אמנות, שתיקה ודעה קדומה – כמה מחשבות על הספר "עשן לבן"

עשן לבן, מאת תמר צורן, הוצאת אסיה

ד"ר דניאל בוקובזה, בסקירתו לספר "עשן לבן" (מוסף ספרים, הארץ, 5.6.2013), מתייחס לקושי לתמלל את הכאב ואת הדיכאון. כפסיכולוג, הוא מצביע על האפשרות לגעת בכאב בכל זאת, לא באמצעות תיאור מילולי ישיר, אלא דרך פעילות פרשנית של סימנים, דרך הקשבה לדברים הנאמרים ואמפתיה. כמי שעוסקת בספרות חשבתי כי בדומה לאופן שבו קשה לתמלל את הכאב, כך קשה לתמלל ולהסביר מהי אמנות, מה הופך יצירה כלשהי ליצירת אמנות.

הסיבה לכך נובעת כנראה מכך שאמנות, כמו כאב, היא משהו שמרגישים, היא לא משהו שחושבים. באופן אישי, כקוראת, אני מחפשת תמיד את אותן יצירות אמנות בספרות, ולרוב אני לא מסתפקת במה שהוא בעיני פחות מכך. כשהגיע הספר "עשן לבן" פתחתי אותו בחשש, פחדתי שלמרות הנושא שריתק אותי, אתאכזב מהכתיבה, ממעשה האמנות עצמו. אלא שבמהרה התגלה לי כי תמר צורן, שזה ספרה הראשון, אינה מאכזבת, להפך – היא מפעימה; הבנתי כי ספר זה אינו "רק" ספר על מחלת הדיכאון, אלא הוא קודם כל יצירת אמנות ספרותית. התגלה לי כי נושא הספר – הקושי לדבר, השתיקה, הצורך לשמור בפנים – נוכח גם בכתיבה עצמה. כתיבתה של צורן מדודה מאוד, זהירה, כל משפט נשקל היטב, כל מילה טעונה, המתח בין מה שנאמר לבין מה שעל אודותיו בוחרת המחברת לשתוק כמו נשמר כל הזמן. אלא שבאופן פרדוקסלי, הכתיבה המדודה והשקולה הזאת, מצליחה גם לסחוף, והפרטים הקטנים והטריוויאליים שמתארת המחברת מצטרפים יחד לעולם מוחשי, מוכר מצד אחד, אך גם זר ומוזר מן הצד האחר.
"עשן לבן" הוא סיפור אוטוביוגרפי בבסיסו והוא נושא עמו חידה – ילדות לא דרמטית, לא מזעזעת, "לא שיאים טראומטיים, אלא רק אוסף זיכרונות פעוטים וקטנוניים, מגוחכים בחוסר-חשיבותם, גבעות לא-מרשימות מפוזרות על-פני מישור שטוח, חד-גוני ומשעמם". מה אם כן הביא לדיכאון, וכיצד קשורה לזה השתיקה? הנה כך מעידה על עצמה גיבורת הספר:

"לא יכולתי לחדול מהשתיקה, לא יכולתי להפסיק את מצג-השווא. כי כשלמדתי לדבר, למדתי בו-זמנית לשקר, וכשלמדתי לספר, למדתי להסתיר: בכי צריך להחניק, עצב – להכחיש, כעס – לשמר בפנים ולהקפיא, צער – לרסק ולבלוע, וכל הזמן, בהתמדה וללא הרף, גם כשדיברתי וגם כששתקתי, הייתי צריכה להיזהר ולהשגיח, לטשטש ולהסוות."

השתיקה מתגלה כמפתח לחידה. אלא שגם מפתח זה הוא פתרון חלקי בלבד, שכן מה הביא לאותה שתיקה מוחלטת? המחברת תמשיך ותחקור, ובדרכה המדודה תפזר כמה רמזים – כמה זיכרונות ילדות שהם כמו חרכי הצצה לסוד שמור וגדול. ספרה של תמר צורן, בכתיבתה המדויקת והסוחפת על מחלת הדיכאון ועל הטיפול בה אחת לשבוע, בתוך חדר קטן שבו עוסקים שני אנשים בריסוק איטי, מרוכז וממושך של מבצר השתיקה – הוא ספר נדיר, מרגש ואופטימי.
עם תום הקריאה, דבר אחד המשיך להטריד ולנקר בראשי: מדוע בחרה מחברת הספר להשתמש בשם בדוי? הרי ספרה מתאר את הדיכאון באופן אנושי כל כך, מנטרל כל אלמנט של בושה או אשמה, הרי הוא מציף רגשות עמוקים של השתתפות בסבלה של הגיבורה כמו גם התרגשות גדולה נוכח התהליך הטיפולי, נוכח השיחות בחדר הקטן, והרי מי שיקרא את הספר יחוש רק הערכה כלפי המחברת, כלפי אומץ לבה וכישרונה. אם כן – מדוע, למרות כל אלה, חשה המחברת צורך להמשיך ולשתוק באשר לשמה האמיתי? הספר מלמד אותנו כי שתיקה היא מגן מפני תגובת הסובבים אותנו, אם נשתוק ונסתתר אין חשש שניפגע. הצורך למצוא הגנה תחת שם בדוי, הוא, כך נדמה לי, תעודת עניות לחברה שבה אנו חיים, אצבע מאשימה כלפי היחס שלנו אל מחלת הדיכאון, שאותה, עדיין, צריך להסתיר.

233 thoughts on “אמנות, שתיקה ודעה קדומה – כמה מחשבות על הספר "עשן לבן"”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *