אני לא רוצה להצטרף לפסטיבל הגוועאלד סביב התקפת המתנחלים על בסיס צה"ל. לא מקל ראש בחומרת האירוע, המשתתפים צריכים להיתפס ולהיענש בבית משפט (ולא כמנהג השב"כ, בצווי הרחקה מנהליים), אבל הגוועאלד הזה הוא הגוועאלד הלא נכון. הזעם – מופנה לכתובת הלא נכונה.

במאמרו ב-YNET היום, "למה מי מת בשומרון?", מתאר יהודה אריה שמעון מציאות של דיכוי כלפי המתנחלים. והתיאור הזה אמיתי ונכון.

האם זה מופרך לראות במתנחלים אוכלוסיה תחת דיכוי? האם זה מוזר שתחת משטר דיכוי, כולם מדוכאים? האין זה לב ליבה של תיאוריית זכויות האדם עליה אנחנו אמונים, שזכויות אדם, חירות, דמוקרטיה וכל הג'אז הזה זה משהו שיש לכולם או אין לאף אחד? האם זהו דיסונאנס קוגנטיבי גדול מדי להכיר בכך שבמשטר דיכוי – גם המדכא הוא מדוכא? שגם האסיר המשת"פ, שליחה של ההנהלה, זה שעושה בשבילה את החלקים המלוכלכים יותר במלאכת דיכוי האסירים האחרים, גם הוא אסיר? אנחנו כבר מכירים בזה שהסוהרים עצמם – חיילים שמשרתים בשטחים – אינם רק המוציאים לפועל של הדיכוי אלא גם קורבנות שלו בעצמם, האם זה גדול עלינו להבין את אותו הדבר גם לגבי מתנחלים?

הנה הדבר הראשון שמרגיז אותי בסיפור הזה: התיאור של שמעון נכון. הממשלה, כשנחה עליה הרוח, כשרוצה לשלם לאמריקאים תמורת איזה דיל (כמו הסרת התנגדותה להתנחלות אחרת, בירושלים נניח, או עוד וטו על החלטה אנטי ישראלית באו"ם), כשרוצה "לאזן" את התדמית המטורללת שהח"כים שלה עצמה מוציאים לה, או כשרוצים להכין את הקרקע לעוד פגיעה בשמאל – שולחת את החיילים שלה להרוס כמה בתים במאחזים ולזרוק כמה משפחות לרחוב. בתים שהיא עצמה שמה שם, משפחות שהמדינה מעודדת ומרפדת, אבל לא יודעות מתי יתאים לממשלה, משיקול פוליטי כזה או אחר, לזרוק אותן לכלבים.

אבל את הטקסט הזה של שמעון – יכלו לכתוב גם רבים אחרים. כל פלסטיני בישראל, וודאי בשטחים, יכול היה לכתוב אותו. כל דייר של עמידר יכול היה לכתוב אותו, כל בדואי, כל מבקש מקלט, כל תושב של שכונת מצוקה שעומד להיזרק מביתו לטובת עוד פרויקט יוקרה לעשירים. מה שמרגיז אותי בטקסט של שמעון, ושל רבים, רבים כמותו שצצו בימים האחרונים, זה שבמקרים הנ"ל, תגובתם שלהם, של אלו שדורשים עכשיו – בצדק – הבנה, תנוע בין התעלמות מקיומם לבין שמחה מופגנת וקריאה צעקנית לעוד, עוד, עוד.

כשמוצטפא תמימי נרצח "בגלל" שזרק אבנים על ג'יפ, אף שמעון שכזה לא צעק "מה כבר קרה – אף אחד לא נפגע". כשעו"ד לימור גולדשטיין נורה בראשו, בכוונה מלאה, מטווח של מטרים ספורים בכדור מתכת מצופה גומי, בזמן שסתם עמד בצד הדרך בהפגנה בבילעין, בזמן שהמפגינים פנו והתחילו ללכת לאחור בהתאם להוראות הצבא, בזמן שמפקד כוח מג"ב הלך גלוי ראש בגבו למפגינים (עד כדי כך הוא "חש בסכנה לחייו") וצעק במגאפון – לא על המפגינים אלא על המג"בניקים, מעודד אותם לירות במפגינים: "קדימה, אתם בלבנון – אתם בלבנון". איפה הייתה ההבנה אז? היכן הייתה הקריאה ל"קצת פרופורציות"? מה אנחנו שומעים במצבים כאלו חוץ משמחה לאיד, חוץ מדרישה להכבדת היד, חוץ מקריאה ליותר אלימות כלפי המפגינים?

מרגיז אותי עצם הדיבור כאילו המתנחלים כאן היא הקבוצה היחידה שמופלית לרעה וכל השאר מופלים לטובה. כל השקרים האלו: שאת הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים והפלסטינים במזרח ירושלים מכשירים ואת מגרון הורסים. את אל-עראקיב הרסו 21 פעמים השנה. את מגרון, כמה פעמים הרסו? במזרח ירושלים הורסים עשרות בתים בשנה, לפעמים מאה, כמה בתים הרסו במאחזים ובהתנחלויות? ההתעלמות הצדקנית הזאת, הדרישה הצעקנית הזאת להכרה בסבלם שבאה תוך התעלמות מוחלטת, הצדקה גורפת ועידוד נלהב של גרימת סבל ועוול לאחרים, היא הדיסונאנס שקשה להתמודד איתו.

אז כן, גם למטורללים של נוער הגבעות מגיעה הבנה. לא הסכמה, לא השלמה, לא הזדהות, אבל כן הבנה. אני יכול להבין – באופן מוגבל מאוד – את המצוקה שלהם כמו שאני יכול להבין, באופן מוגבל לא פחות, את המצוקה של פלסטיני שמרים אבן – או קלצ'ניקוב, על חייל. אי הסימטריה של המצב, היותם של הפלסטינים תחת משטר כיבוש צבאי ושל המתנחלים סחבקים של אותו משטר צבאי אך כפופים לו גם הם למרות שכבת הצבע הדקה של "נורמאליות" שהמדינה טורחת כל כך לצבוע בה את החיים בהתנחלויות, לא קשורה. מצוקה של בני אדם לא נהיית קטנה יותר משום שהם לא צודקים, ואפילו לא בגלל שדעותיהם הם גרסה יהודית – אחת לאחת – של החמאס והחיזבאללה.

הייתי רוצה לקוות שהמקרה הזה יוריד איזה שהוא אסימון גם בקרב המתנחלים. לדרוש זכויות אדם לעצמך זה טוב ויפה, אבל לא חוכמה. עוד לא נולד מי שלא רוצה זכויות אדם לעצמו. לא פגשתי אף אחד שאומר "אני מסית – תסתמו לי ת'פה" או "אני מסוכן – תזרקו אותי לכלא ללא משפט". איכשהו, זה תמיד מישהו אחר שצריך לעשות לו את כל הדברים האלו ואיכשהו, תמיד מצליחים להצדיק זאת באותות ומופתים שונים ומשונים.

אבל קשה להגיד שיש לי הרבה תקווה. כי ההתנגדות של מתנחלים לזה שמעוללים כל זאת למתנחלים, לא באמת קשורה לרעיון האוניברסאלי (טפו!) לפיו כך לא מתנהגים לבני אדם, אלא יותר לעניינים של "לי? לי לעשות דבר כזה? ליהודי, ועוד יהודי אוהב ארץ ישראל? מה, אני איזה ערבי או סמולן?".

הדבר השני שמרגיז אותי היא הנהייה העדרית משהו אחרי כל מה שנוצץ, כל מה שיש בו דרמה. מטורללי הגבעות הם צבעוניים יותר מאחרים, עושים כל מני דברים שטובים בלהביא קליקים לתקשורת ולהעשיר את בעלי ההון עוד קצת, אבל זה לא עושה אותם להכי מסוכנים. יש כאן טעות אופטית שדומה לטעות האופטית הגדולה יותר כלפי חרדים – שנוער הגבעות יכול להיחשב כפלג כזה או אחר שלהם.

מי שאחראי להקצנה של החברה הישראלית, להדרת הנשים מהמרחב הציבורי, לגזענות המרימה ראש, אינם נוער הגבעות. הם בסך הכול היחידים בסיפור שישרים מספיק בשביל להשתין מהמקפצה.

מי שאשם הוא ה"רב" רונצקי, שבזמן היותו הרב הראשי בצה"ל קידם ללא מעצורים את הפיכת הצבא לפונדמנטליסטי ואת הדרת הנשים בו. כן, אותה הדרה שעשתה את הדרך הרגילה מהצבא לחיים האזרחיים. האשם הוא ה"רב" ה"מתון" וה"ממלכתי" דרוקמן אבינר, שבמאמרים נוטפי דבש ושמן זית זך ב-YNET גורס שהשהיד ברוך גולדשטיין קדוש ושהמדינה צריכה לשלוח, בפקודה, חיילים שיעשו את מה שהוא עשה, או ה"רב" אבינר, שמטיף בגלוי למשטר אפרטהייד שבו היהודים יהיו אזרחים והפלסטינים לא. הסכנה היא ממועצת יש"ע, שעומדת מאחורי מערכת התעמולה השחורה, הדיס-אינפורמציה והדה-לגיטימציה כלפי האופוזיציה, החל מארגוני השמאל וכלה במאבק החברתי. הסכנה היא מה"רב" אליהו מצפת, ושורה ארוכה של שכמותו, שיושבים על משרות מכובדות מטעם המדינה ומטיפים בראש חוצות לחיסולה ולהקמת מדינת שריעה יהודיסטית על חורבותיה.

מופרעי הגבעות, חברים, הם רק סימפתום. הם רק הקצף שעל פני הגלים. הסכנה היא מאותם "שפויים", "ממלכתיים" ו"מתונים" שעכשיו מוקיעים את נוער הגבעות בכל פה. נוער הגבעות הוא מעשה ידיהם להתפאר, אך אין להם בדל של עכבה להקריב אותם, לזרוק אותם לידי האספסוף הזועם ובלבד שיוכלו להמשיך במלאכתם ללא הפרעה. נוער הגבעות, כמו החרדים, היא קבוצה שהתייאשה מהמדינה או בדרך לשם. מדינה מתוקנת, אם תהיה כאן יום אחד, תדע להכיל אותם כמו שבמדינות דמוקרטיות אחרות יודעים להכיל כל מני קבוצות שוליים קיצוניות. כל המצקצקים בלשונם, אלו שעכשיו טוענים שהם אחרים, לא כמוהם, לא התייאשו מהמדינה. אותם אי אפשר "להכיל", הם נאבקים איתנו על הפרס הגדול: איזו מדינה תהיה כאן. והם אלו שממשיכים לעצב אותה בצלמם ובדמותם בזמן שאנחנו עסוקים בלהזדעזע מזה שיהודי זרק אבן על יהודי.

התחשבנות קטנונית? בהחלט. אבל נחוצה. הסיפור המדובר איננו אייטם חדשותי כלל וכלל. אם הייתי צריך לנחש, מדובר בלא יותר מכתבה יח"צנית שאותו בן זיקרי או מישהו בסביבתו הצליח לדחוף לתקשורת. למעשה, הרבה יותר מדי אייטמים תקשורתיים – אם לא רובם המוחלט – הם בדיוק כאלה. למה להם, לטייקוני התקשורת, לשלוח עיתונאים לעשות עבודה עיתונאית כשהם יכולים לפרסם קומוניקאטים וכתבות שיח"צנים ארזו בשבילם כמעט מילה במילה? יאמר לזכותם שהם עושים זאת ללא אבחנה, ימין, שמאל (מה שלא יהיו, המונחים הטיפשיים האלה), דובר צה"ל, משרד רוה"מ, אם תרצו ומה שתרצו. כל מה שצריך, מעבר ל"דיבור" של היחצ"ן עם העיתונאי, זה שיהיה באייטם "משהו חדש". כאן, הסחורה סופקה. הפורעים היהודים "מתאמנים לקראת ספטמבר". ספטמבר זה חדש, לא?

הכיפות הסרוגות הלבנות הקטנות שאתם רואים על תצלום היח"צ ב-YNET התחילו להופיע על ראשי צעירים רק בשנים האחרונות. מדובר לא רק בכיפה על ראשיהם של אנשים שבעבר לא נהגו לחבוש כיפה, אלא גם בסוג חדש של כיפה. זוהי כיפה היברידית, שילוב בין הכיפה השחורה הסרוגה הקטנה של דתיים לייט מעדות המזרח, לבין הכיפה הסרוגה הלבנה הגדולה שמאפיינת את חסידי ברסלב ואת נוער הגבעות שאופנת הברסלב נפוצה בקרבם גם אם אינם ברסלבים. בכלל, המיש-מש בין התנועות הדתיות השונות באזור החרד"לי של הספקטרום יכול לבייש את הנצרות הפרוטסטנטית. מזל שיש את השנאה לערבים ושמירת הוואגינה של בנות ישראל כרכושם הקולקטיבי של הזכרים בעם ישראל כדי לשמור את מגדל בבל הזה בחתיכה אחת.

דוקטור ג'קל ומיסטר הייד.

את התופעה הזאת של כנופיות צעירים שמסתובבות ותוקפות באלימות את מי שאינו שייך לעם הנבחר בכל מקום בו יש חיכוך בינו לבין ערבים, עובדים זרים או מבקשי מקלט אפשר לתזמן בערך לזמן הופעת הכיפות (אם כי אין זה אומר שכל מי שחובש כיפה כזאת מעורב במשהו כזה). זהו בערך הזמן שבו אנשי הגרעין הקשה של הימין הקיצוני בגבעות השומרון עברו מהשתוללות בתוך יהודה ושומרות להשתוללות בתוך הקו הירוק. מהלך שעושה רושם כמובנה ומתוכנן. כמובן ששורה ארוכה של עמותות וארגוני שמאל עומדות בתור כדי לדווח על כל בעיטה של מתנחל בזקנה פלסטינית שבאה למסוק את עץ הזית שלה בחירבת ג'הנום וכמות הפרסומים בתקשורת היא בהתאם. אך לגבי אין ספור אירועי אלימות יומיומית בתוך הקו הירוק, מצפת בצפון ועד אילת בדרום, השתיקה רועמת. ולא בכדי.

כדי שסיפור יעשה בליפ על מסך הרדאר, יזוהה על ידינו כחשוב וייזכר, הוא צריך להשתלב בסיפור גדול יותר שנתפס על ידינו כנכון ואמיתי. רצוי סיפור בפורמט של הטוב הרע והנערה, או לפחות הטוב הרע והמכוער, כל אחד לפי נטיותיו. המתנחל ההוא שבועט באיזו זקנה פלסטינית, או גרוע מזה, מתלבש היטב על הסיפור הגדול שרוב הישראלים אוהבים לספר לעצמם. אני קורא לו דוקטור ג'קל ומיסטר הייד והוא הולך בערך כך:

ממערב לקו הירוק יש את מדינת ישראל האמיתית, הרשמית והדמוקרטית. היא לא מושלמת, אבל בגדול היא בסדר. הרחק מעבר להררי החושך שבצדו הלא נכון של הקו הירוק, יש "ארץ אחרת", מדינת המתנחלים שבה קורים דברים איומים ונוראים. כשסיפורי אלימות של יהודים מתרחשים באותה ארץ רחוקה, אנחנו יודעים בדיוק מה לחשוב. נו, זה המתנחלים האלה, שהם\חלקם\קומץ מהם חבורה של קיצונים הזויים פסיכים, החברה שלהם לא טורחת לעקור מן השורש את העשבים השוטים שבה, המשטרה לא מטפלת בהם, צה"ל משתף אתם פעולה, איום ונורא. ברגע שניסוג מארץ מיסטר הייד, נישאר עם דוקטור ג'קל בלבד. כאילו שהם לא ביטויים שונים של אישיות אחת.

מי כאן הוילה, ומי הג'ונגל?

אבל כשמדובר באותן תופעות בדיוק אבל בתוך הקו הירוק? אין לנו סיפור גדול להציב אותן בו. אין לנו הקשר מוגדר, אין לנו כינויים אלגנטיים ותוויות נוחות להצמיד לאותם צעירים שכבר הפכו לתופעה שאינה שונה מתופעת כנופיות גלוחי הראש ששורצות ברחבי אירופה. לא נותר לנו אלא להתייחס אליהם כאל שורה של תקריות מקומיות, לצקצק בלשון ולהמשיך הלאה.

ואכן מדובר בתופעה, ושכונת פסגת זאב הירושלמית היא אחת הנציגות המובהקות שלה. כשתסתכלו על רמלה, לוד, צפת, דרום ת"א, אילת, נתניה, בת ים, עכו ועוד, תראו וריאציה של אותו הדבר, וזה הסיפור הגדול האמיתי.

על אותם צעירים ערבים שמסתובבים בפסגת זאב, שהתושבים טוענים שמביאים אתם אלימות ופשע ומטרידים בחורות מקומיות, אפשר להגיד עוד כמה דברים לפני שאומרים שהם ערבים. אפשר להגיד שהם מגיעים מסלאמס בנוסח העולם השלישי שאין בהם פארקים ציבוריים וקניונים מהסוג שהם אוהבים להסתובב בהם בפסגת זאב. השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים (המאוחדת לנצח נצחים) מקבלות כ-9% מהתקציב של העיר כשאוכלוסייתה מונה כ-35% מאוכלוסיית העיר. בבתי הספר שם חסרות כ-1500 כיתות, הלימודים נעשים, פעמים רבות, במשמרות ויש שם כ-50% נשירה. יש בהם יועץ חינוכי אחד על כל 21 בשכונות היהודיות של העיר, אין שירותי רווחה, אין תשתיות ובאזורים רבים אין כמעט שום נוכחות של מדינת ישראל מעבר לגביית ארנונה. לא משטרה, לא מכבי אש. רק מג"ב וגם זה לא תמיד. בקיצור, גם אם הצעירים שם היו שוודים ולא ערבים והדת המקומית הייתה בודהיזם טיבטי ולא אסלאם, אף בר דעת לא היה רוצה לראות את הצעירים האלה מסתובבים מתחת לבית שלו.

האמת היא שגם את צעירי פסגת זאב, שמצבה טוב עשרות מונים, לא הייתם שמחים לראות יושבים על הברזלים מתחת לדירה שלכם או מתחילים עם אחותכם. אבל הם דוברים את אותה השפה כמוכם. הניכור קטן יותר וכך גם הפחד. בפסגת זאב, מדינת ישראל זרקה את אזרחיה הפחות מועדפים – עולים, חרדים, מסורתיים, מזרחים – בשכונה מרוחקת כדי שישמשו כטריז אנושי בין חמש שכונות של לא-אזרחיה הממש לא מועדפים, שאת אדמתם היא חומדת ואותם לא, והשאירה אותם להתכסח אחד עם השני כמו כלבים מורעבים בכלוב צפוף. אולי, בעצם, זה הסיפור הגדול הנכון יותר. לא סיפור של סכסוך בין שתי ישויות לאומיות אלא סיפור של מדינה מקוטבת בין מרכז לפריפריה, שקבוצת המרכז היהודית בה משתמשת בפריפריה היהודית כפיונים על לוח במלחמה שהיא מנהלת נגד הפריפריה הפלסטינית שלה. אולי הסיפור האמיתי הוא לא שמדינת ישראל היא וילה בג'ונגל, אלא שמדינת ישראל היא ג'ונגל, ויש בה חלק שמתעסק בהגנה על הוילה שלו בתוכה.

נכון, לא קראתי את "תורת המלך" (קובץ סרוק) כמו שאתם מטיחים בכולם. גם את המיין קאמפף והפרוטוקולים של זקני ציון לא קראתי, וגם אתם לא קראתם שלל ספרים שעליהם יש לכם ביקורת מוצקה. אלא אם כן אתם חושבים שספרים "תורניים" אסור לבקר בלי לקרוא מהתחלה עד הסוף וספרים אחרים כן, כמו שמותר לחקור פרופסור על טוקבק הסתה בודד אבל אסור לחקור רב על ספר הסתה הלכתי שלם ומנומק, מפאת "כבודו", מי שגר בבית זכוכית וכו'.

גם דב ליאור לא קרא את הספר, אלא רק עיין בו והתרשם ממנו, ומכיר את הנפשות הפועלות. כך הוא אמר מול מאות אנשים שהתאספו לתמוך בו אחרי ששוחרר מהעיכוב המשטרתי הקצרצר. ולמרות שאחד התירוצים הבולטים של "המגוננים למרות שאינם תומכים" הוא ש"הסכמה" רבנית לספר אין פירושה הסכמה עם כל תוכנו, ליאור עוד לא הצהיר עם איזה חלק הוא לא מסכים (וגם לא יצהיר, כי הוא מסכים עם הכול). הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב גם הוא הסכמה מבלי לקרוא את הספר – עניין מקובל מסתבר (ולא מסיר מנותני ההסכמות אחריות כהוא זה), אבל חזר בו אחר שטרח לקרוא אותו.

אז מודה, קראתי רק ציטוטים רבים, קראתי על הספר מתומכים ומתנגדים כאחד, אני מכיר את הנפשות הפועלות, החל מה"רב" גינזבורג שצוטט כאומר שמותר ליטול כבד מגוי במקרה שאיזה יהודי זקוק להשתלה (סרטון להמחשה), דרך דב ליאור, ה"רב" ששכנע את המחתרת היהודית להטמין פצצות באוטובוסים של פלסטינים ושונא גויים בלהט, כפי שהבחין הרב בני לאו כבר מזמן, ומטה.

היו גם כמה שכן קראו את הספר מהתחלה עד הסוף. לא איזה עוכרי ישראל מקצוענים אלא רבנים, חלקם מההתנחלויות. הרב שמואל אריאל פרסם בערוץ 7 מאמר שבו הוא טוען, כמעט מילה במילה, את מה שאני טענתי על הספר. מסתבר שלא צריך להיות רב בשביל להבין זאת, כי התורה לא בשמיים, ותורת המלך על אחת כמה וכמה (בדיוק להיפך, למעשה). הנה מה שהוא אומר:

"הדברים נאמרים בהקשר זה, שכל אחד יכול לפגוע בכל אדם מן העם שכנגד, גם אם הוא חף מפשע. דהיינו, במילים פשוטות: כל אחד יכול להחליט על דעת עצמו שהוא נכנס לכפר ערבי והורג איזה ילד. אין בזה בעיה מוסרית, וגם אין משמעות לכך שהשלטון אוסר זאת."

הרב יובל שרלו, מהפוסקים הפופולאריים בחלק המתון יותר בציונות הדתית, אומר דברים ברורים ביותר למרות סגנונו הפתלתל. הוא גם תמך פומבית בספר "דרך המלך" של אריאל פינקלשטיין, שנכתב עם הסכמה של הרב יעקב אריאל. בתקציר הספר, הוא מאשים למעשה את מחברי תורת המלך בכך שנסמכו על עמדות רבניות שההלכה דחתה, קבעו קביעות שאינן מתחייבות מההלכה, נקטו בפרשנות חופשית ביותר וגם נשענו על דעתם האישית ולא על הלכה מקובלת. במילים אחרות הוא מאשים אותם ברפורמיות.

הרב יעקב מדן הגדיל לעשות ואמר שאת "תורת המלך" צריך פשוט לשרוף:

"אני אומר את הדברים מחשש שאנשים יקראו את הספר ויעשו מעשה. אמנם הסתה לרצח אין בו, אך יש בו התרת דם. נערי גבעות עוד יישבו בגללו בבית סוהר לכל ימי חייהם, בעוד הרב המחבר ידרוש תורה ברבים וישיר זמירות בליל שבת."

יותר קדושים מהאפיפיור.

אבל למרות שיש כאן גלריה מספיקה של רבנים שאפשר להיתלות בהם כדי להתנער מהספר באופן חד משמעי, אנחנו עדיין מקבלים מ"מתוני" הציונות הדתית מופע אימים של אפולוגטיקה צדקנית מביכה. מסתבר שברגע שהעניין מוצג כמאבק נגד "הסמולנים" השנואים (ובגלל זה ההפגנה התקיימה מול בית המשפט העליון, שאין לו דבר וחצי דבר עם מעצר הרבנים אבל מותג כ"מעוז הסמולנים" בפרופגנדה של הימין), כולם מיישרים קו עם הימין הקיצוני ביותר. תמיד אמרתי ששנאת "הסמולנים" זה הדבר היחיד שעוד מאפשר לציונות הדתית להציג את עצמה כ"מגזר" אחד.

הבלוגר הלל גרשוני, למשל, עושה מעצמו צחוק בפוסט ארוך ומנומק היטב (תודה לאיל רדושקוביץ'). להבדיל מכל אותם אנשים שקראו "ציטוטים פזורים" של "ברית חושך לגרש", אומר גרשוני, הוא טרח וקרא את כל הספר ולא מצא בו שום דבר מיוחד. הוא צודק במאה אחוז כשהוא טוען שבהיעדר היתר לאזרחים פרטיים, "גנגסטר בודד" כלשונו, לפעול על דעת עצמם, מדובר בסך הכול בטענה הלכתית לגבי ניהול נכון של מלחמה. אכן, "חשיבה בניגוד לפוליטיקלי קורקט אינה בניגוד לחוק". צודק. מי שמטיף למוסר מלחמה בסגנון אטילה ההוני הוא חלאת אדם, אבל אין חוק נגד זה.

אבל יש רק עניין קטן אחד. "תורת המלך" בהחלט מרשה ל"גנגסטר בודד" לעשות כמעשה אטילה ההוני על דעת עצמו. קבלו:

"לא צריך החלטה של אומה כדי להתיר את דם מלכות הרשעה, וגם יחידים מתוך המלכות הנפגעת יכולים לפגוע בהם; שהרי שמעון ולוי אינם מלכות, אלא יחידים מתוך בית יעקב (ויעקב מתנגד למעשה), ולמרות זאת דמם של אנשי שכם הותר להם בגלל המעשה שלהם כלפי דינה…"

היישר מפי הסוס. איך גרשוני ורבים וטובים אחרים הצליחו לפספס את זה? ובכן, היות שזוהי בדיוק הנקודה שהפוכת את הספר מ"דיון תורני", מטורלל ככל שיהיה, ל"הסתה", כמו גם הנקודה שמפלגת את הציונות הדתית בין ממלכתיים לנוער גבעות ושות', המשפט הזה הופיע בהערת שוליים כמיטב מסורת "השריקה לכלבים". מי שקורא את הספר כדי לחפש צידוקים ותירוצים כדי להדוף נזק תדמיתי ל"מגזר" יפספס זאת בקלות. מי שמחפש צידוקים הלכתיים לרצח גויים חפים מפשע יראה זאת מיד, כמו גם מי שקרא "רק" את "אסופת הציטוטים הפזורים" של אותם אנשים שקראו את הספר בחיפוש אחר חומר מרשיע.

אז לא. לא מדובר באופן ניהול מלחמה של "מלך עתידי", ואפילו לא הצעה לממשלת ישראל להפעיל את צה"ל בהתאם לתורת הלחימה של האייזנצגרופן. זה בטח ובטח לא אומר ש"יש מצבים במלחמה בהם נהרגים גם אזרחים". את זה, גם אני אומר.

מה שהספר אומר הוא שבשעת מלחמה (עוד טענה נפוצה היא "אתם לא יודעים שמדובר על שעת מלחמה?" ברור שלא, אנחנו החילונים, אין לנו מושג מכלום אנחנו, ברגע שייוודע לנו, ישר נלך לרסס ערבים בספריי פלפל), מותר לכל יהודי להרוג כל גוי מעם האויב אם לדעתו ניהול המלחמה מרוויח מזה באופן כלשהו. ולא מדובר רק ברווח טקטי כזה או אחר, זה יכול להיות גם נקמה.

במילים אחרות: אם כמה יהודים יתכנסו אחרי פיגוע מזעזע, כמו באיתמר, וישקלו לנקום באמצעות השתלת פצצה בפעוטון פלסטיני, הם ימצאו ב"תורת המלך" אישור והצדקה למעשיהם. הם ימצאו שם שההלכה איננה תיאורטית אלא מעשית. הם יראו שהיא גוברת על חוק המדינה. הם יראו שנקמה זה דבר טוב ורצוי, הם ילמדו שחיי גוי לא רק שווים פחות מחיי יהודי אלא "אינם לגיטימיים כפי שהם" (עד שלא הפך ל"גר תושב"). וכמובן, הם יראו ש – כל אחד יכול לעשות זאת על דעת עצמו. כל מה שעליו לעשות זה להסתמך על הספר ולטעון, נניח, "חשבתי שהתינוקות בפעוטון יגדלו להזיק לנו" וההמונים ייצאו לרחובות להגנתו.

המתקרנפים, שעכשיו דואגים לתדמית של "המגזר" יותר מאשר לאמת, יותר מאשר ליושר שלהם ויותר מאשר לעתיד המדינה, ימהרו להתנער. רק אז הם יגידו ש"זו לא תורת ישראל", ש"מאשימים ציבור שלם", שהטרוריסטים שפוצצו את הפעוטון בכלל לא דתיים כי "מי שעושה דבר כזה לא יכול להתקרא דתי" ושלל תירוצים שכבר שמענו לא פעם ולא עשר פעמים.

בינתיים, כמו עדר כבשים שמצטופף כשהזאב מגיע, משוכנעים שהם איזה מיעוט נרדף ומופלה, הם דואגים ליישר קו. את הכביסה המלכלכת יכבסו אחר כך, בבית. ובעדינות, שלא להרגיז חלילה אף אחד, כי מה יגידו בבית הכנסת?

עם אותו חלוק מתון, ליברלי, שקול, שפוי או איך שלא תקראו לו, בציונות הדתית, אני לא מסכים כמעט על שום דבר. לרוב, הם מביאים לי את הקריזה. רובם יריבים פוליטיים מרים, אבל עתיד המדינה תלוי, במידה רבה, בהם. כשיגיע הזמן בו גורלה של המדינה יוכרע לשבט או לחסד, אותו מחנה קטן וסמוי מהעין עשוי להיות זה שיטה את כפות המאזניים, רק מילימטר אחד, לכיוון הנכון. השבוע, המשקל שלהם פחת משמעותית. יצאתם שפנים. אני לא מופתע, אפילו לא מאוכזב, אבל בהחלט מבין שכנראה ייקח לכם עוד הרבה זמן. בשעת האפס, ספק אם תהיו שם.

שום נביא או כוהן לא שלטו על העם שלטון מדיני, ובטח ובטח, שום רב. המילה "רב", לפני שמדינת ישראל הפכה אותה לתואר רשמי של פקידון במשרד הדתות, הייתה תואר כבוד וולונטרי. משהו דומה ל"סנסאי" היפני שמציין, לרוב, "מורה מכובד", אך גם מומחה בתחומו, או אדם מבוגר או בכיר שאת דעתו מעריכים.

במילים אחרות, זוהי פנייה של כבוד בשפה העברית לאדם מבוגר וחכם. אולי שמתם לב שבבלוג זה, אלא אם כן יש צורך ליידע את הקוראים שהפרסונה בה דנים מחזיקה בתפקיד רשמי כזה מטעם המדינה, התואר "רב" לא מוצמד לאנשים כמו דב ליאור, יצחק שפירא, שמואל אליהו, יצחק גינזבורג, אליעזר ולדמן, יעקב יוסף ושאר אייטולות מקומיים. אני לא מכבד אותם מספיק כדי לפנות אליהם בפניית הכבוד.

העניין הזה, שפגיעה בכבוד הרב היא פגיעה ב"כבוד התורה" זה איזה חידוש מקומי, וכך גם התפיסה לפיה דעתו של הרב היא "אמת" ששוגרה בפקס היישר ממשרדו של החבר הדמיוני למשרדו של פקידון משרד הדתות האמון על שירותי דת בקריית ארבע. בסיפור התלמודי "תנורו של עכנאי", שורה של ניסים ונפלאות לא גורמים לדעתו של רב להתקבל שכן התורה, "לא בשמיים היא". וכאן, אנחנו אמורים לקבל את עמדתו הפוליטית האישית של ליאור כ"דעת תורה", בלי שום עצים נעקרים, מים רותחים באמת המים, קירות מטים לנפול או בת קול שמימית. אכן, הדור הולך ופוחת בקצב מסחרר.

על כן, אין שום הבדל בין רב לכל אזרח אחר. וכנושא משרה של עובד מדינה, אין הבדל בינו לבין כל עובד מדינה אחר. אף פעם לא היה. מעמד מיוחד שכזה לרבנים זו המצאה חרדית מודרנית לעילא, שדרך החרד"לים פשתה גם בציונות הדתית. היחס לרבנים, אגב, הוא נייר הלקמוס הטוב ביותר, לצד היחס לנשים והומוסקסואלים, לדעת באמצעותו מי בציונות הדתית ירד מהפסים – ומי עדיין לא.

יש לי עקרונות ואם הם לא מתאימים לך… יש לי אחרים.

כמובן ש"כבוד התורה" ושאר שטויות מעין אלו הן רק זרוע אחת בתנועת המלקחיים של תומכי הרבנים הפונדמנטליסטים. הזרוע השנייה אומרת בדיוק את ההיפך: אין הבדל בין רב לפרופסור, אז למה לא עוצרים פרופסורים?

כמו, נניח, זה שכתב טוקבק בפייסבוק ש"צריך לשבור את המפרקת" לאותם פעילי ימין שניסו להפוך את צעדת יום ירושלים לפוגרום, והתנצל על כך. הדוגמא השנייה הנפוצה היא פרופ' זאב שטרנהל, שלפני אי אילו שנים כתב במאמר ב"הארץ" שאם לפלסטינים היה שכל, הם לא היו עושים פיגועים בתוך הקו הירוק אלא רק בשטחים. גם הוא התנצל. ויש עוד שורה שלמה של אמירות, אמירה פה ואמירה שם.

אם היו עוצרים אזרחים על אמירות מסוג זה, אני חושב שאף אחד מאיתנו לא היה יוצא נקי, בשום צד של המפה הפוליטית. תעשו פעם בדיקה פשוטה, ותגלו שבטוקבקים למאמר ממוצע ב-YNET (ואני כבר לא מדבר על ערוץ7) יש יותר אמירות של הסתה מפורשת לאלימות כלפי שמאלנים מאשר ברשימות האמירות המסיתות של אנשי שמאל שלוקטו בעמל רב, בד"כ מעשרים וחמש השנים האחרונות וחלקן מעוותות במכוון, שמסתובבות באתרי הימין.

אז חד משמעית, על אמירות דומות מימין לאלו של הפרופסורים הנ"ל לא צריך לעצור אף אחד. אני אתנגד בתוקף למאסר של איש ימין שאמר שצריך להרוג ת'ערבים האלה או ת'שמאלנים האלה (ולו בגלל שאי אפשר להכניס חצי מדינה לכלא) ואכן, לא שמעתי שמישהו נאסר אי פעם בגלל משהו כזה.

ליגה אחרת לגמרי.

דב ליאור בכלל לא נעצר על הסתה. הוא נעצר משום שבמשך שנה שלמה, סירב להתייצב לחקירה משטרתית על הסתה. הוא עוד לא הואשם בשום דבר. הוא זה שיצר את המשבר במו ידיו ובכוונה מלאה כהכרזה שלשלטון המדיני לא צריכה להיות סמכות על רבנים, אלא להיפך. וזה גם מהלך יחסי ציבור פשוט. האם מישהו כמו דב ליאור, שמוחזק כאחד מבכירי הרבנים של הציונות הדתית, ייתן לאיזה רב זוטר כמו יצחק שפירא, שאשכרה כתב את המיין קאמפף היהודי "תורת המלך" (תיכנסו לקישור, שלא ימכרו לכם סיפורים אח"כ) לגנוב לו את ההצגה?

אז לא אמירת הסתה כזו או אחרת הביאה למעצרו של פקידון משרד הדתות, אלא סירובו להתייצב לחקירה על הסתה. והחקירה היא במקום, שכן לא מדובר על סטטוס בפייסבוק ואפילו לא על איזה משפט שנאמר במהלך הרצאה. מדובר במדריך הלכתי לאנשים שנוטים לפעול עפ"י מדריכים כאלה, בעל משנה סדורה שמספקת הצדקה לכל מקרה של הרג ערבים ע"י יהודי.

כלומר, יהיו הנסיבות אשר יהיו, יימצא בספר צידוק הלכתי חד משמעי שיכשיר את הרצח. בעבר פרסמתי כאן אתגר ל"רבנים" ותומכיהם: תביאו לי סיטואציה היפוטתית אחת שבה יהודי הורג ערבי, שתיחשב כלא מוצדקת בעליל עפ"י "תורת המלך". עד עכשיו, לא קיבלתי תשובה וספק אם אקבל, שכן אם רצח יזום של תינוק יכול להיות מוצדק בכך ש"יגדל להזיק לנו", אין שום דבר שאי אפשר להצדיק.

פרישת חסות על הספר הוא הקטן בחטאיו של ליאור. החוק נגד הסתה, כידוע, מתייחס למקרים שבהם סביר שהמילים יהפכו למעשים…

וכאן אנו קוטעים את השידורים לטובת הציבור הדתי-ימני, שמתקשה להבין את הנקודה הזאת: הסתה (ולא הסטה), זה לא כשמדברים לא יפה על מישהו או כשאומרים עליו דברים רעים, ואפילו ממש, ממש רעים ומכוערים. הסתה זה רק כשמעודדים למעשה אלימות וכיו"ב באופן שטובים סיכוייו להתממש בפועל.

אז ליאור, כאמור, היה צריך להגיע לקלבוש שנים רבות לפני שנעשה האינדורסר של המיין קאמפף היהודי. מה שהיה צריך לחקור באמת זה האם אכן הוא היה האיש שהוציא פאתווה על יצחק רבין ז"ל.

אבל למעשה, גם את הפאתווה הזאת, אם אכן הוציא אותה, ליאור היה צריך לנסח מתוך תא כלא עקב היותו הסמכות ה"רוחנית" של כנופיית הטרוריסטים הידועה בשם "המחתרת היהודית". עפ"י עדותו של אחד הטרוריסטים, מנחם לבני (היום בעל אחוזה מכובד בשטחים), ליאור שכנע אותו, באמצעות שליח, לפוצץ אוטובוסים מלאים בפלסטינים, למרות שאפילו הוא חשב שזה מוגזם. לא רק שליאור נמצא בליגה אחרת לגמרי של הסתה מכל הפרופסורים השמאלנים האלה, הוא אפילו בליגה אחרת מברוך מרזל ואיתמר בן-גביר.

ידוע, אמנם, שדב ליאור מנסה להחזיר אותנו לימי הביניים. אבל מה שחשוב לציין זה שהוא מחזיר אותנו לגרסה יהודית של הנצרות הקתולית של ימי הביניים, היישר למאבק האינווסטיטורה.

קריאת התיגר של ליאור כלפי רשויות המדינה לא קשורה לזה שהוא איננו אשם בהסתה או לכך שאכיפת החוק מפלה, לכאורה, את הימין הדתי לרעה. מטרתו היא ליצור כאן מוסד אפיפיורי יהודי, נציגות דיפלומטית של החבר הדמיוני עלי אדמות, וותיקן יהודי במקום מדינת ישראל.

ועוד דבר: היום פורסם שנעצר צעיר נתנייתי בחשד שדקר ערבי על רקע לאומני. לטענתו, הרקע איננו לאומני אלא שהערבי "לטש עיניים באחותו". ייתכן, כמובן, שהצעיר הוא מאותם אנשים שידקרו כל אחד שיסתכל על אחותם, בלי אפליה על רקע דת, גזע ומין, אבל סביר יותר להניח שמדובר בסך הכול בקוד.

הרי ידוע לנו ש"לא יתחילו עם אחותי" זה שם קוד ל"להעיף ת'ערבים מהעיר". ואנחנו יודעים שלא סתם משתמשים דווקא בקוד הזה אלא מפני שלדעת רבנים פונדמנטליסטים, בעלות הגבר היהודי על המשאב הלאומי הידוע כוואגינה של הנשים היהודיות קשורה קשר עמוק לבעלות עם ישראל על ארץ ישראל. הקשר בין האחרונים מתואר, ע"י מיסטיקנים דמיקולו למיניהם, כקשר מיני ממש. אם דיברנו על הסתה, כאן אנחנו רואים את תוצאותיה.

וזה אכן לופ סגור, בסופו של דבר. וככה הוא עובד, שלב אחר שלב:

במחוזות היותר מבודדים ופרנואידיים של ההתנחלויות, מתבשלת מערכת רעיונות שרואה בבעיות של מדינת ישראל לא איזה מצב נאחס אנושי רגיל שאולי אפשר לצאת ממנו איכשהו, אלא מאבק איתנים מיסטי בעל משמעויות קוסמיות בין היהודים לעמלק, כששאר הגויים מכירים כמובן בעליונות היהודים, אבל לא בהכרח מודעים לזה עדיין. חוץ מכמה גויים טובים שמשלמים על מסע הפרופגנדה שאני מתאר, כמובן.

כי הרעיונות שמתבשלים בהתנחלויות הם נוצריים לא פחות מאשר יהודיים. אתם יודעים, כמו שארגוני שמאל שמקבלים כסף מאירופה מקדמים כאן רעיונות אירופיים של זכויות אדם, כפי שהתגבשו בה בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, ארגוני ימין שמקבלים כסף מנוצרים פונדמנטליסטים מקדמים תאולוגיה נוצרית פונדמנטליסטית, רק בתחפושת יהודית.

זאת לא התחפושת היחידה. כמו הספונסרים באמריקה, גם כאן יודעים שלישראלי הממוצע אין עניין מיוחד במלחמות בני אור בבני חושך, משיחים שכשיגיעו נדע אם היהודים צריכים להתנצר או הנוצרים להתייהד, קווים של קדושה שירדו לעולם, קליפות, עמלקים, ערב רב ושות'. יותר מזה, הישראלי הממוצע כבר התרגל לצפות לדיבורים כאלה. סטריאוטיפי ככל שזה יהיה, בכל פעם שמועצת יש"ע מדברת אתו הוא רואה בעיני רוחו את העוזי והדובון ומתייג את כל העניין כמשהו שמחוץ למיינסטרים. איש המרכז-ימין המצוי, בכל זאת, לא מחזיק באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. הוא בסך הכול חושב שהסכם עם הפלסטינים אינו בהישג יד כרגע.

אז כדי לעשות מיינסטרימינג (הטמעה לזרם המרכזי) לפוליטיקה שבואו נודה בזה, באמת נשמעת מטורללת לגמרי באזני מי ש"לא התעמק בסודות המוצפנים בתורה", צריך להלבין אותה ואת זה עושים בדיוק כמו שמלבינים כספים. מעבירים את הרעיונות דרך ארגונים שכן נתפסים כמיינסטרים. אז כמו שיש חברות קש "חוקיות" להלבנת כספי המאפיה, יש ארגוני קש "מיינסטרימיים" להלבנת רעיונות קיצוניים. שמים בראשם אנשים שמאמינים באותם הדברים, אבל אין להם כיפה, עוזי ודובון. כמו רונן שובל ויקיר שגב, מין "מלח הארץ" שכאלה.

במקום לדבר על "העם הנבחר" הם מדברים על "ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי" – תרגום מקומי של ה – American Exceptionalism מארה"ב. במקום לדבר על "המהפכה האמונית" – המעבר הצפוי בין השלב הראשון, החילוני של הציונות לשלב שבו הדת עוברת "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד הנהג" – מדברים על "המהפכה הציונית השנייה". תרגום של "המהפכה האמריקאית השנייה" של הספונסרים מארה"ב, כמובן.

התיאוריה שנהגתה במוסדות המחקר הפרטיים במימון תאגידי של הניאו-שמרנות האמריקאית, זאת על ה- New Class (ליברלים קוסמופוליטיים חסרי אלוהים ומוסר שהשתלטו על התקשורת, האקדמיה ובתי המשפט במטרה לחתור תחת הייעוד שהחבר הדמיוני ייעד לארה"ב) משתלבת עם ה"ערב רב" היהודי – אנשים שנראים כמו יהודים אבל בעצם מהווים טומאה מיסטית שחדרה לגוף העם, ומולבנת לדיבור על "סמולנים" ו"פוסט-ציונים". התכונות שמשויכות להם הן אחת לאחת, התכונות שמיוחסות בארץ אחרת בצד השני של העולם לליברלים מקומיים ע"י הימין שם. אגב, הסטריאוטיפ הזה הוא גלגול מודרני של אנטישמיות פשוטה, שכן כל התכונות הנ"ל יוחסו עד לא מזמן ליהודים, אבל לא נספיק את הכול בפוסט אחד.

ועכשיו, החלק הכיפי.

הרעיונות המולבנים נדחפים דרך ארגוני הקש לציבור ולתקשורת שהיא, כמובן, שמאלנית ועוינת, אבל מפרסמת את הקומוניקאטים שלהם ברצון.  הטוקבקיסטים המגויסים של "ישראל שלי" ודומיה מציפים בתגובות בלי להזדהות כמקושרים אליהם, כמו שנאמר להם) ויוצרים מצג שווא של תמיכה גורפת. הפוליטיקאים, שהיו בסיפור מהתחלה, יוצאים עכשיו בפוזה של "היענות לרחשי הציבור" עם כל מני חוקים מטומטמים שאמורים לחסל את סכנת הערב רב הסמולני.

החוקים האלה, לרוב, לא מגיעים לכדי מימוש, וגם לא אמורים להגיע. אם ניקח את החדש מביניהם: זה של פאינה קירשנבאום, שאמור לחייב תרומות של ממשלות זרות לארגונים במס של 45%, ברור שאין בו כלום. הרי אותן ממשלות זרות יכולות, באותה מידה, להעביר את הכסף דרך ארגונים במדינותיהם, וחוק נגד תרומות מארגונים זרים לא יתקבל כי אז לימין הישראלי לא יהיה מה לאכול. אבל המחוקק מקבל את 15 דקות התהילה שלו בעזרת גדודי הטוקבקיסטים של מועצת יש"ע… סליחה, "ישראל שלי", ואי הגעת החוק לכדי מימוש מוצגת ע"י אותם ארגוני קש כעוד הוכחה לזה שה – New Class… סליחה, הסמולנים, תופסים את המדינה בביצים.

אז יש כאן מעגל של היזון חוזר שמגביר את עצמו בלופ, מסתובב יותר ויותר מהר ומייצר יותר ויותר רעש: מועצת יש"ע – ארגוני קש – טוקבקיסטים מגויסים – עיתונאים משתפ"ים – פוליטיקאים – עיתונאים משת"פים – טוקבקיסטים מגויסים – ארגוני קש – מועצת יש"ע. אין צורך לומר שכל מהלך של פרופגנדת שנאה שכזה יכול להתחיל בכל נקודה בשרשרת ולעשות את כל הסיבוב משם. זה בכלל לא משנה, כולם שייכים לאותה החונטה ממילא.

עסקאות סיבוביות כאלה, כשהן מתרחשות בתחום הכלכלה, נקראות "בועה". אתה קונה מעצמך ומוכר לעצמך בחזרה שוב ושוב וכך מנפח את מחירי המניות שלך. כאן, יש לנו בועה של שיח ציבורי. ובועות, כידוע, זה דבר הרסני גם כשהן מתקיימות וגם כשהן מתפוצצות.

העניין האופטימי בסיפור הוא שפרופגנדת השנאה הזאת היא קניבלית. מעגל היזון חוזר שכזה לא יכול לעצור, הדינאמיקה הפנימית שלו חזקה מדי. הוא פשוט חייב למצוא עוד ועוד סמולנים להוקיע אותם. והיות שאין הרבה סמולנים אמיתיים, צריך להמציא חדשים כל הזמן וכך, גדר הלגיטימיות שאותה הימין מנסה לצמצם כדי להשאיר את השמאל בחוץ, ממשיכה להצטמצם ולהשאיר בחוץ יותר ויותר דברים שקודם לכן נחשבו כמיינסטרים.

הקורבן האחרון הוא גלי צה"ל, וזה די מצחיק. אני מניח שבתור מי שמתויג כשמאלן עוכר ישראל מדופלם אני אמור לצאת בלהט להגנת תחנת הרדיו, אבל אאלץ לאכזב את  הספינולוגים מימין. חוץ מזה שאני לא מקשיב לה ואין לי עניין בה, אני חושב שיש טעם לפגם שתחנת הרדיו המרכזית בישראל שייכת לצבא. לכן, מצדי אפשר גם לסגור אותה או, כמו ש"ישראל שלי" היו רוצים, שתשמיע מארשים צבאיים, נאומים של בוגי יעלון ושירים שמשה קלוגהפט כתב עבור עמיר בניון מהבוקר עד הלילה. החלק המעניין כאן הוא שעוד ועוד אנשים, ורזי ברקאי איננו בשום פנים הראשון או האחרון, מגלים להפתעתם שהם בעצם שמאלנים קיצונים הזויים אנטי-ציונים.

אני לא יודע אם לציבור פשוט יימאס יום אחד מכל ההיסטריה הצעקנית הפרנואידית המתלהמת הזאת, והוא ירצה קצת שקט מכל הטרטור שמשכנע אותו שחצי מהאנשים שבסך הכול אין לו בעיה מיוחדת אתם הם בוגדים מסוכנים. או שמא, הציבור כבר כל כך מפוחד וכל כך קונפורמיסט שכבר אין גבול לבולשיט שהוא מסוגל לבלוע. לא שלא ראינו דברים כאלה בכל מני ארצות. מה שנראה כתמיכה רבה באריה דרעי, ברב חיים אמסלם ושכמותם שמגיעים מלב קהל היעד להסתה מימין אבל נמנעים במופגן מרטוריקת השנאה המתפרצת, וגם הפופולאריות של אנשים כמו רובי ריבלין – בשר מבשרו של הימין – שכבר הספיק לצאת נגדה ולהיות מוקע כ"פיינשמייקר" (והוא, כנראה, יהיה הנשיא הבא) מצביעים אולי על עייפות כזאת. ואולי לא, אני לא יודע.

מה שאני כן יודע זה שהמצב שלנו קשה ומסובך מכדי להשאיר את הדיון הציבורי עליו לכל מני ספינולוגים שמייבאים כסף, רעיונות ושיטות עבודה מהימין הנוצרי הפונדמנטליסטי בארה"ב והופכים את השיח הציבורי למקום שאיננו ראוי למגורי אדם הגון.

לאחרונה נעצר אחד ממפעילי אתר "הקול היהודי" – חדשות ליהודים שמפסיקים להיות שמחים אחרי שהם קוראים אותו. זה אמור להיות מאורע משמח, כשהרשויות מטפלות במקבילה המקומית של גלוחי הראש מאירופה או הקו-קלוקס-קלאן מארה"ב, אבל לא כך זה עובד. שכן לא באמת על הסתה לטרור, שידוע תחת השם המכובס "תג מחיר" היה המעצר, אלא על הפשע הבלתי נסלח באמת בישראל – השפלת קצין בכיר בצה"ל. כל השאר זה סיפורים שאמורים למכור את העניין בציבור. ראינו את זה בפרשת ענת קם ואורי בלאו, שלא באמת חטפו את מה שחטפו ועתידים לחטוף בגלל שגנבו מסמכים, בטח לא בגלל "פגיעה בביטחון המדינה", אלא מפני שעשו צחוק מכמה קצינים בכירים וחשפו את ערוותם בציבור. והציבור בישראל כל כך קונפורמיסט, שהוא יבלע כל שטות ובלבד שתוצדק במונחים שיאפשרו לו להרגיש במרכז הקונסנזוס, לא כמו המטורללים האלו מימין ומשמאל.

המסמך ש"הקול היהודי" חשף הוא מסמך פנימי שכתב מפקד אוגדת איו"ש שהורה למדר חיילים דתיים מתפקידים רגישים. את המסמך הזה, גם אני הייתי מפרסם אם היה מגיע לידיי, למרות שאני מבין למה הוא נכתב. "תג מחיר" קשור למלחמה שאנשי הגבעות בהנהגת הרב הפונדמנטליסט גינזבורג ואחרים נגד צה"ל והממשלה הרבה יותר מאשר למלחמה שהם מנהלים נגד הפלסטינים. בכל פעם שהממשלה מורה לצה"ל לפנות מאחז, הם פוצחים באלימות נגד פלסטינים, מקפיצים את כל הגזרה, מכריחים את צה"ל להשתמש במאות חיילים במקום עשרות וכך מעלים את מחיר הפינוי – פשוטו כמשמעו – בשקלים, עבור המדינה.

מה שמאפשר להם לעשות זאת הן הדלפות תמידיות מצד חיילים וקצינים, דתיים ברובם, שמזדהים אתם. לכן אני מבין למה המסמך נכתב, אבל לעזאזל, ככה לא עושים דברים. אם ישראל הייתה דומה אפילו קצת למדינה מתוקנת, כל הדלפה הייתה מנחיתה פשיטה של יחידת מודיעין שדה מלווה בחוקרי מצ"ח. הם היו סוגרים את היחידה, חוקרים את כולם שתי וערב, מעכבים קידום עד תום החקירה אם צריך, חושפים את החפרפרת, מושיבים אותו בכלא שש ואח"כ בועטים אותו מצה"ל. במקום זה, יש לנו ענישה קולקטיבית לדתיים. בדיוק כמו שמפציצים את אזרחי עזה ועושים טוב לתעמולה של החמאס במקום לשלוח את בחורינו המצוינים לזחול לבונקרים עם סכין בין השיניים ולחסל את החמאסניקים עצמם.

אבל ישראל איננה מדינה מתוקנת אלא מדינה שמתנהלת בשיטת המאפייה, בעיקר מעבר לקו הירוק אבל ההבדל איננו חד כפי שחלקינו היו רוצים להאמין. להתנהל בשיטת המאפייה אומר שלמדינה תמיד יש משהו עליך, ואם תעצבן אותה, או שסתם יהיה לה אינטרס כזה או אחר לדפוק אותך, היא תעשה בזה שימוש.

היה לי קצין בצבא. כולנו אהבנו אותו כי הוא היה זרקן. כשהוא היה תורן, היינו מסתלבטים במשרד, ולעמדות הוא היה שולח אותנו רק כשהיו מודיעים לו שמגיעה ביקורת. כשהביקורת הייתה עוזבת, הוא היה קורא לנו להמשיך להסתלבט במשרד. יום אחד, אחרי הביקורת, חזרתי למשרד וראיתי שמישהו חסר. הקצין השאיר אותו בפטרול. "מה קרה", שאלתי, "נהיית מנייק?" הוא הסתכל עלי ואמר: "אתה מסתלבט במשרד במקום לפטרל, וקורא לי מנייק?" אז הבנתי. לא חשוב מה נותנים לך, חשוב מה לא יכולים לקחת ממך. אני מעדיף לפטרל שמאל-ימין-שמאל מאשר להיות תלוי בגחמות של מישהו. זה ההבדל בין משטר זכויות למשטר פריבילגיות, בין דמוקרטיה לעריצות, נוחה ככל שתהיה.

מה שהתגבש בישראל היא מערכת מסובכת של חוקים מאוד נאורים, ותת אכיפה מטורפת. החוקים הם הצהרתיים, שכבת צבע נוצצת כלפי חוץ, ואינם משקפים את הפרקטיקה של אף אחד. אז ככה אתה חי, עושה פרטץ' כמו שכולם עושים, עד שאתה דורך על הבוהן של האיש הלא נכון, ואז אתה מוצא את עצמך נאשם במשהו שאולי באמת עשית, אבל לא בגלל זה תוקעים אותך. וזה נכון לא רק לאנסים, פוגרומצ'יקים ולוקחי שוחד. זה נכון גם לבעל בית הקפה שלא ישקיע עשרות אלפי שקלים במערכת כיבוי שריפות רק משום שבא לו להזמין מישהו שינגן שם בגיטרה (דבר שיהפוך אותו ל"מועדון הופעות" ויטיל עליו דרישות זהות לאלו של ה"בארבי"). וזה יהיה בסדר גמור, כולם יידעו מזה ולא יעשו עניין כי זה באמת טיפשי שגיטרה תהפוך את המקום למשהו אחר, עד שהוא יבצע את הפשע הבלתי נסלח של "לבוא לא טוב לשוטר", ואז, פתאום, ייזכרו, יסגרו לו ת'עסק ויתחסדו בדיבורים על "בטיחות". מי יכול להיות נגד בטיחות?

ישראל איננה מדינה מתוקנת גם כי פינויי המאחזים עובדים באותה שיטה. מטפחים אותם, הורסים אותם כשזה משרת מישהו, ואז נותנים להם לקום מחדש. הפינויים הם הצגה, עצם שהממשלה זורקת מפעם לפעם כדי לרצות את האמריקאים, על גבם של אנשים שבת'כלס חיים שם ברשותה, סיועה ושליחותה של אותה הממשלה שמפנה אותם. האם מישהו באמת מאמין שהמדינה רוצה לפנות את המאחזים ולא מצליחה? תעשו לי טובה.

בקרקס הזה, כולם משתתפים וכולם נהנים ממנו. לא רק שהממשלה והמרכז הפוליטי מצליחים למכור את עצמם כקורבן ללחצי השמאל וארה"ב למצביעיה מימין, וכקורבן לאלימות המתנחלים למצביעים משמאל וכך לבסס את הקונסנזוס בשיטת "הפרד ומשול", גם הקצוות הפוליטיים עפים על הסיפור. תלמידי הרב גינזבורג הם תנועה פוליטית, יש להם אידיאולוגיה טוטאלית (בערך כמו של החמאס) שהם מעוניינים לקדם. הסיפור הזה טוב להם, הוא מועיל להם, הוא מארגן אותם ומציג אותם כקדושים מעונים. בלי הצגת החתול ועכבר של פינויי המאחזים, הם היו נשארים רב מטורלל וקומץ תלמידיו.

גם השמאל עף על הסיפור. בשבילו, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים היא גורם מארגן, מגייס ומניע. שימו לב כמה מארגוני השמאל הבולטים בעשור האחרון חיים על הגנה על פלסטינים מפני אלימות מתנחלים. בלי זה, בספק אם השמאל כפי שאנחנו מכירים אותו היה קיים.

אני לא מזלזל במה שארגוני השמאל עושים, אבל יש גם תמונה גדולה יותר. השמאל הרדיקלי, הימין הרדיקלי והמרכז הפוליטי (שמופרע לא פחות מכל הנ"ל) מאכילים אחד את השני, נשענים זה על זה, מאפשרים אחד את קיומו של האחר ובעיקר, משרתים את הקונסנזוס. הוא לא היה מסתדר בלעדיהם. כולם ביחד, בשורה התחתונה ועל גבם של הפלסטינים, מתחזקים מערכת פוליטית מעוותת, מאובנת, לא רלוונטית, שאף אחד ממרכיביה לא מספק שום מוצא ושום תקווה. במקרה הטוב, רק צודק קצת יותר מחלקים אחרים.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא לברוח עם הקרקס הנודד.

אם יש סיבה טובה באמת לסיים את הסכסוך הישראלי פלסטיני, זה כנראה כדי לפטור אותנו ממראות כמו שנראו במוקטעה אתמול. החלק המעניין היה הנסיעה לשם. מגבעת התחמושת, ממש על צדו המערבי של הקו הירוק, ועד לב רמאללה זה רצף עירוני אחד, בערך כמו לנסוע מתל אביב לפתח תקווה. הסימנים היחידים לזה שאנחנו כבר לא בירושלים, טוטו, זה מחסום, שלטי חנויות בערבית בלבד במקום השלטים בערבית ובעברית כמו בשכונות הפלסטיניות של מזרח העיר וקלצ'ניקובים במקום M-16 על הז'נדרמים. מבוא נהדר לפער בין מציאות בשטח למציאות של לובשי חליפות שרכונים על מפות.

ספי רכלבסקי כבר כתב מאמר קולע על הכשל היסודי של "הלא ימין". החלק הממוסד יותר בו אפילו לא מנסה להיות אלטרנטיבה פוליטית. יותר ויותר הוא ממצב את עצמו בתור איזה פורום מומחים שמחלק לממשלה עצות שהיא ממש לא רוצה לקבל. "ביבי לא הסכים להיפגש איתנו", אמר ראש השב"כ בדימוס דני יתום, "אבל אבו מאזן הסכים".

מאז התרסקות הסכמי אוסלו, זאת סוג של מכת טבע מחזורית. באים כמה אח"מים מהאולד בוייז קלאב: בדימוסים, לשעברים, במיל'ים ואוליגרכים עם כוונות טובות, מוצאים כמה אפראצ'יקים של אש"ף מהדור של תוניס על תקן פרטנרים, עושים איזה אירוע חגיגי שבו כולם חותמים על טיוטת הסכם ואז רצים לממשלת ישראל כדי להגיד לה, שוב, שזה אפשרי וצריך רק לקשקש חתימה כאן, כאן וכאן והכול יהיה בסדר. לפעמים זה גם מלווה בקמפיין פרסומי. אבל אף פעם לא בעבודת שטח אמיתית.

סירבתי להתרשם מזה גם בפעם הראשונה. אם ביילין, ממציא השיטה, היה מניח את גביע השמפניה, מוריד את העניבה ושם את התחת שלו על מטוס מז'נבה לירושלים, עושה את האירוע שלו בכיכר ציון או בבנייני האומה, אולי הייתי מתרשם קצת.

אבל הפגישה במוקטעה הייתה צל חיוור אפילו של הנ"ל והאירוע היה רחוק מלהיות חגיגי. אם יש אמת בסיפורים על הניואנסים השונים במסורת הכנסת האורחים הערבית, אז זאת לא הייתה הכנסת אורחים מהסוג שבו מבשלים בשבילך קפה חדש ומגישים בפינג'אנים קטנים, אלא מהסוג שבו משקים אותך ב"סעדה" שעל הגחלים, מכוס גדולה. הכנסת אורחים של לצאת ידי חובה, לזכר הימים ההם.

הפלסטינים, עושה רושם, כבר לא שם. קטונתי מלספק פרשנות ראויה על המהלכים הפוליטיים הפנימיים שלהם אבל תודעתית, לפחות, הם במקום אחר. הצבע הבולט בתזמורת הפלסטינית הוא כבר לא ההתקרבנות הפרנואידית בסגנון ערפאת, לא ההסתקבקות על תקן ערבי מחמד עם בכירים ישראלים סטייל ג'יבריל רג'וב של ימי אוסלו העליזים, מתי שהישראלים כינו אותו "גבריאל רגב", ואפילו לא המאצ'יזמו המתלהם והמגוחך של החמאסניקים. כל זה עוד שם, ברקע, אבל הקול המרכזי שעולה מזכיר יותר ויותר את התנועה הציונית של תקופת "המדינה בדרך".

הם כבר הפסיקו לחכות לישראל, הם מתעסקים בעצמם. ישראל, לעומת זאת, לא רק שלא השכילה להניח מאחוריה את אתוס המדינה בדרך לטובת אתוס של מדינה ריבונית קיימת ומבוססת, אלא נסוגה אחורה מהמדינה בדרך לשטעטל ולגטו. בזמן שהפלסטינים משלימים את הפיכתם מאוסף מקרי למדי של שבטים וחמולות לישות פוליטית, היהודים מתפרקים מישות פוליטית לאסופה של קהילות שמה שמגדיר אותן זה דת או הימנעות מדת.

הטענה שנשמעת נגד הימין, לפיה אין לו מדיניות אלא רק ערימה של תחושות בטן עממיות היא נכונה. אבל הצד השני של המטבע הוא הלא-ימין, שכל מה שיש לו זה מדיניות. זוהי פוליטיקת טפטוף שמאמינה שאם רק יעשו שלום אי שם למעלה, ברמת המנהיגים, הוא יטפטף מטה גם לציבור. לא לחינם הכינוי מושאל מ"כלכלת הטפטוף". דור אוסלו הישראלי הוא גם הדור שהביא את הכלכלה הכושלת הזאת לארץ, וה"שלום" שלו הוא "פאקס-מק'דונלדס", האמונה שהצמיחה הכלכלית שאמורה "לטפטף" מטה ולהועיל גם לעניים, גם תוציא להם את החשק להרוג אחד את השני.

אני חושב שההנשמה המלאכותית הזאת, המחזור החוזר והנשנה של פתרונות פוליטיים ישנים שכבר לא תואמים את המציאות, היא לא בריאה. אני חושב שזוהי תגובה פסיכולוגית. אם לא יהיה לנו פיתרון מוכן בכיס, אנחנו נצטרף פשוט להתייאש. אבל לפעמים, ייאוש זה בריא. כשאתה מיואש מהיאחזות במוכר, אתה לפחות מוכן נפשית למשהו חדש, גם אם אין לך מושג מה.

אני חושב על הרצל. לא על הרצל הפלקטי שהונחל לנו ע"י המדינה כלוגו גנרי של "ציונות", זה שמדפיסים על חולצות של "אם תרצו", אלא על ההוא שיושב לבד בבית קפה בווינה בפרק הפתיחה של "אלטנוילנד". הוא מסתכל לצד אחד ורואה את היהודים ה"מתקדמים", מתוחכמים וציניים, חושבים את עצמם אנשי העולם הגדול, סוג של היפסטרים נוסח תחילת המאה העשרים, ונגעל מהם. מסתכל לצד השני ורואה יהודים מנוונים שמתבשלים במיץ של עצמם ומעלים קורי עכביש בשטעטל ונגעל מהם גם כן. אחר כך, בייאושו, יעלה על אנייה ויפליג למציאות עתידנית. אחרי מאה וקצת שנים, המציאות שהוא דמיין תספיק לעבור לשלב המימוש רק כדי לעשות מעגל שלם ולחזור בדיוק לאותה הנקודה.

ובעניין אחר…

הסאטיריקן האמריקאי סטיבן קולבר טבע את מונח ה"אמיתנות" (על משקל "בריאתנות"). זוהי תפיסת המציאות לא כפי שהיא באמת אלא כפי שהיא צריכה או אמורה להיות לאור האידיאולוגיה. הימין בארץ – חקיין ידוע של כל דבר שמגיע מהימין בארה"ב – אלוף באמיתנות, ולאחרונה ראינו הפגנה אחת מני רבות: פעילי ימין הדביקו ברחבי גוש דן שלטי הכוונה מזויפים כגון "לחתונה של יעלי ומוחמד" או "לחתונה של באסמה ויוסי". חתונות כאלו הן נדירות, ורחוקות מאוד מלהתקבל בזרועות פתוחות גם במחוזות החילוניים ביותר של הציבור היהודי. לכן גם אין בנמצא שלטים אמיתיים כגון אלו.

אבל במציאות כפי שהיא צריכה להיות שבמוחם הקודח של אנשי הימין, לא רק שמדובר במכת מדינה שנעשתה מקובלת ומובנת מאליה עבור כולם חוץ מיהודים אמיתיים שכמותם, מדובר גם בעניין ש"השמאלנים" מקדמים כדי… ובכן, כדי להשמיד את העם היהודי. ממתי הם עושים משהו מסיבה אחרת?

עבור שמאלנים, חתונה זה בעיקר עניין פרטי שבין בני הזוג ולכן גם אף אחד לא ייכנס לזולתו לתחתונים ויתעסק בלהטיף למישהו עם מי להתחתן ועם מי לא. אבל בעולם האמיתנות, "השמאל" הוא תמונת ראי של הימין. אם הימין שונא ערבים – השמאל אמור לאהוב ערבים. אם הימין מתנגד להבאת עובדים זרים ופליטים – השמאל אמור לרצות להביא כמה שיותר מהם וכמובן, אם הימין מתעסק ב"מניעת התבוללות" אז ברור שהשמאל אמור להתעסק ב"עידוד התבוללות".

אז חסרונם של שלטים כאלו במציאות האמיתית פשוט לא הסתדר עם המציאות כפי שהיא צריכה להיות, והדיסונאנס נפתר בפשטות: הם תלו שלטים כאלו. עצם זה שהם תלויים מוכיח ש"מדובר במציאות כואבת", וסביר להניח שזה בכלל קמפיין של שמאלנים.

מה שעושה את העניין ליותר משעשע, או נוגע ללב, זה שכמה שמאלנים ראו שלט אחד, חשבו שזה מאוד חמוד שבמציאות של ישראל 2011 ערביה ויהודי יכולים להתחתן ולשים שלט הכוונה, כאילו שאנחנו במדינה נורמאלית, והפיצו את העניין ברשתות חברתיות. אמנם לשמאל המקומי יש מסורת ארוכה מאוד של ריקוד לפי החליל של הימין, פעם אחר פעם הוא נופל לספינים שלהם, אבל רבאק. איפה אתם חיים? זה שהשלטים הודבקו ע"י פעילי ימין זה ניחוש מושכל שלי, כמובן. אם במקרה שמאלנים עשו זאת, אז האמור במשפט הקודם נכון אפילו יותר.

מינהלי: ביום רביעי הבא יתקיים באוניברסיטת ת"א פאנל של בלוגרים פוליטיים על "תג מחיר", בניסיון להעמיק קצת בהבנת התופעה וההקשר הרחב שלה, ולא להסתפק רק באזכורים הספוראדיים שלה בתקשורת. ידברו שם איתמר שאלתיאל, יוסי גורביץ ואנוכי. בואו בהמוניכם.

את הכנס יזמה תנועת "קוממיות", זאת שעומדת במידה רבה מאחורי מכתבי הרבנים למיניהם וההפגנות בעד שימור הוואגינה של בנות ישראל כרכושם הקולקטיבי והבלעדי של הגברים היהודים. בין ראשיה נמצא אנשים כמו הרב דב ליאור, ממנהיגי ארגון הטרור "המחתרת היהודית" וזה ששכנע את אחד הטרוריסטים, מנחם לבני (כפי שסיפר בעצמו), לפוצץ אוטובוסים מלאים באזרחים. לפי השמועות, הוא היה בין אלו שהוציאו פאתווה על יצחק רבין והוא גם גורס שהשהיד ברוך גולדשטיין "קדוש כמו קדושי השואה". כזכור, הוא גם האינדורסר הראשי של "תורת המלך", הספר שמתיר שחיטת תינוקות, אבל רק בתנאי שהם "מוחזקים לגדול רשעים כמו הוריהם". מבצעי הטבח באיתמר לא לבד. בקיצור, ארגון שאם הרבנים שעומדים בראשו היו שייחים מוסלמים, הם היו גורמים לפלגים מסוימים בחמאס לזוז באי נוחות. אבל לא לעיריית רמלה, לא לראשי ערים מעורבות אחרות, לא לגלריה שלמה של ח"כים (כולל בן סימון מהאבודה) ואנשי ציבור אחרים.

לא פלא שתושבי רמלה היהודים עוזבים. כשהעירייה מתייחסת לחמישית מאוכלוסייתה כאויב, מפלה אותו, מזניחה אותו ומתעמרת בו, מה שמתקבל זה גטו מלא בפשיעה בלב העיר. הרמלאים אפילו קוראים לו "הגטו". קשה לצפות לתוצאה אחרת, ואף אחד לא רוצה לגור ליד דבר כזה. אחד מיעדי ההגירה המרכזיים, אגב, הן ההתנחלויות. וגם זה לא מפתיע, שכן הפרוטה אינה מצויה בכיסם של תושבי רמלה, ההתנחלויות מסובסדות לעילא ולעילא ואם להאמין לפרופגנדה של מועצת יש"ע, מדובר בלא פחות מגן עדן עלי אדמות. אה, כמעט שכחנו. שם, אפשר גם לחיות בלי שכנים ערבים.

אז תראו איזה מעגל היזון חוזר אלגנטי: האפליה נגד ערבים מדרדרת את מצבה של העיר וגורמת לתושביה היהודים לעקור לשומרון. עקב כך, יחס הערבים באוכלוסיה גדל ואיתו המתח בין הקבוצות. ואז יורדים מגבעות השומרון רבנים, שבעצמם גרים בישובים מבוססים עם וועדות קבלה ובלי שכנים ערבים כדי "לעזור" לנשארים לפתור את הבעיה באמצעות… עוד אפליה נגד ערבים. וחוזר חלילה.

היות שזה בערך השלב שבו איזה טוקבקיסט מטומטם מתחיל לתקתק שאם היו ליפה נפש מדושן שכמותי שכנים ערבים אי פעם, לא הייתי כותב את כל הנ"ל, זה המקום לציין שהעברתי עשרים שנה בשכונת תפר, שבמשך חמש שנים הייתה לי שכונה ערבית שלמה מצדו השני של הרחוב ובמשך שלוש שנים, מעונות מלאים בסטודנטים ערבים במרחק כמה בלוקים. אז תעזוב אותי באימא'שך.

מה שקורה ברמלה ובערים מעורבות אחרות קרה בקנה מידה גדול יותר בירושלים. בכלל, מי שמבין את ירושלים מבין את הארץ. ייהוד ירושלים הוא אחד הפרויקטים הגדולים וזוללי המשאבים ביותר של מדינת ישראל. במשך מעל ארבעים שנה, המדינה ניסתה להנדס בה רוב יהודי של 80%, והצליחה בחוכמתה כי רבה להוריד אותו מ-70% ל-60% (מספרים מעוגלים).

הסיפור ידוע: ישראל הוסיפה ערבים לעיר כשעקב תיאבון לקרקעות שילשה את שטחה וסיפחה לתוך השטח המוניציפאלי 28 כפרים, ופעם נוספת כשעודדה הגירת פלסטינים מחברון אליה. הרי מישהו צריך לבנות את כל השכונות שתקעו בין הכפרים הנ"ל ומילאו ביהודים כדי, ובכן, לשמור על הרוב היהודי. אידיוטי? רק התחלנו. אחרי שעשתה כל זאת (ובזמן שדאגה לדרדר את העיר, ובמיוחד את השכונות הערביות שבה, רק כדי להיות בטוחים שהכול יתחרבש כמו שצריך), הממשלה החליטה שהיא רוצה ליישב גם את יהודה ושומרון. אז היא הקיפה את ירושלים בערי לוויין: מעלה אדומים, בית"ר עלית, מודיעין ושלל ישובים קטנים, אטרקטיביים ומסובסדים "20 דקות מירושלים", ותושבי העיר ברחו לשם.

כמובן שזה לא רק הסיפור של ירושלים, רמלה וערים מעורבות אחרות, אלא הטרגדיה, או שמא הפארסה של מדינת ישראל בכלל. המדינה רוצה טריטוריה גדולה ומיושבת ביהודים, אבל פשוט אין לה מספיק יהודים ויש לה יותר מדי ערבים. ברגע שהיא מנסה למתוח את האוכלוסייה היהודית שלה על מקסימום טריטוריה, היא נעשית דלילה יותר ואז, בכל מני מקומות, אחוז הערבים  נעשה גבוה מדי לטעמה.

עכשיו, אפשר היה להגיד שמדובר כאן בחשבון פשוט: יש לך X יהודים, Y ערבים ו-Z שטח. אם המדינה רוצה יחס של 80%-20% בין יהודים לערבים, אין לה עוד כמה מיליוני יהודים במחסן ואת הערבים אי אפשר פשוט להעלים, נשאר רק לצמצם את השטח. אבל את זה אפשר להגיד, כמובן, רק אם מתקיימים שני תנאים: אתם מסתכלים על בני אדם כעל מספרים, אבל לפחות חושבים שערבי אחד=יהודי אחד. בערך כמו שהצרפתים החשיבו יהודים פעם. כיחידים – הכול, כאומה – כלום. הרבנים הפונדמנטליסטים, וזאת הסיבה לחיבוק החם שהם מקבלים מהממסד, מצאו את המוצא מהדילמה המתמטית האכזרית הזאת: אם המספרים לא מסתדרים, בואו פשוט לא נספור את הערבים, ואז הם כן יסתדרו.

את הכשל המבני הזה צריך להבין. הפונדמנטליסטים מבינים אותו היטב וגם הפוליטיקאים מהימין, או סביר יותר להניח, מי שעומדים מאחוריהם, מבינים אותו היטב. אבל איתנו, הציבור, עובדים בשיטת הסלאמי. הרי לא יבלבלו ת'מוח של האזרח הקטן בשאלות עקרוניות על דמותה ודרכה של המדינה. לכל דבר גדול יש ביטוי בקטן. למדינת ישראל יש בעיה עם תושביה הערבים? גם לעיר יש, ולתושב העיר יש בעיה עם השכן הערבי. אז בוא נדבר על השכן, אח"כ על העיר ובסוף על המדינה כולה.

אבל דבר נוסף שצריך להבין הוא שהם גם האנשים שיוצרים את הבעיה. שום דבר, אף פעם, לא הפריע ולא מנע ממדינת ישראל להשוות את זכויותיהם של האזרחים הערבים לאלו של היהודים. אם לא מתוך עיקרון, אז לפחות מתוך פרגמטיזם פשוט. זה לא היה מעלים את הקונפליקט הלאומי, אבל זה היה מוריד את המתח. האפליה היומיומית לא הייתה מיתרגמת ללאומנות ומשם לפונדמנטליזם, הפשיעה לא הייתה נהנית מהילת בולשיט רומנטית של מאבק בכובש הציוני או לחילופין, הגנה על בנות ישראל מפני הטרדות. לא יודע לאן זה היה מוביל, אבל המצב היה יותר טוב וכנראה גם יותר פתיר.

רוב אזרחי ישראל היהודים, לפחות אלו בגיל 25 ומעלה (הצעירים כבר ירדו מזה במופגן) יטענו בלהט שהם בעד. ודאי שלא צריכה להיות אפליה, ודאי שהמדינה צריכה להשקיע הרבה יותר באזרחיה הערבים. אבל זה לא קורה, ואני לא קונה לרגע אחד את ההסבר לפיו המדינה לא מצליחה. זה טריק קבוע של ממשלות ישראל לטעון שאין ביכולתן לעשות את מה שבעצם הן לא רוצות לעשות. צריך פשוט להגיד את האמת: אחרי אלפיים שנות גלות בהן הגויים דפקו אותנו, אנחנו פשוט לא נרגיש את ה"קוממיות" אם לא נדפוק את הגויים בחזרה. אחרי כל המילים היפות, נכון לעכשיו, הדבר היחיד שעושה את המדינה הזאת ל"יהודית" זה התעמרות בכל מי שלא יהודי ואנחנו נשמח מאוד לאבד עין, אם רק הערבים יאבדו שתיים.

הוא כבר הספיק לעורר גל של אלימות כלפי ערבים בצפת, שכלל ירי באוויר בנשק חם והצתת מכוניות. אחרי הטבח באיתמר הוא הכשיר את הפוגרומים המכונים "תג מחיר" בספרו, תוך "שיעור תורה", שאישיות ביטחונית ביקשה ממנו להביע התנגדות לעניין והוא סירב. שימו לב לכסת"ח: הוא אמר שאין ביכולתו למנוע זאת. אלו שטויות. ראשית, יש ביכולתו. אף אחד לא מונע ממנו ללבוש שק, לפזר אפר על ראשו ולהכריז על תענית עד שחילול השם הזה לא ייפסק.

או לפחות, להכריז בפשטות שהוא מתנגד לזה. זה באמת לא היה עוצר את הפוגרומים, אבל מישהו שמתנגד להם באמת היה מכריז על כך ומשלם את המחיר ברייטינג. וכאן קבור הכלב, יודע צדיק נפש בהמתו ולא יעיז לצאת נגד נטיות צאן מרעיתו. הציבור הדתי לא הולך כעיוור אחרי הרבנים, וכמו הפוליטיקאים החילונים, גם הם מקיימים דיאלוג עם הציבור שלהם ודואגים לתדמיתם בסקרים. כמו אצל הפוליטיקאים החילונים, אין בהם כמעט איש בעל שיעור קומה מספיק כדי להגיד דברים שלא יישאו חן בעיני תומכיהם. המכנה המשותף הנמוך ביותר הוא תמיד שם המשחק והמנצח הוא זה שמצליח להוריד אותו עוד יותר.

ומדובר בפוליטיקאי. שכן במזרח התיכון ובישראל אנחנו חיים. הדת לא מופרדת כאן לא מהמדינה ולא מהפוליטיקה. המקום היחיד בו יש הפרדה כזאת, מסתבר, זה בתקשורת החילונית. הידיעה ב-YNET על כך שאליהו דורש להקריב את קורבן הפסח בהר הבית כבר בפסח הקרוב מצאה את דרכה למדור "יהדות" ולא למדור "פוליטי-מדיני" אליו היא שייכת, כאילו היה מדובר במתכון לקניידלעך ולא במהלך פוליטי בוטה ומסוכן.

בפורום שיאפשר לו להיתמם ולטעון שבסך הכול ב"שיעור תורה" וב"דיון הלכתי" מדובר (כמו שעשו  עם "תורת המלך"), אמר אליהו כמה דברים: הראשון, שהקרבת הקורבנות אפשרית ונחוצה גם לפני שבית המקדש יוקם והמתחם יטוהר באמצעות אפר של פרה אדומה (שלא קיימת, אם כי פונדמנטליסטים נוצרים מנסים להנדס גנטית פרה כזאת, כדי שהיהודים יקימו את המקדש ויגרמו בזה למלחמת גוג ומגוג. עושה רושם שאליהו מתכוון לחסוך להם את הטרחה).

כלומר: פעם חשבו שהקרבת הקורבנות תחודש רק לכשיבוא המשיח. אחר כך, הדתיות הלאומנית הפכה את הסדר וגרסה שלכשייבנה המקדש ותחודש עבודת הקורבנות, יבוא המשיח. איך? ובכן, תשאלו את יהודה עציון, האיש שרצה לפוצץ את המסגדים על ההר. ברור להם שזה יגרום למלחמה שתעמיד בסכנה את עצם קיומם של היהודים כאן. החבר הדמיוני לא יוכל לעמוד מנגד וייאלץ להתערב ולהציל את עמו. אתם יודעים, בדיוק כמו שהוא עשה בשואה. ועכשיו אליהו לקח את זה צעד קדימה. לא צריך לפוצץ כלום, רק ליישם את "חופש הדת". זה נחמד מאוד, אבל עם חופש הדת אפשר להתחיל בלהניח לנשים לשאת ספר תורה בכותל – דבר שאינו אסור לפי ההלכה האורתודוכסית אגב. ומי שדורש את הזכות להקריב חיות על הר הבית, שיחשוב איך הוא היה מגיב לדרישה של מוסלמים להתפלל באל-בוראק לפני שהוא רץ לפוצץ את הסטטוס קוו.

דבר שני: אליהו אמר במפורש שמי שישתמט מהחובה לעלות על הר הבית בפסח הקרוב ולשחוט שם כבש, מסתכן ב"כרת". כלומר – בזה שהחבר הדמיוני פשוט יהרוג אותו. עבור אנשים שמאמינים, למשל, בזה שחקירות על שחיתות הם עונש שמימי על ההתנתקות, אני מנחש שהאיום מוחשי למדי.

דבר שלישי: אליהו נוקט כאן בעמדת אי התחשבות במציאות. הכינוי שלי לאלוהים – "החבר הדמיוני" איננו מקרי. הישות הזאת קיימת בפועל ושוכנת בדמיון האנושי. הדמיון והמציאות מקיימים דיאלוג מתמיד אצל כולנו אך תוצאות הדיאלוג שונות אצל כל אחד. גישה חילונית קלאסית היא למקם את ה"אמת" במציאות הקונקרטית ואילו הגישה הדתית ממקמת אותה ב"עולם הרוח" שאינו אלא עולם הדמיון, ההפשטה ותת המודע האנושי שאינם כפופים לאילוצי זמן ומרחב.

המסורת היהודית בגולה אף פעם לא יכלה להתנתק באמת מגבולות המציאות. המציאות הייתה קשה מדי והם התנגשו בה על כרחם. זה חייב אותם לנקוט בפרשנות תורנית שלא תגרום, למשל, לאובדן ההגנה מצד המלך ולטבח הקהילה. העצמאות היהודית הרחיקה את גדרות המציאות במידה שמאפשרת, למי שרוצה, להתעלם מהן. כך התבססה תפיסה שמקדשת את ההתעלמות מהמציאות, לפיה אנחנו נעשה את הדבר הנכון והכול פשוט יסתדר על הצד הטוב ביותר. אין צורך לשקול את תוצאות מעשינו.

זוהי בשום אופן לא גישה מקובלת ביהדות, עדיין. הרב הראשי לישראל, שלמה עמאר, עקץ לאחרונה את אליהו בעקיפין כשביטל את האמונה בכוחות על טבעיים של רבנים. לדבריו: "אין דבר כזה. אם אדם יגיד שהוא עולה ברגל לירח – זה בלתי אפשרי, זה לא צריך לבדוק". זוהי עקיצה לאליהו שכן השיחה נסובה על הרב ניר בן-ארצי, שרלטן שנחשב למעין נביא בעל כוחות על טבעיים, והוא אחד מבני טיפוחיו של שמואל אליהו, שהצהיר בעבר על אמונתו בכוחות הכישוף שלו.

ענייני כישוף וכוחות על טבעיים הם נדבך חשוב בקמפיין הפוליטי של שמואל אליהו. לא כוחות שלו, כמובן, שכן הוא עוד לא מרגיש בטוח מספיק לייחס כאלו לעצמו. אבל לאביו, מרדכי אליו, כן. צריך להבין שאליהו ג'וניר עצמו הוא לא סמכות תורנית מי יודע מה. הוא רב אחד מני רבים והערך המוסף היחיד שהוא יכול לייחס לעצמו הוא היותו בנו של אביו, מהרבנים החשובים, הפופולאריים והמזיקים ביותר של הציונות הדתית.

לכן, בשנה האחרונה, מאז מותו, מתנהל פולחן אישיות, אולי חסר תקדים, של מרדכי אליהו המנוח, כשניפוח הפרסטיז'ה של אליהו הבן היא מטרה מרכזית בו. הוא לא רק אביו של שמואל שלנו, אלא "אביהם של ישראל", כשם סדרת ספרים על פועלו שמרובים בה סיפורי הניסים והכשפים. בימים אלו ממש, אמורה להיכנס בהליך מזורז תוכנית לימודים לבתי הספר הדתיים (וכנראה גם החילוניים) על "מורשתו" של אליהו האב, כולל "מרכזיות ארץ ישראל" שאינה אלא הטפה פוליטית בוטה מהסוג שאסור בבתי ספר חילוניים ומובן מאליו בבתי ספר דתיים. ועכשיו, הגיע גם הקומיקס על עלילות הרב המת. טרנד שצובר פופולאריות כשלעצמו. גם על כהנא יצא אחד לא מזמן, למשל. פונדמנטליזם לתינוקות של בית רבן.

נדבך מרכזי נוסף בקמפיין הפוליטי של שמואל אליהו הוא זה שמוכר לנו מהמופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני הזכור לטוב, ושל החקיין הנוכחי שלו, ראאד סלאח. השיטה: זריקת גפרורים על חבית הנפץ של הר הבית בתקווה למנף את המשבר שייווצר לכוח פוליטי. יש כאן שיתוף פעולה של מטורללים משני הצדדים, תמיד היה, ממאורעות 1929 שסימנו את מעבר הסכסוך לפסים אלימים במובהק ועד לעלייתו של שרון להר הבית, שסימנה את קבורתו של הניסיון לפתור אותו בדרכי שלום. הפונדמנטליסטים היהודים והמוסלמים זקוקים זה לזה. כל אחד מהם סומך על תגובתו של האחר לפרובוקציה. כשהאחד מתחזק, השני מתחזק בעקבותיו. לפי השמועות, שמואל אליהו גם רואה את עצמו מועמד לתפקיד המופתי… סליחה, הרב הראשי של ירושלים ואז בכלל יהיה שמח.

אבל התוצאה הצפויה של קריאתו של אליהו אינה מלחמת גוג ומגוג. יחסית לאדם שמטיף להתעלמות מאילוצי המציאות, הוא כנראה מבין אותם היטב. מה שהוא בעצם עושה זה לדחוק את המדינה, שתיאלץ למנוע את השטות הזאת, לפינה שבה היא תצטייר כמונעת מיהודים את הפולחן הדתי, וכך מציג אותה כשלטון זר שעומד בשורה אחת עם היוונים והרומאים. זוהי, בעצם, דה-לגיטימציה למדינת ישראל.

הסיפור של הקמת מחלקת לחימה בדחליל החדש, "דה-לגיטימציה" שמו, באמ"ן, הזכיר לי אפיזודה רלוונטית מהעבר הלא רחוק. גיבורי הפרשה הנוכחית הם האלוף אביב כוכבי, ראש אמ"ן ומקים המחלקה, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, שושואיסט צבאי בדימוס והיום מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים,  שיזם ודחף להקמתה, והשר לעניינים אסטרטגיים בכבודו ובעצמו, בוגי יעלון שמינה את קופרווסר לתפקידו זה לא מזמן.

בין 1995 ל-2005 פעל בצה"ל גוף בשם מלת"ם (מרכז לחקר תורת המערכה) שהוקם והובל ע"י שמעון נוה, קצין-אינטלקטואל אקסצנטרי ובעל אגו עם כמה אזורי זמן משלו. נוה הכניס לצה"ל מערכת מושגים סופר-אינטלקטואלית מופשטת ועמוסת מטאפורות בהשראת פילוסופים פוסט-מודרניסטים צרפתים. בסוף מבקר המדינה סגר את הקרקס מהסיבה הפשוטה שאף אחד, כולל הוא, לא הצליח להבין על מה לעזאזל הם מדברים, במיוחד כשהם אמרו מילים כמו "השתבללות". כישלון לבנון2 מיוחס במידה רבה לאסכולה הצבאית שהתעסקה בהשוואת דינאמיקת הקונפליקט לגבישים פרקטליים או מה שלא יהיה, ושכחה שצריך גם דברים כמו פקודות שאפשר להבין וימ"חים מלאים.

יעלון, קופרווסר וכוכבי נמנו עם מחנה תומכיו של נוה ואימצו לא רק את השפה שלו – המונח המוכר ביותר הוא "צריבת תודעה" – אלא משהו מתפיסת המציאות שלו. פוסט מודרניסטים צרפתים אמרנו? ובכן, בהשראתם נוה וחבורתו תופסים את המציאות בעיקר כפרשנות של התודעה האנושית (תיאורטית, בצדק. כל זמן שלא מגזימים). זה הוביל אותם למחשבה שהמלחמה מתנהלת לא בעולם הממשי אלא ב"תודעה". לכן, כדי לנצח, צריך לארגן מחדש את ה"תודעה" היהודית-ישראלית כך שלא יהיו לה ספיקות ב"צדקת דרכינו" וכך היא תגבר על ה"תודעה" הפלסטינית.

איך לעזאזל הם מגיעים מכאן לרעיון שהפלסטינים ישלימו עם חיים בבנטוסטאנים לנצח, נשגב מבינתי. בטח משהו שקשור ב"תודעה" שלהם. אבל זהו חלק מההקשר של הקמת המחלקה הזאת באמ"ן.

ועוד הרבה הרבה דברים אחרים. "תודעה" היא מילה אופנתית ביותר בחוגי הימין הניאו-שמרני הישראלי, ולא במקרה. בוגי יעלון הוא, אגב, שחקן מפתח שם. אני לא חושב שהוא בסך הכול הולך בטל במשרד ממשלתי פיקטיבי ועושה רושם שיש שם תיבת פנדורה שלמה שרק מחכה להיפתח. כשהעניין יתגבש לתמונה קוהרנטית, תהיו הראשונים לדעת.

2. ונהפוך הוא דלי צבע על הראש.

לאחרונה מסתובב באינטרנט סרטון תחת הכותרת: "תושבי שכונת תפר בירושלים פועלים להורדת הביטחון העצמי של הערבים בשכונה". כמה נערים מגיעים לביתו של צעיר ערבי, קוראים לו לצאת ומלבישים לו דלי מלא צבע על הראש. התוקפים הם אלו שצילמו והפיצו את הסרטון, כמקובל בקרב בני דמותם גלוחי הראש באירופה.

לא התקיפה הכי חמורה. אבל המציאות מורכבת מדברים כאלה. אין ספור התנכלויות ותקיפות שיוצרות מצב בלתי נסבל. לתקשורת זה מגיע רק כשזה נגמר ברצח, או כשבטעות נפגע איזה אזרח זר שיכול ללכלך עלינו בעולם (לעשות עלינו ד-ל-י-ג-י-ט-י-מ-צ-י-ה יענו).

אבל מה שמעניין זה הטקסט בסוף הסרטון (ההדגשה במקור):

ונהפוך הוא.

אשר ישלטו  היהודים

המה בשונאיהם.

ובכן, סחבק איש נוטר טינה ידוע וזוכר היתקלות קודמת בטקסט  (פסוק מהמגילה ) הנ"ל בהקשר הנ"ל. לא הייתי צריך ללכת רחוק שכן הציטוט לקוח ישירות ממאמר ב-"הקול היהודי – חדשות ליהודים שמחים", שאליו קישרתי בפוסט הקודם בבלוג זה. כמובן שהתוקפים לא קראו את המאמר וישר רצו להפוך דלי צבע על ראש של ערבי. מדובר במסר חזק ונפוץ שהוטמע בהם כבר מזמן, שזוהי משמעות "השלטון היהודי". לא עצמאות וחופש ליהודים, שלא על חשבונו של אף אחד אחר אם אפשר, אלא שליטה של יהודים על הגויים, ערבים במקרה שלנו.

אולי לא מדובר באנשים אינטליגנטיים במידה שתפגע בחיי החברה שלהם, אבל האינסטינקטים שלהם חדים. הם מעלים אל פני השטח, במוצהר ובגאווה, את אחד מזרמי העומק המכוערים של הלאומיות היהודית: הפנטזיה ההיא של האברך הנעבעך המוכה מהשטעטל, להיות הקוזאק.

זוהי גם הדרך היחידה להשיג מדינה יהודית בכל ארץ ישראל. לדאוג שהערבים יוגבלו ל"תחום המושב" שלהם, ומפעם לפעם לעשות להם איזה פוגרום, כדי "להוריד להם את הביטחון העצמי" (עוד ביטוי נפוץ בשיח הפונדמנטליסטי). שלא יבוא להם לראש איזה רעיון כאילו גם הם בני אדם ואזרחים, שמגיעים להם אותם דברים כמו ליהודים. וכמובן, זוהי גם ה"יהדות" של "המדינה היהודית" של היום. הרבה צורות של "צביון יהודי" המדינה יכלה לקבל. חלקן יפות וחלקן מכוערות. אבל נראה שהדבר ה"יהודי" היחיד במדינה שלנו הוא התעקשותה למרר את החיים לכל מי שאיננו יהודי.

3. עוד שני סיפורים ירושלמיים.

אפשר להתפתל כמה שרוצים. לדבר על חוק ותקנות, לטעון את הטענה המכוערת לפיה תושבי ירושלים הפלסטינים יכולים לקבל אזרחות ישראלית, אבל שום דבר לא יכול להצדיק את גירושו של אדם שנולד בירושלים, העביר בה את רוב שנותיו, ביקר בה פעמים רבות גם כשחי במדינה אחרת, מחזיק בה עסק משגשג ומהווה דמות מוכרת מדמויותיה של העיר.

מה פשע עשה מונזר פהמי? חי בארה"ב אי אילו שנים, ובכך איבד את הזכות לחיות בעיר הולדתו. פושטק יהודי שנסע לכמה שנים לעשות כסף בארה"ב, נכשל וזוחל חזרה עם זנב מקופל מתקבל כגיבור ומקבל זכויות דומות לאלו של עולה חדש. אבל בעל בעמיו נזרק מהעיר מפני שבירושלים, אם אתה ערבי אתה על תקן אורח זמני גם אם נולדת כאן.

באופן הזה ישראל נפטרת מהפלסטינים בירושלים אחד אחד, אבל ממש נעלבת כשמישהו אומר לה את זה.

ובעמוד המאמרים של "הארץ" טוען כתבן מטעם "המכון לאסטרטגיה ציונית" (עוד שחקן במשחק ה"תודעה" שעליו דובר לעיל) שבעקבות סקר לפיו כשליש מתושבי ירושלים הפלסטינים אמרו שהם מעדיפים להישאר אזרחי ישראל אחרי החלוקה הצפויה, שצריך להציע מעין "משאל עם" במזרח ירושלים. אם רוב הפלסטינים יעדיפו להישאר בישראל, טוען עדי ארבל, העיר תישאר מאוחדת בריבונות ישראל לנצח נצחים.

הרבה דברים אפשר להגיד על הרעיון הזה. נחסוך מכם את המובן מאליו למעט זה שצריך להיות מטומטם אמיתי כדי לחשוב שבמשאל כזה יותר ממחצית התושבים (שלכולם משפחות בשטחים, ובמיוחד בחברון) יבגדו בקונצנזוס הלאומי ויכשילו ריבונות פלסטינית במזרח העיר תמורת החיים הטובים בישראל, שכמה אפיזודות מהם מתוארות בעמוד זה. ונגיד רק שהרעיון האווילי הזה אומר משהו על רמתם של מכוני המחקר השבעים והמסובסדים עד לזרא של הימין.

שוב, הפנטזיה הימנית הזאת לפיה כל מה שהערבי צריך הוא שיזרקו לו כמה עצמות פה ושם.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומציע לו, ולכולם, לפזר מלח גס על הראש כדי להרחיק את שבלולי התודעה.