מדהים באיזו קלות (הדבר שיש לנו במקום) הדיון הציבורי חוזר למעשיהם של לוחמי השייטת על סיפון הנאווי מרמרה. האם הם הפעילו אלימות רבה מדי, או שמא רק הגנו על עצמם ופעלו נכונה? אני לא רואה טעם בדיון הזה. ללוחם השייטת שעל הסיפון לא הייתה ולא יכולה הייתה להיות פרספקטיבה רחבה יותר ממטרים מרובעים ספורים שורצים בטורקים מופרעים עם מוטות ברזל, חבריהם שנמצאים באותו המצב ואולי גם עינו הפקוחה של מפקד חיל הים בכבודו ובעצמו שישב על אנייה סמוכה כדי להלחיץ את הקצינים שניהלו את הפעולה (אם כבר מדברים על מיקרו-ניהול).

אני יכול רק להניח שהם עשו את מה שהם אומנו לעשות וכלוחמי קומנדו, להתעסק עם אזרחים כנראה לא מהווה את מרכז הכובד של האימונים שלהם. לכן, הפעלת כוח מידתי ולא קטלני זה לא משהו שמאוד סביר לצפות שייצא מהם במצב של סכנת חיים, כשהאוטומציה משתלטת ומפקיעה את תהליך קבלת ההחלטות מהחלקים המודעים במוח. מבחינת הציבור הישראלי, הדיון נגמר כאן. הלוחמים היו בסדר – תעזוב אותנו באמא'שך. מבחינתי, הדיון רק מתחיל כאן.

אם זה מה שניתן לצפות מלוחמי השייטת במצב כזה, ובהנחה שמרחץ דמים איננו תוצאה רצויה למדינת ישראל, הם לא היו צריכים להישלח למשימה הזאת. או לחילופין, היו צריכים להיות מאומנים ומצוידים כראוי למשימה כזו. אם לדייק, מי שהיה צריך להישלח למשימה כזו הם לוחמים מקצועיים בני שלושים שמאחוריהם עשר שנות שירות ולא מגויסי חובה, ילדים מורעלים בני עשרים, נינג'ות ככל שיהיו. הבעיה היא, כמובן, שכמעט ואין בישראל יחידות כאלו, ואף אחת מהן לא מורגלת לעבוד בים.

וכמובן, היה עוזר אם מדינת ישראל הייתה משקיעה בתורות לחימה, ציוד ואימונים למצבי השתלטות על אזרחים שמפעילים התנגדות לא אלימה או ברמת אלימות נמוכה (כן, יחסית למה שקורה במלחמה, ואפילו בלחימה מוגבלת מול חמושים בלתי סדירים, מה שהיה על המרמרה זו רמת אלימות נמוכה – קצת פרופורציות). אבל ישראל בוחרת בעקביות לא לעשות זאת, למרות שמצבים אלו נעשים נפוצים יותר ויותר, ומצבים צבאיים קלאסיים שדורשים אלימות קיצונים נעשים נפוצים פחות ופחות. אז את המרמרה – למרות האלימות שהפעילו פעילי ה-IHH – היה אפשר לפתור בלי מרחץ דמים אם המדינה הייתה טורחת להשקיע בהכנה למצבים כאלה. זה ממש לא בשמיים, אגב, המאמר הזה של גיא רפאלי, איש שנחשב למומחה בתחום (גילוי נאות: וגם מי שלימד אותי ללכת מכות) מסביר איך אפשר לעשות זאת טקטית.

הבחירה של ישראל ומנגנוני הביטחון שלה שלא ללמוד להתמודד עם רמות אלימות נמוכות מביאה אותה פעם אחר פעם להגיב באלימות יתר, שמלבד היותה בלתי מוסרית, גם אוכלת לנו את האשראי הדיפלומטי והציבורי. ואז אנחנו נשארים בלעדיו בבואנו להגן על פעולות צבאיות לגיטימיות (יש גם כאלו פה ושם).

ובסוף, כל סוסי המלך ופרשיו כוססים ציפורניים בפאניקה, לא מפחד פלישת טורי טנקים של צבאות מדינות ערב, לא מפחד גשם של טילים לטווח ארוך ולא מפחד גדודי טרוריסטים מתאבדים חגורי פצצות אלא מפחד… הפגנות לא אלימות, או לפחות כמעט לא אלימות, של אזרחים והעניין נגמר בזה שמפריטים את העבודה של כוחות הביטחון לרכזי ביטחון של התנחלויות, שאין להם לא את המיומנות ולא את הרצון להשתמש בכוח מבוקר.

הפארסה ידועה מראש: החודש הקרוב פשוט מחכה לאיזו תגובת יתר ישראלית אופיינית שתהפוך, ולא בפעם הראשונה, הפגנות עממיות למתקפת טרור, אם לא לגרוע מזה. התקווה הטובה ביותר למניעת תסריט זה היא התנהלות שקולה מצד הפלסטינים, מה שלא ממש עושה אותי אופטימי. ואנחנו? נמשיך למשש את הזנב של פיל האיוולת הזה, נמשיך לדבר על החייל הבודד שנלחץ או מצא את עצמו בסכנת חיים ופעל כפי שפעל. מפרספקטיבת הנמלה הזאת, תמיד נהיה בסדר. כי החברה הישראלית, קולקטיבית, כבר מזמן זנחה כל יומרה להצליח, לעשות את הדברים כמו שצריך פעם אחת. השאיפה הכי גבוהה שלה, כך נראה, מסתכמת בהכנת תירוצים טובים לפאשלה שכולנו יודעים שתגיע.

וזה משאיר אותנו עם שאלת מיליון הדולר. האם זו אכן איוולת, או שמא קברניטי המדינה רוצים שכך בדיוק זה יהיה. אומרים שלא נכון לייחס כוונה למה שבאותה מידה אפשר לייחס לטמטום. אני, אישית, מאמין גדול בחוסר הגבולות של הטמטום האנושי, אבל חייב להגיד שממשלות ישראל מצליחות לאתגר את האמונה שלי פעם אחר פעם. בשורה התחתונה, הציבור הישראלי צריך לשאול את עצמו האם הוא רוצה שכל תקרית כזאת תסלים למשבר בינ"ל, והאם הוא רוצה שכל התקוממות עממית תהפוך לגל טרור. אם התשובה חיובית, הרי שיש לנו את הממשלה הנכונה. אם התשובה שלילית, אז זה יכול להיות אחרת ובין אם הממשלה מרושעת או סתם טיפשה, לשום תירוץ שלה אסור להתקבל.

שום נביא או כוהן לא שלטו על העם שלטון מדיני, ובטח ובטח, שום רב. המילה "רב", לפני שמדינת ישראל הפכה אותה לתואר רשמי של פקידון במשרד הדתות, הייתה תואר כבוד וולונטרי. משהו דומה ל"סנסאי" היפני שמציין, לרוב, "מורה מכובד", אך גם מומחה בתחומו, או אדם מבוגר או בכיר שאת דעתו מעריכים.

במילים אחרות, זוהי פנייה של כבוד בשפה העברית לאדם מבוגר וחכם. אולי שמתם לב שבבלוג זה, אלא אם כן יש צורך ליידע את הקוראים שהפרסונה בה דנים מחזיקה בתפקיד רשמי כזה מטעם המדינה, התואר "רב" לא מוצמד לאנשים כמו דב ליאור, יצחק שפירא, שמואל אליהו, יצחק גינזבורג, אליעזר ולדמן, יעקב יוסף ושאר אייטולות מקומיים. אני לא מכבד אותם מספיק כדי לפנות אליהם בפניית הכבוד.

העניין הזה, שפגיעה בכבוד הרב היא פגיעה ב"כבוד התורה" זה איזה חידוש מקומי, וכך גם התפיסה לפיה דעתו של הרב היא "אמת" ששוגרה בפקס היישר ממשרדו של החבר הדמיוני למשרדו של פקידון משרד הדתות האמון על שירותי דת בקריית ארבע. בסיפור התלמודי "תנורו של עכנאי", שורה של ניסים ונפלאות לא גורמים לדעתו של רב להתקבל שכן התורה, "לא בשמיים היא". וכאן, אנחנו אמורים לקבל את עמדתו הפוליטית האישית של ליאור כ"דעת תורה", בלי שום עצים נעקרים, מים רותחים באמת המים, קירות מטים לנפול או בת קול שמימית. אכן, הדור הולך ופוחת בקצב מסחרר.

על כן, אין שום הבדל בין רב לכל אזרח אחר. וכנושא משרה של עובד מדינה, אין הבדל בינו לבין כל עובד מדינה אחר. אף פעם לא היה. מעמד מיוחד שכזה לרבנים זו המצאה חרדית מודרנית לעילא, שדרך החרד"לים פשתה גם בציונות הדתית. היחס לרבנים, אגב, הוא נייר הלקמוס הטוב ביותר, לצד היחס לנשים והומוסקסואלים, לדעת באמצעותו מי בציונות הדתית ירד מהפסים – ומי עדיין לא.

יש לי עקרונות ואם הם לא מתאימים לך… יש לי אחרים.

כמובן ש"כבוד התורה" ושאר שטויות מעין אלו הן רק זרוע אחת בתנועת המלקחיים של תומכי הרבנים הפונדמנטליסטים. הזרוע השנייה אומרת בדיוק את ההיפך: אין הבדל בין רב לפרופסור, אז למה לא עוצרים פרופסורים?

כמו, נניח, זה שכתב טוקבק בפייסבוק ש"צריך לשבור את המפרקת" לאותם פעילי ימין שניסו להפוך את צעדת יום ירושלים לפוגרום, והתנצל על כך. הדוגמא השנייה הנפוצה היא פרופ' זאב שטרנהל, שלפני אי אילו שנים כתב במאמר ב"הארץ" שאם לפלסטינים היה שכל, הם לא היו עושים פיגועים בתוך הקו הירוק אלא רק בשטחים. גם הוא התנצל. ויש עוד שורה שלמה של אמירות, אמירה פה ואמירה שם.

אם היו עוצרים אזרחים על אמירות מסוג זה, אני חושב שאף אחד מאיתנו לא היה יוצא נקי, בשום צד של המפה הפוליטית. תעשו פעם בדיקה פשוטה, ותגלו שבטוקבקים למאמר ממוצע ב-YNET (ואני כבר לא מדבר על ערוץ7) יש יותר אמירות של הסתה מפורשת לאלימות כלפי שמאלנים מאשר ברשימות האמירות המסיתות של אנשי שמאל שלוקטו בעמל רב, בד"כ מעשרים וחמש השנים האחרונות וחלקן מעוותות במכוון, שמסתובבות באתרי הימין.

אז חד משמעית, על אמירות דומות מימין לאלו של הפרופסורים הנ"ל לא צריך לעצור אף אחד. אני אתנגד בתוקף למאסר של איש ימין שאמר שצריך להרוג ת'ערבים האלה או ת'שמאלנים האלה (ולו בגלל שאי אפשר להכניס חצי מדינה לכלא) ואכן, לא שמעתי שמישהו נאסר אי פעם בגלל משהו כזה.

ליגה אחרת לגמרי.

דב ליאור בכלל לא נעצר על הסתה. הוא נעצר משום שבמשך שנה שלמה, סירב להתייצב לחקירה משטרתית על הסתה. הוא עוד לא הואשם בשום דבר. הוא זה שיצר את המשבר במו ידיו ובכוונה מלאה כהכרזה שלשלטון המדיני לא צריכה להיות סמכות על רבנים, אלא להיפך. וזה גם מהלך יחסי ציבור פשוט. האם מישהו כמו דב ליאור, שמוחזק כאחד מבכירי הרבנים של הציונות הדתית, ייתן לאיזה רב זוטר כמו יצחק שפירא, שאשכרה כתב את המיין קאמפף היהודי "תורת המלך" (תיכנסו לקישור, שלא ימכרו לכם סיפורים אח"כ) לגנוב לו את ההצגה?

אז לא אמירת הסתה כזו או אחרת הביאה למעצרו של פקידון משרד הדתות, אלא סירובו להתייצב לחקירה על הסתה. והחקירה היא במקום, שכן לא מדובר על סטטוס בפייסבוק ואפילו לא על איזה משפט שנאמר במהלך הרצאה. מדובר במדריך הלכתי לאנשים שנוטים לפעול עפ"י מדריכים כאלה, בעל משנה סדורה שמספקת הצדקה לכל מקרה של הרג ערבים ע"י יהודי.

כלומר, יהיו הנסיבות אשר יהיו, יימצא בספר צידוק הלכתי חד משמעי שיכשיר את הרצח. בעבר פרסמתי כאן אתגר ל"רבנים" ותומכיהם: תביאו לי סיטואציה היפוטתית אחת שבה יהודי הורג ערבי, שתיחשב כלא מוצדקת בעליל עפ"י "תורת המלך". עד עכשיו, לא קיבלתי תשובה וספק אם אקבל, שכן אם רצח יזום של תינוק יכול להיות מוצדק בכך ש"יגדל להזיק לנו", אין שום דבר שאי אפשר להצדיק.

פרישת חסות על הספר הוא הקטן בחטאיו של ליאור. החוק נגד הסתה, כידוע, מתייחס למקרים שבהם סביר שהמילים יהפכו למעשים…

וכאן אנו קוטעים את השידורים לטובת הציבור הדתי-ימני, שמתקשה להבין את הנקודה הזאת: הסתה (ולא הסטה), זה לא כשמדברים לא יפה על מישהו או כשאומרים עליו דברים רעים, ואפילו ממש, ממש רעים ומכוערים. הסתה זה רק כשמעודדים למעשה אלימות וכיו"ב באופן שטובים סיכוייו להתממש בפועל.

אז ליאור, כאמור, היה צריך להגיע לקלבוש שנים רבות לפני שנעשה האינדורסר של המיין קאמפף היהודי. מה שהיה צריך לחקור באמת זה האם אכן הוא היה האיש שהוציא פאתווה על יצחק רבין ז"ל.

אבל למעשה, גם את הפאתווה הזאת, אם אכן הוציא אותה, ליאור היה צריך לנסח מתוך תא כלא עקב היותו הסמכות ה"רוחנית" של כנופיית הטרוריסטים הידועה בשם "המחתרת היהודית". עפ"י עדותו של אחד הטרוריסטים, מנחם לבני (היום בעל אחוזה מכובד בשטחים), ליאור שכנע אותו, באמצעות שליח, לפוצץ אוטובוסים מלאים בפלסטינים, למרות שאפילו הוא חשב שזה מוגזם. לא רק שליאור נמצא בליגה אחרת לגמרי של הסתה מכל הפרופסורים השמאלנים האלה, הוא אפילו בליגה אחרת מברוך מרזל ואיתמר בן-גביר.

ידוע, אמנם, שדב ליאור מנסה להחזיר אותנו לימי הביניים. אבל מה שחשוב לציין זה שהוא מחזיר אותנו לגרסה יהודית של הנצרות הקתולית של ימי הביניים, היישר למאבק האינווסטיטורה.

קריאת התיגר של ליאור כלפי רשויות המדינה לא קשורה לזה שהוא איננו אשם בהסתה או לכך שאכיפת החוק מפלה, לכאורה, את הימין הדתי לרעה. מטרתו היא ליצור כאן מוסד אפיפיורי יהודי, נציגות דיפלומטית של החבר הדמיוני עלי אדמות, וותיקן יהודי במקום מדינת ישראל.

ועוד דבר: היום פורסם שנעצר צעיר נתנייתי בחשד שדקר ערבי על רקע לאומני. לטענתו, הרקע איננו לאומני אלא שהערבי "לטש עיניים באחותו". ייתכן, כמובן, שהצעיר הוא מאותם אנשים שידקרו כל אחד שיסתכל על אחותם, בלי אפליה על רקע דת, גזע ומין, אבל סביר יותר להניח שמדובר בסך הכול בקוד.

הרי ידוע לנו ש"לא יתחילו עם אחותי" זה שם קוד ל"להעיף ת'ערבים מהעיר". ואנחנו יודעים שלא סתם משתמשים דווקא בקוד הזה אלא מפני שלדעת רבנים פונדמנטליסטים, בעלות הגבר היהודי על המשאב הלאומי הידוע כוואגינה של הנשים היהודיות קשורה קשר עמוק לבעלות עם ישראל על ארץ ישראל. הקשר בין האחרונים מתואר, ע"י מיסטיקנים דמיקולו למיניהם, כקשר מיני ממש. אם דיברנו על הסתה, כאן אנחנו רואים את תוצאותיה.

לאחרונה נעצר אחד ממפעילי אתר "הקול היהודי" – חדשות ליהודים שמפסיקים להיות שמחים אחרי שהם קוראים אותו. זה אמור להיות מאורע משמח, כשהרשויות מטפלות במקבילה המקומית של גלוחי הראש מאירופה או הקו-קלוקס-קלאן מארה"ב, אבל לא כך זה עובד. שכן לא באמת על הסתה לטרור, שידוע תחת השם המכובס "תג מחיר" היה המעצר, אלא על הפשע הבלתי נסלח באמת בישראל – השפלת קצין בכיר בצה"ל. כל השאר זה סיפורים שאמורים למכור את העניין בציבור. ראינו את זה בפרשת ענת קם ואורי בלאו, שלא באמת חטפו את מה שחטפו ועתידים לחטוף בגלל שגנבו מסמכים, בטח לא בגלל "פגיעה בביטחון המדינה", אלא מפני שעשו צחוק מכמה קצינים בכירים וחשפו את ערוותם בציבור. והציבור בישראל כל כך קונפורמיסט, שהוא יבלע כל שטות ובלבד שתוצדק במונחים שיאפשרו לו להרגיש במרכז הקונסנזוס, לא כמו המטורללים האלו מימין ומשמאל.

המסמך ש"הקול היהודי" חשף הוא מסמך פנימי שכתב מפקד אוגדת איו"ש שהורה למדר חיילים דתיים מתפקידים רגישים. את המסמך הזה, גם אני הייתי מפרסם אם היה מגיע לידיי, למרות שאני מבין למה הוא נכתב. "תג מחיר" קשור למלחמה שאנשי הגבעות בהנהגת הרב הפונדמנטליסט גינזבורג ואחרים נגד צה"ל והממשלה הרבה יותר מאשר למלחמה שהם מנהלים נגד הפלסטינים. בכל פעם שהממשלה מורה לצה"ל לפנות מאחז, הם פוצחים באלימות נגד פלסטינים, מקפיצים את כל הגזרה, מכריחים את צה"ל להשתמש במאות חיילים במקום עשרות וכך מעלים את מחיר הפינוי – פשוטו כמשמעו – בשקלים, עבור המדינה.

מה שמאפשר להם לעשות זאת הן הדלפות תמידיות מצד חיילים וקצינים, דתיים ברובם, שמזדהים אתם. לכן אני מבין למה המסמך נכתב, אבל לעזאזל, ככה לא עושים דברים. אם ישראל הייתה דומה אפילו קצת למדינה מתוקנת, כל הדלפה הייתה מנחיתה פשיטה של יחידת מודיעין שדה מלווה בחוקרי מצ"ח. הם היו סוגרים את היחידה, חוקרים את כולם שתי וערב, מעכבים קידום עד תום החקירה אם צריך, חושפים את החפרפרת, מושיבים אותו בכלא שש ואח"כ בועטים אותו מצה"ל. במקום זה, יש לנו ענישה קולקטיבית לדתיים. בדיוק כמו שמפציצים את אזרחי עזה ועושים טוב לתעמולה של החמאס במקום לשלוח את בחורינו המצוינים לזחול לבונקרים עם סכין בין השיניים ולחסל את החמאסניקים עצמם.

אבל ישראל איננה מדינה מתוקנת אלא מדינה שמתנהלת בשיטת המאפייה, בעיקר מעבר לקו הירוק אבל ההבדל איננו חד כפי שחלקינו היו רוצים להאמין. להתנהל בשיטת המאפייה אומר שלמדינה תמיד יש משהו עליך, ואם תעצבן אותה, או שסתם יהיה לה אינטרס כזה או אחר לדפוק אותך, היא תעשה בזה שימוש.

היה לי קצין בצבא. כולנו אהבנו אותו כי הוא היה זרקן. כשהוא היה תורן, היינו מסתלבטים במשרד, ולעמדות הוא היה שולח אותנו רק כשהיו מודיעים לו שמגיעה ביקורת. כשהביקורת הייתה עוזבת, הוא היה קורא לנו להמשיך להסתלבט במשרד. יום אחד, אחרי הביקורת, חזרתי למשרד וראיתי שמישהו חסר. הקצין השאיר אותו בפטרול. "מה קרה", שאלתי, "נהיית מנייק?" הוא הסתכל עלי ואמר: "אתה מסתלבט במשרד במקום לפטרל, וקורא לי מנייק?" אז הבנתי. לא חשוב מה נותנים לך, חשוב מה לא יכולים לקחת ממך. אני מעדיף לפטרל שמאל-ימין-שמאל מאשר להיות תלוי בגחמות של מישהו. זה ההבדל בין משטר זכויות למשטר פריבילגיות, בין דמוקרטיה לעריצות, נוחה ככל שתהיה.

מה שהתגבש בישראל היא מערכת מסובכת של חוקים מאוד נאורים, ותת אכיפה מטורפת. החוקים הם הצהרתיים, שכבת צבע נוצצת כלפי חוץ, ואינם משקפים את הפרקטיקה של אף אחד. אז ככה אתה חי, עושה פרטץ' כמו שכולם עושים, עד שאתה דורך על הבוהן של האיש הלא נכון, ואז אתה מוצא את עצמך נאשם במשהו שאולי באמת עשית, אבל לא בגלל זה תוקעים אותך. וזה נכון לא רק לאנסים, פוגרומצ'יקים ולוקחי שוחד. זה נכון גם לבעל בית הקפה שלא ישקיע עשרות אלפי שקלים במערכת כיבוי שריפות רק משום שבא לו להזמין מישהו שינגן שם בגיטרה (דבר שיהפוך אותו ל"מועדון הופעות" ויטיל עליו דרישות זהות לאלו של ה"בארבי"). וזה יהיה בסדר גמור, כולם יידעו מזה ולא יעשו עניין כי זה באמת טיפשי שגיטרה תהפוך את המקום למשהו אחר, עד שהוא יבצע את הפשע הבלתי נסלח של "לבוא לא טוב לשוטר", ואז, פתאום, ייזכרו, יסגרו לו ת'עסק ויתחסדו בדיבורים על "בטיחות". מי יכול להיות נגד בטיחות?

ישראל איננה מדינה מתוקנת גם כי פינויי המאחזים עובדים באותה שיטה. מטפחים אותם, הורסים אותם כשזה משרת מישהו, ואז נותנים להם לקום מחדש. הפינויים הם הצגה, עצם שהממשלה זורקת מפעם לפעם כדי לרצות את האמריקאים, על גבם של אנשים שבת'כלס חיים שם ברשותה, סיועה ושליחותה של אותה הממשלה שמפנה אותם. האם מישהו באמת מאמין שהמדינה רוצה לפנות את המאחזים ולא מצליחה? תעשו לי טובה.

בקרקס הזה, כולם משתתפים וכולם נהנים ממנו. לא רק שהממשלה והמרכז הפוליטי מצליחים למכור את עצמם כקורבן ללחצי השמאל וארה"ב למצביעיה מימין, וכקורבן לאלימות המתנחלים למצביעים משמאל וכך לבסס את הקונסנזוס בשיטת "הפרד ומשול", גם הקצוות הפוליטיים עפים על הסיפור. תלמידי הרב גינזבורג הם תנועה פוליטית, יש להם אידיאולוגיה טוטאלית (בערך כמו של החמאס) שהם מעוניינים לקדם. הסיפור הזה טוב להם, הוא מועיל להם, הוא מארגן אותם ומציג אותם כקדושים מעונים. בלי הצגת החתול ועכבר של פינויי המאחזים, הם היו נשארים רב מטורלל וקומץ תלמידיו.

גם השמאל עף על הסיפור. בשבילו, אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים היא גורם מארגן, מגייס ומניע. שימו לב כמה מארגוני השמאל הבולטים בעשור האחרון חיים על הגנה על פלסטינים מפני אלימות מתנחלים. בלי זה, בספק אם השמאל כפי שאנחנו מכירים אותו היה קיים.

אני לא מזלזל במה שארגוני השמאל עושים, אבל יש גם תמונה גדולה יותר. השמאל הרדיקלי, הימין הרדיקלי והמרכז הפוליטי (שמופרע לא פחות מכל הנ"ל) מאכילים אחד את השני, נשענים זה על זה, מאפשרים אחד את קיומו של האחר ובעיקר, משרתים את הקונסנזוס. הוא לא היה מסתדר בלעדיהם. כולם ביחד, בשורה התחתונה ועל גבם של הפלסטינים, מתחזקים מערכת פוליטית מעוותת, מאובנת, לא רלוונטית, שאף אחד ממרכיביה לא מספק שום מוצא ושום תקווה. במקרה הטוב, רק צודק קצת יותר מחלקים אחרים.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא לברוח עם הקרקס הנודד.

שתי תקופות פיגועים עברתי בירושלים, באמצע שנות התשעים ובתחילת האלפיים, ואני לא זוכר את הציבור הישראלי מחורפן כמו שהוא מחורפן בשנים האחרונות. בפיגוע ממוצע אחד, אז, היו נרצחים  יותר אנשים מכל קורבנות הקסאמים בעשור האחרון. לפעמים, בהפרש של שבוע או פחות, אוטובוס או בית קפה היו מתפזרים על כמה רחובות. כמעט לא עבר שבוע בלי שהייתי פותח עיתון ועושה את הטקס האנוכי הקבוע – בודק ברשימת הנרצחים אם יש , חלילה, מישהו קרוב אלי.

גם אז רצה התיאוריה לפיה השמאלנים עומדים מאחורי הפיגועים. אחרי שקפה "מומנט" עף באוויר, מאזינה אחת התקשרה לתוכנית של רזי ברקאי וטענה שהשמאלנים כיוונו את הטרוריסט המתאבד לבית הקפה הזה, ויש גם הוכחה: הפיצוץ התרחש בצהריים ולא בערב, כי בערב יושבים שם עיתונאים מ"הארץ".

וגם אז היו מי שמיהרו לעשות הון פוליטי. כשקרה הפיצוץ ברח' אגריפס  ליד הבניין בו עבדתי ושבו נרצחה בתו של פוליטיקאי ידוע, איתמר בן גביר וחבריו הכהניסטים הגיעו עם שלטים מוכנים עוד לפני האמבולנס הראשון. כיוונתי אליהם את המצלמה שלי ועשיתי זום. החלאות חייכו כאילו הם מלווים את הבת שלהם לחופה.

לתיאוריה הזאת יש שורשים עמוקים ורחוקים והיא לא קשורה לפעילותם של ארגוני זכויות אדם שכן היא קדמה לה בשנים רבות. כמו הרבה צורות אחרות של בולשיט, היא התבשלה במעמקי הימין הדתי ועשתה את דרכה למיינסטרים הישראלי. והתיאוריה הולכת בערך כך:

הערבים אינם רעים. למעשה, הם בסדר, בסך הכול רוצים לחיות ת'חיים שלהם בשקט. הם לא רעים לא מפני שהם טובים, אלא מפני שהם לא בדיוק בני אדם שמבדילים בין טוב לרע, לפחות לא באותה מידה כמו יהודים. הם משהו שפחות מאדם. אולי משהו כמו כלב, שכל זמן שברור לו מי האדון ויש לו מספיק אוכל, מתנהג יפה. אבל אם האדון לא מפגין מספיק את האדנות שלו וחוסך את שבטו, הכלב עלול לנשוך את היד שמאכילה אותו.

הערבי נתפס כמי שאין לו את אותם צרכים ורצונות כמו ליהודי. הוא לא צריך, למשל, דברים כמו עצמאות, ריבונות, כבוד וחופש. כל מה שהוא צריך זה בטן מלאה. הוא ישמח להכין ליהודי חומוס ולתקן לו ת'אוטו, כמו שהכושים בדרום שמחו לקטוף ת'כותנה ולשיר ת'שירים הכושיים שלהם. וככה, כשכל אחד יודע את מקומו בסדר הדברים הקוסמי של "דומם-צומח-חי-מדבר-יהודי", ההרמוניה שוררת, הסוס ורוכבו חיים בשלום.

ואז באים כל מני "מסיתים" ומלמדים את הכלב המדבר כל מני רעיונות מתוחכמים שלא יכול היה לחשוב עליהם בעצמו. ואם זה לא מספיק, אותם מסיתים יפי נפש גם משדרים חולשה, והכלב מאבד עשתונות ותוקף את האדון. לכן, אין מה להאשים את הערבים. לערבים שעושים בעיות צריך לירות בראש כמו שיורים בכלב שוטה. האשמים האמיתיים הם השמאלנים האלה, ששחררו לו קצת רצועה.

זהו גם ההיגיון הפנימי של "תג מחיר". הרי למה בכל פעם שהממשלה עושה משהו שלא מוצא חן בעיני הפוגרומצ'יקים הם פוגעים בערבים ולא בממשלה? כי הערבים נתפסים כחיות המחמד של השמאל, השמאל שולט במדינה (גם אם ברוך מרזל יהיה ראש ממשלה והרב גינזבורג נשיא, הם יחשבו כך), אז כמו זה ששוחט את חיות המחמד של השכן שאתו הוא מסוכסך, הם "מעבירים מסר" באמצעות פגיעה בערבים. על המנטאליות הזאת יעיד ריבוי המקרים של התעללות בבעלי חיים כשיטה מרכזית של "תג מחיר".

אבל לא הטבח באיתמר הוציא את מסיתי הימין מהחורים. למעשה, זה טרנד שהתחיל לפניו, כמלחמת תעמולה נגד ארגוני השמאל וזכויות האדם, ובמיוחד כאלה שמשתפים פעולה עם פלסטינים במטרה – האירוניה – לשכנע אותם לזנוח את דרך הטרור לטובת מאבק לא-אלים.

חמש השנים האחרונות, שבהם פעילותם זו של ארגוני השמאל הגיעה לשיא, ובמקביל אליהם גם האופרטיביות של הרש"פ, היו השנים השקטות ביותר ביהודה ושומרון מזה זמן רב. זהו גם הזמן בו הייתה פחות פעילות של צה"ל בעומק השטחים הפלסטיניים. דווקא כשפעילות צה"ל הייתה בשיאה, כשהרש"פ לא תפקדה וכשארגוני שמאל כמעט ולא פעלו יחד עם פלסטינים, הטרור היה בשיאו.

האם זהו ההסבר לשקט היחסי של השנים האחרונות? לא יודע. אבל הוא טוב לא פחות מההסבר המקובל לפיו הגדר הלא גמורה, זו שילדים שמוכרים מציתים בירושלים חוצים הלוך ושוב בכל יום, היא זאת שמונעת רצח המוני ברחובותינו. בכל אופן, אם ארגוני השמאל עוסקים בהסתה לאלימות של פלסטינים, הם עושים חתיכת עבודה מחורבנת.

אז לאחרונה, בנוסף לדברור של מתנחלי סילוואן ושיח ג'ראח על האידיליה של החיים המשותפים עם הילידים עד שהשמאלנים הגיעו, יש גם הצפה של טוקבקים שמעבירים את המסר ומשטרת ישראל, מסתבר, חוקרת מפגיני שמאל על "הסתה" משום שהביעו תמיכה בהתקוממות במצרים. ביום שישי, לפני הטבח, ישראל הראל פרסם טענה כזו בדיוק ב"הארץ". בהתחשב בעניינים בהם הוא בוחש ואותם הוא מדברר, אני בכלל לא אהיה מופתע אם הקמפיין הבא של "אם תרצו" יהיה בדיוק זה – השמאלנים עומדים מאחורי גל האלימות כמו שעמדו מאחורי גולדסטון. וזה יהיה תירוץ לכל מני דברים.

איזה גל אלימות? ובכן, השבוע זה הזמן בו נקבע "יום הזעם הפלסטיני", בהשראת המתרחש בעולם הערבי. התקוממות עממית פלסטינית הייתה רק עניין של זמן, שכן הרש"פ מאבדת במהירות את הלגיטימציה שלה ונתפסת יותר ויותר כמשת"פ של הכיבוש. נזכיר שהיא הוקמה כפיתרון זמני לחמש שנים, עד הקמת מדינה עצמאית, ושהיא קיימת כבר שמונה עשרה שנה בלי שהעצמאות תיראה באופק. המהפכות בעולם הערבי האיצו את התהליך, ומה שנותר לראשי הרש"פ לעשות, אם הם לא רוצים לגמור כמו מובארק, זה "לרכב על הנמר" – להצטרף למפגינים ולהפנות את המחאה כלפי ישראל.

צה"ל כבר הודה שאין לו יכולת להתמודד עם מחאה המונית שאינה אלימה. זה אומר רק דבר אחד: שהיא תהפוך לאלימה. צה"ל לא יודע לעשות שום דבר חוץ מלהגיב בכוח מוגזם ולגרור הסלמה שאתה הוא דווקא מרגיש כמו בבית.

אפשר לשער שלא במקרה ביבי קבע את "הנאום ההיסטורי" שלו, זה שבו יציג תוכנית מדינית חדשה, דווקא לסביבת הזמן הזאת. תראו כמה נוח. אם הבלגאן יתחיל לפני הנאום, הוא יוכל להגיד שאי אפשר לפצוח בתוכנית מדינית עד שהאלימות תיפסק. אם הבלגאן יתחיל אחרי הנאום, יהיה אפשר להציג אותה כתשובה הפלסטינית ליד הישראלית המושטת לשלום. כך או כך, זה טוב ל-HASBARA.

וזה כל מה שמעניין את הממשלה הזאת. אין שום תוכנית מדינית, לא יכולה להיות שום תוכנית מדינית. אני חושב שהממשלה הזאת יודעת שרכבת שתי המדינות לשני העמים כבר עזבה את התחנה. הבחירה עכשיו היא בין שימור והעמקת מדינת האפרטהייד היהודית מהים עד הנהר, לבין שינוי פרדיגמה.

הטבח באיתמר נפל לידי הממשלה כפרי בשל. כבר ש-1966, המכללה לביטחון לאומי קבעה שאם נחזיק בשטחים בלי להעניק אזרחות לתושביהם ניאלץ להשתמש באלימות הולכת וגוברת רק כדי לשמור על הסטטוס קוו, וזה בדיוק מה שקורה. כדי להצדיק את האלימות, ולא רק כלפי הפלסטינים, הממשלה זקוקה לדם יהודי.

תוספת: לא, אני לא "מגנה" את הטבח. שהאו"ם "יגנה". אני, לעומת זאת, חושב שהרוצחים צריכים ליפול לבריכה מלאה בדגי פיראנה ולפני זה לסדר לי כסא נוח ומרגריטה כדי לצפות במחזה. לי נראה שזה רגש די מובן מאליו בהתחשב בנסיבות, ואני שולח בזה את תנחומי למשפחה. מי שחשב לדרוש ממני "גינוי", כמו שקורה לרוב בימים כאלה, שיבדוק מה דפוק אצלו בראש. תודה.

מנהלי: ברשימת הקישורים (למעלה משמאל) נוספו שניים חדשים: "תיקון עולם", לא זה של סילברסטיין אלא אחר, שכתב את אחד הטקסטים הטובים ביותר שראיתי על יהדות חילונית – וראיתי לא מעט, ו"בציציות ראשי", בלוג חדש וחשוב, גם כי נשים לא כותבות מספיק בלוגים וגם כי חרדיות לשעבר לא כותבות מספיק בלוגים (ו\או אנחנו לא קוראים אותם מספיק). רשימת הקישורים מתעדכנת מפעם לפעם לפי הקריזה שלי ולפי קצב העדכון שלהם. אני מקפיד על  רשימה קצרה ואיכותית, כנסו כנסו!!1!.