הרסה, בטח הרסה

בהתחלה חשבתי שאין לי מה להגיד. כי הספרות באמת לא הרסה לי את החיים. היא לא. ואז מיטל אמרה את זה בעצמה וחשבתי: בבקשה. איזה הרסה. מורות לספרות, נגיד, זה יש לי מה לומר. אבל הספרות? נהה.

נגיד "נשים קטנות". תמיד היה ברור שאני ג'ו. מכל מיני סיבות, אבל גם, בעיקר, בגלל שג'ו היא הקוראת-הכותבת של המשפחה. בגלל שהיא זו שמסתגרת בעליית הגג עם תריסר תפוחים אדומים ומזילה דמעות על ספר. נו, בגלל הקראנות הזו שלה, וגם קצת בגלל התפוחים.

(רק אחרי כמה זמן גדלתי וגיליתי להוותי שכולם מזדהים עם ×’'ו. שזו לא רק אני, עם הטום-בויות והפה ×’'ורה. גם בנות הרבה יותר – אה, נקרא לזה עדינות – ממני הזדהו עם ×’'ו, פשוט ×›×™ היא הייתה הגיבורה האמיתית).

אהבתי להיות ג'ו הקראנית. ואהבתי להיות זאת עם המילים. ואהבתי את אסלן ואת מומו, ממש. כמו חברים. בקיצור, לא היה לי מה להגיד כי הספרות לא הרסה לי את החיים.

***

לפני כמה ימים קראתי את "כמו אבלאר, כמו אלואיז". כן, בפעם הראשונה, לא הסתייע קודם. עכשיו נהיה לי מלא זמן פנוי בלי שום תיאוריה לקרוא ואני קוראת ספרים, שזה סוג של חידוש. קריא מאוד, נסעתי עם זה שתי נסיעות ארוכות מצד אחד לשני של העיר וקצת על הספה בשישי אחרי צהרים ונגמר. בדמעות אפילו.

ואז הבנתי שבכל זאת קצת נהרסו לי החיים מזה. כי אני מאמינה. מאמינה באהבות כאלה, הכי-הכי. מאמינה שיש אנשים כאלה, כמו מרים נאמטי, גם דוסית וגם בת שמונה-עשרה וגם ציצים יפים וגם הכי חכמה ונבונה והולמת בכח ובפראות על כל החושים.

אבל גם הרבה לפני שגיליתי את האמת על האהבות, שאין אמת בפרסום וזה. הרבה קודם. מאמינה באסלן, מאמינה שהגמדים הם צורפים מופלאים, מאמינה שיש את הענבים האלה, מ"הנסיך כספיאן", ×”×›×™ מתפוצצים בפה והכי טעימים. שאם ישנים, כמו יוסטס סקרב, במערה של דרקון וחולמים מחשבות דרקוניות – הופכים לדרקון. מאמינה שיש מקום ×›×–×” ממלכת חשבון ושם מגישים מרק חיסור (לא משביע), ושיש שוק מילים שבו מוכרים אותיות – ×”-א' מתוקה וה-×¢' עפיצה ועצית, בגלל ×–×” כל כך הרבה אנשים מחליפים אותה ב-א'. לא קראתם "המגדל הפורח באוויר"? ×–×” אזל בהוצאה, האמת. חבל.

שום התבגרות לא תעזור, שום ידיעה שזה לא באמת לא יכולה להציל מהאמונה הזו, שקרתה כל כך מוקדם וכל כך עמוק. שום קריאה מאוחרת של נרניה, שום הבנה איזה "לא-מתקדם" זה, איזה ספר נוצרי-צדקני ומנופח זה, לא תשנה את זה.

מאמינה – בואו נקרא לזה בשם המפורש – בקסמים. גם בגרסה הילדית של ×–×”, נגיד הסירופ של מרי פופינס (הרבה יותר אנטיפטית בספר), וגם בגרסה הכאילו יותר אמיתית של ×–×”, נגיד אהבה.

לא סתם מאמינה. זה בזיכרון שלי. ממשי כמו שרק זיכרון יכול להיות. הטעם של ה-א' ושל ה-י' בשוק במילוניה, השוקו שמומו שותה אצל מאסטרו מינוטוס סקונדוס הורה. הצבע הלילכי המבהיק של טבליית השוקולד ההיא של צ'ארלי. גם הראשונה, המאכזבת, וגם השנייה, עם הכרטיס המוזהב. זה צבע אחד ויחיד וראיתי אותו בעיניי. הוא תמיד יהיה, קודם כל, הצבע הזה.

או השמלה המפרשית של אריאן ב"נאווה לאדון". היא תמיד היתה לפני הבגדים האחרים, שלפעמים מזכירים אותה ב"מפרשיות" שלהם. מה זה מפרשיות? אם הייתם קוראים הייתם יודעים. השמלה המפרשית, נו.

***

עכשיו, מדובר פה באדם מבוגר, כן? עם משפחה ועבודה מסודרת וטרחות של גדולים. וכבר אני יודעת דבר אחד או שניים על דבר אחד או שניים, ובעיקר כבר יצא לי להינגף פעם-פעמיים במציאות ולגלות שהחיים זה לא מה שחשבתי. אני יודעת שאין באמת שום אסלן ושום מאסטרו ופרחי שעות ושום דרקון-מזל. שאי אפשר להיכנס לספר כמו בסטיאן ולהיות גם שם וגם כאן. אבל זה לא עוזר. זה לא עוזר לזה שהעולם שלי הוא תמיד גם-שם. שתמיד ככה אני מבינה את העולם. שתמיד קודם היה הסיפור, ולו אני מאמינה יותר.

החצר של בית הספר היסודי ברחובות תמיד תהיה קודם כל זו של "אליפים" ו"אורי". המרתף של הדוד מצרפת יהיה קודם כל זה של "הכלבים מאחוזת ווילובי". נו, הרי יש את המשחק הזה, אני בטוחה שכל מי שחולה בזה משחק בו: "איפה זה היה". ראיתם את זה כשזה קרה, הסיפור, זה קרה במקום שאתם מכירים מהחיים. לוליטה משתזפת בחצר? הרחבה שמול המעבדה לביולוגיה בבית הספר במרסיי. עליית הגג של בסטיאן? בתיכון, כמה קומות מעל הספריה שממנה לקחתי ולא החזרתי את "הסיפור שאינו נגמר". וגם הרבה יותר מאוחר, הספרים מהתזה, אלוהים: השכונה של "שואה שלנו", כולל העצים? במטבח הישן של ההורים שלי.

זה הכתים לי את החיים, זה מה שזה עשה.

***

אבל יותר מזה, זו פשוט רמאות.

נגיד כשל המהמר, האמונה השגויה שמתישהו חייבים לנצח. זה לא נכון, הרי. סטטיסטית יכול לצאת פלי מיליון פעמים, כי בכל זריקה יש את אותם חמישים אחוז. אבל זה מה שגורם לך להמשיך להמר.

כלומר, תיאורטית צ'ארלי יכול היה לפתוח את החפיסה השניה הזו ושוב הייתה מתגלגלת לו טבלייה מבהיקה בצבע לילך, והיא שוב היתה הכי טעימה ומנחמת, אבל לא היה בה כרטיס מוזהב. הוא היה חוזר הביתה לסבא יוסף וסבתא יוספינה וסבא ג'ורג' וסבתא ג'ורג'ינה ולאביו מבריג-המכסים-על-שפורפרות-משחת-שיניים וזהו. והסיפור עובד עלייך כך שלרגע מבוהל את מאמינה שזה עוד עשוי לקרות. זו רמאות מספר 1, ה"קלה", נגיד.

זו רמאות ×›×™ אני הרי יודעת. ×›×™ זו תחילת הסיפור ויש עוד מלא עמודים, וצ'ארלי הוא הגיבור –ובכלל, ×›×›×” קוראים לסיפור, אז ברור שהוא חייב להיכנס למפעל.

וזו, הידיעה הזו, האמונה הזו, זו הרמאות הקשה באמת.

כי בחיים זה פשוט לא קורה. בחיים אין שום מפעל ושום ממתקים מגניבים. לא בגלל השוקולד, שזה אף פעם לא היה הקטע שלי. מעופפלית הזכוכית היתה מוצלחת בהרבה, אבל גם זה אין. אין. החיים קשים, כל הזמן עובדים בהם, ואין בהם שום קוסמות ושום התרגשויות. לא כאלה. כל האהבות מתעייפות ונהיות רגילות, ולא נגמרות בכלל בסיפור קצר עם תינוק-מלאך כמו ב"כמו אבלאר". החיים זה החיים. יש בהם מוות וחולי ועצבונות, וגם אלה לא מרגשים ודרמטיים ומלנכוליים ומלאי תובנה כמו בספרים, אלא סתם, עלובים ובנאליים ומצערים-סתם.

***

וזה מה שנורא באמת. ×›×™ לאן מוליכים את הידיעה הברורה, בגוף, כמו שאלה שמאמינים באלוהים יודעים – שיש? שדווקא כן? שבאמת?

מה עושים עם הגעגוע ×”×–×”, כמעט-פיזי (או לא כמעט. פיזי, כמו לאהבה שנגמרה-אבל-היתה), למקומות שהיית בהם באמת, שלא תגידו לי אחרת – נרניה הצעירה, כשעוד אפשר ×”×™×” לקבור באדמה שלה סוכריות טופי ולגלות למחרת ×¢×¥ עם הפירות ×”×›×™ מוזרים והכי טעימים?

מה עושים עם ההכי-הכי הזה של האהבות ושל ההתרגשויות? ומה עושים עם זה שאפילו את האכזבה מהן כבר קראתם הכי-הכי, והיא היתה הרבה יותר ממשית ומרגשת מהאכזבה הבנאלית, אכזבת-החולין (כמעט אמרתי "פרוזאית") שהיא סופן של כל האהבות האמיתיות?

אלוהים, איזה דיכאון.

התמונה: מכאן

בום-דה-יה, בום-דה-יה

"המנוס הזה היא השפה, והנפש יצוקה בסערותיה ובדמה

          ×‘אותיות כתובות" (אצ"×’, "המנוס האחרון")

איתמר

הספרות הרסה את חיי (אמר איתמר). הספרות הצילה את חיי (אמרה מיטל). הספרות עשתה את שניהם (אמרה קרן). הספרות הרסה את חיי, וזה היה שווה את זה. היא היתה המנוס האחרון, ונסתי אליה. היא שיקרה, ודיברה אמת, ושיקרה כשדיברה אמת. ולא הייתי משנה כלום.

הציטוט מאצ"ג הוא גם התרסה. ראשית, כי אני בדיוק צריך לנתח את השיר הזה; וגם כך הרסה הספרות את חיי. שנית, מכיוון שאצ"ג הוא לא רומח הדרקון או נרנייה. אצ"ג הוא High Brow, והשיר שלו נפלא.

נקודה אחת הפריעה לי בפוסט של שחר, בפוסט המצוין של שחר: "איכשהו, אצל כולם, הספרות הורסת את החיים בסטייל, עם ×–'ורז' פרק, עם מלוויל, עם פוליטיקה ותככים של כתבי עת וערבי שירה". ובתגובות המשיכה ×–'× ×™×”: "אם אני אכתוב פוסט לפרויקט ×”×–×”, הוא לא ×™×”×™×” על פרק ודוסטויבסקי. הוא ×™×”×™×” על הארי פוטר ובאפי קוטלת הערפדים". ופתאום ×”×™×” נראה לי שאני רואה גאוות יחידה מתגבשת, שלה התרסה משלה – הארי פוטר ורומח הדרקון. והרמתי אימייל למיטל.

מיטל

וזו הייתה אותה נקודה שהפריעה גם לי. כי אני חושבת שהחוויה הראשונה שלי כאוהבת ספרות, וזה חצי קשור לאופן שבו ספרות יכולה להרוס את החיים, היא הצורך להתנצל. זה התחיל כשהייתי קטנה, והייתי צריכה להתנצל על זה שאני מעדיפה לשבת בחדר שלי ולקרוא, במקום לעסוק בתהליך חברות כלשהו. אחר כך הייתי צריכה להתנצל על זה שאני יודעת מלא מלים. אחר כך הייתי צריכה להתנצל על זה שהאסוציאציות שלי הן מהספרות. אחר כך שוב הייתי צריכה להתנצל על זה שאני מעדיפה את הספרות על תהליך חברות כלשהו.

אבל גדלתי. ואני כבר לא צריכה להתנצל על זה. להיפך. לאהוב ספרות זה טוב. לאהוב ספרות גבוהה זה טוב גם. לאהוב ספרות גבוהה ונמוכה זה טוב שבעתיים. לאהוב ספרות ואינטרנט וקולנוע וגרפיטי זה טוב פי כמה וכמה. ואת האנשים ההם, שגרמו לי להרגיש שאני צריכה להתנצל, אותם חשבתי שהשארתי מאחור.

איתמר

×›×™ מבט ברשימת התגיות של הבלוג ×”×–×” יגלה אוננות משודכת לקומיקס ומשה קצב מתגפף עם ×’'ויס. והרי לא שחר ולא ×–'× ×™×” מתפלשים בזבל, וכשהם מתפלשים – כפי שמוכיח הפוסט של שחר – התפלשותם מאירת עיניים. אם יש ערכי מותג ל"סיפור האמיתי והמזעזע של", הרי שאלו בדיוק הם: התפלשות מאירת עיניים. ניסיון, לכל הפחות.

אך מלבד זאת, חייבים לתהות למה זה תמיד כך; למה מהפכת התרבות הישנה, זו שהסכימה להביט בזבל ולהפסיק להתנצל עליו, ביטלה את עצמה. איך הפך ביטול ההיררכיות בין תרבות גבוהה לנמוכה להיררכיה חדשה, שבה הנמוך הוא הגבוה והגבוה הוא הנמוך. למה יש תמיד תחושה שכאשר אדם מדבר בעיניים בורקות על פרק או על ג'ויס, בורקות עיניו בברק תנין?

למה לא גם ג'ויס וגם פרק וגם יפנים ביוטיוב וגם Weeds וגם סארוט וגם פיירפוקס וגם D&D וגם אלן מור וגם סלינג'ר וגם אורוול וגם באטמן וגם דוסטוייבסקי וגם באחטין?

מיטל

בדיוק. ספרות ותיעוב זה בדיוק זה. זה לאהוב את הספרות ולתעב את כל השאר. והשאר כאן הוא לא מה שהספרות מקיאה מתוכה, אלא בדיוק את האנשים שאחראים על דחיפת האצבע לגירוי רפלקס ההקאה. ובגלל זה, אני חושבת, זה כל כך מכעיס אותנו.

איתמר, זמן ללינק?

איתמר

התמונה: מכאן

טוטאל לוס

פרולוג

התלבטתי ארוכות אם לכתוב את הפוסט הזה. הוא התגלגל לי בראש מרגע שמיטל הכריזה על הפרויקט, וככל שעבר הזמן הוא נראה לי יותר ויותר כמו קטע "יומני היקר" ולא כמו תרומה הולמת לפרויקט מכובד.

ואז התחילו הפוסטים של הפרויקט להתפרסם, ומשהו הטריד אותי. אתמול הבנתי. איכשהו, אצל כולם, הספרות הורסת את החיים בסטייל, עם ז'ורז' פרק, עם מלוויל, עם פוליטיקה ותככים של כתבי עת וערבי שירה. אז הבנתי שאולי אין לי תובנות משמעותיות לתרום לדיון, אבל מישהו הרי צריך לדבר גם בשם אלה שהספרות הרסה להם את החיים עם אלריק ממלניבונה והחרב השחורה שלו, בלי לדעת אפילו שיש מלוויל.

לעניין

לפעמים אני חושב שהייתי רוצה לחזור לכתה ט', ×”×™×” משהו מופלא בשנה ההיא, זו הייתה השנה שבה גיליתי את חדוות העשייה, את הקסם שבלהיות שייך למשהו. הייתי חבר פעיל במרכז חניכים אזורי של השומר הצעיר. אחת לשבוע נשא אותי אוטובוס מרמת אביב אל פאתי התחנה המרכזית (הישנה, רק ישנה הייתה אז), ומשם חמש דקות ברגל לבית ×”×”× ×”×’×” הראשית ברחוב בצלאל יפה (די ×”×™×” בגלגול של שני השמות האלה על הלשון אז כדי להלך עליי קסם – "×”×”× ×”×’×” הראשית", "בצלאלא יפה"). שם נחשפתי לראשונה למגוון המפעים של השקפות שיכולות להסתופף תחת הכותרת האמורפית של שמאל, שם הרגשתי כאילו מצאתי את מקומי, מתגייס כל כולי לארגון של פעילות חברתית ופוליטית.

לשיאה ×”×’×™×¢×” השנה ההיא עם המועצה הארצית שנערכה בבית אבא חושי בחיפה (ושוב, די ×”×™×” בגלגול השם ×”×–×” על הלשון – "בית אבא חושי"). בהיותי הנציג היחיד של הקן נבחרתי גם להיות ×–×” שיישא את דגלו אל הבמה בערב הפתיחה. חולצה כחולה, שרוך לבן, דגל אדום בוהק, אניצים מוזהבים, המנון התנועה, הלמות הלב. חזרתי מהבמה אל הכיסא המבודד שלי, נתתי למראה הצועדים להמשיך ולהגביר את תחושת השכרון שלי. אולי ישבתי לבד בפינה, אבל הייתי חלק ממשהו, משהו גדול ממני.

אחר כך פינינו את האולם הגדול, הלכנו לאולם התעמלות שהוסב לחדר שינה המוני, שקי שינה נפרשו על פני הרצפה כולה. ואז, כפי שראוי שיקרה באולם גדול שבני עשרה רבים מספור נדחקים אליו, התפוגג לו ההיי הקולקטיבי, שאולי, ככל הנראה, היה מלכתחילה רק שלי. המנון התנועה הומר בשירים אקראיים שנוגנו בחובבניות במעגלי גיטרות מזדמנים, פה ושם נשלפו פחיות בירה אסורות, היו גם מי שיצאו החוצה לגנוב כמה שאיפות מסיגריות שנשלפו מהתיקים, זוגות, הורמונים, אתם יודעים.

אכזבה שטפה אותי, ויחד איתה נשטף גם ההיי ההוא. בתוך ההמולה הסתובבתי אל הקיר, מתוך התיק שלפתי את הכרך האחרון של טרילוגיית אגדות רומח הדרקון. שום דבר לא יכול היה לחדור בהמשך הלילה אל הבועה שיצרתי לי, עד שצלחתי את מאתיים העמודים האחרונים.

כן, למחרת עוד הרמתי את כרטיס המצביע שלי בכל מיני החלטות שנראו לי חשובות, אבל כבר ידעתי שהגורל של שני תאומים שמדלגים קדימה ואחורה בזמן בעולם שיש בו שלושה ירחים בצבעים שונים הוא אמיתי בשבילי הרבה יותר מכל מה שיתקבל או יידחה על ידי באי המועצה. וכן, אפילו אני, אפילו אז, ידעתי שמדובר בספר מחורבן במיוחד.

אפילוג

הרבה שנים אחר כך, אוטובוס אחר נשא אותי פעם בשבוע לפגישה עם הפסיכולוגית שלי. פעם, בעיצומה של תקופה סוערת במיוחד הקדמתי בכחצי שעה. ישבתי על ספסל מחוץ לבית וקראתי את 1985 של אנתוני ברג'ס* עד שהגיע הזמן.

"יש כל כך הרבה דברים שאמורים להטריד אותי עכשיו" אמרתי כשנפתחה הפגישה, "אבל לפני שנכנסתי ישבתי כאן בחוץ וקראתי ספר, והייתה שם קבוצת אנשים שהדליקה מדורה."

לרגע קצר אחד נבקעה ארשת האדישות המקצועית שלה שליוותה אותי כבר למעלה משנה, ובהלה אמיתית התפשטה על פניה. לקח לי כמה שניות להבין ולהרגיע אותה, "בספר, בספר, אל תדאגי אף אחד לא מדליק כאן מדורות בשכונה באמצע היום."

אחר כך, ולמרות שכבר הרגשתי מטופש המשכתי למלמל "ואיכשהו, הרגשתי את המדורה הזו, והחום שלה, יותר ממה שאני מרגיש את כל הדברים האלה שאמורים להטריד אותי."

* שהוא בעצם ספר מחורבן כמעט כמו אגדות רומח הדרקון, וכולו רק ניסיון לכתוב מהתלה שהיא דיסטופיית תשובה ל-1984 של אורוול (האח הגדול, הייתי חייב).