האתוס הישראלי הישן אמר שכולנו (כל היהודים, כמובן) באותה סירה. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים ועלינו להדק את החגורה ולאכול מאותו מסטינג. שלושים שנה לקח לאתוס להתפרק, ועכשיו ברור לנו שלא היה ולא נברא. מה שיש לנו כאן זה אסופה של שבטים. חברה מקוטבת מעמדית ומגזרית. הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של זהויות שרק מתחזה לפוליטיקה של עמדות כשלמעשה, כל מגזר מנסה לנסח את האינטרסים הפרטיים שלו בברברת פסאודו-אידיאולוגית.

רוב הטקסטים בבלוג הוקדשו לפרויקטים לאחד את היהודים בישראל סביב אתוס חדש, שמוצג באופן שקרי כהחייאת האתוס הציוני הישן. מדובר בזניחת הטיעון לפיו מדינת ישראל היא, או לפחות צריכה להיות, מדינה שהיא בו זמנית יהודית ודמוקרטית, והחלפתו בטיעון שגורס שישראל היא קודם כל מדינה יהודית, ורק אחר כך דמוקרטית. לפחות ככל שזה נוגע ליהודים שעמדותיהם נוחות למשטר. בימים האחרונים, העניין הזה עוגן בתהליך חקיקה.

האופן בו בחרו הכוחות השולטים במדינה לאחד את מרבית הציבור היא באמצעות הדגל הדתי-לאומני. הם ניסו להחריף את תחושת המצור באמצעות טענה די משונה לפיה אנחנו אמורים לפחד מכל מני שבדים שאומרים עלינו דברים רעים יותר מאשר מפלישת הצבא המצרי או מכך שזק"א יגרדו את שרידינו מהאספלט באמצעות כפית. הם סימנו חלק מהעם הזה כ"אויבים מבפנים" שאין להם זכות להשתתף בדיון הציבורי. הם פתחו במתקפה על כל מי ומה שהאתוס שלו הוא חילוני-אזרחי ולא דתי-לאומני, החל מארגוני חברה אזרחית, דרך החוגים למדעי הרוח והחברה באקדמיה וכלה במקצוע האזרחות בבתי הספר.

אבל הם פישלו. האתוס הישראלי הישן, מעוות ככל שיהיה, החזיק מעמד מפני שאיכשהו, זה עוד נראה שכולנו באותה הסירה. זה לא היה כך באמת, אבל האנשים שנדפקו ע"י המערכת טואטאו לפריפריה הגיאוגרפית, הפוליטית והתודעתית. הבעיה שלהם הובנתה כשלהם בלבד. אתם יודעים: אין עוני בארץ, זה רק החרדים והערבים שלא רוצים לעבוד, וכל מני מסעודות משדרות שמוציאות כסף על לק לציפורניים במקום על לשלוח את ז'וז'ו הקטן לאוניברסיטה.

מצד שני, אותם אנשים שקיבלו את הקצפת של העוגה הציבורית השכילו לשמר מידה של צניעות, והצדיקו את המעמד המועדף שלהם בכך שהם "תורמים למדינה" יותר מכל אחד אחר. את המהלך הזה מנסים לשחזר היום המתנחלים האידיאולוגיים, אך ספק אם זה יעלה בידם. אבל מה שבאמת החזיק את החבילה ביחד זה מעמד ביניים. מעמד ביניים הם אנשים שאין להם הרבה כסף, אבל יש להם יציבות כלכלית וביטחון מה בעתיד. זה – ולא גודל ההכנסה, הוא הדבר שמבדיל בין מעמד הביניים לעניים. והיציבות הזאת אבדה.

הימין יכול היה ליצור את הסדר החדש הדתי-לאומני שרצה אם רק היה מלווה אותה במדיניות חברתית-כלכלית פופוליסטית. אבל בתור סניף מקומי של ניאו-שמרנות אמריקאית שמחויב לקפיטליזם חזירי, הוא לא יכול לעשות זאת. אי אפשר לטעון שעל כולנו לאכול מאותו מסטינג בנושא המדיני וזלול ככל יכולתך ואם אין לך מה זבש"ך בתחום החברתי-כלכלי. זה לא מסתדר ביחד. ביטוי גרוטסקי במיוחד לדיסונאנס הקוגנטיבי בו ממשלות הימין מנסות להאכיל אותנו ראינו כשאולגרך שקיבל בחצי-חינם נכסים ציבוריים לרוב, החזיק באזרחות מונקו כדי להימנע מתשלום מס למדינה, סחר עם מי שראש הממשלה מתאר כגרמניה הנאצית מודל 2011 ואותו ראש ממשלה ספד לו – אחרי שנקבר לצד גדולי האומה בבית קברות אקסקלוסיבי, כאחד מגדולי הציונים.

אולי אז זה נעשה ברור: אנחנו לא באותה סירה ומה שיש כאן זאת לא מלחמה אלא חגיגה. בזמן שאותנו שולחים החוצה לעשות פטרולים ולחפש אויבים מבחוץ ומבפנים, הם יושבים במגדלים שלהם ובולסים מכל טוב הארץ.

המגמה השנייה שתוארה בבלוג זה במהלך השנה היא מגמת הנגד. או ליתר דיוק – היעדרה. מי שאמון, להלכה, על המשנה הסדורה של האלטרנטיבה לאתוס הדתי-לאומני-חזירי הוא השמאל, שמחזיק באתוס אזרחי, שוויוני וסולידרי. אבל רק בתיאוריה, שכן השמאל המקומי מעולם לא החזיק באף אחד מהערכים הללו. השמאל הישראלי הוא בסך הכול שבט, שכמו השבטים האחרים ממסך את האינטרסים הסוציולוגיים והמעמדיים שלו במלל פסאודו-אידיאולוגי. החלק המתון בו – שרידי אליטת מפא"י הישנה – הפך את מי שמתיימר להחליף אותו כאליטה, הציונות הדתית בהתנחלויות, לשק חבטות והריץ בכל כוחו פתרון של שתי מדינות לשני עמים עקב פנטזיה מופרכת שמדינת ישראל בגבולות הקו הירוק תחזור להיות "ארץ ישראל הקטנה והיפה" שבה הוא משל ביד רמה.

השמאל הרדיקלי אמנם הבין עד כמה חולה המדינה הזאת, אך בתסכולו ויתר על הציבור הישראלי והפך לחבורה של אקטיביסטים מקצוענים, מעין שבט הררי לוחמני שנלחם לא כדי לנצח אלא כדי לשרוד ולהילחם עוד יום. את הבדידות שנכפתה עליו ניסה לשבור לא באמצעות הכרה בטעויותיו ופנייה מחודשת לציבור הישראלי, אלא באמצעות חבירה לשותפים מקרב הפלסטינים ולגורמים בינ"ל שאוהדים אותם.

אסטרטגיה זו נחלה כישלון שכן הפלסטינים אולי נעזרים בשמאל הישראלי במאבקים קונקרטיים כאלה ואחרים, אך אין להם עניין לחבור אליהם. "מאבק משותף" של ישראלים ופלסטינים נתפס על ידם – בצדק – כאינטרס פרטי של השמאל הרדיקלי הישראלי ושותפותם בו נשארה מוגבלת מאוד ומהוססת מאוד. עם התמשכות המאבק, התברר גם שהפעילים הבינלאומיים, בחלקם הגדול, הם תיירי קונפליקט שלא מבינים את המציאות המקומית ולא נושאים באחריות להשלכות התערבותם בה.לאט לאט, הם התחילו לעורר סלידה גם בשותפיהם למאבק.

בשורה התחתונה, השמאל הישראלי הוא חלק מהסדר הקיים. הוא ממלא בנאמנות את תפקידי השעיר לעזאזל ועלה התאנה לדמוקרטיה הפיקטיבית שיועדו לו. אך כמעט בכל פוסט בבלוג זה נאמר משהו על האפשרות לצמיחת מחנה דמוקרטי, אזרחי וסולידרי באמת, נטוע במציאות המקומית וחוצה מגזרים. לאחרונה, פורסם כאן הפוסט האופטימי הראשון, שאיגד את כל הערות האגב וגרם לחלק מהקוראים לתהות שמא השתחרר לי בורג, יען כי כאן לא ישתנה כלום בשלושים השנים הקרובות.

ואז, הכול השתנה. פתאום, מאות אלפים יוצאים לרחובות כדי לדרוש את מה שאמור להיות הלחם והחמאה של שמאל אמיתי: חברה סולידרית ומדינה שמשרתת את אזרחיה במקום לדרוש מהם לשרת אותה. הפוסט על השריפה בכרמל הסתיים בקריאה "תביאו לי כבאים, רופאים ומורים" ומגיבה אחת כתבה שזאת צריכה להיות סיסמת המהפיכה. מי חשב, אז, שזה יקום ויהיה.

המאבק הנוכחי הביא לכולנו כאפה. אני קיבלתי את הכאפה כשמגמות סולידריות אזרחית חוצת מגזרים שאני צפיתי\קיוויתי שייבנו לאט לאט במשך שנים התחילו בהתפוצצות. ההתפוצצות אמנם תיגמר, והמגמות אכן ייבנו במשך שנים, אבל האג'נדה האזרחית הונחה אחר כבוד במרכז השולחן, והיא תישאר שם.

השמאלנים למיניהם קיבלו את הכאפה כשהבינו שלא רק שהציבור הישראלי מסוגל לדברים שהם לא ציפו ממנו ומצאו את עצמם צועדים לצד מי שלא דמיינו כשותפים למאבק, אלא גם נאלצו להשלים עם העובדה שהשינוי לא יקרה כשההמונים יצטרפו לאיזה גרעין קשה של אידיאליסטים מקצועיים, אלא כשהאידיאליסטים ייאלצו להצטרף לציבור.

ואת הכאפה המצלצלת ביותר והמשמחת ביותר קיבלו כמה מגיבורי הבלוג, אותם ספינים מתוקשרים שמתחזים לארגונים ציבוריים, כמו "אם תרצו" ו"ישראל שלי". האיש שעיצב את תפיסת העבודה של רובם, היועץ האסטרטגי המוכשר משה קלוגהפט, התהדר ביכולתו לעצב מאחורי הקלעים את מה שידברו עליו על הבמה. במשך רוב השנה, הם הצליחו בכך וכולם דיברו על בוגדים, חתרנים ואיום הדה-לגיטימציה. פתאום, הציבור החליט שמעניינים אותו דברים אחרים לגמרי והם נחשפו בכל עליבותם כשמבין "58,000 החברים" של "ישראל שלי" ו"אלפי הפעילים" של "אם תרצו" הצליחו לגרד בקושי מאתיים אנשים לצעדת הספין שלהם ברוטשילד. הציבור אמר את דברו: אנחנו רוצים מקום ליד השולחן, וספינים פרנואידים על הקונספירציות של הסמולנים אי אפשר לאכול.

מנהלי: בשלב מסוים הפסקתי לבדוק סטטיסטיקות, אבל לרגל יום ההולדת של הבלוג, זה קצת מתבקש והן כדלקמן, במספרים מקורבים: כ-31,000 איש נכנסו לבלוג במהלך השנה כ-150,000 פעמים. הקבוצות הגדולות ביותר הן של קוראים קבועים ושל מבקרים חד פעמיים. הקבוצה הקטנה ביותר היא של קוראים שנכנסו שמונה פעמים. לא יודע למה דווקא שמונה. אחוז הכניסות החדשות עומד באופן קבוע סביב ה-20% ובחודש האחרון, בימים בהם פורסמו פוסטים, נכנסו כ-1500 קוראים.

אני שואל את עצמי האם קלינטון, כשהיא מדברת על מנהיגים שמאמינים שלהם זה לא יקרה, מתכוונת גם לאלו שלנו. אני לא מפנטז, כמו כמה, שאזרחי ישראל יצאו לרחובות בגלל מחירי הדלק או כדי להפיל את הדיקטטורה הנוראה של שדרני גלי צה"ל. אם אלו היו הצרות של המצרים, גם הם לא היו יוצאים לרחובות.

כאן, אולי, קבורים שורשי משבר הדמוקרטיה הישראלית. מוגבלת וחלקית ככל שתהיה, הדמוקרטיה הישראלית היא סוג של מובן מאליו, עבור יהודים, ונמצאת בסביבה מספיק זמן כדי שאנשים יגדלו בה ולא יחוו מציאות אחרת. לכן, מרבית תומכי הדמוקרטיה בישראל הם כאלו שהדמוקרטיה היא חלק מזהותם, שאותה הם תופסים כמערבית וככזו תמיכתם בדמוקרטיה היא פרקטיקה זהותית, משהו כמו השתתפות בהילולא של הבבא סאלי. הם בעדה, אבל לא חשים על בשרם את הצורך בה.

הדמוקרטיה איננה זהות ואיננה שיטת שלטון או ניהול, כפי שמפמפם הימין הישראלי בלי לקבל מענה הולם. היא רדודה מכדי להוות זהות ולא אפקטיבית מספיק כדי לבחור בה על פני שיטות ניהול אחרות. הטעם היחיד לדמוקרטיה וההצדקה היחידה לקיומה היא ההגנה שהיא אמורה לספק מפני דיכוי. לכן המדוכאים הם אלו שיוצאים לרחובות, ולא המדכאים. כשאלו שנהנים מדמוקרטיה רואים בה בעיקר מטרד, מי שסובל מהיעדרה לומד להעריך אותה, לפחות זמנית, אפילו אם היא איננה חלק מהשקפת עולמו.

שלל הפרשנים שמהמרים על אבן הדומינו הבאה שתיפול באזורינו נוטים לשכוח שבתחום שליטתה של ישראל יש מיליוני אנשים שבשבילם אין דמוקרטיה. רובם נשלטים ע"י ישראל בעקיפין, ב"תחום מושב" שנקבע על ידה ובאמצעות רשות שלטונית אוטונומית שמתקיימת רק בגלל שישראל מרשה לה להתקיים. וישראל מרשה לה להתקיים רק משום שזה מאפשר לה להתנער מאחריותה כלפי הנשלטים. את הרוחות שמנשבות בימינו במזרח התיכון אי אפשר שלא לקחת בחשבון כשמדברים על קיץ 2011. תשננו את התאריך. בספטמבר הקרוב, ככה זה נראה, עומד ליפול דבר.

בציבוריות הישראלית, המעט שבא לידי ביטוי מהמתרחש בצד הפלסטיני הוא ההכרזה החד צדדית הצפויה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שתוכר ע"י האו"ם. לתרחיש זה, עושה רושם, גם מתכוננת הממשלה הנוכחית ויש לה מענה בקנה. מי שמוביל אותו הוא ליברמן, אבל הוא מוסכם על כל המרכז הפוליטי והוא נקרא "מדינה בגבולות זמניים".

לפי תסריט זה, ישראל תפגוש את הכרזת העצמאות הפלסטינית בתכנית שאכן מעניקה עצמאות לפלסטינים, בגבולות אזור A. הגבולות הללו יהיו "זמניים" כמו שמשטר הכיבוש היה "זמני". כלומר, הם מיועדים להישאר אתנו עוד כמה וכמה עשורים, עובדה שליברמן לא טורח להסתיר. כך, לשיטתם, תוסר הבעיה העקרונית ביותר של "הכיבוש" – השליטה בעם אחר, והסכסוך יהפוך להיות סכסוך טריטוריאלי רגיל כמו שיש בין מדינות רבות.

ההתנחלויות, שאחרי שלוש דורות של תושבים כבר הפסיקו להיות אמצעי להגשמת רעיון ארץ ישראל השלמה והפכו למטרה בפני עצמה, יישארו במקומן. האזורים שנמצאים בקונצנזוס יחסי, ירושלים המורחבת עד זרא, בקעת הירדן והגושים הגדולים של התנחלויות "איכות החיים" יישארו בידינו. כך תוגשם תוכנית הבנטוסטאנים ששרון הגה עוד בשנות השבעים, זאת שכדי להגשימה בישל את "המפץ הגדול" ועשה את ההתנתקות. ובעיקר, בהיעדר עניין השליטה בעם אחר, המגמה העולמית של הפיכת ישראל למדינה מצורעת, שהם מזהים בצדק כסכנה קיומית, אמורה להיבלם. נושאי גבולות וזכויות קניין על אדמה כשלעצמם אכן מעוררים פחות אמוציות, ובצדק. הרבה חורים יש בתכנית הנכלולית הזאת, וספק אם תעבוד אפילו אם תוגשם. אבל השאלה הגדולה יותר היא האם בכלל תהיה הזדמנות להגשים אותה.

הפלסטינים מחזיקים בקלף נוסף בשרוול – פירוק חד צדדי של הרשות והחזרת המפתחות לישראל. אין זה סוד שהרש"פ איננה פופולארית, שכן היא נחשבת ע"י הפלסטינים כמעין משת"פ של הכיבוש הישראלי. נזכיר שהרשות, לפי הסכמי אוסלו, היא שלב מעבר בלבד לפני הקמתה של המדינה העצמאית, שהיא קיימת זמן ארוך פי חמש מהזמן המיועד לה ושפתרון הקבע לא נראה באופק. ברגע שהזמניות של הרש"פ תיעשה לעניין קבוע היא תאבד את שאריות הלגיטימיות שלה, ואני חושב שראשיה מבינים זאת היטב.

אני מנחש שהפוליטיקאים הפלסטינים מסתכלים על מה שקורה בתוניסיה ובמצרים ויודעים שהעם שלהם מסתכל על זה גם כן. הם ודאי יודעים שכשאפקט הדומינו יגיע אליהם, הם יצטרכו לבחור האם להיות היעד של המתקוממים, או לעמוד בראשם. מבחינתם, הדבר הנכון לעשות, הן למען הישרדותם האישית והן לטובת המטרה הלאומית, יהיה הטריק הערפאתי הישן – לרכב על הנמר.

אימוץ המאבקים העממיים סביב חומת ההפרדה ונוכחות הפוליטיקאים של הרש"פ בהם מצביעה על נטייה לבחור במסלול זה. העניין הוחמץ ע"י הציבוריות הישראלית שמייחס את השקט הביטחוני הנוכחי למבצע "חומת מגן" ההוא ולחומה הפיזית שבנייתה עוד לא הסתיימה. אך אין שום סיבה לחשוב כך. הפיכת המאבק הפלסטיני מטרור רצחני למאבק עממי בלתי אלים ברובו תוך בניית מוסדות "מדינה בדרך" הרי השיג עבור הפלסטינים את המטרה האסטרטגית המרכזית ביותר שלהם, זו שהם ניסו להשיג מאז 1948 – בינאום הסכסוך. וכצפוי, זה מלחיץ את ישראל יותר מהפדאיון, יותר מחטיפות המטוסים ואפילו יותר מאוטובוסים מתפוצצים במרכזי עריה. לא במהרה הם יוותרו על ההישג הזה ואפילו החמאס נזהר מלפגוע בו באמצעות חידוש פיגועי ההתאבדות. הם לא נסוגו מהצדקת השיטה ומ"זכותם" לפעול לפיה, אבל הם מכירים בכך שזה "לא משרת את האינטרס הפלסטיני".

אם מנהיגי הרש"פ עוד התלבטו האם עליהם להכריז על מדינה עצמאית או שמא להחזיר את המפתחות לישראל, האירועים האחרונים במזה"ת בהחלט מטים את הכף אל האפשרות השנייה. לפי תסריט זה, החזרת המפתחות תובנה ותוצג כעוד התקוממות נגד רודנות בשרשרת, אך הרודנים שנגדם מתקוממים לא יהיו מנהיגי הרש"פ שמושלים באדיבות ישראל, אלא ישראל עצמה. להתקוממות זאת יצטרפו, אני מניח, גם הערבים אזרחי ישראל וכמה יהודים, והאהדה הבינ"ל אליה תהייה חד משמעית.

התכנית הישראלית של הקמת מדינה פלסטינית בגבולות זמניים תהפוך באחת לניסיון עלוב לתקוע אצבע בחור שבסכר, בדומה ל"רפורמות" עליהן הכריז דיקטאטור תוניסיה לפני שעלה על המטוס ואלו שמנסה להציע הדיקטאטור המצרי כיום. לא יהיה בה כדי להרגיע את ההתקוממות.

לדעתי, מדובר בתסריט סביר מאוד, ואף מתבקש. תוצאותיו, לעומת זאת, קשות יותר לחיזוי. נראה שאזורינו נכנס לעונת הנדידה של הברבורים השחורים. המציאות נהפכת לבלתי צפויה, אבל אפשר בהחלט לחזות את הפיכתה לכזו. קשה לצפות האם החמאס ינהג כמו תנועת האם שלו במצרים ויישאר בצד בתקווה להשיג את מטרותיו במסגרת דמוקרטית, או שמא יאמץ את דוגמת 1979 של פטרוניו האיראנים וינסה להשתלט על המהפכה.

השאלה האם תוניסיה ומצרים יצליחו להכיל את האסלאם הפונדמנטליסטי בתוך מסגרת דמוקרטית היא שאלת מפתח. ולא רק שלהם, שכן אין שום הבדל בין האחים המוסלמים במצרים לפונדמנטליזם היהודי שמתגבש בישראל בהובלת מטורללים כמו שמואל אליהו. ההבדל הוא שהאחים המוסלמים קיימים יותר משמונים שנה ואולי למדו דבר או שניים על גבולות הכוח, בזמן שהפונדמנטליזם היהודי רק התחיל בתהליך בדיקת הגבולות שלו. השתלטות האסלאם הקיצוני על ההתקוממויות במדינות ערב תתווה, כנראה, גם את דרכה של ההתקוממות הפלסטינית הקרובה, וזה הדבר היחיד שעשוי להציל את המדיניות הנוכחית של ישראל. ואת המשפט הזה כדאי לקרוא שוב. מה זה אומר עלינו ועל המדיניות שלנו, אם השתלטות השקפת עולם מהמטורללות שידעה האנושות משרתת אותנו?

התגובה הישראלית, לצערי, איננה ברבור שחור כלל וכלל. עבור הציבוריות הישראלית, מובן מאליו שהפונדמנטליזם האסלאמי ישלוט בכיפה. מה שעבור כל השאר הוא אפשרות, עבור הישראלים הוא מציאות. ומן הסתם זה לא מפני שהישראלים חכמים יותר משאר תושבי כדוה"א, אלא מפני שהישראלים מכורים לפחדים של עצמם ולכן לא נותר להם אלא לממש אותם. פחד נוצר לא מאפשרות אובדן הקיום הפיזי אלא מאפשרות אובדן הזהות, מה שאנחנו חווים כ"עצמי". כש"עצמי" מורכב בעיקר מפחדים, והמוטו היהודי המקובל בישראל הוא "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", קל יותר לאשש את הזהות באמצעות מימוש הפחדים הגרועים ביותר מאשר להפוך את הזהות עצמה לבריאה יותר.

לכן, התגובה הצפויה תהיה ניסיון לדרדר את ההתקוממות העממית למלחמת טרור, בדומה למה שעשינו באוקטובר 2000. זה יאפשר לישראל לשמר את הפנטזיה שהתחזקות הפונדמנטליזם האסלאמי תגרום למערב לתמוך ללא תנאי בכל גחמה שלנו, בסיוע ריכוך ההתנגדות ע"י יצירת סטטוס קוו חדש של מדינה בגבולות זמניים, שתחליף את הסטטוס קוו הישן של "תהליך שלום" שלא נגמר אף פעם שבעצמו החליף את הסטטוס קוו הקודם של שטחים "בתפיסה לוחמתית זמנית". כמובן שעתידו של הסטטוס קוו הזה הוא כעתידם של הקודמים. אם אתם לא חושבים שהמשיח יגיע בשנים הקרובות, נשאר רק לקוות שהתגובה הישראלית הצפויה פשוט לא תצליח.

מנהלי1: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ומאחל לו שיזכה לא להיות פטיש ולא מסמר, במהרה ובימינו.

מנהלי2: חיבור האינטרנט שלי מקרטע קשות בשבוע האחרון, כך שאתרים רבים, כולל הבלוג שלי, לא עולים. אני מודה לאיתמר שאלתיאל שהעלה את הפוסט עבורי, ומתנצל מראש על עיכובים באישור תגובות (אם הן כוללות קישורים, נדרש אישור) וכיו"ב.