אבל לפעמים סיפור קטן כזה, אם רק מחטטים בו קצת, מוציא החוצה גייזר שלם של ג'ורה, וכזה הוא הסיפור שלנו. את תפקיד הנבל כאן משחק מי שחדי העין מביניכם אולי זיהו כפרצוף החדש על לוח המטרה של בלוג זה, מרכז שלם. ואפרופו לוחות מטרה, היות שמדובר בגוף שמוציא על קייטרינג לאירוע פנימי שגרתי יותר ממה שעבדכם הנאמן חייב להוצאה לפועל, אם אי פעם כל אזכור לקיומו יימחק מעל דפי הבלוג, חוץ מהערה לקונית לפיה מרכז שלם זה הדבר הכי טוב שקרה לעם היהודי מאז המצאת הקניידעלאך ואם משהו שכתבתי התפרש אחרת אני מתנצל בהכנעה, תדעו מה קרה.

באחת מפינות החמד של ירושלים, מתחם מוזיאון המדע הישן שבמושבה הגרמנית, יש גינה קהילתית. מתנדבים מעבירים שם פעילויות לתושבי השכונה ואורחים, ביניהם קשישים, ילדים, ניצולי שואה ופגועי נפש והמקום משמש כמרכז לחינוך אקולוגי שצמח מלמטה, כיוזמה אזרחית של תושבים ופעילים.

המוזיאון עצמו עובר דירה והתכנית הייתה להקים במקום מרכז אקולוגי עירוני שירכז את כל הנושא הסביבתי בירושלים. אך במקום זאת עומדים לתת את הנכס הנחשק למרכז שלם כדי שיקים עליו קולג' פרטי למדעי הרוח והחברה, שבו הם זוממים לגדל את הדור הבא של מנהיגי ישראל. במילים אחרות, זה יהיה מין בית חרושת לרונן שובלים קטנים. ילדי שמנת עם אבא עשיר שרוצים להיות פוליטיקאים כשיהיו גדולים, מעין רפובליקנים צעירים בגרסה מקומית.

במוחה הקודח של קבוצת ההשפעה הניאו-זיוניסט אין יזראל, "התודעה הלאומית", שאצלם זה משהו מקביל ל- The Force מ-"מלחמת הכוכבים", נשלטת ע"י הצד האפל שמורכב מעגולי משקפיים ששורצים בבתי קפה. אז מולם, יקום חבר של אבירי ג'דיי שדווקא אוהבים לשתות תה. חממה לפוליטיקאים ימניים צעירים במקום "מרכז קיימות". לאומנות מיסטית למחצה שמקודמת על ידי ברית לא קדושה של אוליגרכים, מעריצי כהנא בצעירותם ופוליטיקאים במקום יוזמה אזרחית שכולה כבוד לאדם, למקום ולחיים על כל היבטיהם ומורכבותם. מה זה אם לא ישראל 2011 בקליפת אגוז?

אולי שמתם לב שהארץ הזאת התמלאה לאחרונה בכל מני מכללות, מכונים, ומדרשות למיניהם שמתיימרים לגדל את הדור הבא של מנהיגי העם היהודי. זה מזכיר לי את ההערה של הקומיקאי הגדול ג'ורג' קארלין זצ"ל על "קייטנות מנהיגות" באמריקה: "הי, זאת לא הקייטנה שאליה היטלר הלך?" אפשר היה לשמוח על העניין המחודש, וההכרחי, במדעי הרוח והחברה, אבל כדאי לזכור שזהו עוד מהלך של הפרטה. הפקולטות האלו באוניברסיטה מיובשות ומקוצצות כדי שיהיה אפשר להחליפן במוסדות פרטיים שנשלטים ע"י הון פרטי ומגויסים לטובת האידיאולוגיה "הנכונה".

איכשהו, כל המוסדות האלו גם נשמעים בערך אותו דבר, וגם האנשים שמסתובבים בהם שייכים לאותו מילייה אידיאולוגי ניאו-שמרני. ייתכן, כמובן, שכל מה שיש כאן זאת "חפיפה אידיאולוגית מסוימת". אבל היות שאלו היו המילים בהם השתמש רונן שובל כדי לתאר את הקשר שבין "אם תרצו" ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" אחרי ששניהם יצאו בהתקפה דומה על מדעי החברה באקדמיה באותו שבוע ואז התברר שהוא ונאמבר-טו, ארז תדמור, גודלו ב"תכנית למנהיגות צעירה" של המכון, נעשיתי חשדן למדי בכל הנגוע לחפיפות אידיאולוגיות מסוימות. אבל קשה לדעת. להבדיל מהקרן החדשה לישראל, שעליה טפלו שהיא פועלת בדרכים בהן, כנראה, פועלים המאשימים עצמם, למרכז שלם ושאר ארגוני הימין אין רשימה זמינה לציבור של כל הפרויקטים בהם הם מעורבים ומקורות המימון באתרי האינטרנט שלהם.

מרכז שלם הצליח, במפתיע, לשמור על פרופיל ציבורי נמוך יחסית. יחסית למה? ובכן, יחסית לארגון די קיצוני, עם ארנק בלי תחתית, שמחווט באופן אינטימי ביותר עם פוליטיקאים בכירים מאוד ופמליותיהם, שהספונסרים שלו, אדלסון ולאודר, הם גם הספונסרים של ראש הממשלה, הבעלים של העיתון המודפס הנפוץ במדינה ושל ערוץ-10, אם למנות רק כמה סיבות לשים לב אליהם.

אני לא יודע אם יש פה משהו פלילי או בניגוד לכללי המנהל התקין. את זה, אני מקווה שמבקר המדינה יבדוק איזה פעם. אבל מה שבטוח זה שהסיפור הזה חייב להיות בחוץ, בתודעה הציבורית. לא יכול להיות שכל המערך האדיר הזה, שהיקפו עוד לא ברור, של קבוצת השפעה שמשתמשת בכסף אמריקאי גדול כדי לעצב את הפוליטיקה, התקשורת והאקדמיה בצלמה ובדמותה תצוף לדיון הציבורי רק בחתיכות קטנות פה ושם. צריך לחבר את הנקודות, להפסיק לממש זנב פה וחדק שם ולהסתכל על הפיל שמהדס לו באמצע חנות החרסינה.

ואולי כאן, בסיפור של מוזיאון המדע הישן והגינה הקהילתית הקטנה, מרכז שלם עלה על מוקש. נראה שהשתן עלה להם לראש עד כדי כך שהם איבדו אפילו כל מראית עין של בושה. היה אפשר לצפות שארגון שראשיו גרים בהתנחלויות ומעלים על נס את ארץ ישראל השלמה היו עושים את מה שהם מטיפים לו ומקימים את הקולג' שלהם בתלאובות אשתמוע ז'. ואם בכל זאת בירושלים, אז לפחות בסלע קיומנו פסגת זאב או לב העם היהודי הר חומה. אבל את זה, הם משאירים לפשוטי העם. המלכים הפילוסופים הרי אוהבים את החיים הטובים. הם רוצים דווקא את חתיכת הנדל"ן המפוארת שכל העולם ואחותו מזילים עליה ריר. זה קרוב לבית הטמפלרי היפה שבו שוכנים המשרדים שלהם ולמלון קינג דיוויד שבו הם אוהבים לקיים ישיבות. הרי לא נצפה מאנשים שכמותם להסתפק בסתם בניין איפה שהוא.

"תומכי הקולג'" מצוטטים כאומרים שזה בדיוק כמו המעבר המתוכנן של "בצלאל" למרכז העיר. ובכן, מי שזה לא יהיה שכתב את הקומוניקאט הזה, "בצלאל" הוא מוסד ציבורי, הוא קיים מאז 1906, נחשב לטוב בתחומו בארץ, יש לו שם בינלאומי והוא הכשיר דורות על דורות של סטודנטים.  הקולג' הפרטי של מרכז שלם עוד לא הכשיר סטודנט אחד וקיים, בינתיים, רק על הנייר. ולמרות זאת, אם המזימה תצליח, הקולג' יפעל הרבה לפני שתונח אבן הפינה לבניין בצלאל החדש במרכז העיר. יש רשימה ארוכה של מוסדות טובים לעיר הרבה יותר, שמגיע להם הרבה יותר לקבל את הנכס הציבורי הזה ו"מרכז הקיימות" עומד, כנראה, בראשם.

אז למה מרכז שלם עלה על מוקש? כי הפעם הוא הסתבך עם פעילי שימור ירושלמים, ועוד בשכונה שבשנים האחרונות מהווה יעד מועדף להתעללות תכנונית. כך שהאנשים שם לא רק מצולקי קרבות ומתורגלים, הם גם עצבניים. תקראו את התגובות של מרכז שלם, העירייה והממשלה בסוף הכתבה ב"הארץ" ותראו איך נראים נפיחות וזלזול בציבור שרק מחכים לתגובה הולמת.

זאת אמנם תקווה קלושה, אבל היות שהפעם לא מדובר בסתם איזה קבלן או כריש נדל"ן חמדן ששימן ראש עיר או מועמד בפריימריז אלא בחונטה הקרובה של ראש הממשלה עצמו, וחונטה שנוח לה להישאר מאחורי הקלעים, יש מקום לקוות שהמאבק ההוליוודי משהו הזה לא רק יציל את הפרויקטים היפים של הגינה הציבורית ומרכז הקיימות, אלא גם יגרור את כל הכנופיה מלשכותיהם המפוארות אל המקום הראוי להם: מתחת לשמש הקופחת והמטהרת של העין הציבורית.

זה נחמד מאוד. בערך כמו לצפות שהתנועה הסיינטולוגית תקדם חשיבה עצמאית וביקורתיות על רקע התגברות תופעת נפגעי הכתות, שאמנון יצחק יקדם את ערכי ההומניזם על רקע התגברות תופעת החזרה בתשובה ושמק'דונלדס יקדמו בישול ביתי של תוצרת מקומית טרייה על רקע העלייה בשיעורי התמותה ממחלות לב. או במילים אחרות, איך הצלחתם למצוא חניה לחללית שהביאה אתכם, ועוד בתל אביב?

בואו נגיד כמה דברים שצריך לדעת על מסע הצלב של משרד החינוך נגד לימודי האזרחות. הוא התחיל עוד בשנות התשעים, אצל בחור בשם יורם חזוני שבשנת 2000 פרסם בארה"ב ספר שנקרא: The Jewish State: The Struggle for Israel’s Soul שבו טען שהציונות נמחקה מתכנית הלימודים. למה? בגלל "הסמולנים באקדמיה", כמובן. ספציפית, באוניברסיטה העברית בירושלים שנתפסת על ידיו כקן של בוגדים עוד מאז הקמתה כפרויקט הדגל של הציונות ב-1927. למי שתהה מהו ההבדל בין הציונות של פעם לציונות של היום, הנה הוא. רוב הציונים עד שנות הארבעים היו נתפסים היום כבוגדים וחתרנים.

בכל אופן, עד כאן לא נראה שיש כאן משהו אחר מטיעוני ימין נפוצים שמופיעים בכל טוקבק שני. העניין הוא שחזוני הוא מי שהפך אותם לנפוצים. האיש הוא נשיא מרכז שלם, ארגון ימין שהועתק אחד לאחד ממכוני המחקר של השמרנות החדשה בארה"ב ועשיר עד כדי כך שאנשיו עורכים ישיבות שגרתיות במלון המלך דויד כדי ליהנות מתפריט מסעדת המלון, ולא בחדרי הישיבות המפוארים של המרכז באחת מחתיכות הנדל"ן היקרות בירושלים. אבל על הפיקנטריה אתם יכולים לקרוא כאן, אנחנו מדברים על חינוך.

פרופ' ישראל ברטל, אחד ממושאי ההתקפה, קרע את טיעוניו של חזוני לגזרים משפט אחר משפט במאמר שמהווה גם הצצה מאלפת לאופן בו הימין החדש ה"ניאו ציוני", החיקוי המקומי החיוור הזה, באיחור של עשור, של אופנת הניאו שמרנות האמריקאית עורך את טיעוניו. את אותה שיטת פעולה תמצאו אחר כך בטרנד הדו"חות שמתחזים להיות מחקריים, אך למעשה הם פמפלטים פוליטיים שמסתמכים על כך שאנשים יקראו את הכותרת בעיתון, אבל לא יטרחו לעבור על המלל הפסיאודו אקדמי עצמו. כך הוא הדבר, למשל, בדו"ח של המכון לאסטרטגיה ציונית, שמחזיק באותה אידיאולוגיה כמו מרכז שלם ובמפתיע גם הגיע לאותן המסקנות.

איך כל זה קשור למשרד החינוך? אלמנטארי ווטסון. הוא חלק מהחבורה. לא רק משרד החינוך אלא הממשלה כולה. הנה קצת ניים-דרופינג בשבילכם:

ספונסרים עיקריים של מרכז שלם הם רון לאודר ושלדון אדלסון. החברים והספונסרים של ביבי. יחד, הם שולטים בנתח לא מבוטל מהתקשורת (הסמולנית כמובן) הישראלית, ערוץ10 והביביתון בהתאמה. על לאודר נטען שהוא מפנק את ביבי בטיסות במטוסו הפרטי. מקובל לחשוב שבכירים רבים בלשכתו של נתניהו הם אנשים של אדלסון, ולא רק שם. סגנו של ראש הממשלה ושר המשרד לעניינים אסטרטגיים (זה שאף אחד עוד לא הצליח להבין במה בדיוק הוא מטפל ואשמח למידע בעניין), בוגי יעלון הוא עמית מחקר בכיר במה שנקרא פעם "מכון אדלסון למחקרים אסטרטגיים" שבמרכז שלם.

המכון לאסטרטגיה ציונית, שאני עוד לא יודע אם קשור ארגונית למרכז אבל בהחלט אומר את אותם הדברים ותוקף את אותן המטרות, הוציא מקרבו את יד ימינו של קומיסר החינוך גדעון סער, צבי צמרת. בשנתיים קצרות, צמרת וסער תקפו את מקצוע האזרחות, צנזרו וקיצצו אותו, והגבירו בהתאמה את האינדוקטרינציה הלאומנית והדתית תחת שמות הקוד "מורשת", "יהדות" ו"ציונות".

צריך להתייחס, לרגע, לטיעון שלהם: מקצוע האזרחות איבד את ה"איזון". הוא עוסק יותר מדי בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית ובבחינה ביקורתית של בעיות החברה הישראלית. זה גורם לתלמידים "לחשוב שהכול רע", אומר צבי צמרת. מה שחסר שם, לטענתם, זה מרכיב הלאומיות והדת היהודית. כלומר, הכף של מקצוע האזרחות נוטה יותר מדי לצד הדמוקרטיה במשוואת ה"יהודית-דמוקרטית" וצריך להביא את הדברים על תיקונם.

זאת אומרת שבמקצוע האזרחות, אותו לומדים רק כשנתיים בכיתות הגבוהות אין מספיק דברים כמו: תנ"ך – שלומדים מכיתה ג' ועד לבגרות, מורשת ישראל – תחום שיש לו מקצועות לימוד משלו הן ביסודי והן בחטיבה ובתיכון, ולאחרונה, באדיבות הקומסר, גם מקצוע ליבה חדש שיאחד את כל מרכיבי הדת והלאומיות שבו, והיסטוריה יהודית – תחום בעל תכניות לימוד משלו ולפעמים גם מקצוע נפרד. וזה בבתי הספר החילוניים. בבתי ספר דתיים, שצועקים מזה שנים שלימודי האזרחות הם "שטיפת מוח שמאלנית" ומעוותים אותם כרצונם (בתי ספר דתיים, בכלל, יכולים לעשות פחות או יותר מה בא להם) יש הרבה יותר "יהדות" ועוד פחות "דמוקרטיה". את הילדים שלו, אגב, צבי צמרת החילוני שלח ללמוד שם כדי ש"ייהנו מחצי הכוס המלאה".

וזה לפני שדיברנו על החינוך הבלתי פורמאלי, סיורים, סדנאות, ימי עיון, סמינרים ופעילויות שונות שמעבירים גורמים חיצוניים בבתי הספר. בתחום זה, כמעט ולא קיימים ארגונים שעוסקים בדמוקרטיה ואזרחות חוץ מ"המרכזים לדמוקרטיה ואזרחות" (גילוי נאות: עבדתי שם פעם). לא רק שהם טיפה בים, הם גם די גרועים, המערכים מתוכננים ע"י מכללת אריאל וגולת הכותרת היא טקס קבלת תעודות זהות בכנסת, שמפאר את הלאומיות יותר מאשר את הדמוקרטיה ומשולב בפגישה עם ח"כ. בזמני לפחות, זה היה לרוב ישראל אלדד שהיה פורש את משנתו המדינית. פעם, גם ח"כ דב חנין היה נוהג להגיע כדי לדבר עם התלמידים, אך נאמר לי שהוא הפסיק כי הם פשוט לא היו מניחים לו לפתוח את הפה.

עוד קצת דמוקרטיה אפשר למצוא במערכים של שלל הארגונים שעוסקים ביהדות (גם בכמה מהם עבדתי) אך לרוב, לא שמים על זה דגש. גם פעילויות אלו הוגברו משמעותית בקדנציה הנוכחית והנהנים העיקריים הם עמותת הימין הקיצוני אלע"ד (סיורים בעיר דויד) ו"מסע ישראלי" של הרב מוטי אלון. אפשר היה לצפות שאת החוזה עבור בתי ספר חילוניים יתנו לארגון חילוני שעוסק בתרבות יהודית, כמו בינ"ה, אבל היא לא משרתת את האג'נדה הפוליטית.

לא מספיק להם המטען הגדול והרב הזה של לאומנות יהודית, אפילו להגדיל אותו עוד לא מספיק להם. הם רוצים גם לגזול את כבש הרש. המקצוע היחיד בתכנית הלימודים שמלמד על דמוקרטיה, וגם זה רק בחלק מהזמן שכן ניתן בו מקום לא מבוטל גם ללאומיות יהודית, מותקף עכשיו בטענה שאין שם מספיק תנ"ך, יהדות, לאומיות ומורשת. מה הלאה? יצנזרו גם את מקצוע המתמטיקה בטענה שבמקום ללמד לאומנות יהודית הוא שוטף את מוחם של התלמידים בטענה לפיה 4=2+2?

הנסיגה בתודעה הדמוקרטית של תלמידי ישראל היהודים והתגברות הלאומנות והגזענות אצלם איננה איזו תאונה. זאת לא טעות ולא תוצר של הזנחה או מחדל כלשהו מצד משרד החינוך. זהו תוצר של מדיניות מכוונת, מתוכננת ומוצלחת שהתבשלה בתוככי קבוצת ההשפעה הניאו-שמרנית הישראלית, ויושמה על ידי אנשיה של קבוצה זו בממשלה. מישהו צריך פשוט להגיד את זה.

מינהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו שאף אחד לא יאנוס את הכבשה שלו.

גודמן דיבר על סגנון הכתיבה ה"אזוטרי" של הרמב"ם. הרעיונות שלו, טען גודמן, הם מהפכניים, אך כתובים באופן שייראה לקורא ההדיוט כמסורתיים לגמרי. עבור רוב הציבור, אמר, יש צורך ב"שקרים אציליים", מיתוסים ופרות קדושות, שיגרמו להם לעשות את הדרוש לקיום החברה והמדינה. "מתאים לו", חשבתי, וזרקתי את האינפורמציה בבוידעם של המוח.

לא ידעתי אז, שהרעיון והמינוח לקוחים ישירות מהגותו של הפילוסוף והתיאולוג היהודי-גרמני-אמריקני ליאו שטראוס. להגותו של שטראוס קטונתי מלהתייחס, ונטען שממשיכי דרכו לקחו אותה לכיוונים שהוא עצמו לא היה חולם עליהם. אבל בין אם הוא מתהפך בקברו ובין אם לאו, ליאו שטראוס הפך לאב הרוחני של השמרנים החדשים, ה"ניאו-קונס", בארה"ב. וגם אצלנו.

השמאל נרדם בשמירה.

השמאל הישראלי הצליח לפספס כמעט לחלוטין את ההתפתחות הזאת. הוא שכנע את עצמו שהתשובות למציאות הפוליטית נתונות בידיו, שהימין פשוט לא חושב בהגיון, טיפש מדי או רגשני מדי, שלא יכול להיות לו פיתרון אחר ולכן הוא מועד, עם הזמן ואילוצי המציאות, לאמץ את הפיתרון אותו השמאל קידם מאז 1967. תמיכתו של המיינסטרים, כולל ליכודניקים שורשיים כמו אולמרט וליבני, ואפילו נתניהו בנאום בר-אילן בפיתרון שתי המדינות נתפסה כהוכחה לצדקת השמאל. אפשר לומר שהשמאל נרגע לכדי שאננות. פיתרון שתי המדינות הוא רק עניין של זמן, אפשר לשבת ולחכות שישראל פשוט תגיע לשם, כך או אחרת.

אבל שאר המציאות הפוליטית לא שקטה על שמריה. הזעזוע של רצח רבין נתן את האות לדיון ציבורי מאסיבי בשאלות היסוד של הזהות היהודית והישראלית. רובו התנהל בתחום החינוך הבלתי פורמאלי ועשרות עמותות, גופים וארגונים עסקו ועוסקים בפעילות חינוכית מסביב לשאלות אלו.

סביבת השיח הזאת מעוררת לא מעט אי נחת בקרב מי שדעותיו נחשבות כ"שמאל". גילוי נאות – את רוב פרנסתי הדלה שאבתי בשנים האחרונות משם, ואני מרגיש את זה על עצמי ואצל אחרים. יש שם מנה גדושה של פוצי-מוצי ומיסוך הקונפליקטים שקיימים בחברה, הרבה מילים שהימין ניכס כמו "ציונות", "יהדות" ו-"ישראליות", יותר מדי עבודה משותפת עם אנשים שהשמאלן המצוי רואה, לרוב בצדק, כיריבים פוליטיים. השמאל העדיף להסתגר במעין "תרבות נגד" וכך הפקיר את שדה השיח הזה לאחרים והשאיר את הקולות הביקורתיים שם בתת-ייצוג.

לימין, לעומת זאת, אין תופעות אלרגיות שכאלה. להיפך, נוכחותו בשיח פלורליסטי וליברלי בסגנונו הקנתה לו את ההון הסמלי הדרוש כדי להתמקם בנוחות במיינסטרים לאחר רצח רבין. המקור לימין הישראלי של ימינו – גוש אמונים – התאפיין תמיד בדיבור אפולוגטי מטשטש מחלוקת, וחשב תמיד שהחילונים יצטרפו אליו אם רק יציגו את משנתם במונחים נוחים עבורם. הוא הרגיש שם בנוח, והחיבור בין הדיבור הכפול בסגנון הציונות הדתית לדיבור הכפול נוסח תלמידיו הניאו-שמרנים של ליאו שטראוס, שבאותו זמן זרמו לארץ כשבאמתחתם הון אמריקאי ושיטות פעולה אמריקאיות, היה טבעי ומתבקש. עבור השמאל, שיח הזהות היהודית-ישראלית תרם מעט מאוד. אך הימין ניצל אותו כחממה אינטלקטואלית ולעיתים גם כפלטפורמה מוסדית. דור שלם של מחנכים ומנהיגים צמח שם.

הימין ממציא את עצמו מחדש.

עשור אחרי רצח רבין התרחשה טראומה נוספת, כפולה. ההתנתקות הראתה לציונות הדתית שאין לה ולתפיסת עולמה עתיד אלא אם כן תפרוץ את גבולות פוליטיקת הזהות ותגדיר את עצמה מחדש כמחנה אידיאולוגי שמאחד דתיים וחילונים. הבנה זו הואצה עקב הפחד מהטרנד הגובר של הסתגרות והינתקות ממדינת ישראל החילונית, נוסח החרד"ל ו"נוער הגבעות". הפארסה של לבנון2, שנה לאחר מכן, הבהירה לכולנו שישראל נמצאת במשבר מנהיגות. הבמה הייתה מוכנה לאלטרנטיבה מימין.

מאבק המילואימניקים של 2006 היה יריית הפתיחה של הסתערות הימין החדש על המיינסטרים הישראלי. הסתערות שלצערי, נראית כרגע מוצלחת למדי. במאבק הזה צמחו לא רק כמה מהאישים והארגונים שממררים את חיינו, אלא גם השתלבו האלמנטים שיהפכו לסימני ההיכר שלו: המטרות האמיתיות הוסתרו והציבור הואכל ב"שקרים אציליים" של שיח מיינסטרימי (שחקן מרכזי, מיודעינו משה קלוגהפט התפאר שהביא אויב מאידיאולוגי מר, פרופ' זאב שטרנהל, לנאום במטרה זו). אנשים שרגל אחת שלהם נטועה עמוק בימין המתנחלי והשנייה בשיח היהודי-ציוני מטשטש המחלוקות שהתפתח לאחר רצח רבין מוצבו כפוסטר-בויז נעדרי כיפה\זקן\דובון\עוזי שהחילונים אוהבים לשנוא. סביבתו של בנימין נתניהו, שהתחיל לתכנן אז את הקאמבק שלו, קישרה את הנ"ל עם המנגנון הניאו-שמרני בארה"ב שדאג להזרים להם הון רב.

המלכים הפילוסופים.

הניאו-שמרנות, או בשמה המקומי – "ניאו-ציונות" היא קודם כל פרויקט אינטלקטואלי. מדובר בריאקציה לניהיליזם הפוסט-מודרניסטי על תופעות היחסיות התרבותית והמוסרית שכרוכות בו ופירוק המסגרות שמהוות את מהותו. מהבחינה הזאת, הם לא לבד. בסדר, הבנו שאין לנו גישה לאמת אובייקטיבית, שכל האידיאולוגיות, התיאוריות והזהויות אינן אלא המצאות אנושיות תלויות זמן ונסיבות ושהמציאות המוכרת לנו היא פרשנות של המוח האנושי שמוכתבת ע"י יחסי כוח. יופי. ומה עכשיו? את השאלה הזאת, כולם שואלים.

לשמאל העולמי אין תשובה והסיבה לזה היא שאם יש משהו שיכול להגדיר "שמאל" זה שהאידיאל שלו נמצא בעתיד דמיוני. זה מה שמבחין בינו לבין "ימין" שהאידיאל שלו נמצא בעבר דמיוני. לכן האחד "מתקדם" והאחר "שמרן". במצב הדברים הנוכחי, התפרקות האידיאלים המודרניסטיים של הנאורות משאירה את השמאל במקום לא נוח של שאלה פתוחה במקרה הטוב, והיצמדות חסרת מחשבה לקלישאות הנוכחיות במקרה הרע. הימין, לעומת זאת, מרגיש לגמרי בנוח ללכת אחורה בזמן ולמחזר מחדש תשובות ישנות.

וכאן יש בעיה. מה לעזאזל עושים עם מאה שנה של תיאוריה ביקורתית שפירקה את הרעיונות הישנים לגורמים? איך חוזרים לטעון שיש דבר כזה כמו "מהות" של לאום אחרי "קהילות מדומיינות"? איך מלכדים את הלאום המדומיין אחרי שכל הפרות הקדושות נשחטו והפכו להמבורגרים של ה-מק'עולם הגלובאלי שערכיו היחידים הם כסף ורייטינג?

התשובה של הימין החדש שמתגולל על תפיסת ה"אין אמת", באופן אירוני, היא פוסט-מודרניסטית במידה שתשלח את מיטב הקשקשנים הצרפתים לחפש להם מקצוע חדש. היות שהמציאות היא תודעה, כדי ליצור מציאות "בריאה", יציבה ומוגדרת היטב, צריך למחוק מהתודעה את הרעיונות שטוענים שהמציאות היא תודעה, כי הם אלו שמערערים את יציבותה ואמונתה ב"צדקת הדרך". במילים אחרות, הביקורת, בעיקר האקדמית, מותקפת לא על בסיס זה שהיא איננה אמת, אלא על בסיס זה שהיא מערערת את המיתוס שמחזיק את החברה והמדינה בחתיכה אחת.

הוגי הדעות של השמרנות החדשה הבינו את הפוסט-מודרנה, ראו את הפוטנציאל ההרסני שבה ופשוט מינו את עצמם למלכים פילוסופים שמגנים על ההמונים הנבערים ממה שהם מכנים "אמת רעילה". לשם כך, הם הכריזו מלחמת השתקה על כל מי שמפריע להם להלעיט את הציבור ב"שקרים אציליים" שימושיים. תוצרי ההגות נכתבים בשיטת הכתיבה האזוטרית. מי שטורח לחפור ולהבין רואה שם פוסט-מודרניזם ציני וחסר עכבות שלא מתבייש "לצרוב תודעה",  ביטוי שטבע אחד המלכים הפילוסופים בעיני עצמו הנ"ל וממנהיגי ה"ניאו-ציונות", בוגי יעלון, שמשתפך גם הוא על הטקסט האיזוטרי של רונן שובל. מי שלא טורח, רואה שם אסופה של "מובן מאליו" שמרני נוח לבליעה שמייצר "ביחד" חמים ודביק.  במיטב מסורת הגותו של שטראוס, הטקסט אומר דבר אחד ל"פילוסופים" ודבר אחר לגמרי להדיוטות.

מיותר לציין שתפיסה זו, ששואבת מהערצתו של שטראוס את "המדינה" של אפלטון, לא ממש מסתדרת עם האידיאל הדמוקרטי. ואכן, שיטת העבודה שהועתקה ישירות מזו של הניאו-קונס בארה"ב (כפי שרומז רונן שובל), היא של "קבוצת השפעה" שדוחפת שלוחות למוקדי הכוח. כאן הם אוהבים לקרוא לזה "אליטה משרתת". קבוצה זו היא "בעד דמוקרטיה", כמובן, אבל רק כל זמן שהיא לא מאתגרת את האתוס שברצונה להנחיל. כלומר, "דמוקרטית" כל זמן שזה לא על חשבון "יהודית" ו"ציונית" לשיטתם. ממרומי מוקדי הכוח, מה שנשאר לעשות זה להשתיק "אמת רעילה" ולהחליפה ב"שקרים אציליים". ברוכים הבאים לעידן בוש הישראלי.

ישראל מופקרת. ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, המקביל של רם עמנואל, הוא אחד בשם נתן אשל, יהודי חביב נטול כישורים כלשהם, או ניסיון, או סמכותיות. תפקידו האמיתי הוא "נציג הבעלים והנשים". הבעלים, קרי שלדון אדלסון. הנשים, קרי "הגברת שרה נתניהו." מינויים חשובים עוברים דרכה. לוחות זמנים מותקנים סביבה. כשפרצה בהלת "שפעת העופות" היא אילצה את הלשכה לבטל לו"ז של יום שלם והכניסה להסגר את עצמה ואת ראש הממשלה ואת כל השאר, רק בגלל שמועה שהנהג של אשתו של המזכיר הצבאי לא מרגיש טוב.

למה כספית הוא עיתונאי בכיר זה כבר סיפור עצוב בפני עצמו, אבל הנה למה הפסקה "מהממת": כספית מזכיר לרגע את היותו של ראש סגל רוה"מ נציגו של איל ההימורים האמריקאי שלדון אדלסון, פוטר את העניין במחי יד ומזנק להתעסק בפיקנטריה – שרה לובשת את המכנסיים בלשכת ראש הממשלה. מובן, עניין האישה הביץ' שמנהלת את בעלה השפוף ביד רמה ודורשת פינוקים וצ'ופרים שונים הוא טופוס ספרותי ישן ואפקטיבי, וכמובן שנוח במיוחד לעקוץ את ראש הממשלה בזה שהוא לא גבר ולא מיישר ת'אישה שלו. שרשה לה פאם זה תמיד אחלה רייטינג.

לקחת את הסיפור השני שיוצא מראש הלשכה נתן אשל, לעומת זאת, הוא כבר עניין קשה יותר. עיתונאי בכיר אחר, אמנון אברמוביץ', עשה זאת בקטנה במהדורת החדשות של ערוץ 2 וחטף תביעת דיבה של כמה מיליונים. הנה מה שהוא אמר:

"מתקיים היום בישראל קשר הון-שלטון שלא היה בתולדות המדינה; שלדון אדלסון, מכון שלם, ביבי ו'ישראל היום'.  ממכון שלם במימון אדלסון יצאו כולם, כולם היו בניו, מהמינוי השערורייתי של מייקל אורן לשגריר בוושינגטון, נתן שרנסקי, נתן אשל. התיק הזה, שלדון, מכון שלם, ביבי, 'ישראל היום', יהיה הכבד בתיקים שיונח על שולחן היועץ המשפטי לממשלה. כדאי להסדיר את העניין בטרם יקרה הדבר".

האם יש כאן טענה לעבירה על החוק, כמו שגורסת סוללת עוכרי הדין של מכון שלם? לא יודע. אבל סיפור יש ויש. כמה סיפורים שלובים זה בזה ליתר דיוק. ראש לשכת רוה"מ הוא איש של אדלסון, ואחד שעבד עבורו בעיתון "ישראל היום". אגב, גם הרכש החדש, ראש המטה לביטחון לאומי יעקב עמידרור עבר ב"ישראל היום", כפרשן צבאי. אבל השייכות שלו היא כנראה להסתעפות אחרת של הסיפור יותר מאשר ישירות לאדלסון. היה אפשר עוד להניח שגלריית הבכירים שמקושרת לאדלסון היא מקרית, אילולא גם ממלא מקום ראש הממשלה ושר המשרד האניגמטי "לעניינים אסטרטגיים", משה יעלון, הוא אישיות בכירה במכון אדלסון למחקרים אסטרטגיים.  האם בוגי הוא סתם הולך בטל במשרד ממשלתי מיותר? מסופקני.

אז שלדון אדלסון מחזיק בעיתון המודפס הנפוץ ביותר בעברית. לא רק הקו האידיאולוגי והעיתונאי סטייל "פוקס ניוז" אחראי לזה, אגב. יש לי חשד קלוש שהעובדה שמדובר בעיתון שווה ברמתו למתחריו אך להבדיל מהם מחולק בחינם באינטנסיביות שהופכת את ההימנעות ממנו לעבודה קשה יותר מהיחשפות אליו, קשורה לעניין. "הביביתון" הוא כינוי משעשע אך מוטעה. האם מישהו באמת חושב שאדלסון היה משקיע את הכספים האדירים האלו רק כדי לעודד את הקריירה של ביבי? תעשו לי טובה. עמית מחקר בכיר אחר של מכון אדלסון, אגב, הוא הפרשן הלאומי לענייני ערבים בערוץ 2, אהוד יערי.

אז שלדון אדלסון בוחש ישירות ובמרץ גם בתקשורת הישראלית, גם בצמרת הממשלה וגם בגוף עתיר התקציבים שהוא הסוכנות היהודית, שאחראי לשלל פרויקטים בישראל ובחו"ל. בין אם בעצמו, ובין אם כצינור מימון. ועוד לא הזכרנו את מרכז שלם, שמכון אדלסון הוא רק מחלקה אחת בו. בו מעורבים כמה וכמה אילי הון אמריקאים ניאו-שמרנים, אליו מקושרות דמויות חשובות רבות נוספות והשפעתו חורגת, כנראה, בהרבה ממה שרוב האנשים מעלים בדעתם. וגם מרכז שלם, לפחות לפי תחושת הבטן שלי (שנמצאת בבדיקה), לא לבד.

אלו הם, על קצה המזלג, כמה מהעניינים שהיה אפשר להיכנס אליהם אם כבר מתעסקים בפמלייתו של ראש הממשלה ובספונסרים שלו. אבל התקשורת מעדיפה להתעסק באשת ראש הממשלה ובטובות ההנאה שחבריו הטחונים מרעיפים עליו. ככל שהדברים הנ"ל מקוממים, ביחס לסיפור האמיתי הם לא יותר מרכילות. והסיפור האמיתי הוא כדלקמן:

הפוליטיקה הישראלית מחולקת, למעשה, לשלוש: יש לנו מחנה פונדמנטליסטי, מחנה ליברלי ומחנה ניאו-שמרני. לכל אחד מהמחנות יש רשת שלמה של ארגונים שמשויכים אליו ופועלים לקידום האג'נדה שלו בציבור ובפוליטיקה הישראלית. כל אחד מהמחנות נסמך בעיקר על מימון זר בערך לפי הקווים הבאים:

המחנה הפונדמנטליסטי ממומן ע"י חוגי היהדות הכהניסטית האמריקאית וחב"ד (שההבדל ביניהם הולך ומיטשטש) ובנוסף להם גם מימון של נוצרים פונדמנטליסטים ואולי גם ארגונים ניאו-פשיסטיים מאירופה. בנוסף, מחנה זה נהנה ממימון כבד של משלם המיסים הישראלי, דרך המשרד לשירותי דת, משרד הביטחון (ישיבות הסדר מסוימות) וכספים שמופנים להתנחלויות. אחרי האחרונים כמעט בלתי אפשרי לעקוב שכן הם מוחבאים בשלל סעיפים תקציביים של כל משרדי הממשלה, ובחלק לא מבוטל מהם נעשה שימוש פוליטי ע"י המחנה הנ"ל. בסיס הכוח שלו הוא בחלק מהממסד הרבני, בחלק מההתנחלויות וברבים מהגרעינים התורניים שפועלים בגבולות הקו הירוק.

המחנה הליברלי ממומן ע"י היהדות הליברלית בארה"ב, כולל הזרמים הרפורמיים והמסורתיים בה, וע"י פרויקטים בינ"ל שונים של האיחוד האירופי ומסגרות אחרות כגון EUROMED ו-OECD. בסיסי הכוח שלו נמצאים באקדמיה ובשדה החינוך הבלתי פורמאלי, ובמקומות האלו גם הוא נהנה מכספי משלם המיסים.

המחנה הניאו-שמרני, שבו עסקינן כרגע, ממומן מאותם המקורות שמממנים את הניאו-קונס בארה"ב. עסקים גדולים ואילי הון מהכבדים בעולם ונוצרים פונדמנטליסטים. מכל השלושה, זהו כנראה המחנה העשיר ביותר והמאורגן ביותר. להבדיל מהאחרים, לא מדובר במחנה שצמח בישראל והסתייע בגורמים זרים אלא גורם לא-ישראלי שנציגיו היהודים הגיעו לכאן (פעמים רבות פיזית, כמהגרים) והתחילו לחפש לעצמם אחיזה בציבוריות הישראלית. הוא מתנהל בשיטות קלאסיות של הון שלטון. הוא כבר חדר לצמרת השלטון והארגונים הציוניים הגדולים, כבר תפס נתח לא מבוטל מהתקשורת וכעת מנהל מלחמת חורמה בממסד האקדמי. זהו גם המחנה שמיוצג ע"י הממשלה הנוכחית.

זוהי המסגרת, סיפור הרקע הגדול שסביבו מתרחשים האירועים עליהם אנחנו קוראים בעיתון. אלו הם אחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית בימינו, אבל התקשורת מתעקשת להיות לא יותר מאשר שחקן בהצגה הגדולה. רק לפעמים, שכן תפקידם בתסריט הוא זה של הליצן, הם מרשים לנו הצצה קטנה אל מאחורי הוילון. חבל שזה מסתכם רק בפינוקים ובבלגאנים בחדר האמנים של ביבי ושרה.

מינהלי: השבוע התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורמים ומאחל להם הצגה טובה יותר במהרה ובימינו.