היה דבר אחד מוזר בהפגנה אתמול בתל אביב, שהתדרדרה לפוגרום בזרים. או לפחות, זה היה נחשב למוזר בכל מדינה דמוקרטית, אבל אותנו הרגילו לזה וזה כבר נראה לנו טבעי. הממשלה יוצאת להפגין נגד האופוזיציה. ח"כים מקואליציית 94 הח"כים פלוס נציגי הח"כים שמימינם רק גדר חשמלית (הזכויות לגורביץ) ומתגוללים על מי שאמורים להיות מיוצגים ע"י המעט שנשאר מהאופוזיציה, וגם את הרשימה הזאת אפשר לצמצם, כי לא כל האופוזיציה משמאל קשורה, מיוחסת או עוסקת בנושא מבקשי המקלט.

כמו שמקובל אצל פוטין, ובברית המועצות לפניו, בסוריה, איראן ומשטרים סימפטיים אחרים שכגון, הממשלה היא זו שמארגנת ומלבה הפגנות נגד המתנגדים למדיניותה, במקום שזה יהיה ההיפך.

כן, אני יודע איך הציגו את הדברים. כאילו ההפגנה היא נגד מדיניות הממשלה. אבל לא נעלמו ממני הטענות והמסגור של העניין: ממשלת 94 הח"כים, שמתגאה בהיותה היציבה ביותר בהיסטוריה הישראלית, עומדת חסרת אונים מול "הפלישה האפריקאית" בגלל כמה יפי נפש שמתעקשים לספק סיוע הומניטארי למבקשי המקלט. אתם מבינים? אם רק לא היה אותם, היפי נפש האלה, השמאלנים, הקרן החדשה, איך שלא תקראו לזה, הממשלה הייתה משנסת מותניים ובועטת את הכושים בחזרה לאפריקה.

מה שאומר, במילים אחרות, שהממשלה אף פעם לא תבעט את הכושים בחזרה לאפריקה. כי יפי נפש אי אפשר להעלים ולחסל לגמרי כמה שלא ינסו, תמיד יישאר איזה קומץ בוגדני (קטן אך קולני) איפה שהוא. ואם לא יישאר, תמיד יהיה אפשר להגיד שנשאר. הרי בלעדיהם, איך יצדיקו את ההימנעות מליישם את המדיניות המוצהרת? ע"ע ההצעה להחלת החוק הישראלי על ההתנחלויות, שהופלה ע"י אותם האנשים שהציעו אותה.

הממשלה כנראה לא תבעט את הכושים חזרה לאפריקה משום שאנשים לא ממהרים לפתור מצבים שהם נהנים מהם ולא משלמים מחיר על קיומם. אנשי השררה שלנו, להבדיל מתושבי דרום תל אביב ומקומות רבים אחרים, לא מתמודדים עם הצפת מבקשי המקלט בשכונותיהם שלהם. לא באקירוב, לא בקיסריה ולא בהתנחלויות בשומרון, המקום ממנו באים מארגני הפוגרומים.

בעיית מבקשי המקלט לא עולה לאנשי השררה שלנו בתמיכה ציבורית אלא להיפך, הם צוברים תמיכה בזכותה. לאלי ישי, למשל, נוח להתלהם על הזרים במקום לדאוג לדברים כמו מערך כיבוי האש, ובאותו הזמן לשבור את כל השיאים בייבוא עובדים זרים שהוא, כשר הפנים, מאשר את נוכחותו של כל אחד ואחד מהם. ונקודה לא פחות חשובה: הרבה גורמים מגלגלים המון, המון כסף מעצם קיומה של הבעיה, וצפויים לגלגל עוד כסף בעתיד.

בואו נעשה סדר: כרגע, למרות תחרות ההתלהמות מצד דובריו, השלטון מניח לכל מבקשי המקלט להישאר. עד האחרון שבהם. הוא תופס אותם בנגב, נותן להם ויזה, מעלה על משאיות ואודרוב לגינת לוינסקי. שם הוא זורק אותם כדי שיתפזרו בשכונות דרום תל אביב ויסתדרו איכשהו.

אם השלטון היה רוצה לפתור את הבעיה (ואת זה אומרים לא רק סמולנים מהקרן החדשה), הוא היה בודק ביסודיות מי מהם זכאי למעמד של פליט ומי לא. מי שלא זכאי היה מגורש, מי שכן היה מקבל מעמד רשמי של פליט ואפשרות לעבוד בישראל והנה אנחנו מגיעים לעניין של הכסף: את מקומות העבודה עבור הפליטים היו מארגנים על חשבון העובדים הזרים שמיובאים לפה. מבחינת מי שעצם נוכחותם של מי שאינו מבני העם הנבחר בארץ הקודש מפריע לו, לא אמור להיות הבדל. מה זה משנה אם הגוי שמנקה את השירותים או קוטף אבוקדו הוא תאילנדי, סיני או אריתראי? ואם אפשר שתהיה פה רק קבוצה אחת של זרים במקום שתיים, מה רע?

אבל מבחינת התעשייה שמביאה עובדים זרים וגובה מהם אלפי דולרים על עצם הבאתם, עוד לפני שדיברנו על סחיטת ביטוח רפואי במחירים מופקעים וכל מני קנסות וניכויים ככל שעולה על שרירות ליבם, מהלך כזה יהיה אסון. אפריקאים מגיעים לכאן לא באמצעותם, ולא ישלמו להם דולר אחד. המשמעות המעשית של החלפת העובדים הזרים במבקשי מקלט מאפריקה היא שכל מני מתעשרים יפסיקו להתעשר ואת זה אלי ישי והממשלה שלו ממש לא רוצים. למה להסתכסך עם אנשי ההון והלוביסטים שלהם?

הפניית הזרים לשכונות הכי קשות ודפוקות היא לא איזו טעות, אלא מדיניות, ומדיניות ישנה נושנה. מאז קום המדינה, השלטון שלח את כל הדפוקים לפריפריה כדי שיאכלו שם אחד את השני ולא יפריעו לאליטות בעיניים. כשהמצב נעשה בלתי נסבל, השלטון בא "להציל את המצב" באמצעות מה שנקרא "הבאת אוכלוסיות חזקות". התושבים המקומיים נבעטים למקום אחר, לעיתים קרובות להתנחלויות, ובלב הסלאמס מוקמים מתחמים מבוצרים לעשירים בלבד, עם שומר בכניסה, שמשווקים תחת הסלוגן "לגור עם אנשים כמוך".

קריקטורה מאת מיש.

כשתושבי דרום תל אביב מפגינים נגד הפלת ההתמודדות עם מבקשי המקלט על הראש שלהם – הם צודקים לגמרי. כשהם קוראים לקחת אותם לצפון תל אביב ומקומות כאלה – הם צודקים לגמרי. אלו הן הטענות המרכזיות של התושבים והן נכונות. עכשיו נשארת השאלה, איך ממסגרים את זה. וכאן בא החלק העצוב. מיכאל בן ארי מחזיק משרד בדרום תל אביב, הוא מארגן את התושבים ורותם את כוחם וזעמם למסרים שלו, שאינם אלא גזענות צרופה שאינה תלוית זמן, מקום או נסיבות. לא נתייפייף, רבים מהתושבים גזענים בעצמם, אבל בזה אין שום דבר מיוחד. גזענים לא חסרים בשום מקום.

בן ארי ושכמותו לא גילו שמץ של עניין בשכונות דרום תל אביב עד שהזרים הגיעו לשם. השכונות סבלו מאז ומתמיד. דפקו אותן ודרכו עליהן מאז ומתמיד אבל בן ארי לא היה שם. הרי זה בסך הכול יהודים שדופקים יהודים. רק כשגויים נעשו מעורבים בעניין, הוא נזכר להתגייס "לטובתם". ואת אותו הדבר אפשר להגיד על ארגוני השמאל למיניהם. מידת העניין והמעורבות שלהם בשכונות האלו פשוט עלתה פלאים ברגע שהסיפור נהיה של יהודים מול גויים, והיה אפשר לעוף על הנשא הסקסי של מלחמה בגזענות במקום בנושא הסיזיפי והאפרורי של מדיניות חברתית. ואל תגידו לי שהשמאל תמיד דאג לנושא החברתי ואל תנופפו לי בהצעות החוק של ח"כים מהשמאל. בפיד שלי יש מאות "מסוכן בדרום סודן" ומעט מאוד "חרא בשכונת התקווה".

הפוליטיקאים משני הצדדים מסגרו את העניין, כל אחד מהצד שלו, כסיפור של ישראלים מול זרים. וכשזה המסגור, כשזאת הבחירה שהמערכת הפוליטית מציבה לתושבים, כשאלו האפשרויות, אין מה להתפלא שמי ש"לטובת הישראלים" גורף יותר תמיכה מאשר מי ש"לטובת הזרים".

עכשיו, אני מניח שכמה מכם עושים עכשיו "עוד פעם הוא מתחיל עם השמאל-באשינג שלו". אז כן, באשינג, כי זה פשוט לא יכול לעבוד ככה יותר. לא יכול להיות שמול כל השיט שאנחנו רואים יעמוד כוח שלא יודע לעשות כלום חוץ מלהיות צודק ולא חושב שמעניינו לדעת. אז לאלו שזה נוגע להם: אני יכול לחשוב כמוכם על הרבה דברים, אתם חברים שלי, מת עליכם ומוזמנים לבירה בירושלים בכל עת. אבל באמת, אלא אם כן אתם מתכוונים להפסיק להיות חלק מהבעיה ולהתחיל להיות חלק מהפיתרון, תעשו טובה, קחו את הדרכון הפולני שלכם ותזדיינו מפה לברלין. אין לי דרך יותר יפה להגיד את זה.

סא"ל שלום אייזנר צריך לחטוף עונש חמור בגלל שהפעיל אלימות מוגזמת ללא הצדקה, בגלל שאיבד שליטה ובעיקר – לפחות לפי מה שהיה אמור להנחות את צה"ל אם הוא היה צבא אמיתי ולא מיליציה יהודית – בגלל חוסר המקצועיות שלו ובגלל ערימת השטויות שהקלגס הצליח לפלוט לאחר מעשה. הוא הצליח להגיד בנשימה אחת שהארוע לא היה אלים ולכן לא הייתה סיבה להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות ובו זמנית – שלפני כן הפעילים התקיפו אותו במקלות, דבר שלא צולם ע"י הכוח שלו בגלל שהסוללה נגמרה. קישקוש מבולבל כזה לא היה עובר אפילו כתירוץ לאי הכנת שיעורי בית מצד תיכוניסט.

כמו תמיד בארועים כאלו, עולה מיד הטענה שהסרטון "ערוך ומגמתי". לא מראים בו מה שהיה קודם. הנה כלל אצבע לביקורת עריכה מגמתית של סרטוני אלימות מסוג זה: טענה כזאת הייתה תקפה רק אם הסרטון היה מתחיל עם תחילת המכה מצד אייזנר. מספיק שהסרטון הראה שתי שניות לפני המכה, שבהם המוכה לא עשה שום דבר, כדי להוכיח שלא מדובר בשום דבר שדומה לתגובה מחוייבת המציאות. אם, לצורך הויכוח, אותו פעיל עשה משהו שדורש תגובה אלימה שלוש שניות לפני כן, אז הסא"ל המכה צריך לחטוף לא רק על זה שפעל כשלא היה צריך לפעול, אלא גם על זה שלא פעל מתי שכן היה צריך לפעול.

כמובן שתירוצים מסוג זה אינם התגובה הפבלובית היחידה בשוק. במקום לדבר על כך שמדובר בחתיכת מציאות שגרתית שמופנית יום יום כלפי פלסטינים, פעילים בינלאומיים וישראלים וגם כלפי מתנחלים, ושבשום אופן לא נעצרת בקו הירוק, במקום להגיד שממשלה שמעלה את הגעתם של כמה מאות תיירי כיבוש לדרגת איום קיומי, מוציאה 600 שוטרים מהרחובות רק כדי להתמודד איתם, מחזיקה את העניין בכותרות ימים שלמים והופכת אותו לקרקס HASBARA פרנואידי, מתלהם ומתחסד, נושאת באחריות ישירה להתגברות האלימות כלפי מפגינים, השמאלנים דורשים את ראשו של הקצין על מגש. שוב, איינזר צריך להיענש בחומרה, וצריך להגיד זאת, אבל צריך גם להגיד שהוא צריך להיענש מפני שעונש כזה צריך להיות מובן מאליו של מקצועיות והתנהלות תקינה, לא בגלל שזהבה גלאון דורשת זאת.

התנהלותה של גלאון מאכזבת. כמי שמתיימרת להנהיג את השמאל ה"אמיתי", הייתי מצפה שהדבר הראשון ששומעים ממנה יהיה משהו קצת יותר רציני מהשליפה מהמותן של מצביעיה. גם אם זה אומר שהתגובה שלה תידחה למחר. הייתי רוצה שתגיד משהו שתומכיה יגיבו עליו ב"וואלה, היא אומרת את מה שצריך להגיד יותר טוב מאיך שאנחנו אומרים זאת, גרמה לי לחשוב". הייתי רוצה שתגיד משהו עליו יריביה יאמרו "אני שונא אותה, אבל יש משהו בדבריה הפעם". זה מה שמנהיגות עושות. תגובת ההזדעזעות ודרישת הבאת הראש על מגש היא דבר טוב לסטטוס של אזרח פרטי בפייסבוק אבל אני לא חושב שמה שהשמאל צריך עכשיו זה גרסה שמאלנית של דני דנון או מירי רגב, שתביא את הטוקבקים לכנסת.

לצה"ל ולממשלה אין בעיה מיוחדת להביא לשמאלנים את ראשו של איינזנר על מגש. אדרבא ואדרבא. כך, הממשלה גם תשחק אותה "המבוגר האחראי" למרות שהיא כנראה הגורם הכי מטורלל בשטח, תלבה כמנהגה את אגדת "חוסר האונים" שלה מול לחצי השמאל שתסיר ממנה אחריות ותייצר לעצמה עוד קצת התלהמות מימין שתשתש כהצדקה ציבורית לדה-לגיטימציה של האופוזיציה, תמסגר את הסיפור הזה כסיפור פרטי של עשב שוטה אחד ולא כבעיה מערכתית כפי שהוא באמת ותקבע את התפיסה שכל ביקורת על צה"ל, מוצדקת וסבירה ככל שתהיה, היא עניין של עדת השמאלנים בארה"ק ולכן לא רלוונטית לשאר הציבור. צה"ל, מצידו, ישפר את תדמיתו במחיר של הקרבת קצין אחד. יש לו יותר מדי צ'יפים ופחות מדי אינדיאנים גם ככה, לא ייגרם שום נזק.

שוב, המערכת הפוליטית שלנו, עצם השיח הפוליטי שלנו הופך מזירה של מאבק לזירה של שיתוף פעולה. אידילה ממש, win-win situation שכזה שבו כל הנוגעים בדבר מתחזקים וצוברים תמיכה נוספת אצל תומכיהם הנוכחיים, בלי שום שמץ של שינוי במערך הכוחות.

אבל כל זה נוגע למסביב של הפרשה. את המהות של הפרשה הסביר אתר "סרוגים" וחסך ממני את העבודה. לא איזה אתר כהניסטי או פונדמנטליסטי מיוחד אלא סתם משהו שאמור להיות המיינסטרים של הימין הדתי. את הסרטון שבו אייזנר מכניס רובה לפרצוף של מפגין שבאותו רגע סתם עומד מולו הוא זיכה בכותרת: הסמח"ט הדתי מראה מי בעל הבית על ארץ ישראל. בפרפראזה על דבריו של או'בריאן לווינסטון סמית' ב-1984 של ג'ורג' אורוול, לא נותר לי אלא להגיד: רוצים לראות את העתיד? העתיד הוא רובה שמוטח בפרצוף של מפגין לנצח נצחים. זוהי ישראל רבתי של תומכי השלטון הנוכחי, אם נניח להם.

אני לא רוצה להצטרף לפסטיבל הגוועאלד סביב התקפת המתנחלים על בסיס צה"ל. לא מקל ראש בחומרת האירוע, המשתתפים צריכים להיתפס ולהיענש בבית משפט (ולא כמנהג השב"כ, בצווי הרחקה מנהליים), אבל הגוועאלד הזה הוא הגוועאלד הלא נכון. הזעם – מופנה לכתובת הלא נכונה.

במאמרו ב-YNET היום, "למה מי מת בשומרון?", מתאר יהודה אריה שמעון מציאות של דיכוי כלפי המתנחלים. והתיאור הזה אמיתי ונכון.

האם זה מופרך לראות במתנחלים אוכלוסיה תחת דיכוי? האם זה מוזר שתחת משטר דיכוי, כולם מדוכאים? האין זה לב ליבה של תיאוריית זכויות האדם עליה אנחנו אמונים, שזכויות אדם, חירות, דמוקרטיה וכל הג'אז הזה זה משהו שיש לכולם או אין לאף אחד? האם זהו דיסונאנס קוגנטיבי גדול מדי להכיר בכך שבמשטר דיכוי – גם המדכא הוא מדוכא? שגם האסיר המשת"פ, שליחה של ההנהלה, זה שעושה בשבילה את החלקים המלוכלכים יותר במלאכת דיכוי האסירים האחרים, גם הוא אסיר? אנחנו כבר מכירים בזה שהסוהרים עצמם – חיילים שמשרתים בשטחים – אינם רק המוציאים לפועל של הדיכוי אלא גם קורבנות שלו בעצמם, האם זה גדול עלינו להבין את אותו הדבר גם לגבי מתנחלים?

הנה הדבר הראשון שמרגיז אותי בסיפור הזה: התיאור של שמעון נכון. הממשלה, כשנחה עליה הרוח, כשרוצה לשלם לאמריקאים תמורת איזה דיל (כמו הסרת התנגדותה להתנחלות אחרת, בירושלים נניח, או עוד וטו על החלטה אנטי ישראלית באו"ם), כשרוצה "לאזן" את התדמית המטורללת שהח"כים שלה עצמה מוציאים לה, או כשרוצים להכין את הקרקע לעוד פגיעה בשמאל – שולחת את החיילים שלה להרוס כמה בתים במאחזים ולזרוק כמה משפחות לרחוב. בתים שהיא עצמה שמה שם, משפחות שהמדינה מעודדת ומרפדת, אבל לא יודעות מתי יתאים לממשלה, משיקול פוליטי כזה או אחר, לזרוק אותן לכלבים.

אבל את הטקסט הזה של שמעון – יכלו לכתוב גם רבים אחרים. כל פלסטיני בישראל, וודאי בשטחים, יכול היה לכתוב אותו. כל דייר של עמידר יכול היה לכתוב אותו, כל בדואי, כל מבקש מקלט, כל תושב של שכונת מצוקה שעומד להיזרק מביתו לטובת עוד פרויקט יוקרה לעשירים. מה שמרגיז אותי בטקסט של שמעון, ושל רבים, רבים כמותו שצצו בימים האחרונים, זה שבמקרים הנ"ל, תגובתם שלהם, של אלו שדורשים עכשיו – בצדק – הבנה, תנוע בין התעלמות מקיומם לבין שמחה מופגנת וקריאה צעקנית לעוד, עוד, עוד.

כשמוצטפא תמימי נרצח "בגלל" שזרק אבנים על ג'יפ, אף שמעון שכזה לא צעק "מה כבר קרה – אף אחד לא נפגע". כשעו"ד לימור גולדשטיין נורה בראשו, בכוונה מלאה, מטווח של מטרים ספורים בכדור מתכת מצופה גומי, בזמן שסתם עמד בצד הדרך בהפגנה בבילעין, בזמן שהמפגינים פנו והתחילו ללכת לאחור בהתאם להוראות הצבא, בזמן שמפקד כוח מג"ב הלך גלוי ראש בגבו למפגינים (עד כדי כך הוא "חש בסכנה לחייו") וצעק במגאפון – לא על המפגינים אלא על המג"בניקים, מעודד אותם לירות במפגינים: "קדימה, אתם בלבנון – אתם בלבנון". איפה הייתה ההבנה אז? היכן הייתה הקריאה ל"קצת פרופורציות"? מה אנחנו שומעים במצבים כאלו חוץ משמחה לאיד, חוץ מדרישה להכבדת היד, חוץ מקריאה ליותר אלימות כלפי המפגינים?

מרגיז אותי עצם הדיבור כאילו המתנחלים כאן היא הקבוצה היחידה שמופלית לרעה וכל השאר מופלים לטובה. כל השקרים האלו: שאת הבנייה הבלתי חוקית של הבדואים והפלסטינים במזרח ירושלים מכשירים ואת מגרון הורסים. את אל-עראקיב הרסו 21 פעמים השנה. את מגרון, כמה פעמים הרסו? במזרח ירושלים הורסים עשרות בתים בשנה, לפעמים מאה, כמה בתים הרסו במאחזים ובהתנחלויות? ההתעלמות הצדקנית הזאת, הדרישה הצעקנית הזאת להכרה בסבלם שבאה תוך התעלמות מוחלטת, הצדקה גורפת ועידוד נלהב של גרימת סבל ועוול לאחרים, היא הדיסונאנס שקשה להתמודד איתו.

אז כן, גם למטורללים של נוער הגבעות מגיעה הבנה. לא הסכמה, לא השלמה, לא הזדהות, אבל כן הבנה. אני יכול להבין – באופן מוגבל מאוד – את המצוקה שלהם כמו שאני יכול להבין, באופן מוגבל לא פחות, את המצוקה של פלסטיני שמרים אבן – או קלצ'ניקוב, על חייל. אי הסימטריה של המצב, היותם של הפלסטינים תחת משטר כיבוש צבאי ושל המתנחלים סחבקים של אותו משטר צבאי אך כפופים לו גם הם למרות שכבת הצבע הדקה של "נורמאליות" שהמדינה טורחת כל כך לצבוע בה את החיים בהתנחלויות, לא קשורה. מצוקה של בני אדם לא נהיית קטנה יותר משום שהם לא צודקים, ואפילו לא בגלל שדעותיהם הם גרסה יהודית – אחת לאחת – של החמאס והחיזבאללה.

הייתי רוצה לקוות שהמקרה הזה יוריד איזה שהוא אסימון גם בקרב המתנחלים. לדרוש זכויות אדם לעצמך זה טוב ויפה, אבל לא חוכמה. עוד לא נולד מי שלא רוצה זכויות אדם לעצמו. לא פגשתי אף אחד שאומר "אני מסית – תסתמו לי ת'פה" או "אני מסוכן – תזרקו אותי לכלא ללא משפט". איכשהו, זה תמיד מישהו אחר שצריך לעשות לו את כל הדברים האלו ואיכשהו, תמיד מצליחים להצדיק זאת באותות ומופתים שונים ומשונים.

אבל קשה להגיד שיש לי הרבה תקווה. כי ההתנגדות של מתנחלים לזה שמעוללים כל זאת למתנחלים, לא באמת קשורה לרעיון האוניברסאלי (טפו!) לפיו כך לא מתנהגים לבני אדם, אלא יותר לעניינים של "לי? לי לעשות דבר כזה? ליהודי, ועוד יהודי אוהב ארץ ישראל? מה, אני איזה ערבי או סמולן?".

הדבר השני שמרגיז אותי היא הנהייה העדרית משהו אחרי כל מה שנוצץ, כל מה שיש בו דרמה. מטורללי הגבעות הם צבעוניים יותר מאחרים, עושים כל מני דברים שטובים בלהביא קליקים לתקשורת ולהעשיר את בעלי ההון עוד קצת, אבל זה לא עושה אותם להכי מסוכנים. יש כאן טעות אופטית שדומה לטעות האופטית הגדולה יותר כלפי חרדים – שנוער הגבעות יכול להיחשב כפלג כזה או אחר שלהם.

מי שאחראי להקצנה של החברה הישראלית, להדרת הנשים מהמרחב הציבורי, לגזענות המרימה ראש, אינם נוער הגבעות. הם בסך הכול היחידים בסיפור שישרים מספיק בשביל להשתין מהמקפצה.

מי שאשם הוא ה"רב" רונצקי, שבזמן היותו הרב הראשי בצה"ל קידם ללא מעצורים את הפיכת הצבא לפונדמנטליסטי ואת הדרת הנשים בו. כן, אותה הדרה שעשתה את הדרך הרגילה מהצבא לחיים האזרחיים. האשם הוא ה"רב" ה"מתון" וה"ממלכתי" דרוקמן אבינר, שבמאמרים נוטפי דבש ושמן זית זך ב-YNET גורס שהשהיד ברוך גולדשטיין קדוש ושהמדינה צריכה לשלוח, בפקודה, חיילים שיעשו את מה שהוא עשה, או ה"רב" אבינר, שמטיף בגלוי למשטר אפרטהייד שבו היהודים יהיו אזרחים והפלסטינים לא. הסכנה היא ממועצת יש"ע, שעומדת מאחורי מערכת התעמולה השחורה, הדיס-אינפורמציה והדה-לגיטימציה כלפי האופוזיציה, החל מארגוני השמאל וכלה במאבק החברתי. הסכנה היא מה"רב" אליהו מצפת, ושורה ארוכה של שכמותו, שיושבים על משרות מכובדות מטעם המדינה ומטיפים בראש חוצות לחיסולה ולהקמת מדינת שריעה יהודיסטית על חורבותיה.

מופרעי הגבעות, חברים, הם רק סימפתום. הם רק הקצף שעל פני הגלים. הסכנה היא מאותם "שפויים", "ממלכתיים" ו"מתונים" שעכשיו מוקיעים את נוער הגבעות בכל פה. נוער הגבעות הוא מעשה ידיהם להתפאר, אך אין להם בדל של עכבה להקריב אותם, לזרוק אותם לידי האספסוף הזועם ובלבד שיוכלו להמשיך במלאכתם ללא הפרעה. נוער הגבעות, כמו החרדים, היא קבוצה שהתייאשה מהמדינה או בדרך לשם. מדינה מתוקנת, אם תהיה כאן יום אחד, תדע להכיל אותם כמו שבמדינות דמוקרטיות אחרות יודעים להכיל כל מני קבוצות שוליים קיצוניות. כל המצקצקים בלשונם, אלו שעכשיו טוענים שהם אחרים, לא כמוהם, לא התייאשו מהמדינה. אותם אי אפשר "להכיל", הם נאבקים איתנו על הפרס הגדול: איזו מדינה תהיה כאן. והם אלו שממשיכים לעצב אותה בצלמם ובדמותם בזמן שאנחנו עסוקים בלהזדעזע מזה שיהודי זרק אבן על יהודי.

מהדיבור בספירה הציבורית המקומית מישהו עוד עלול לחשוב שמוקדי הכוח המרכזיים בחברה הישראלית הם התקשורת, בית המשפט העליון והאקדמיה. טוב, יהיה מי שיוסיף גם את הכנסת והטייקונים. ואכן, בעולם הדימויים והתדמיות הפוסט-מודרני המרצד שלנו, לפעמים קל מדי לשכוח שיש בעולם צורות קשיחות יותר של מציאות ויש מוקדי כוח אחרים בחברה הישראלית, שממעטים לדבר עליהם פשוט כי הם משעממים תחת, אך חזקים לאין שיעור.

את מי סופרים, ואת מי לא.

אבל ראשית, אני חייב להגיד כמה דברים על השילוש הקדוש של תעמולת הימין בארץ (הועתק מילה במילה מהניאו-קונס בארה"ב, כמובן), תקשורת-בג"צ-אקדמיה. הימין עוד לא הצליח להשלים את השתלטותו על עניין ה"מה אומרים" על הנ"ל, אך הוא השתלט באפקטיביות על עניין ה"על מה מדברים" החשוב לא פחות – אם לא יותר.

כשמדברים על "התקשורת", למשל, מדברים רק על ארבעת העיתונים הגדולים ושני הערוצים ה"מסחריים" (שפועלים כי הממשלה מרשה להם). את התחום המצומצם הזה מנתחים ובוחנים, שואלים מיהם העיתונאים ומהן עמדותיהם ומגיעים למסקנה שהתקשורת "שמאלנית". המסקנה איננה נכונה גם שם מכמה סיבות: אחת מהן היא שהחלוקה בין "ימין" ו"שמאל" שבה משתמש הימין עובדת כמו החלוקה בין יהודים וגויים. כלומר: מי שאינו ימין במובהק, ללא עוררין ולשיטתם – הוא שמאל. כמו ששבדי ואבוריג'יני מאוסטרליה, שניהם גויים ומרגע שקראת להם באותו שם הם נעשים דומים בעיניך. סיבה אחרת היא שהתקשורת צריכה להימדד לפי מעשיה ולא לפי המפלגות שהעיתונאים – שהשפעתם על אופי הסיקור שולית למדי – מצביעים להן. ואני לפחות, מעולם לא פגשתי שמאלן שמרגיש שהתקשורת מייצגת את עמדותיו.

אך חשוב יותר: בכל הדיבור הזה אין אף מילה על התקשורת שנצרכת ע"י שליש מהציבור דובר העברית, לפעמים באופן בלעדי: מקור ראשון, ערוץ7, נקודה, כיפה, סרוגים, הקול היהודי, כל העיתונות החרדית, שלל תחנות רדיו דתיות, עלוני בתי כנסת. בשביל רבים מאותם אנשים שבטוחים שידיעות אחרונות הוא קן רוחש שמאלנים, כמה מהנ"ל הם המקור המרכזי לתקשורת אמינה. איך הייצוגיות שם? יש שם אפילו שמאלן אחד? צריך להיות? למה כשמדברים על תקשורת לעולם לא סופרים גם את התקשורת ההיא?

כנראה מאותה הסיבה שכשמדברים על התכנים במערכת החינוך, כמה דמוקרטיה ללמד מול כמה תכנים לאומניים, מדברים רק על מערכת החינוך החילונית. תחומי החינוך הדתי, התקשורת הדתית, מוסדות ההשכלה הגבוהה הדתיים (למה מדברים על עמדותיהם של המרצים בבאר-שבע אך לא בבר-אילן שלא לדבר על הישיבות?) הם טאבו. הם הדומנה של הימין הדתי, זר לא ידרוך שם. הם לא פתוחים למו"מ ציבורי – רק המרחב החילוני פתוח למו"מ, רק שם נדרש "ייצוג הולם". לזה, חז"לינו קראו "מידת רשעים". לאמור: שלי-שלי, שלך-שלי.

יודעים למה? משום שמרוב הדיבורים על "התקשורת" כ"הרשות הרביעית" שכחנו שאין הגבלה על מספר העיתונים. אף אחד לא מנע מהימין להרים עיתון לשיטתו. ואכן, הוא הרים וניסה להרים, יותר מפעם אחת. הבעיה היא, שאף אחד מחוץ להארד-קור של הימין לא רוצה לקנות את העיתונים האלו. אז הם מנסים לכפות את התכנים שלהם על התקשורת שהרוב כן בוחר לצרוך באמצעות התערבות ממשלתית. בדיוק כמו שעקב חוסר יכולתם להנכיח את התיאוריות האקדמיות שלהם באמצעים אקדמיים – ויכוח בתוך האקדמיה, כפי שעשו הפוסט-ציונים בסוף שנות השמונים בלי שום עזרה מהשלטון, הם מנסים לדחוף את עצמם לאקדמיה דרך התערבות ממשלתית. כמובן שהחיבה להתערבות ממשלתית נעצרת בתחום החברתי-כלכלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

הדברים המשעממים האלו.

אבל עם כל החשיבות של המרחב המדומיין, זה שמאוכלס במשמעויות, סמלים, מיתוסים ושאר רוחות רפאים, ועם כל השפעתו העצומה על המציאות (שלא לומר היותו חלק מרכזי של המציאות), יש דברים שהשפעתם על המציאות מיידית הרבה יותר.

בירושלים למשל, הוכנה לראשונה תכנית מתאר כוללת לעיר, שבין השאר מאשרת בנייה של כ-13,000 יחידות דיור לפלסטינים. אין בזה כדי לסגור את הפער התכנוני העצום בין מזרח העיר למערבה, אך זהו שיפור. תכנית זאת עברה את הליכי האישור כולם, חוץ מחתימת ידו של שר הפנים שלא חותם עליה, כנראה משום שלדעתו היא נדיבה מדי כלפי הפלסטינים.

חתימת ידו של שר הפנים יכולה גם לשפר בדרמטיות את מצבם של ישובי הפריפריה הענייה באמצעות הגדרה מחדש של תחומי השיפוט של המועצות האזוריות. בהינף קולמוס, שר הפנים יכול להעביר נכסים מניבי ארנונה מתחומי השיפוט של ישובים יהודיים אמידים מאוכלסים בדלילות לתחומיהן של עיירות פיתוח וישובים ערבים. תחשבו למשל מה הייתה יכולה לעשות הארנונה של הכור הגרעיני בדימונה אם הייתה הולכת לעיריית דימונה ולא למועצה האזורית תמר העשירה, שיש בה רק כמה קיבוצים.

שר הפנים ירש את מרבית הסמכויות של הנציב העליון הבריטי והשפעתו על כל תחומי החיים עצומה. ומאז שנות התשעים, כמעט בלי הפסקה, משרד הפנים הוא הנחלה הפיאודלית של ש"ס במשטר הפריווילגיות הישראלי. לכן למשל, ב-1999, מפלגת "ישראל בעלייה" זיהתה את מוקד הכוח ורצה לבחירות תחת הטיקט של כיבוש משרד הפנים. "נאש-קונטרול".

מהלך ההשתלטות על התקשורת-אקדמיה-בית המשפט העליון הדליק את כל הנורות האדומות – ובצדק, אך זה איננו תחילתו של מהלך ההשתלטות על מוקדי הכוח אלא אקורד הסיום שלו. זה התחיל עם דברים משעממים הרבה יותר: מינהל מקרקעי ישראל, רשות הטבע והגנים הלאומיים, רשות העתיקות, הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית עם החטיבה להתיישבות שלה, הקרן הקיימת לישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ושלל חברות ממשלתיות, ממשלתיות למחצה וחברות בת של חברות ממשלתיות למיניהן, כמו זו ששולטת ברמה על הרובע היהודי בירושלים העתיקה ומקומות מחוצה לו.

אלו מהווים מכשירים פוליטיים ממדרגה ראשונה. בג"צ יכול אולי להורות על פירוק מאחז פה ושם (וספק אם העניין גם יתממש), "ארץ נהדרת" יכולה לצחוק על מתנחלים, אבל כל המוסדות הנ"ל יקימו עשרות מאחזים והתנחלויות, וחלקם הלא מבוטל יתחיל את דרכו כאתר ארכיאולוגי או שמורת טבע, יקבל כספים וסיוע מהחטיבה להתיישבות, אחר כך יקבל את חסות משרד הפנים ומשרד הביטחון ורק אחרי שהמלאכה תושלם ותהפוך לעובדה בשטח, שלום עכשיו יגישו בג"צ והשופטים יידרשו לסוגיה. תסתכלו איך הוקם המאחז מגרון, או מה שמתרחש ממש עכשיו בסילוואן ותראו עד כמה תנועת ההתנחלות בכלל לא יכולה להתקיים בלי עזרתם של הנ"ל.

והשפעתה של תנועת ההתנחלויות על אופייה, זהותה ועתידה של החברה הישראלית גדולה לאין שיעור מהשפעתם של גדודי פרופסורים מהמחלקות המיובשות להיסטוריה ולסוציולוגיה שמנסים לדפוק תיאוריה ביקורתית לראשי סטודנטים שמגיעים משכילים פחות ופחות ולאומנים יותר ויותר מדי שנה. תנועת ההתנחלות היא זאת שיצרה כאן מציאות דו-לאומית שכנראה איננה הפיכה, היא זאת שדוחפת את ההקצנה הדתית, המגדרית והלאומנית שאנחנו רואים והיא גם הכוח המרכזי מאחורי הממשלה הנוכחית ומעשיה.

וכל זה, לפני שדיברנו על הנושא המוכר יותר של משרד האוצר ששולט על הכלי המרכזי ביותר של המדיניות – תקציב המדינה – באמצעות חוק ההסדרים. זה לפני שדיברנו על משרד החקלאות שיחד עם משרדים משעממים ובעלי פרופיל תקשורתי נמוך נוספים משפיעים על חלוקת העוגה הלאומית יותר מאלף פסיקות בג"צ.

וזה עוד לפני שדיברנו על משרד ראש הממשלה, שבעשור האחרון סופח אליו עוד ועוד סמכויות, עוד ועוד תחומי שליטה, ושהפך כבר למשרד-על שמרוקן מתוכן משרדי ממשלה אחרים. לדוגמא: יש בישראל משרד הסברה ושר הסברה, יולי אדלשטיין שמו. יש לו תקציב זעום והוא מריץ כמה פרויקטים שוליים. התחום עצמו, נמצא כולו במשרד ראש הממשלה. וכשאנחנו מדברים על הסברה, אנחנו מדברים על הסברה לאזרחי ישראל, שכן ה-HASBARA לשאר העולם היא נחלתו של משרד החוץ.

ולצד זה: המועצה הלאומית לכלכלה, האגף לתכנון מדיניות, אגף הגיור, הרשות לקידום מעמד האישה, הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, מרכז רבין לחקר ישראל, מרכז מורשת מנחם בגין, המועצה הציבורית להנצחת זכרו של הרצל, המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, הוועדה לאנרגיה אטומית והרפורמה בתכנון והבנייה, אם למנות כמה מהדברים שעושה המשרד המנופח ביותר, והעמוס לעייפה במינויים פוליטיים ו"משרות אמון" (רבים מהם קשורים לשלדון אדלסון, מרכז שלם, המכון לאסטרטגיה ציונית וכיו"ב).

אז רוצים לדבר על "ייצוגיות"? על "קול לכל חלקי העם"? על "תנו לימין לשלוט"? למה להסתפק בטורי הדעות של YNET ובחוג למדעי החברה באוניברסיטת באר שבע? בואו נפתח את כל מוקדי הכוח במדינה הזאת ונעשה ספירת מלאי. כמה בוגדים עוכרי ישראל שמטיפים לחרם על המדינה ושאר בבל"ת נמצא שם, וכמה נאמני ארץ ישראל השלמה ומקדמי תכניתו של החבר הדמיוני להבאת הגאולה?

מנהלי: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורמים ומבטיח להחזיר להם תרומה בצורת סיגריות, כשנהיה בגולאג.

ראיית מנהרה היא תגובה שיש ליונקים לתחושת סכנה, חלק מאותו מנגנון שמשעה את יכולתנו לחשוב, לנתח, להעריך ולהבין את המציאות לטובת תגובת חירום מיידית ואוטומטית. כרגיל, העין האנושית רואה בהיקף של יותר מחצי כדור, מתמקדת בחלק קטן יחסית במרכזו וכל השאר נקרא "ראייה היקפית". במצב סכנה, המוח פשוט מכבה את הראייה ההיקפית ומשאיר לנו רק את החלק הממוקד, שננעל על הגורם לתחושת הסכנה.

אולי זה טוב בג'ונגל, אבל לא תמיד טוב במקומות אחרים. למשל: בכל יום נהגים נוסעים בעיניים פקוחות לתוך משאיות שסטו לנתיבם פשוט מפני שהם לא רואים שום דבר מלבד המשאית. כי בראייה ההיקפית שלנו נמצאות גם דרכי מילוט, כלי נשק ובעלי ברית ואפילו סכנות גדולות יותר שכדאי לדעת עליהן. בכל זאת, כשראיית המנהרה מתמקדת על איזה גרביל ולא רואה שמאחוריו עומדת שורה שלמה של גורילות, זה לא טוב.

וכמובן שכמו כל דבר בחומרה הביולוגית הבסיסית שלנו, גם זה מוצא ביטוי בתגובות המתוחכמות לעילא שלנו למציאות התרבותית והפוליטית. או במילים קצת יותר פרימיטיביות: שיזדיינו דני דנון, פאינה קירשנבאום ואופיר אקוניס. באמת, בשביל מה הרמתם את כל הגוועאלד הזה?

המדריך ללוזר המתחיל.

זה מה שאני קורא אסטרטגיה של מפסידנים: ברגע שאותם מופתים מהלכים לפרלמנטריזם משחררים עוד כמה חוקי ספין מזן "הכה בסמולנים – הצל את המולדת", פתאום כל השמאלנים עוזבים את מה שהם עושים באותו רגע ומתחילים לרוץ בצעקות, להתנגש בקירות ולשחרר כל מני קלישאות שכבר שוחררו מאות פעמים קודם לכן, ולא ממש עבדו. יש גם כאלו שמגדילים לעשות ואומרים שדווקא הפעם, מכל הפעמים, הוגדשה הסאה והגיע זמן להתנקז לאוסטרליה.

ועילויי הפרלמנט, יחד עם רועציהם האסטרטגיים, ארגוני הקש שלהם ובכירי הממשלה מחככים את ידיהם בהנאה ומודים לישו ולבתולה מריה (כי בכל זאת, צריך לעשות מסז' לתורמים שלהם) על טיפשותם של השמאלנים. תראו איזה יופי: פתאום לא מדברים על הרופאים, על עבדי הקבלן, על מפוני עמידר, על כל הדברים שברגע שהתחילו לדבר עליהם ביולי האחרון – נשכחו כל קשקושי הבוגדים והחתרנים איתם שיגעו אותנו שנה שלמה קודם לכן.

כמה קל לתמרן אותנו, לקבוע על מה נדבר ומתי. כמה קל להכניס אותנו למגננה, להפעיל את ראיית המנהרה. כל מה שצריך, מסתבר, זה במקום לדרוך עוד קצת על כל מי שדורכים עליו כדבר שבשגרה – לתקוע סיכה או שניים בברנז'ה: תקשורת, אקדמיה, בית המשפט העליון, עמותות. וכמובן, כל התגובות הפבלוביות כבר שם. הפגנה! בכיכר הבימה בתל אביב דווקא. אולי יצעקו שם "הפשיזם לא יעבור" ודברים שכגו'. אל תחפשו אותי שם אגב, ואם זה הניכור שהפגנות האוטומט התל-אביביות האלו מייצרות אצלי, מי שבסך הכול באותו צד עם המפגינים, תחשבו על הניכור שזה יוצר אצל אחרים.

ואני בטוח שגם רפלקס הבג"צ יופעל אצל מי מהעמותות. חלקן כבר הפסיקו לשאול את עצמן האם זה טוב, נכון ומועיל לקדם נושא דרך בית המשפט לעומת דרכים אחרות, ושואלות רק האם יש כאן קייס לפנייה לבג"צ. יש קייס – יש עתירה, לשמחתם של דני דנון ושאר החבורה. לשמחתם, משום שדבר לא ירנין את מה שלא יהיה שיש להם במקום לב יותר מאשר טרפוד חוקי הספין שלהם בבג"צ. הרי "עמותות השמאל" הן בסך הכול דחליל שבו הימין מפחיד את הציבור. יש מעט מאוד קשר בין מה שתולים על הדחליל הזה לפעילותן האמיתית. אז אם העמותות יסיטו את האש שכוונה אליהן למטרה השמנה יותר ותוך כדי כך יחזקו את כל הסטריאוטיפים שתלו בהן בעמל כה רב, מה רע? ואם ניזכר שבג"צ אף פעם לא מתנגד לעמדת הממשלה בנושאים עקרוניים אלא רק מתקן תיקונים קוסמטיים, שגם אותם הוא לא טורח לאכוף, ובשורה התחתונה לא עושה הרבה מעבר לתחזוקת התדמית הנאורה והמזויפת של עצמו, נראה שספק אם יש בזה תועלת ממילא.

It's not about you.

העמותות, בית המשפט העליון, התקשורת והאקדמיה אינן הנפגעות המרכזיות, ובטח לא החשובות ביותר ממתקפת חוקי האנטי-דמוקרטיה הנוכחית. הנפגעים המרכזיים הם המדינה ואזרחיה. ומה שחשוב יותר, מדינת ישראל ואזרחיה הם האישיו, ולא כל הגורמים הנ"ל. הרי כל סיפור ה"הכו בסמולנים – הצילו את המולדת" הוא אד-הומינם אחד גדול. במקום לדבר על הנושאים – מדברים על מי שמדבר על הנושאים האמיתיים. אז למה לא לדבר על הנושאים האמיתיים? עושים את כל זה כדי להפחיד, אז למה לעזאזל לפחד?

המתקפה הזאת אמנם דורשת תגובה. צריך לענות, צריך להזכיר שהמטרה המוצהרת שלה לא קשורה לשום ענייני "מניעת התערבות זרה בפוליטיקה" או "גיוון בפרופיל השופטים בעליון" אלא כפי שהיטיב לנסח סגן יו"ר הכנסת דני דנון, היותה של האופוזיציה "נגע שיש להסירו". מעבר לזה, אין סיבה אמיתית להיכנס לפאניקה. אם נרשה לעצמינו לפתוח את ראיית המנהרה, אולי ניזכר איך התפוגגו כל קשקושי הבוגדים והחתרנים ברגע שהופיעה המחאה החברתית – ושהמחאה לא נגמרה רק מפני שלעיתונאים התל-אביביים אין את מאהל הקל"ב ברוטשילד לרדת אליו בפיג'מה ולעשות עוד אייטם מאוס על החבורה שהתקשורת הכתירה כ"מנהיגי המחאה" שלא לדבר על דברים כמו "חוקי הפיק-אפ" של מחאת האוהלים שאליו לא אקשר כי ל"הארץ" לא מגיע קליק אחד נוסף על הגועל הזה.

אם נפתח את ראיית המנהרה ונזכיר לעצמינו שכדור הארץ לא מפסיק להסתובב בגלל אופיר אקוניס ופאינה קירשנבאום, נוכל לראות את הדברים שתמיד התחבאו עמוק בשולי הראייה ההיקפית: הדברים שאפשרו לדנידנונים למיניהם לתפוס את האופוזיציה עם המכנסיים למטה מלכתחילה, וללמוד מזה דבר או שניים. היה אפשר ללמוד את זה קודם, אבל אנשים נוטים ללמוד בדרך הקשה. במקום לצעוק עוד כמה סיסמאות על "פשיזם" ו"מקארתיזם" ולרוץ לבכות לבעלי בריתם בחו"ל, אולי הפעילים והארגונים צריכים להתחיל לחשוב איך לעגן את עצמם בציבור המקומי, בקהילה. וכן, זה ידרוש לעשות דברים בדרך אחרת, מהותית – ולא רק טקטית.

למעשה, אפשר להגיד שישראל לא הייתה דמוקרטיה לפני 1977. אפשר להגיד שהיא לא דמוקרטיה גם היום, כל אחד והמקום בו הוא מותח את הקו, אבל ישראל נעשתה לדמוקרטיה ב-1977 מבחינה חשובה אחת: מדד מרכזי לדמוקרטיה היא חילופי שלטון בדרכי שלום, וב-1977 זה קרה בפעם הראשונה. עד אז, ישראל הייתה דמוקרטיה על תנאי, וקשה לקרוא לה "דמוקרטיה" כמו שקשה לקרוא כך לכל מני מדינות אחרות בהן מתקיימות בחירות אך אותה המפלגה זוכה בהן שוב ושוב, במשך עשורים. אבל הדמוקרטיזציה הגדולה והחשובה יותר התרחשה בתחילת שנות התשעים, כחלק מתהליך עולמי. בשנות התשעים, הגלובליזציה הגיעה אלינו.

תוך שנים ספורות, ישראל נפתחה לעולם. המדינה הוצפה בגל של מוצרים חדשים – שלווה בהשקעות זרות. המדינה הוצפה בכמויות אדירות של מידע: עשרות ערוצי כבלים ולוויין, והאינטרנט. שילובה של ישראל בכלכלה העולמית, במה שהיה אז השוק האירופי המשותף ולאחרונה גם ב-OECD לא רק הכפיף את הכלכלה לפיקוח ולסטנדרטים עולמיים והביא עלינו את מדיניות ההפרטה, אלא גם הזרים לארץ – מכוח הסכמים שישראל חתמה – רעיונות וכספים לארגוני החברה האזרחית שהתרבו מאוד אז ומאז, גם מהצד הליברלי וגם מהצד הניאו-שמרני.

כמו כל תהליך, היה בזה מן החיוב ומן השלילה. אך זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הקצרה של ישראל בה הופיעו מוקדי כוח עצמאיים יחסית ביחס לשלטון. המהפכה החוקתית הפכה את בית המשפט העליון לכוח כזה, על מדעי הרוח והחברה השתלטו (באיחור של שני עשורים) תיאוריות ביקורתיות למיניהן עם "פוסט" כזה או אחר לפני שמן. הופיעו אוליגרכים שבמקום לאכול מכף ידה של הממשלה – האכילו את הממשלה מכף ידם, תקשורת שמשרתת אג'נדות שונות משל השלטון, גופי חברה אזרחית בלתי-תלויים שמבקרים את השלטון ועוד ועוד.

לתוך הסדקים שנוצרו מהתפרקות הזאת של האליטה הישנה פרצו כוחות חדשים: הפריפריה המוזנחת והמודחקת פרצה למרכז הבמה. דתיים וחרדים, מזרחים ותושבי שכונות ועיירות פיתוח, דוברי רוסית ופלסטינים אזרחי ישראל שהתחילו להתארגן ולהתגבש כציבור פוליטי. כל אלו, ואחרים, התחילו לצבור כוח פוליטי והון תרבותי. כמובן שהעניין לא מצא חן בעיני שרידי אליטת מפא"י הישנה, שהרגישה ש"לוקחים לה את המדינה". המדינה שבמיתולוגיה שלה היא הקימה ובנתה והתרגלה לחשוב שהיא רשומה על שמה בטאבו. ואכן, לא כל השינויים היו משמחים. הופעתה של ש"ס, או ליברמן למשל, באמת לא מהווים סיבה למסיבה כשלעצמם.

אך בשורה התחתונה, ישראל התקרבה – בפעם הראשונה בתולדותיה – למציאות נורמטיבית של מדינה דמוקרטית, שבה השלטון לא חולש ברמה על כל תחומי החיים ולא שולט בכל מוקדי הכוח. במדינה דמוקרטית, כוחו של השלטון תמיד מוגבל. תמיד ישנם מוקדי כוח נוספים שהשליטה בהם אינה פונקציה של הבחירות הכלליות אלא של מאבקי כוח בתוך וסביב אותם המוקדים. מוקדי כוח בהם אזרחים יכולים לבוא לידי ביטוי גם אם הם לא מחוברים לעטיני הממשלה.

כשמרכז הכובד באקדמיה עבר מהגות ציונית של הזרם המרכזי לתיאוריות ביקורתיות ורדיקליות, זה לא קרה מפני שהשלטון החליט לדחוק את רגלי הפרופסורים הישנים לטובת פרופסורים חדשים שמצאו חן בעיניו יותר אלא להיפך: מפני שאחיזת השלטון באקדמיה התרופפה. כך גם בנוגע לעליית כוחם של הרבנים החרד"ליים במגזר הדתי, כגון מרדכי אליהו. כך גם התקשורת, שנאלצה לקחת בחשבון ולהתחרות עם אוטוסטראדת המידע העולמית, כך גם במוזיקה ובתרבות ובתחומים אחרים.

מה שאנחנו רואים עכשיו זה הריבאונד. ההיפתחות, אחרי עשורים בהם היא דוכאה, התרחשה מהר מדי והציפה בבת אחת, במקביל לתחושת השחרור, תחושת איום מאובדן זהות והיטמעות בהמון הגלובאלי. לא במקרה, מאז שנות התשעים התרבו כמו פטריות שלל ארגונים שעוסקים בבירור שאלות של זהות יהודית וישראלית. שני גלי הטרור שהתרחשו באותה התקופה יצרו בציבור המפוחד תגובת מגננה חזקה מדי של היסגרות, והבמה הוכנה לתנועת מטוטלת פראית בכיוון ההפוך.

כשהימין טוען ש-"לא מניחים לו לשלוט באמת" הוא לא מתכוון לשלטון באופן שמקובל במשטרים דמוקרטיים. הוא רוצה שלטון כמו שהיה למפא"י. אם הימין שולט בכנסת ובממשלה – הוא צריך, לדעתו, לשלוט גם באקדמיה, בתקשורת, בחברה האזרחית ובתרבות. בלי זה, הוא ירגיש ש"לא נותנים לו לשלוט".

כשהימין היה באופוזיציה, בימים שלפני 1977, הוא היה דמוקרטי יותר מהשמאל דאז. מנחם בגין, למשל, היה דמוקרט טוב יותר מכל מפא"יניק חוץ, אולי, מכמה שנזרקו מהחונטה עקב היותם דמוקרטים טובים מדי לטעמה. לובה אליאב ושולמית אלוני אם למנות שניים. זה רק הגיוני, כי האופוזיציה נוטה לחוש על בשרה את הצורך בדמוקרטיה והשלטון – לא בהכרח. גם היום, חלק לא מבוטל מזעקות הגוואעלד שנשמעות משמאל על אובדן הדמוקרטיה נכון יותר לייחס להיותו באופוזיציה מאשר לתרבות דמוקרטית אמיתית.

אחת הסיבות לשחיקת הרלוונטיות של המושגים "שמאל" ו"ימין" הוא הערבוב הבלתי נסבל בן שני מאבקים: המאבק בין שוחרי הדמוקרטיה למתנגדיה מצד אחד, והמאבק בין שרידי אליטת מפא"י הישנה לקואליציה של הציונות הדתית והניאו-שמרנות שנאבקת לתפוס את מקומה ולמשול ברמה כמו שמפא"י משלה בעבר, מצד שני. והחפיפה בין המאבקים האלו חלקית מאוד.

העבד שנעשה מלך לא רוצה לשחרר את עבדיו – הוא רוצה להיות האדון. בין תומכיו, נמצא כוחות מהפריפריה שלא מדקלמים אמרות שפר דמוקרטיות אך מבטאים בעצם העצמתם דמוקרטיזציה. ומהצד השני נמצא כוחות שלא התנהגו טוב יותר בזמן שהיו בשלטון ולאו דווקא יתנהגו טוב יותר אם יוחזר לידיהם, שעכשיו מעלים את הדמוקרטיה על ראש שמחתם.

את זה, חייבים להבין ולהזכיר. אם ידה של הדמוקרטיה תהיה על העליונה, אין זה אומר שנציגיה עלי אדמות ממה שמכונה "שמאל", כפי שאנחנו מכירים אותו היום, יחזירו את המושכות לידיהם. דמוקרטיה אמיתית תדרוש מהם לזוז הצידה לטובת הפריפריה. אך באותה מידה, אסור להרשות לימין, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, להחזיר אותנו לגרסה משלו של ימי מפא"י העליזים, כשהשלטון מטפח לעצמו עיתונות חצר, אקדמאים ושופטים מטעם, מפקח על התכנים של התרבות כדי שיישאו חן לפניו וזורק אל מעבר לגדר הלגיטימיות את כל מי שלא מוכן לרקוד לפי החליל שלו. הספיקה לנו פעם אחת של "בלי חירות ומק"י" ופנקסים אדומים, תודה רבה.

יש בחור אחד, יואב גוטרייך שמו. שוטר לשעבר. למד בישיבת ההסדר הר עציון, לאחר מכן התגורר במספר התנחלויות באזור הגוש, ביניהן נווה דניאל ואפרת. באפרת הוא כנראה נתקל בשבילי הישוב, מדי פעם, בנאמבר-טו הבלתי נלאה של אם תרצו, גנב התחמושת הצה"לית ארז תדמור שהתגורר שם גם הוא באותו הזמן. לאחר מכן הוא עבר, לפי מקור אחד, לירושלים ולאחר מכן לאזור ת"א.

יואב גוטרייך הפציע בשמי חיינו ביוני האחרון, שמונה ימים לאחר תחילת מחאת האוהלים, בתור יו"ר של תנועת שמאל בשם "החופש לבחור – החופש להיבחר" שנלחמת למען הצדק החברתי, הדמוקרטיה, השלום וכל שאר הדברים ששמאלנים אוהבים להתהדר בהם, וכמי שמסתחבק במופגן דווקא עם ח"כ חנין זועבי, מכולם.

ב-21 לאוגוסט, נקנה דומיין על שם "יואב גוט" והוקם אתר אינטרנט, מושקע אך שומם, שבו אין זכר לשום חבר בתנועה חוץ מיואב גוטרייך עצמו שמצולם לבדו ליד אוהלי מחאה ולצד ח"כ חנין זועבי. בדף הפייסבוק של התנועה יש 32 לייקים ובערוץ היו-טיוב צפו כעשרה אנשים בלבד.

אבל החלק המרשים של האתר הוא האייטמים על התנועה בתקשורת, שכולל לא פחות מתשעה אייטמים, אזכורים וראיונות בעיתונים מרכזיים. לזה צריך להוסיף עוד מספר אייטמים במקומונים וראיונות בתחנות רדיו. לא רע בשביל חודשים ספורים. למעשה, זהו הספק תקשורתי שגם ארגון וותיק ומבוסס יתגאה בו, לא כל שכן ארגון שאף אחד לא שמע עליו קודם ושעד כמה שאני ואחרים הצלחנו לברר, אפילו לא נרשם כחברה או כעמותה.

בנוסף, הארגון פרסם לפחות שתי מודעות גדולות ב"הארץ", אחת בעמוד הראשון והשנייה בגיליון סוף השבוע – תענוג יקר שרוב ארגוני החברה האזרחית מרשים לעצמם לעיתים נדירות. ובנוסף, התנועה הציעה לקנות את הזכויות לשם המפלגה "צדק חברתי", שרשומה ברשם המפלגות עוד מאז שארקדי גאידמק הריץ מפלגה בשם זה, תמורת חצי מיליון שקלים! הם סירבו לחשוף מיהם "אנשי הציבור" שעומדים מאחורי המפלגה החדשה, או את מקורות המימון מעבר לנוסח הלאקוני "אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" שאותו כבר שמענו. מהקואליציה נמסר בתגובה שזוהי ההוכחה לכך שגורמי שמאל עומדים מאחורי המחאה.

בנוסף, פעילותה הציבורית של התנועה כללה החתמה של אנשי ציבור למיניהם על עצומות "תמיכה" בחנין זועבי ובאריה דרעי (שאלו אותם האם הם יתנגדו לחוק שיאסור על הנ"ל לרוץ לכנסת, והם ענו בחיוב). האייטם התקשורתי הראשון של התנועה, אגב, הופיע בעיתון הימין "מקור ראשון" דווקא, תחת הכותרת "עוד אנשי שמאל תומכים בדרעי".

אז מה קורה פה?

בואו נניח שאכן יש אפשרות שצעיר אלמוני, ועוד מתנחל לשעבר, מרים מהיום למחר תנועת שמאל בעלת מנגנון יחסי ציבור משומן, ש"אנשי עסקים מישראל ומחו"ל" עומדים בתור לזרוק לה מאות אלפי שקלים וש"אנשי ציבור" עלומי שם רוצים להפכה למפלגה ולרוץ באמצעותה לכנסת. ועכשיו כשהנחנו, הבה נשחק, לצורך הויכוח, בתיאוריה נוספת:

דוקטרינת התעמולה של הימין בשנים האחרונות מבוססת על זניחת הרטוריקה המסורתית של "גאולה", "משיח", "ארץ ישראל השלמה" וכו' מתוך הבנה שמחוץ למגזר הדתי-לאומי, היא מעוררת לא מעט אנטגוניזם. או במילותיו של אחד מאדריכלי הדוקטרינה, אחד מ-300 הצעירים המשפיעים בישראל לפי מגזין "פורבס", היועץ האסטרטגי המוכשר וחביב הבלוג, משה קלוגהפט:

"כדי שהציונות הדתית והימין בכלל יצליחו לחדור לציבור הם צריכים לעבור לרטוריקה הצבעונית, החילונית, של המגרש בו הם נמצאים."

וגם: "אתה רוצה לשמור על ארץ ישראל? תעיף את זה מהמפה שלך! אם זה חשוב, תסתום את הפה ואל תדבר על זה".

פתאום, הופיעו בזירה הציבורית שלל ארגונים חדשים. רובם הונהגו ע"י צעירים אלמונים, כולם הריצו קמפיינים יקרים ומושקעים שסימנו את אותן המטרות – ארגוני השמאל – שאותם הציגו כבוגדים ומשת"פים של האויב, ומאופיינים בהכפשה, השמצה ומניפולציה.

למרות שהארגונים היו חדשים, הם התאפיינו, לרוב, בפרופיל תקשורתי גבוה מרגע הקמתם, במשאבים רבים, בחיבוק צמוד של חברי כנסת אנשי ציבור מהימין. רובם נטו לטשטש או להכחיש את היותם ארגוני ימין, טשטשו או הכחישו קשרים ביניהם וכך גם את התמיכה לה זכו מגופי ימין חזקים, מוכרים ומקושרים לשלטון. גופים כמו מועצת יש"ע, המכון לאסטרטגיה ציונית, מרכז שלם ועוד ועוד.

הארגונים הללו יצרו מצג של פעילות ציבורית ענפה, שברובה הייתה חסרת כיסוי. אם תרצו, הארגון היחיד, כנראה, שהיה לו פרופיל ציבורי כלשהו ולא רק פרופיל תקשורתי ויחצ"ני מעולם לא איגד "אלפי פעילים" אלא גרעין קשה קטן בלבד. אולי כדי להימנע מחשיפת הבלוף, הארגון שהתהייר שבדעתו "לכבוש את הקמפוסים" החליט שלא לרוץ לבחירות לאגודת הסטודנטים. "ישראל שלי", ארגון בת של מועצת יש"ע, מתגאה ב"58,000 חברים" (לייקים בפייסבוק). אך כששני הארגונים הנ"ל ארגנו צעדה במאהל רוטשילד, יחד עם ארגוני חזית נוספים הם הצליחו לגרד פחות ממאתיים איש, ועוד עם חיזוק של בני עקיבא.

הדור הבא.

החופש לבחור – החופש להיבחר מצטייר כדומה מאוד לארגוני הקש של הימין, רק שהוא מוצג כארגון שמאל. ואכן, לפי כל הסימנים, מדובר בארגון קש פיקטיבי שמתחזה לארגון שמאל. הרטוריקה שלו היא בליל של קלישאות שמאל – חיקוי מסורבל למדי, אלא אם כן אתם מכירים הרבה ארגוני שמאל שתומכים בו זמנית בדב חנין, חנין זועבי, בוז'י הרצוג, עמיר פרץ, אלדד יניב ואריה דרעי ותוקפים דווקא את שלי יחימוביץ'.

וכך, בשיטת "הפוך על הפוך", הארגון נצמד לכל מי שרוצים "להכתים" אותו בשמאלנות ותוקף את מי שאת מעמדו רוצים לחזק ע"י הצגתו כמי שהשמאל מתנגד לו. במילים אחרות: למחאה החברתית, למאבק נגד הפרטת הגנים הלאומיים ולאריה דרעי מדביקים את חנין זועבי – לשלי יחימוביץ' ולמנואל טרכטנברג עושים בידול מחנין זועבי. את החשבון הפוליטי תעשו בעצמכם. לי, זה עושה היגיון.

זהו אינו הארגון או האיש הראשונים שחשודים כארגוני ואנשי קש שמתחזים לשמאלנים ע"מ לייחס להם עמדות שהם לא מביעים בעצמם. ראינו את הבלוג של אלברט שני, אנרכיסטים ללא גבולות, מזרחיים נגד ישראל, סלון דבורה וכו'. אגב, כשפרסמתי את הפוסט הראשון בסדרת אנשי הקש של הימין, הופץ ברשת שאני עצמי פעיל בסלון דבורה שצל צילה של שמועה על קיומו לא הגיעה אלי לפני כן. כמובן שהמקרה בו אנו דנים עומד בליגה אחרת מהקריקטורות העילגות הנ"ל, אבל רק ככל הנוגע לרמה הטכנית. העיקרון הוא אותו עיקרון.

אז הסיפור של הזכות לבחור – הזכות להיבחר דורש מחקר מעמיק יותר והוכחה ברורה יותר. עד אז, מדובר בהשערה. אני מציע לכם להיכנס לדף הפייסבוק שלהם ולשאול אותם כמה שאלות קשות על הקיר שלהם, וגם להפיץ את דבר קיומו של הארגון עם ההערות המתאימות כדי שאנשים נוספים יוכלו לדון ולהביע את דעתם על העניין.

התחשבנות קטנונית? בהחלט. אבל נחוצה. הסיפור המדובר איננו אייטם חדשותי כלל וכלל. אם הייתי צריך לנחש, מדובר בלא יותר מכתבה יח"צנית שאותו בן זיקרי או מישהו בסביבתו הצליח לדחוף לתקשורת. למעשה, הרבה יותר מדי אייטמים תקשורתיים – אם לא רובם המוחלט – הם בדיוק כאלה. למה להם, לטייקוני התקשורת, לשלוח עיתונאים לעשות עבודה עיתונאית כשהם יכולים לפרסם קומוניקאטים וכתבות שיח"צנים ארזו בשבילם כמעט מילה במילה? יאמר לזכותם שהם עושים זאת ללא אבחנה, ימין, שמאל (מה שלא יהיו, המונחים הטיפשיים האלה), דובר צה"ל, משרד רוה"מ, אם תרצו ומה שתרצו. כל מה שצריך, מעבר ל"דיבור" של היחצ"ן עם העיתונאי, זה שיהיה באייטם "משהו חדש". כאן, הסחורה סופקה. הפורעים היהודים "מתאמנים לקראת ספטמבר". ספטמבר זה חדש, לא?

הכיפות הסרוגות הלבנות הקטנות שאתם רואים על תצלום היח"צ ב-YNET התחילו להופיע על ראשי צעירים רק בשנים האחרונות. מדובר לא רק בכיפה על ראשיהם של אנשים שבעבר לא נהגו לחבוש כיפה, אלא גם בסוג חדש של כיפה. זוהי כיפה היברידית, שילוב בין הכיפה השחורה הסרוגה הקטנה של דתיים לייט מעדות המזרח, לבין הכיפה הסרוגה הלבנה הגדולה שמאפיינת את חסידי ברסלב ואת נוער הגבעות שאופנת הברסלב נפוצה בקרבם גם אם אינם ברסלבים. בכלל, המיש-מש בין התנועות הדתיות השונות באזור החרד"לי של הספקטרום יכול לבייש את הנצרות הפרוטסטנטית. מזל שיש את השנאה לערבים ושמירת הוואגינה של בנות ישראל כרכושם הקולקטיבי של הזכרים בעם ישראל כדי לשמור את מגדל בבל הזה בחתיכה אחת.

דוקטור ג'קל ומיסטר הייד.

את התופעה הזאת של כנופיות צעירים שמסתובבות ותוקפות באלימות את מי שאינו שייך לעם הנבחר בכל מקום בו יש חיכוך בינו לבין ערבים, עובדים זרים או מבקשי מקלט אפשר לתזמן בערך לזמן הופעת הכיפות (אם כי אין זה אומר שכל מי שחובש כיפה כזאת מעורב במשהו כזה). זהו בערך הזמן שבו אנשי הגרעין הקשה של הימין הקיצוני בגבעות השומרון עברו מהשתוללות בתוך יהודה ושומרות להשתוללות בתוך הקו הירוק. מהלך שעושה רושם כמובנה ומתוכנן. כמובן ששורה ארוכה של עמותות וארגוני שמאל עומדות בתור כדי לדווח על כל בעיטה של מתנחל בזקנה פלסטינית שבאה למסוק את עץ הזית שלה בחירבת ג'הנום וכמות הפרסומים בתקשורת היא בהתאם. אך לגבי אין ספור אירועי אלימות יומיומית בתוך הקו הירוק, מצפת בצפון ועד אילת בדרום, השתיקה רועמת. ולא בכדי.

כדי שסיפור יעשה בליפ על מסך הרדאר, יזוהה על ידינו כחשוב וייזכר, הוא צריך להשתלב בסיפור גדול יותר שנתפס על ידינו כנכון ואמיתי. רצוי סיפור בפורמט של הטוב הרע והנערה, או לפחות הטוב הרע והמכוער, כל אחד לפי נטיותיו. המתנחל ההוא שבועט באיזו זקנה פלסטינית, או גרוע מזה, מתלבש היטב על הסיפור הגדול שרוב הישראלים אוהבים לספר לעצמם. אני קורא לו דוקטור ג'קל ומיסטר הייד והוא הולך בערך כך:

ממערב לקו הירוק יש את מדינת ישראל האמיתית, הרשמית והדמוקרטית. היא לא מושלמת, אבל בגדול היא בסדר. הרחק מעבר להררי החושך שבצדו הלא נכון של הקו הירוק, יש "ארץ אחרת", מדינת המתנחלים שבה קורים דברים איומים ונוראים. כשסיפורי אלימות של יהודים מתרחשים באותה ארץ רחוקה, אנחנו יודעים בדיוק מה לחשוב. נו, זה המתנחלים האלה, שהם\חלקם\קומץ מהם חבורה של קיצונים הזויים פסיכים, החברה שלהם לא טורחת לעקור מן השורש את העשבים השוטים שבה, המשטרה לא מטפלת בהם, צה"ל משתף אתם פעולה, איום ונורא. ברגע שניסוג מארץ מיסטר הייד, נישאר עם דוקטור ג'קל בלבד. כאילו שהם לא ביטויים שונים של אישיות אחת.

מי כאן הוילה, ומי הג'ונגל?

אבל כשמדובר באותן תופעות בדיוק אבל בתוך הקו הירוק? אין לנו סיפור גדול להציב אותן בו. אין לנו הקשר מוגדר, אין לנו כינויים אלגנטיים ותוויות נוחות להצמיד לאותם צעירים שכבר הפכו לתופעה שאינה שונה מתופעת כנופיות גלוחי הראש ששורצות ברחבי אירופה. לא נותר לנו אלא להתייחס אליהם כאל שורה של תקריות מקומיות, לצקצק בלשון ולהמשיך הלאה.

ואכן מדובר בתופעה, ושכונת פסגת זאב הירושלמית היא אחת הנציגות המובהקות שלה. כשתסתכלו על רמלה, לוד, צפת, דרום ת"א, אילת, נתניה, בת ים, עכו ועוד, תראו וריאציה של אותו הדבר, וזה הסיפור הגדול האמיתי.

על אותם צעירים ערבים שמסתובבים בפסגת זאב, שהתושבים טוענים שמביאים אתם אלימות ופשע ומטרידים בחורות מקומיות, אפשר להגיד עוד כמה דברים לפני שאומרים שהם ערבים. אפשר להגיד שהם מגיעים מסלאמס בנוסח העולם השלישי שאין בהם פארקים ציבוריים וקניונים מהסוג שהם אוהבים להסתובב בהם בפסגת זאב. השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים (המאוחדת לנצח נצחים) מקבלות כ-9% מהתקציב של העיר כשאוכלוסייתה מונה כ-35% מאוכלוסיית העיר. בבתי הספר שם חסרות כ-1500 כיתות, הלימודים נעשים, פעמים רבות, במשמרות ויש שם כ-50% נשירה. יש בהם יועץ חינוכי אחד על כל 21 בשכונות היהודיות של העיר, אין שירותי רווחה, אין תשתיות ובאזורים רבים אין כמעט שום נוכחות של מדינת ישראל מעבר לגביית ארנונה. לא משטרה, לא מכבי אש. רק מג"ב וגם זה לא תמיד. בקיצור, גם אם הצעירים שם היו שוודים ולא ערבים והדת המקומית הייתה בודהיזם טיבטי ולא אסלאם, אף בר דעת לא היה רוצה לראות את הצעירים האלה מסתובבים מתחת לבית שלו.

האמת היא שגם את צעירי פסגת זאב, שמצבה טוב עשרות מונים, לא הייתם שמחים לראות יושבים על הברזלים מתחת לדירה שלכם או מתחילים עם אחותכם. אבל הם דוברים את אותה השפה כמוכם. הניכור קטן יותר וכך גם הפחד. בפסגת זאב, מדינת ישראל זרקה את אזרחיה הפחות מועדפים – עולים, חרדים, מסורתיים, מזרחים – בשכונה מרוחקת כדי שישמשו כטריז אנושי בין חמש שכונות של לא-אזרחיה הממש לא מועדפים, שאת אדמתם היא חומדת ואותם לא, והשאירה אותם להתכסח אחד עם השני כמו כלבים מורעבים בכלוב צפוף. אולי, בעצם, זה הסיפור הגדול הנכון יותר. לא סיפור של סכסוך בין שתי ישויות לאומיות אלא סיפור של מדינה מקוטבת בין מרכז לפריפריה, שקבוצת המרכז היהודית בה משתמשת בפריפריה היהודית כפיונים על לוח במלחמה שהיא מנהלת נגד הפריפריה הפלסטינית שלה. אולי הסיפור האמיתי הוא לא שמדינת ישראל היא וילה בג'ונגל, אלא שמדינת ישראל היא ג'ונגל, ויש בה חלק שמתעסק בהגנה על הוילה שלו בתוכה.

האתוס הישראלי הישן אמר שכולנו (כל היהודים, כמובן) באותה סירה. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים ועלינו להדק את החגורה ולאכול מאותו מסטינג. שלושים שנה לקח לאתוס להתפרק, ועכשיו ברור לנו שלא היה ולא נברא. מה שיש לנו כאן זה אסופה של שבטים. חברה מקוטבת מעמדית ומגזרית. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של זהויות שרק מתחזה לפוליטיקה של עמדות כשלמעשה, כל מגזר מנסה לנסח את האינטרסים הפרטיים שלו בברברת פסאודו-אידיאולוגית.

רוב הטקסטים בבלוג הוקדשו לפרויקטים לאחד את היהודים בישראל סביב אתוס חדש, שמוצג באופן שקרי כהחייאת האתוס הציוני הישן. מדובר בזניחת הטיעון לפיו מדינת ישראל היא, או לפחות צריכה להיות, מדינה שהיא בו זמנית יהודית ודמוקרטית, והחלפתו בטיעון שגורס שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ורק אחר כך דמוקרטית. לפחות ככל שזה נוגע ליהודים שעמדותיהם נוחות למשטר. בימים האחרונים, העניין הזה עוגן בתהליך חקיקה.

האופן בו בחרו הכוחות השולטים במדינה לאחד את מרבית הציבור היא באמצעות הדגל הדתי-לאומני. הם ניסו להחריף את תחושת המצור באמצעות טענה די משונה לפיה אנחנו אמורים לפחד מכל מני שבדים שאומרים עלינו דברים רעים יותר מאשר מפלישת הצבא המצרי או מכך שזק"א יגרדו את שרידינו מהאספלט באמצעות כפית. הם סימנו חלק מהעם הזה כ"אויבים מבפנים" שאין להם זכות להשתתף בדיון הציבורי. הם פתחו במתקפה על כל מי ומה שהאתוס שלו הוא חילוני-אזרחי ולא דתי-לאומני, החל מארגוני חברה אזרחית, דרך החוגים למדעי הרוח והחברה באקדמיה וכלה במקצוע האזרחות בבתי הספר.

אבל הם פישלו. האתוס הישראלי הישן, מעוות ככל שיהיה, החזיק מעמד מפני שאיכשהו, זה עוד נראה שכולנו באותה הסירה. זה לא היה כך באמת, אבל האנשים שנדפקו ע"י המערכת טואטאו לפריפריה הגיאוגרפית, הפוליטית והתודעתית. הבעיה שלהם הובנתה כשלהם בלבד. אתם יודעים: אין עוני בארץ, זה רק החרדים והערבים שלא רוצים לעבוד, וכל מני מסעודות משדרות שמוציאות כסף על לק לציפורניים במקום על לשלוח את ז'וז'ו הקטן לאוניברסיטה.

מצד שני, אותם אנשים שקיבלו את הקצפת של העוגה הציבורית השכילו לשמר מידה של צניעות, והצדיקו את המעמד המועדף שלהם בכך שהם "תורמים למדינה" יותר מכל אחד אחר. את המהלך הזה מנסים לשחזר היום המתנחלים האידיאולוגיים, אך ספק אם זה יעלה בידם. אבל מה שבאמת החזיק את החבילה ביחד זה מעמד ביניים. מעמד ביניים הם אנשים שאין להם הרבה כסף, אבל יש להם יציבות כלכלית וביטחון מה בעתיד. זה – ולא גודל ההכנסה, הוא הדבר שמבדיל בין מעמד הביניים לעניים. והיציבות הזאת אבדה.

הימין יכול היה ליצור את הסדר החדש הדתי-לאומני שרצה אם רק היה מלווה אותה במדיניות חברתית-כלכלית פופוליסטית. אבל בתור סניף מקומי של ניאו-שמרנות אמריקאית שמחויב לקפיטליזם חזירי, הוא לא יכול לעשות זאת. אי אפשר לטעון שעל כולנו לאכול מאותו מסטינג בנושא המדיני וזלול ככל יכולתך ואם אין לך מה זבש"ך בתחום החברתי-כלכלי. זה לא מסתדר ביחד. ביטוי גרוטסקי במיוחד לדיסונאנס הקוגנטיבי בו ממשלות הימין מנסות להאכיל אותנו ראינו כשאולגרך שקיבל בחצי-חינם נכסים ציבוריים לרוב, החזיק באזרחות מונקו כדי להימנע מתשלום מס למדינה, סחר עם מי שראש הממשלה מתאר כגרמניה הנאצית מודל 2011 ואותו ראש ממשלה ספד לו – אחרי שנקבר לצד גדולי האומה בבית קברות אקסקלוסיבי, כאחד מגדולי הציונים.

אולי אז זה נעשה ברור: אנחנו לא באותה סירה ומה שיש כאן זאת לא מלחמה אלא חגיגה. בזמן שאותנו שולחים החוצה לעשות פטרולים ולחפש אויבים מבחוץ ומבפנים, הם יושבים במגדלים שלהם ובולסים מכל טוב הארץ.

המגמה השנייה שתוארה בבלוג זה במהלך השנה היא מגמת הנגד. או ליתר דיוק – היעדרה. מי שאמון, להלכה, על המשנה הסדורה של האלטרנטיבה לאתוס הדתי-לאומני-חזירי הוא השמאל, שמחזיק באתוס אזרחי, שוויוני וסולידרי. אבל רק בתיאוריה, שכן השמאל המקומי מעולם לא החזיק באף אחד מהערכים הללו. השמאל הישראלי הוא בסך הכול שבט, שכמו השבטים האחרים ממסך את האינטרסים הסוציולוגיים והמעמדיים שלו במלל פסאודו-אידיאולוגי. החלק המתון בו – שרידי אליטת מפא"י הישנה – הפך את מי שמתיימר להחליף אותו כאליטה, הציונות הדתית בהתנחלויות, לשק חבטות והריץ בכל כוחו פתרון של שתי מדינות לשני עמים עקב פנטזיה מופרכת שמדינת ישראל בגבולות הקו הירוק תחזור להיות "ארץ ישראל הקטנה והיפה" שבה הוא משל ביד רמה.

השמאל הרדיקלי אמנם הבין עד כמה חולה המדינה הזאת, אך בתסכולו ויתר על הציבור הישראלי והפך לחבורה של אקטיביסטים מקצוענים, מעין שבט הררי לוחמני שנלחם לא כדי לנצח אלא כדי לשרוד ולהילחם עוד יום. את הבדידות שנכפתה עליו ניסה לשבור לא באמצעות הכרה בטעויותיו ופנייה מחודשת לציבור הישראלי, אלא באמצעות חבירה לשותפים מקרב הפלסטינים ולגורמים בינ"ל שאוהדים אותם.

אסטרטגיה זו נחלה כישלון שכן הפלסטינים אולי נעזרים בשמאל הישראלי במאבקים קונקרטיים כאלה ואחרים, אך אין להם עניין לחבור אליהם. "מאבק משותף" של ישראלים ופלסטינים נתפס על ידם – בצדק – כאינטרס פרטי של השמאל הרדיקלי הישראלי ושותפותם בו נשארה מוגבלת מאוד ומהוססת מאוד. עם התמשכות המאבק, התברר גם שהפעילים הבינלאומיים, בחלקם הגדול, הם תיירי קונפליקט שלא מבינים את המציאות המקומית ולא נושאים באחריות להשלכות התערבותם בה.לאט לאט, הם התחילו לעורר סלידה גם בשותפיהם למאבק.

בשורה התחתונה, השמאל הישראלי הוא חלק מהסדר הקיים. הוא ממלא בנאמנות את תפקידי השעיר לעזאזל ועלה התאנה לדמוקרטיה הפיקטיבית שיועדו לו. אך כמעט בכל פוסט בבלוג זה נאמר משהו על האפשרות לצמיחת מחנה דמוקרטי, אזרחי וסולידרי באמת, נטוע במציאות המקומית וחוצה מגזרים. לאחרונה, פורסם כאן הפוסט האופטימי הראשון, שאיגד את כל הערות האגב וגרם לחלק מהקוראים לתהות שמא השתחרר לי בורג, יען כי כאן לא ישתנה כלום בשלושים השנים הקרובות.

ואז, הכול השתנה. פתאום, מאות אלפים יוצאים לרחובות כדי לדרוש את מה שאמור להיות הלחם והחמאה של שמאל אמיתי: חברה סולידרית ומדינה שמשרתת את אזרחיה במקום לדרוש מהם לשרת אותה. הפוסט על השריפה בכרמל הסתיים בקריאה "תביאו לי כבאים, רופאים ומורים" ומגיבה אחת כתבה שזאת צריכה להיות סיסמת המהפיכה. מי חשב, אז, שזה יקום ויהיה.

המאבק הנוכחי הביא לכולנו כאפה. אני קיבלתי את הכאפה כשמגמות סולידריות אזרחית חוצת מגזרים שאני צפיתי\קיוויתי שייבנו לאט לאט במשך שנים התחילו בהתפוצצות. ההתפוצצות אמנם תיגמר, והמגמות אכן ייבנו במשך שנים, אבל האג'נדה האזרחית הונחה אחר כבוד במרכז השולחן, והיא תישאר שם.

השמאלנים למיניהם קיבלו את הכאפה כשהבינו שלא רק שהציבור הישראלי מסוגל לדברים שהם לא ציפו ממנו ומצאו את עצמם צועדים לצד מי שלא דמיינו כשותפים למאבק, אלא גם נאלצו להשלים עם העובדה שהשינוי לא יקרה כשההמונים יצטרפו לאיזה גרעין קשה של אידיאליסטים מקצועיים, אלא כשהאידיאליסטים ייאלצו להצטרף לציבור.

ואת הכאפה המצלצלת ביותר והמשמחת ביותר קיבלו כמה מגיבורי הבלוג, אותם ספינים מתוקשרים שמתחזים לארגונים ציבוריים, כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי". האיש שעיצב את תפיסת העבודה של רובם, היועץ האסטרטגי המוכשר משה קלוגהפט, התהדר ביכולתו לעצב מאחורי הקלעים את מה שידברו עליו על הבמה. במשך רוב השנה, הם הצליחו בכך וכולם דיברו על בוגדים, חתרנים ואיום הדה-לגיטימציה. פתאום, הציבור החליט שמעניינים אותו דברים אחרים לגמרי והם נחשפו בכל עליבותם כשמבין "58,000 החברים" של "ישראל שלי" ו"אלפי הפעילים" של "אם תרצו" הצליחו לגרד בקושי מאתיים אנשים לצעדת הספין שלהם ברוטשילד. הציבור אמר את דברו: אנחנו רוצים מקום ליד השולחן, וספינים פרנואידים על הקונספירציות של הסמולנים אי אפשר לאכול.

מנהלי: בשלב מסוים הפסקתי לבדוק סטטיסטיקות, אבל לרגל יום ההולדת של הבלוג, זה קצת מתבקש והן כדלקמן, במספרים מקורבים: כ-31,000 איש נכנסו לבלוג במהלך השנה כ-150,000 פעמים. הקבוצות הגדולות ביותר הן של קוראים קבועים ושל מבקרים חד פעמיים. הקבוצה הקטנה ביותר היא של קוראים שנכנסו שמונה פעמים. לא יודע למה דווקא שמונה. אחוז הכניסות החדשות עומד באופן קבוע סביב ה-20% ובחודש האחרון, בימים בהם פורסמו פוסטים, נכנסו כ-1500 קוראים.

לא השמאל – אותו אוסף מעורפל של אנשים שמחזיקים בעמדות שעיקרן חירות, שוויון ואחווה – שלט במדינה שלטון ללא מצרים ועכשיו מתבכיין ש"לקחו לו אותה", אלא האליטה הישנה ההיא. ומה שנשאר מאותה אליטה אכן התמקם בכל מני מוקדי כוח, יחידות צבאיות מסוימות (8200 בראשן), תקשורת, אקדמיה, בתי משפט וארגוני חברה אזרחית. רשת הקשרים שטוו והנכסים שצברו במשך כמה עשורים אכן מקנה להם מעמד מועדף וכוח בלתי פרופורציונאלי לשיעורם באוכלוסיה.

עבד כי ימלוך.

כדי להבין את מהותו של הגל האנטי-דמוקרטי הנוכחי, שמובנה ומוסבר – באופן שקרי ומניפולטיבי – כמלחמה נגד "השמאל", צריך לספר את כל הסיפור:

פעם, אותה ציונות דתית שממנה צמח הימין שאנחנו מכירים היום, הייתה הסייד-קיק של תנועת העבודה. הם היו כלבלב המחמד שלה, משגיח הכשרות של קרון המסעדה ברכבת של מפא"י, חבורה של מלחכי פנכה. עבד. עד היום, הם לא התגברו על רגשי הנחיתות  מהתקופה ההיא.

האליטה ההיא הצליחה להשניא את עצמה באופן עמוק ביותר על שאר הציבור – ובצדק. בסוף שנות השבעים, אנשי מורשת ז'בוטינסקי רכבו בהצלחה על גלי השנאה, הזעם והניכור, אל השלטון. באותו זמן, האליטה הישנה התפצלה לשתיים: אנשי תנועת העבודה שנושלו מהשלטון הפכו לאופוזיציה ואימצו עמדות שמאליות יותר, ואילו מלחכי הפנכה שלהם מצאו כוחות חדשים בלהט המשיחי של תנועת ההתנחלות והקצינו ימינה. העבד נפרד מאדונו הישן.

אבל מאז הנסיגה מסיני, הימין הדתי הבין שהוא בסך הכול החליף אדון אחד באחר. מאז, הוא עוסק בהגברת נוכחותו בתוך הימין בהצלחה מרובה. היום, הם השאור בעיסה, מרכז הכובד של הימין, מי שנותן את הטון. את אנשי מורשת ז'בוטינסקי אפשר לספור היום על יד אחת: רובי ריבלין, מיכאל איתן, דן מרידור. נתניהו וסביבתו כבר לא שם. כולם כבר הבינו על איזה צד מרוחה החמאה ואכן, ביום ירושלים האחרון נתניהו נאם בישיבת הדגל של הציונות הדתית – מרכז הרב – והתרפס לפניהם עד עפר.

הפריווילגיה הגדולה ביותר של כל אליטה היא ההזדמנות לרכוש כרטיס למחלקה הראשונה בסדר החדש. שני חלקי האליטה הישנה עשו זאת בדרכם, הפלג הדתי שלה התבסס במפעל ההתנחלויות של המדינה, בממסד הדתי של המדינה, בצבא ולבסוף גם בשלטון עצמו. החלק החילוני שלה התבסס באקדמיה, בתקשורת, ביחידות צבאיות יוקרתיות, בבתי המשפט, בארגוני חברה אזרחית וכו'. ומה יכול להיות מתוק יותר עבור העבד לשעבר, שנעשה למלך, מאשר לנקום באדונו לשעבר ולהתעלל בו?

וזה מה שקורה כאן. הימין חותך מה"שמאל" חתיכה אחרי חתיכה, ונהנה מכל רגע. בכל פעם, הוא דופק עוד איזה חוק שעל פניו וכשלעצמו נראה די סביר ולגיטימי, אבל מהווה חלק ממגמה של חיסול הדמוקרטיה שהאליטה האחוס"לית ניכסה לעצמה. האחרונים צועקים ובוכים, מנסים להסביר למה זה לא בסדר ונגררים למלחמה של נימוקים ארכניים ומלומדים נגד סיסמאות קצרות וקליטות. הם מנסים להפחית את הכאב באמצעות פנייה לבג"צ, מפנטזים על הצלה פלאית מ"העולם הנאור" והסדיסט נהנה אפילו יותר.

לבגוד במגזר שלך.

אני זוכר שיחה עם קולגה, בחורה ימנית מאוד, מסורתית ומזרחית. דיברנו על ענייני שמאל-ימין ושמה של קולגה אחרת עלה. הקולגה האחרת נחשבה כ"שמאלנית" של מקום העבודה ובת שיחי אמרה לי שהיא לא רואה בי שמאלן, או לפחות לא שמאלן כמו הבחורה ההיא. זה היה די מצחיק כי בכל הנוגע לעמדות, אני כנראה שמאלן הרבה יותר ממנה. אבל היא קיבוצניקית אשכנזייה ואני מהגר דובר רוסית מירושלים.

המילים "ימין" ו"שמאל" בישראל לא מציינות עמדות פוליטיות אלא הביטוס. מערכת של התנהגויות תרבותיות. לכן, ברגע שמזהים "שמאל" עם הביטוס של אחוס"לים, פתאום שמרנים כמו יאיר לפיד נתפסים כ"שמאלנים". ובאותו הזמן, אנשים בעלי עמדות שמאליות מובהקות אבל דתיים, מזרחים או דוברי רוסית, מוצאים את עצמם על תקן לא קיימים אלא אם כן יצליחו לסגל לעצמם הביטוס אחוס"לי משכנע.

הימין, למרות היומרות שלו, איננו "העם". רוב הציבור חש ניכור עמוק כלפי האחוס"לים וכל מה שהם מייצגים (ניכור שאני מבין ושותף לו במידה רבה) אך המהלך הנוכחי איננו שלו ויש לו בעיות דחופות יותר מעיסוק בסדיזם לשמו. פשוט לא אכפת לו. הוא לא מזדהה עם הנפגעים וכל זמן שימשיך להתקיים זיהוי בין האחוס"לים ו"השמאל", רוב הציבור יהיה נגד שמאלנים ולא יעשה מזה עניין. זה עד כדי כך פשוט.

השמאל טוען בלהט שעל ישראל ללכת "עם כיוון ההיסטוריה" ולא נגדו. הוא צודק. אבל החלקים הדומיננטיים בו, אלו שחושבים שהשמאל הוא "שלהם" כמו שהמדינה "שלהם" ("לוקחים לנו את המדינה", מכירים?) לא יודעים ליישם את העיקרון על עצמם. כיוון ההיסטוריה המקומית הוא שקיעת האליטות הישנות והסתערות הפריפריות על המרכז. הימין השכיל לרכב על הנמר הזה, השמאל לא. רוב השמאלנים חושבים, כנראה, שאם הם ייעלמו, פשוט לא יהיה שמאל בארץ. הם טועים בגדול.

הנחשול העכור שהימין מביא עלינו מסוכן ולא נעים באופן קיצוני, אבל אני מוצא את עצמי מודאג פחות ופחות. ככל שהגל מתקרב לשיאו, אני יודע שמשם הדרך תוביל אותם למטה. המערכת לא סובלת ואקום. לכן, כשיחסלו את השמאל הנוכחי, כל מה שהם יקבלו זה שמאל אחר, טוב יותר.

תחשבו על זה כך: הימין הוא להקה של להיט אחד. "השמאלנים" קוראים לו. לא חינוך ולא בריאות, לא תרבות ולא רווחה, לא שלום ולא ביטחון, לא כלכלה, לא מגדר ולא איכות סביבה. לאנשים האלה אין כלום, הם לא יודעים לעשות כלום, הם בשלטון והם לא עושים כלום חוץ מאשר לנהל מסע נקמה מטורלל בשרידי מגזר שאתו יש להם חשבון היסטורי ישן. שמאלנים פה ושמאלנים שם, השמאלנים ככה והשמאלנים ככה, זה כל מה שיש להם.

אז תנו להם לעשות את הקטע שלהם. בסוף, הם יאכלו את עצמם. כשייגמרו השמאלנים באקדמיה, בתקשורת ובבתי המשפט, הם יתחילו לחפש שמאלנים בצבא, במשטרה, בשלטון, בישיבות שלהם. זה כבר מתחיל לקרות. ולכל "שמאלן" שהם "יחשפו" וימררו את חייו, יש משפחה וחברים, וזה לא ימצא חן בעיניהם.

בינתיים, כמו כל מהלך, גם זה יצמיח מתוכו את האלטרנטיבה. אני לא יודע איך היא תיראה, אבל כמה דברים אני יכול לנחש. שמאל אמיתי, שאיננו איזה מעמד חברתי אלא השקפת עולם, נפוץ יותר ממה שנראה. הבעיה היא שרוב האנשים ששותפים לה בכלל לא נספרים או אפילו רואים את עצמם ככאלו, שכן אין להם מקום בהגדרות הסוציולוגיות המתחזות לפוליטיות של היום. יש כאלה בכל מגזר. יש שמאלנים ערבים, שמאלנים דתיים, שמאלנים מזרחים ושמאלנים דוברי רוסית. הם מיעוט בתוך כל מגזר, ולכן קולם לא נשמע. אבל אם יתאחדו, קולם יישמע בגדול.

בשביל זה, כל אחד שיודע שהמציאות כאן יכולה וצריכה להתנהל אחרת צריך לבגוד במגזר שלו וליצור שותפויות עם אנשים ממגזרים אחרים. זה קשה, אבל מחויב המציאות כי זה המהלך שיעבוד. סיפור של אחוס"לים נגד כל השאר לא יעבוד אף פעם. קואליציה חוצת מגזרים, ואפילו קטנה, לא רק תתמודד טוב הרבה יותר, היא גם תפרוק את הימין מנשקו היחיד.

אני לא מאמין בקרבות בלימה אבודים מראש, בטח לא בבג"צ או ב-BDS. העבודה הזאת, של איחוד הכוחות הדמוקרטיים מכל המגזרים לקואליציה אחת ועיסוק משותף בעתיד שיהיה פה אחרי שהימין ירד מהפסים סופית ויתרסק תחת מטען הבולשיט של עצמו, היא העבודה שראוי לעשותה. אני מציע להתייחס אליה כמו אל חקלאות בדואית. כשזורעים במדבר, שום דבר לא צומח. אבל ממשיכים לזרוע למרות זאת והמדבר יפרח כשיגיע הגשם.