פיליפ סימור הופמן – באמת עושה עבודה מצויינת והאנפוף שלו מזכיר אותי מאד. ואני גם אוהב את הסצינות של המסיבות, שבהן כולם רואים עד כמה הייתי מסמר הערב. בכלל, אני חושב שהסרט תפס אותי בצורה כל-כך מדוייקת. לי יש בעיה עם הסרט משום שקשה לי להבין למה שמישהו ירצה לבלות איתי שעתיים. אבל אני מניח שאנשים שלא מכירים אותי, ישמחו לשמוע על האיש ששינה את פני העיתונות. חוץ מזה, אני יודע לעשות מניפולציות רגשיות כל כך יפה.

נכתב במקור עבור מגזין "חיים חדשים"

11 תגובות “זה באמת היה לי כל-כך קשה”

  1. לא ראיתי (עדיין?) את הסרט ,אבל מהתיאור שלך נשמע שמטרתו בעיקר להראות עדכמה פ.ס.ה. יודע לעשות מניפולציות רגשיות, ולהפוך אותו לעוד יותר מפורסםממה שהוא.


  2. נראה לי שמה שקרה בין הבמאי להופמן הוא מה שקרה בין סמית’ לקפוטה – היקסמות.

  3. אוף. http://israblog.nana.co.il/moodicons/sad.gif";>
    לעולם לא אקבל בחזרה את השעתיים ששרפתי על הסרט הנוראי הזה.
    הייתי צריכה להסתפק בהצגה שלך אותו, שאגב, קולעת להפליא בכל הקשורלמניפולציות העדינות  יותר ופחות שמה-שמו חושב שהוא מצליח להפעיל עלקהל הצופים.  

  4. אני יצאתי מאולם הקולנוע רועדת מעצבים. ממש. לא במטאפורה.
    צר לי שנאלצת לראות אותו ותודה על המחמאה.

    נוט טו סלף – לצאת באמצע.

  5. ראיתי,ואת צודקת. הוכחה חלקית לאפשרות לעשות גם בימינו ובאותה ק"ק ממש סרט מבוססביוגרפיה שלא צריך לחשוש בו כל רגע מהופעת אורח פתאומית של ג’וליה רוברטס,נגיד: גוד נייט אנד גוד לייק.

  6. יכול להיות יותר גרוע: גם אלוהים, גם נוירוטיות, גם ג’וליה רוברטס. הממ, מתחיל להישמע כמו וודי אלן חדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>