כל הפוסטים מאת נמרוד ברנע

תל אביבי, סטודנט למשפטים, סוציאליסט, מחובבי אבידן.

זמיר תוקף את פרידמן, פרידמן עוזב את האולם, Ynet מדווח חצאי משפטים וברוך קרא טוחן קראוסונים –סיכום אחה"צ במכון הישראלי לדמוקרטיה

אתמול, יום שני ה-16.9.07, התקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה דיון בנושא מערכת המשפט בישראל. עליתי ירושלימה עם ידידי יהונתן קלינגר, אשר גם התמונות כאן הן באדיבותו תחת רישיון קריאיטיב קומונס.

בין המשתתפים המכובדים והנכבדים בכנס היו שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, נשיא בית המשפט העליון בדימוס השופט מאיר שמגר, שופטי ביהמ"ש העליון בדימוס דליה דורנר ויצחק זמיר, שרי המשפטים לשעבר פרופ' יעקב נאמן, פרופ' שמעון שטרית, שרת החוץ ציפורה לבני, יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט, ח"כ פרופ' מנחם בן-ששון, יו"ר הוועדה הקודם וחביב הבלוג ח"כ מיקי איתן, ראש לשכת עורכי הדין שזה עתה נבחר יורי גיא-רון, העמיתים הבכירים במכון הישראלי לדמוקרטיה פרופ' ידידה שטרן ופרופ' מרדכי קרמינצר שלמרבה הצער הסיר את מועמדתו לעליון.

את תמלולם החלקי של הדברים בצירוף הערות ורמיזות ליודעי ח"ן תוכלו למצוא כאן. לצפייה בסרט ווידאו שתיעד את הכנס לחצו כאן

הדיווח העיתונאי הראשון מהכנס היה של אתר החדשות Ynet מבית ידיעות אחרונות וכותרתו: "השופט זמיר תקף את פרידמן, שעזב את האולם".

כשראיתי את הכותרת הייתי קצת מופתע. תמיד ידעתי שלא צריך להאמין לכל מה שכתוב בעיתון, שהתקשורת מופעלת מאינטרסים מסחריים ולכן מנפחת אייטמים וכותרות על מנת למכור יותר, אבל אף פעם לא הייתי עד לזה בעצמי. זאת אומרת, הייתי שם כשזמיר תקף את פרידמן, כשפרידמן קם. אני אפילו יכול להראות לכם תמונות Before and After.

הנה תראו, כאן פרידמן וזמיר משוחחים במה שנראה כדיון תרבותי

והנה פרידמן עוזב והכיסא שמימין לשופט זמיר נשאר ריק

ב-Ynet אולי לא שומרים על רמה מקצועית גבוהה, אבל הם לא עיוותו את המציאות לגמרי. בפסקי דין נהוג לכתוב: "עד כה העובדות שאין עליהן מחלוקת", להלן העובדות:

  • השר פרידמן נכח באירוע
  • השופט בדימוס זמיר דיבר בגנות הרפורמות שמקדם השר פרידמן
  • השר פרידמן עזב במפתיע את האולם

אז היכן Ynet הטעו את הציבור?

פשוט מאוד, בקישור בין הדברים. השר פרידמן אכן עזב את האולם, אך הדבר לא נעשה בתגובה לדבריו של זמיר. בשלב בו עזב פרידמן, דיבר זמיר על בעיית העומס בבתי המשפט והמחסור בתקנים, ועוד לא התחיל להתבטא בנוגע לרפורמות שפרידמן מקדם. סביר להניח שפרידמן פשוט הבין מהאווירה במקום שהוא נמצא בפורום בו אין לו סיכוי לשכנע ולו קלות אף אחד מן הדוברים בפאנל, ראה שיש הרבה תקשורת ושהדוברים השונים ישחיזו את לשנום בו, עשה הערכת סיכויים-סיכונים והחליט לחתוך.

כאן הסתיימה ההטעייה. חוסר שיקול הדעת בעריכה בא לידי ביטוי בהתעלמות מנקודות משמעותיות שעלו בדיון: ח"כ איתן סיפר על החופזה שבה עבר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בכנסת והציג עובדות שגרמו גם לגבותיהם של דינוזארי המשפט שמגר ודורנר להתרומם; פרופ' נאמן הציג אלטרנטיבה להליך המשפטי ונתן דוגמה מאלפת מדיון בביהמ"ש האנגלי בו השתתף; יצחק זמיר הציג שינוי ,שלא דווח בשום אמצעי תקשורת, בהליך מינוי נשיאי ביה"ד האזוריים לעבודה- אותם ימנה מעתה שר המשפטים (!), כל זאת במסגרת "חוק הקנדציות" שהעביר פרידמן; ועוד ועוד. את התמלול המלא כאמור ניתן למצוא גם כאן.

לא מזמן מינו ב"ידיעות אחרונות" עורך חדש, שילה דה-בר שמו, החברים מספרים שהוא בחור חכם, רציני, יודע גם לתת ספייס לעובדים וגם להיכנס לפרטים הקטנים כשצריך, בקיצור- מקצוען אמיתי. אולי כדאי שכבוד העורך יקפוץ לבדוק מה קורה עם החבר'ה במחלקת האינטרנט על מנת שגם הם יעמדו במה שהם הגדירו כ"המחויבות לאמינות ולאיכות שאנו שואבים מהבית ממנו אנו באים: בית "ידיעות אחרונות" (…) יבשת של שיקול דעת, דיוק, הגינות והיעדר משוא פנים."

לא הוסיף הרבה כבוד למקצוע גם העיתונאי ברוך קרא, אשר עניין חשיפת המקור בפרשת סיריל-קרן עדיין תלוי ועומד בבית המשפט. בתור הכתב המשפטי של ערוץ 10, שמתיימר להיות נשכני ודינמי, בילה קרא את הערב כולו בגן היפה של המכון ובלס קראוסונים ומיני מאפים. שיהיה בתיאבון.

שווארמת נמרוד ובניו

כמו כל מי שמתיימר להקים דוכן שווארמה ומחפש מה לתלות על קירותיו, ניצלתי את ההזדמנות להצטלם עם ידוענים ומובילי תרבות

אז אומנם לא יצאתי חתיך במיוחד, אבל אל דאגה, נרשמתי לחדר כושר, חברה שלי הבטיחה לעשות לי גבות ואני מקווה שעד הכנס הבא סחבק יהיה יותר פוטוגני.

פינת החדשות טובות

בנוגע להצעה לבית משפט לחוקה, עליה אמר הנשיא בדימוס פרופ' אהרון ברק: "את הג'וק הזה צריך להרוג עוד כשהוא קטן", אמר פרידמן במהלך האירוע: "אני מתנגד לרעיון של בית משפט לחוקה".

גם אני טומן את ידי בצלחת!

מכיוון שהדיון בסוגית היחסים בין הכנסת לבית המשפט הפך מזמן לדיון רווי יצרים והשמצות, ורבים וגדולים ממני ירדו לפסים אישיים, החלטתי שלא לנהוג כפי שביקש נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה בתחילת הדיון ודווקא כן לעסוק בגופם של אנשים ולא בגופם של דברים.

ד. פרידמן. פרופ' למשפטים ומומחה לדיני חוזים באוניברסיטת תל-אביב. ספרו הראשון: "ביטוח רכב מנועי". בשנות השישים והתשעים כיהן כשכיר חרב בשירות הבנקים. מועמד נצחי במקומות לא ריאלים לכנסת.

חוות דעת: בעל קול צווחני עד ילדותי, לבוש בגדים מהוהים, נוהג לחייך בנבזיות תוך כדי שהוא עוקץ בסרקזם דק את ברי הפלוגתא לדיון. יוסי ורטר, הכתב הפוליטי של "הארץ", תמצת את האיש בכותרת המאמר שכתב לרגל מינויו לתפקיד.

שטרן צ. ידידה. פרופ' למשפטים ומומחה לדיני חברות. יליד אנגליה (אך לא נוהג להאזין לסמית'ס). משופם ולבוש כקיבוצניק (מזכיר מישהו?). דוקטורט – Harvard. תואר ראשון – cum laude מבר-אילן. בעל רקע בפירמות עורכי-דין ניו-יורקיריות (המתחרים של פרקליטי אל.איי) בשנות ה-80. התמחה אצל נשיא המדינה חיים הרצוג ז"ל, שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן ואצל השר לשעבר שמואל תמיר.

חוות דעת: הדברים אשר אמר היו קריסטליזציה של הפלורליזם הפוסט-מודרני מהסוג שהזכיר לי את אמירתו של ז'יז'ק: " אני לא חושב שכולכם צריכים לאהוב זה את זה. זה חלק מהזיוף הממותק של הרב-תרבותיות. אני יכול להעיד על עצמי, שאין לי שום עניין לאהוב את כולם,להבין את כולם. 'ואהבת לרעך כמוך'? לעזאזל, למה לי?"

בשולי הדברים – השיפוץ של לבני

בשנת 1999 הייתי פעיל בעמותה בשם "קול הרוב הדומם". העמותה פעלה בתחום דת ומדינה ופעלה נגד מה שכונה "הסכנה האורבת לחברה הישראלית נוכח פעילותו של הממסד החרדי" ולמען "חלוקה הוגנת בנטל השוויון". בגלגול שני כמעט כל הפעילים המרכזיים שם התגלגלו אל שינוי, אבל אני הייתי אז בן תשחורת זב חוטם ותיכף נגיע לעניין. אותה עמותה קיימה חוגי בית בהם אירחה פוליטיקאים ואישי ציבור, איפשרה להם לשטוח את משנתם בנושא יחסי דת ומדינה ולאחר מכן איפשרה למשתתפים לשאול שאלות את הדובר. לאחד מחוגי הבית, שהתקיימו במרתף של בית פרטי ברמת-אביב ג', הגיעה חברת כנסת צעירה ולא ידועה מהליכוד בשם ציפי לבני. היא לא הייתה כל כך מוכרת, ביקשה מהעוזרת שלה שתביא לה את הניירות כשנתקלה בשאלה קשה, התנסחה בסרבול, הציגה עמדות מתקדמות יחסית למפלגתה השמרנית וסבלה מהזנחה אסתטית שאפילו אדם בעל רמת מודעות נמוכה ביותר כמוני הבחין בה. התספורת שלה לא החמיאה לתווי הפנים, החליפה הביזנס-לייק שלה גרמה לה להיראות מנופחת ומגושמת ונזקי הגיל לעור הפנים התחילו לתת את אותותיהם, כאשר מחלקת הקוסמטיקה של סופר-פארם לא הייתה שם כדי לסייע. בכנס היום, שמונה שנים מאוחר יותר, הגיעה באיחור שרת החוץ, מ"מ רה"מ ומס' 2 בקדימה, ציפי לבני. היא נכנסה באלגנטיות עם חליפה שנתפרה למידותיה, תספורת מעודכנת, אחרי שיפוצים למיניהם בפנים ובלי קילוגרמים עודפים. אח, מה שיועצי תדמית, בעל פרסומאי והתקדמות מהירה בסולם הדרגות הפוליטי יכולים לעשות.

גמר חתימה טובה וראמדאן כרים

סוף עידן היועמ"שים הגדולים והיועץ החצרוני

1.

מיטל ואיתמר כתבו פוסט על עסקת הטיעון של מזוז-קצב, אבל הרגשתי שיש עוד דברים, שלמרות שכל טוקבקיסט, בלוגר וגרופמן כתבו על הפרשייה, שצריך לומר ולא נאמרו. מה גם, ש'הסיפור האמיתי ומהזעזע של' ממוקם בנקודה שמאוד חביבה עלי; איפה שתרבות ופוליטיקה נפגשים. על זה אני אעשה את הדוקטורט שלי יום אחד. ויש שיר על שיקול הדעת הלקוי של מזוז, שכתב נתן זך, שלא ראיתי שצוטט בשום מקום וחשבתי שאין מקום יותר הולם לפרסמו מאשר כאן (טוב נו, אולי ב'תרבות וספרות' של "הארץ" היה יותר ראוי אבל בל נשכח שעורכו של המוסף חושב שהפרשה באה לספק את יצר המציצנות של האזרחים ולא מיצוי הדין עם אנסים):

"היועץ החצרוני מזוז/ הוא אדם זול/ שנקנה בזוז/ כאשר אפילו ההגדה החסכונית/ דורשת תרי זוזי/ בשביל גדי./ משום כך אני/ מאמין בכל לבי/ שלא ניתן היה לרכוש זול הימנו/ והוא נקנה/ ממש במחיר מציאה/ אם כי/ הצד החשדני שבי/ זוכר להוותי/ את הפסוק/ אסיא דמגן מגן שויא". (=רופא חינם שווה חינם)

2.

השיר, העונה לשם "זמר אקטואלי", פורסם בגיליון 290 של "עתון 77" שעורכו יעקב בסר ז"ל הלך לעולמו (וגם עליו היה לבני ציפר מה להגיד). הרקע לתקיפת מזוז הוא החלטת היועמ"ש שלא להעמיד לדין את רה"מ דאז אריאל שרון בפרשת האי היווני, למרות חוות הדעת של פרקליטת המדינה בתוארה דאז עדנה ארבל שקבעה:

"לאחר קריאה מדוקדקת וקפדנית של חומר הראיות ולאחר דיונים רבים מצאנו כי המערכת הסבוכה של האירועים, ההתרחשויות והקשרים שנחשפה בתיק, מתלכדת בסופו של יום לכדי תמונה ברורה ועגומה, ולפיה שרון (…) מקבל מידי אפל שוחד – שוחד כספי באמצעות שכר גבוה ששולם במישרין לגלעד, בנו של שרון, (…) המלצתנו אפוא היא להעמיד לדין את שרון בגין עברת לקיחת שוחד".

למען האמת, באותה פרשייה מזוז הוסיף חטא על פשע ואף אמר במסיבת העיתונאים שלו כי "גובשה מטרה" על ידי פרקליטות המדינה בראשות ארבל, ששמונתה אז לביהמ"ש העליון ועקב כך לא יכלה להגיב לדברים.

זך אמר אז:

"הדחף המיידי לכתיבת השיר היה שאנחנו שוקעים במצולות של שחיתות שלא היתה כדוגמתה מיום הקמת מדינת ישראל. אם עכשיו יהססו לתבוע לדין איזה שהוא עבריין רק בגלל שהוא בעמדת כוח או בעל ממון, ואם משפט בוזגלו לא יחול על עבריינים שהם לא כמו אותו בוזגלו, אז, מחוסרי כל אנחנו לא ניהפך למדינת העולם השלישי כי אם נהיה המצורע שבמדינות. כרגע אנחנו לא ברפובליקת הבננות אבל ניהפך לרפובליקת החומוס. אבל מדובר בשיר היתולי ולפעמים אפשר להכות כאשר משתמשים בהומור במקום לצאת בהכרזות בנוסח נביאי ישראל".

3.

השיר פורסם ביוני 2004, לפני כמעט שלוש שנים. שלוש שנים עברו, התחלף לנו ראש ממשלה, היו בחירות ברשות הפלשתינאית, החמאס ניצח בסזון מול הפתח בעזה, הייתה עוד מלחמת ברירה בלבנון, שר משפטים אחד הורשע במעשה מגונה ושר משפטים שני זורק אבנים על בית המשפט העליון – אבל מזוז, עדיין נשאר יועץ משפטי שאפשר לקנות בזוז.

4.

לרגע אינני רוצה ליצור את הרושם שלדעתי מזוז הוא אדם מושחת, לא ישר או מונע מתוך כוונת זדון. לעניות דעתי מזוז הוא פשוט זהיר, זהיר מדי, זהירות שהיא על סף פחדנות. לא סתם מזוז מתפאר בכך שכל ההחלטות שלו בעניינם של אישי ציבור שהגיעו לבית משפט הסתיימו בהרשעה, נתון שעל פניו אמור לעודד אותנו, ולהראות כי מזוז נוהג ללא משוא פנים. אך כשבוחנים את הדברים מקרוב ניתן למצוא הסבר פשוט מאוד לנתון הזה; מזוז מחליט להגיש כתב אישום רק כשהניצחון מונח לו בכיס. דהיינו, כשהוא יודע שהתשתית הראייתית, דעת הקהל הציבורית, המידע שיש להגנה ומזגם של השופטים יאפשרו לו לנצח במשפט ללא כל קושי שהוא. כאשר מסתמן בפניו שיכול להיות שבבית המשפט הוא יפסיד, בסיכוי קלוש שבקלושים, מחליט היועמ"ש היבשושי לוותר על משפט ומעדיף להשליח את כתב האישום לאשפה במקרה הרע ולהגיע לעסקת טיעון פשרנית במקרה הטוב.

5.

היועמ"ש הוא תפקיד ייחודי אשר קיים רק במדינת ישראל ויש לו מספר תפקידים, שלושת העיקריים שבהם הינם: ראש התביעה הכללית האחראי על אכיפת החוק, מתן ייעוץ ופרשנות משפטית לממשלה ולגופיה ושמירת האינטרס הציבורי בתחום המשפטי. לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שהתחומים הללו – ייעוץ משפטי לממשלה מצד אחד וייצוג האינטרס הציבורי מצד שני – יכולים לסתור אחד את השני לעיתים, וכבר היו מקרים מעולם שבהם סירב היועמ"ש לייצג את עמדת המדינה בבית המשפט מכיוון שהיא סתרה את האינטרס הציבורי. לאחר פרשיית האיי היווני-ארבל-מזוז נשמעו קולות אשר קראו להפרדה בין ראש התביעה הכללית לבין מתן ייעוץ משפטי לממשלה, אך טיעון הנגד כי פיצול הסמכויות יחלישו את מעמד אכיפת החוק בישראל ניצח. אין לי עמדה מגובשת בנושא, ובאמת שקטונתי, אבל מה שאנו למדים מכך הוא שאומץ ויושר הן תכונות חשובות ליועץ המשפטי לממשלה. פרשיית מזוז הנוכחית מסמנת לדעתי את סוף עידן היועמ"שים הגדולים, אנשים כמו פרופ' יצחק זמיר שהעמיד לדין את אהרן אבו חצירא וח"כ לשעבר שלמה עמר ואף לא נכנע ללחץ הממשלה לטייח את פרשת "קו 300", והתעקש להורות למשטרה לחקור חשדות פליליים נגד בכירי השב"כ ואף הודח על ידי מי שעמדו אז בראש ממשלת האחדות – יצחק שמיר ושמעון פרס בשל עמדה זו; או פרופ' אהרון ברק אשר לא נרתע מבעלי שררה והחליט להעמיד את אשת רה"מ דאז, לאה רבין, בשל פרשת חשבון הדולרים, החלטה שהביאה להתפטרותו של ראש הממשלה יצחק רבין והורה על המשך חקירת שר השיכון אברהם עופר שהתאבד טרם משפטו. הוא טבע את המונח "מבחן בוזלו" בפרשת ידלין, מנכ"ל קופת חולים הכללית שהואשם בפלילים והיה מועמד לתפקיד נגיד בנק ישראל באומרו: "דין ידלין – כדין בוזגלו". ידלין אגב, הורשע ונידון לחמש שנות מאסר בפועל.

6.

"אני באמת חושב שהנשיא היה צריך להתפטר. אני אומר את הדברים האלה בהתחשב באפשרות שבסופו של דבר יתברר שהנשיא נקי. אני מוכן לקבל שזאת אפשרות. אבל הנשיא הוא דגל. הוא עולה לפני המחנה, והציבור זכאי שהדגל שהולך לפני המחנה יהיה דגל נקי. והיום הוא מלוכלך. השליכו עליו בוץ, ולא יכול להיות שלפני המחנה הדגל שלנו מלוכלך בבוץ".