התחשבנות קטנונית? בהחלט. אבל נחוצה. הסיפור המדובר איננו אייטם חדשותי כלל וכלל. אם הייתי צריך לנחש, מדובר בלא יותר מכתבה יח"צנית שאותו בן זיקרי או מישהו בסביבתו הצליח לדחוף לתקשורת. למעשה, הרבה יותר מדי אייטמים תקשורתיים – אם לא רובם המוחלט – הם בדיוק כאלה. למה להם, לטייקוני התקשורת, לשלוח עיתונאים לעשות עבודה עיתונאית כשהם יכולים לפרסם קומוניקאטים וכתבות שיח"צנים ארזו בשבילם כמעט מילה במילה? יאמר לזכותם שהם עושים זאת ללא אבחנה, ימין, שמאל (מה שלא יהיו, המונחים הטיפשיים האלה), דובר צה"ל, משרד רוה"מ, אם תרצו ומה שתרצו. כל מה שצריך, מעבר ל"דיבור" של היחצ"ן עם העיתונאי, זה שיהיה באייטם "משהו חדש". כאן, הסחורה סופקה. הפורעים היהודים "מתאמנים לקראת ספטמבר". ספטמבר זה חדש, לא?

הכיפות הסרוגות הלבנות הקטנות שאתם רואים על תצלום היח"צ ב-YNET התחילו להופיע על ראשי צעירים רק בשנים האחרונות. מדובר לא רק בכיפה על ראשיהם של אנשים שבעבר לא נהגו לחבוש כיפה, אלא גם בסוג חדש של כיפה. זוהי כיפה היברידית, שילוב בין הכיפה השחורה הסרוגה הקטנה של דתיים לייט מעדות המזרח, לבין הכיפה הסרוגה הלבנה הגדולה שמאפיינת את חסידי ברסלב ואת נוער הגבעות שאופנת הברסלב נפוצה בקרבם גם אם אינם ברסלבים. בכלל, המיש-מש בין התנועות הדתיות השונות באזור החרד"לי של הספקטרום יכול לבייש את הנצרות הפרוטסטנטית. מזל שיש את השנאה לערבים ושמירת הוואגינה של בנות ישראל כרכושם הקולקטיבי של הזכרים בעם ישראל כדי לשמור את מגדל בבל הזה בחתיכה אחת.

דוקטור ג'קל ומיסטר הייד.

את התופעה הזאת של כנופיות צעירים שמסתובבות ותוקפות באלימות את מי שאינו שייך לעם הנבחר בכל מקום בו יש חיכוך בינו לבין ערבים, עובדים זרים או מבקשי מקלט אפשר לתזמן בערך לזמן הופעת הכיפות (אם כי אין זה אומר שכל מי שחובש כיפה כזאת מעורב במשהו כזה). זהו בערך הזמן שבו אנשי הגרעין הקשה של הימין הקיצוני בגבעות השומרון עברו מהשתוללות בתוך יהודה ושומרות להשתוללות בתוך הקו הירוק. מהלך שעושה רושם כמובנה ומתוכנן. כמובן ששורה ארוכה של עמותות וארגוני שמאל עומדות בתור כדי לדווח על כל בעיטה של מתנחל בזקנה פלסטינית שבאה למסוק את עץ הזית שלה בחירבת ג'הנום וכמות הפרסומים בתקשורת היא בהתאם. אך לגבי אין ספור אירועי אלימות יומיומית בתוך הקו הירוק, מצפת בצפון ועד אילת בדרום, השתיקה רועמת. ולא בכדי.

כדי שסיפור יעשה בליפ על מסך הרדאר, יזוהה על ידינו כחשוב וייזכר, הוא צריך להשתלב בסיפור גדול יותר שנתפס על ידינו כנכון ואמיתי. רצוי סיפור בפורמט של הטוב הרע והנערה, או לפחות הטוב הרע והמכוער, כל אחד לפי נטיותיו. המתנחל ההוא שבועט באיזו זקנה פלסטינית, או גרוע מזה, מתלבש היטב על הסיפור הגדול שרוב הישראלים אוהבים לספר לעצמם. אני קורא לו דוקטור ג'קל ומיסטר הייד והוא הולך בערך כך:

ממערב לקו הירוק יש את מדינת ישראל האמיתית, הרשמית והדמוקרטית. היא לא מושלמת, אבל בגדול היא בסדר. הרחק מעבר להררי החושך שבצדו הלא נכון של הקו הירוק, יש "ארץ אחרת", מדינת המתנחלים שבה קורים דברים איומים ונוראים. כשסיפורי אלימות של יהודים מתרחשים באותה ארץ רחוקה, אנחנו יודעים בדיוק מה לחשוב. נו, זה המתנחלים האלה, שהם\חלקם\קומץ מהם חבורה של קיצונים הזויים פסיכים, החברה שלהם לא טורחת לעקור מן השורש את העשבים השוטים שבה, המשטרה לא מטפלת בהם, צה"ל משתף אתם פעולה, איום ונורא. ברגע שניסוג מארץ מיסטר הייד, נישאר עם דוקטור ג'קל בלבד. כאילו שהם לא ביטויים שונים של אישיות אחת.

מי כאן הוילה, ומי הג'ונגל?

אבל כשמדובר באותן תופעות בדיוק אבל בתוך הקו הירוק? אין לנו סיפור גדול להציב אותן בו. אין לנו הקשר מוגדר, אין לנו כינויים אלגנטיים ותוויות נוחות להצמיד לאותם צעירים שכבר הפכו לתופעה שאינה שונה מתופעת כנופיות גלוחי הראש ששורצות ברחבי אירופה. לא נותר לנו אלא להתייחס אליהם כאל שורה של תקריות מקומיות, לצקצק בלשון ולהמשיך הלאה.

ואכן מדובר בתופעה, ושכונת פסגת זאב הירושלמית היא אחת הנציגות המובהקות שלה. כשתסתכלו על רמלה, לוד, צפת, דרום ת"א, אילת, נתניה, בת ים, עכו ועוד, תראו וריאציה של אותו הדבר, וזה הסיפור הגדול האמיתי.

על אותם צעירים ערבים שמסתובבים בפסגת זאב, שהתושבים טוענים שמביאים אתם אלימות ופשע ומטרידים בחורות מקומיות, אפשר להגיד עוד כמה דברים לפני שאומרים שהם ערבים. אפשר להגיד שהם מגיעים מסלאמס בנוסח העולם השלישי שאין בהם פארקים ציבוריים וקניונים מהסוג שהם אוהבים להסתובב בהם בפסגת זאב. השכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים (המאוחדת לנצח נצחים) מקבלות כ-9% מהתקציב של העיר כשאוכלוסייתה מונה כ-35% מאוכלוסיית העיר. בבתי הספר שם חסרות כ-1500 כיתות, הלימודים נעשים, פעמים רבות, במשמרות ויש שם כ-50% נשירה. יש בהם יועץ חינוכי אחד על כל 21 בשכונות היהודיות של העיר, אין שירותי רווחה, אין תשתיות ובאזורים רבים אין כמעט שום נוכחות של מדינת ישראל מעבר לגביית ארנונה. לא משטרה, לא מכבי אש. רק מג"ב וגם זה לא תמיד. בקיצור, גם אם הצעירים שם היו שוודים ולא ערבים והדת המקומית הייתה בודהיזם טיבטי ולא אסלאם, אף בר דעת לא היה רוצה לראות את הצעירים האלה מסתובבים מתחת לבית שלו.

האמת היא שגם את צעירי פסגת זאב, שמצבה טוב עשרות מונים, לא הייתם שמחים לראות יושבים על הברזלים מתחת לדירה שלכם או מתחילים עם אחותכם. אבל הם דוברים את אותה השפה כמוכם. הניכור קטן יותר וכך גם הפחד. בפסגת זאב, מדינת ישראל זרקה את אזרחיה הפחות מועדפים – עולים, חרדים, מסורתיים, מזרחים – בשכונה מרוחקת כדי שישמשו כטריז אנושי בין חמש שכונות של לא-אזרחיה הממש לא מועדפים, שאת אדמתם היא חומדת ואותם לא, והשאירה אותם להתכסח אחד עם השני כמו כלבים מורעבים בכלוב צפוף. אולי, בעצם, זה הסיפור הגדול הנכון יותר. לא סיפור של סכסוך בין שתי ישויות לאומיות אלא סיפור של מדינה מקוטבת בין מרכז לפריפריה, שקבוצת המרכז היהודית בה משתמשת בפריפריה היהודית כפיונים על לוח במלחמה שהיא מנהלת נגד הפריפריה הפלסטינית שלה. אולי הסיפור האמיתי הוא לא שמדינת ישראל היא וילה בג'ונגל, אלא שמדינת ישראל היא ג'ונגל, ויש בה חלק שמתעסק בהגנה על הוילה שלו בתוכה.

תוכן הנאום של נתניהו בקונגרס, כבר אמרנו, לא מעניין. לא היה בו שום תוכן ותהיה זו טעות לחפש בו תוכן. החיפוש אחר תוכן מגיע מהשקפה חילונית שמכבדת מציאות קונקרטית ופעולה שמשפיעה עליה, רצוי לטובה. נאום שמגיע ממקום כזה יהיה הצהרת כוונות, שאמורות להיות מגובות במעשים. עניין די משמים בעצם, לא משהו שמצדיק את ההייפ. אין פלא שמי שציפה שנתניהו יפרוס איזו תכנית אופרטיבית כזו או אחרת, התאכזב. כי מעולם לא הייתה כוונה כזו. הנאום הזה מעולם לא אמור היה להיות תיאור של פעולה עתידית, הוא היה הפעולה עצמה, "הוקוס פוקוס".

במקור, זה שיבוש של הפראזה הלטינית HOC ES CORPUS, "זה הגוף (של ישו)". כשהמאמינים מתכנסים בכנסייה לטקס המיסה, הכומר הקתולי אומר את המילים ובאותו הרגע הקרקר שהם אכלו הופך לבשרו של ישו והיין לדמו של ישו. לא באיזה קטע סמלי, אלא על באמת. החומר עצמו משתנה באורח פלא, נס שנקרא "טרנס-סובסטאנטיו" שנגרם באמצעות אמירת המילים ע"י מי שהוסמך לכך.

מה שראינו בקונגרס זה טקס כישוף לכל דבר ועניין. ראש הממשלה שלנו, ואתו כנראה רוב הציבור, מאמין שאם יגיד את המילים הנכונות במהלך טקס מרשים במקום הנכון, איזו נקודת כוח, המציאות הממשית תשתנה. לא רק מפני שביבי אמר את המילים, כמובן. אפילו האפיפיור בעצמו לא יצליח להמיר קרקרים לנתחי פילה מהגוף של ישוע בר יוסף מנצרת שמת לפני 2000 שנה, אם בכלל חי אי פעם, אם ינסה לעשות את ההוקוס פוקוס מעל החבילה על שולחן הקפה אצלו בבית. כדי שהעניין יעבוד צריך את כל התפאורה וכל הטררם, אבל בעיקר, צריך קהל שיבלע את זה.

וזה עובד. הנאום של ביבי באמת ישנה את המציאות הקונקרטית. בזכות המילים, פוליטיקאים אמריקאים יצליחו אולי למנוע כמה מהשלכות מעשיו, השיתוק שאחז בישראל יימשך קצת יותר זמן ויעלה בחיי בני אדם אמיתיים, והנזק שהוא עשה לישראל כשהפך את תמיכת ארה"ב בה מקונצנזוס מקיר לקיר לעוד אג'נדה פרטית ושנויה במחלוקת של המפלגה הרפובליקנית יהיה ממשי ביותר.

אבל זה ממשי רק עד גבול מסוים. הנאום לא יגרום לפלסטינים להפסיק לרצות עצמאות, זכויות אדם ואזרח. גם לא יגרום להם להסתפק בקריקטורה נלעגת של הנ"ל בצורת כמה בנטוסטאנים. הנאום לא יגרום לאירופה להמשיך לתמוך בישראל, לא ימנע את הקושי הגובר והולך של ארה"ב לעשות זאת, לא את הקצנת חילוקי הדעות הפנימיים בה בנוגע לישראל והעיקר: הוא לא יצליח למנוע את תהליך ההתחרפנות של הציבור הישראלי.

כי התיאוריה של ביבי סובלת מכשל בסיסי של כלכלת אנרגיה, ואת זה גם אלף נאומים לא ישנו. משנתו הפוליטית דורשת יותר ויותר אנרגיה כדי להישאר באותה נקודה. האמונה שלו ושל המחנה שלו היא שאנחנו נדונים למלחמה מתמדת, או לפחות לעוד כמה עשורים. וזה אומר עוד מהכול. צריך יותר "חישול רוח האומה", יותר HASBARA, יותר משאבים, יותר "טיפול" ב"חוליות חלשות", "בוגדים" ו"חתרנים" מבפנים, יותר "מנהיגות", יותר "ציונות", יותר "תודעה יהודית", חברה יותר מגויסת, יותר מאוחדת, יותר מוכנה להקרבה. ואז עוד יותר, ואחר כך עוד יותר. לזה קוראים לרוץ יותר מהר כדי להישאר במקום, לעלות במעלה המדרגות היורדות. זה כמו עכבר שלא יכול לרדת מהגלגל כי הוא כבר מסתובב מהר מדי וכל מה שנשאר לו זה לרוץ עוד יותר מהר כדי להדביק את הקצב וחוזר חלילה. אם הוא יעצור, הוא יעוף קיבינימאט, אבל הוא לא מבין שעדיף לו לעוף קיבינימאט עכשיו מאשר להתמוטט באפיסת כוחות, ואז לעוף קיבינימאט.

אחת הטעויות המובנות במחשבה הישראלית על הסכסוך היא שהזמן עובד לטובתנו. כולנו היינו בשיעורי היסטוריה, "ציונות" או "מולדת" בבית הספר. תפיסת הזמן של הסכסוך מוכתבת מסדרת המפות ההיא: החלוקה של ועדת פיל, אחר כך של 47, ואז של הקמת המדינה ואז של 67. בכל פעם, אנחנו נהיים יותר גדולים. זה כל כך עמוק, שאנשים פשוט לא מצליחים להתנער מהתחושה שפשרות כלשהן הן איזו טובה שאנחנו אמורים לעשות לפלסטינים, "לגלות נדיבות" אמר ביבי, ולא עניין קיומי.

המציאות, כמובן, הפוכה. מיד אחר מלחמת 67 היינו יכולים לסגור דיל עם המנהיגות הפלסטינית המקומית. הם היו מקבלים סוג של מדינת חסות, אנחנו היינו נשארים עם ירושלים השלמה בריבונות ישראל ובלי שום פליטים וכל העולם היה מוחא לנו כפיים. ראשי גופי המודיעין כבר סידרו הכול, אבל זה אפילו לא עלה לדיון בממשלה. תירצנו את זה בשלושת הלאווים של חרטום.

בשנות השמונים עוד יכולנו לסגור דיל עם ירדן, כשהמלך חוסיין האב היה בשיא כוחו ולפני שהפלסטינים התקוממו. באוסלו כבר היינו צריכים להרשות למנהיגות אש"ף להגיע, ועכשיו אנחנו נדרשים לדבר גם עם החמאס. המחיר עולה בכל סיבוב, וימשיך לעלות. וזה קורה כי הפלסטינים מבינים שהזמן עובד לטובתם ולרעתנו, ואנחנו חיים בסרט. הדבר היחיד שגורם לפלסטינים בכלל לרצות להגיע איתנו להסכם הוא עיקרון ה"טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ". הם מעדיפים לקבל איזה מינימום סביר אבל היום, מאשר לדון את עצמם לעוד עשורים של המתנה,  מלחמה, כיבוש וסבל עד שישראל תקרוס תחת נטל הבולשיט של עצמה והיהודים לא יהיו חזקים מספיק אפילו כדי לדרוש זכויות קולקטיביות במדינה אחת משותפת. אנחנו, עושה רושם, רק מנסים לגרום להם לחכות.

אם נצליח, עליית המחיר הבאה תהיה דיון על מדינה דו לאומית עם גבולות פנימיים רכים והגדרה עצמית לשני העמים במסגרת פדרטיבית. עליית המחיר שאחריה תהיה דיבור על זכויות של מיעוט לאומי ליהודים תחת שלטון פלסטיני. אנחנו חייבים להחליט באיזו נקודה אנחנו רוצים לעצור את הסיפור הזה.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לא ליפול במדרגות.

חתיכת לוויה יקרה, כנס ניחום אבלים, תצפית על היכחדות הדינוזאורים בזמן אמת, אירוע פרידה. אלו כמה מההערות הציניות שהופרחו לחלל כנס פורום ארגוני השלום ביריחו (הדיווח של יוסי גורביץ כאן). בצדק. במרכז הכנס הסתובבו כל אותם ווטרנים של "מחנה השלום" וצעירים שחיים את (ועל) הנטוורקינג שבנו בעמל רב, ודקלמו את הקלישאות הישנות. יש פרטנר, ההסכם מוכן וצריך רק לרצות לחתום עליו, צריך להוציא אנשים לרחובות, צריך להגיע לקהלים חדשים. הייתה אפילו דוגמא להמחשה לעניין ה – להגיע לקהלים חדשים, סרטון של סטודנטים רוקדים בפורום של הר הצופים. זה היה יותר מדי בשבילי וברחתי לעשן סיגריה וללכלך על כל השמאלנים האלה עם מישהי שהבינה על מה אני מדבר. הרבה, הרבה סיגריות עישנתי בכנס הזה.

שתזדיין המדינה הפלסטינית.

אמר חסן ג'בארין, מנכ"ל "עדאלה", ועשה לי את היום. לא מעניין אותי אם יהיו כאן שתי מדינות, המשיך, אחת או שלוש. אותי מעניין שכל תושבי הארץ יקבלו את כל הזכויות שמגיעות להם, בכל הסדר שלא יהיה. ג'בארין הזכיר את הזיקה של יהודים לארץ. "חברון היא לא רק עיר מוסלמית, אתם יודעים", אמר, "גם ליהודים יש זכויות דתיות בה". כשהגיע להירשם בדלפק הקבלה, סיפר, לא ידעו המארגנים אם לשים אותו ברשימת הנציגים הישראלים או ברשימת הנציגים הפלסטינים. גם הוא לא ידע. ג'בארין הוא רק אחד מרבים שאולי תומכים בפיתרון שתי המדינות, אבל עבורם הוא בכלל לא מובן מאליו.

הפלג השמאלי של המיינסטרים: מרכז הארץ, מרכז המפה הפוליטית, מרכז התפלגות ההכנסות ומרכז העניינים לא רואה שום בעיה שאיננה טכנית בחלוקת הארץ. מבחינתה של אותה אליטה שוקעת: אשכנזית, וותיקה, ממוסדת ומבוססת, קווי 67 חופפים בדיוק את זהותה שלה. לכן סיסמתה היא "לצאת מהשטחים – לחזור לעצמינו". הם חיים בסרט שישראל שאחרי הנסיגה תהיה דומה לישראל היפה של טרום 67. טעות מרה בידם. ישראל של טרום 67 הייתה "יפה" רק עבור שכמותם, ישראל שאחרי החלוקה לא תהייה דומה לה בכלל והעיקר – היא ממש לא מהווה שום "חזרה לעצמינו", אפילו לא מדומיינת, עבור רוב האזרחים . עבורם, זה במקרה הטוב פתרון שעל גבול הבלי נסבל שממנו אין מנוס.

בסקרים רוב הציבור תומך בשתי מדינות, הטיחה בי אישיות משלום עכשיו אחרי שחלקתי מחשבות ממין זה עם חברי לשולחן האוכל והצלחתי, נראה לי, בעיקר לעצבן אותם. אמת ויציב. אבל רובם, כולל אותי, וכולל אותי בגרסת התיכוניסט המתוסבך שהיה הולך להפגנות של שלום עכשיו בתקופת אוסלו, לא עושים את זה במצהלות ובריקודים. האנשים מסויגים, נתפסים בכל תירוץ להתעכב ולהתחמק, ואני חושב שזה לא אומר רק שהם טיפשים, גזענים ופרנואידים (אם כי הם בהחלט כאלה) אלא שזה לא הפיתרון שהם רוצים באמת אלא רק הפיתרון שנראה זמין. כשיפסיק להיראות זמין, במהלך השנה הקרובה, לא יהיה לו שום יתרון על פתרונות בלתי זמינים אחרים, כמו מדינה אחת פדרטיבית, ורעיונות כאלה יצופו אל מרכז השיח הציבורי.

זוהי היהירות הישראלית בהתגלמותה. חוצפה!

זיאד אבו זיאד צעק את המילה העברית כלפי איזה מלוקק מארגון "קול אחד" והעמיד אותו במקומו. קיבלנו 22% משטח פלסטין ההיסטורית כנקודת פתיחה, המשכנו להתפשר משם והתגמשנו עוד ועוד. עשרים שנה אחרי תחילת השיחות, והכיבוש עדיין כאן. ואתה אומר שכל מה שצריך זה שאנחנו נתפשר עוד?

פרשת המסמכים שפורסמו באל-ג'זירה ריחפה בחלל הכנס כמו זמזום פלורצנט טורדני, ואת העלבון העמוק אפשר היה לראות על פניו של כל פלסטיני. אפשר היה להבין. הרי עשו עליהם את אותה כיפה אדומה שעשו לשמאל בישראל בחצי השנה האחרונה. לקחו את פעילותם, שאותה קידמו ככל שיכלו, שכנעו והסבירו לכל מי שהיה מוכן להקשיב, פרסמו את המידע עליה בדאווין של "חשיפה" והעניין הוצג כמו שהמפרסם רצה – בגידה. בדיוק הטריק של "אם תרצו" עם העיתונות הישראלית, אחד לאחד.

מצד אחד, דור אוסלו הפלסטיני הוא תמונת ראי של זה הישראלי. אליטה ישנה, אנשי פת"ח שחזרו מהתפוצות וצעירים שחיים את (ועל) הנטוורקינג שבנו בעמל רב. הדיל של חלוקת הארץ אטרקטיבי עבור הפלסטינים אפילו פחות משהוא אטרקטיבי עבור היהודים. אבל משטר הכיבוש היה כל כך רע ונראה כל כך בלתי מנוצח שהם בחרו בפיתרון שנראה זמין ושכבה שלמה של פלסטינים הרוויחה מזה בגדול. מדינת פלסטין עצמאית לצד ישראל תשרת אותם היטב, ופלסטינים אחרים הרבה פחות, בדיוק כמו אצלנו. לא פלא שהם פוחדים. כשהפיתרון יפסיק להיות זמין, במהלך השנה הקרובה, הם כנראה יפרקו את הרשות, יחזירו את המפתחות לישראל וידרשו ממנה לדאוג לזכויותיהם. שתשבור את הראש.

אבל דבר אחד אגיד לזכותם, הם רציניים. כולנו גדלנו על מיתוס הגאונות היהודית והטמטום הערבי. בכל פעם שצה"ל פישל אמרנו "מזל שהאויב שלנו זה הערבים". וכמובן שמצבם הרע הוא תוצר של היותם ערבים נחשלים ולא מדיניות השלטון שמפקח על כל צעד ושעל שלהם. תראו מה קורה בירדן, יותר טוב? ערבים זה ערבים ושיגידו תודה שאנחנו כאן כדי לתרבת אותם.

אבל הרושם שאני מקבל יותר ויותר בשנים האחרונות קיבל חיזוק ואישוש בכנס. ראיתי את הפוליטיקאים שלהם: מפוכחים, רהוטים, מדברים לעניין ועונים ישירות על מה שנשאלו. וראיתי את הפוליטיקאים שלנו שנשאו נאומי פריימריז עמוסי קלישאות ריקניות באנגלית עילגת והתחמקו משאלות. כשאבישי ברוומן תפר חמש עשרה דקות של "נשארתי בממשלה כי העדפתי או טובת המדינה על טובתי האישית", ברחתי החוצה לסיגריה. כשחזרתי, הוא עדיין המשיך עם זה אז ברחתי לעוד סיגריה.

אנחנו, הישראלים, הופכים דומים יותר ויותר לסטריאוטיפ של הערבי שאותו טיפחנו. למדנו מהם. הערבים, לעומת זאת, למדו ממה שהיינו פעם. בזמן שאנחנו מתקרבנים ומתבכיינים ומאשימים את כל העולם, אשתו, חמותו וגיסתו בניסיונות להשמיד אותנו, הפלסטינים לומדים איך לוקחים אחריות ובונים מדינה בדרך. יצא לי לראות לא מעט סיורי וכנסי פרופגנדה ישראליים כדי להשוות ומה שעולה לי בראש זה המורה ההוא שהיה לי בתיכון, שכולם ידעו שהוא "שמאלני קיצוני" ושפעם, כך סיפרו, עשה רעש בכל הארץ כשהראה לכיתה דגל פלסטין שהביא מהמילואים ואמר להם שעלינו ללמוד מהפלסטינים אהבת מולדת מהי.

דור הולך, ודור בא.

הכנס שאני, אישית, הייתי בו התרחש בשולי הלוויה המרכזית. בשולחנות המרוחקים יותר, מסביב למאפרות ובשורות האחוריות. שם הסתובבו כל מני אנשים שלא היוו מטרה נחשקת עבור אמני המינגלינג. היו שם, בין השאר, דוברי רוסית שמנהלים מלחמה פטריוטית גדולה על התודעה הדמוקרטית במגזר שלהם, בלי שום עזרה ובלי שום הכרה. אף אחד לא התייחס אליהם. ניסינו במרצ, סיפרה לי אחת מהם, אבל זה לא הלך. ברור. וכי מתי רוסי, מזרחי, דתי או ערבי הגיעו לעמדת הנהגה כלשהי במפלגה או ארגון שמאלי ושרדו שם? והיו שם אנשים מירושלים שכמוני לא רואים בתל-אביב את הארץ המובטחת ובאבדן הפוליטיקה השמאלית מהזן התל אביבי טרגדיה קטנה מאוד.

הפריפריה נעה אל המרכז והופכת למרכז. זה קורה בחברה הישראלית בכלל, ובפלגים שונים שלה בפרט. תסתכלו מסביב. דור צעיר, וכזה שלאו דווקא גדל בחממות מוקדי הכוח הישנים, הולך ודוחק את רגלי הדור הקודם. זה קורה אצל המתנחלים, זה קורה אצל החרדים, זה בוודאי קורה אצל הערבים וזה קורה גם בשמאל. בפיל הלבן שנקרא מלון אינטר-קונטיננטל שביריחו ראיתי את המקום אליו הולכים הפילים הלבנים כדי למות. אבל ראיתי גם כאלה שזה מה שיפנה את דרכם לקדמת הבמה.

מנהלי: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם על כך שכיסה את עלות הסיגריות ששאבתי בכנס. בלעדיך, החיים שלי היו מתקצרים מסיבות פחות טובות.

אבל לפני זה, למה שזה בכלל יעניין מישהו חוץ מתושבי ירושלים? "תברחו משם", אני שומע באזני רוחי את הקורא התל-אביבי, "מה יש לכם לחפש בעיר החשוכה והפרימיטיבית הזאת? תשאירו אותה לדוסים ותבואו אלינו". אז רגע לפני שאתם עוברים נתיב על אוטוסטראדת המידע, הנה חומר למחשבה:

ירושלים היא יצרנית ויצואנית תרבות. אמנות, בילוי, פוליטיקה, יו ניים איט. מה שנוצר בירושלים נודד, אחר כך, למישור החוף כי שם נמצא הממסד, הכסף, ומנגנוני ההפצה. לכן, בירושלים התרבות היא יצירה ובתל-אביב התרבות היא צריכה. אבל למרות סצנת התרבות והאקטיביזם החילוני הבועטת המקומית, זה לא הדבר היחיד שיורד מההרים ונוחת על ראשי השוכנים על חוף הים התיכון ושאר המדינה.

בצד הדתי-מסורתי, ירושלים היא מרכזם של הטרנדים הליברליים שבו. זהו משכנה של "הביצה" שבה הקו המפריד בין דתיים, דתל"שים, מסורתיים וחילונים מיטשטש ושוכניה מתרחקים מתכתיבי המגזר ההולך ומתחרד"ל. שם רוחשים גם זרמי היהדות המתקדמת שמעורבותם ונוכחותם בשיח הציבורי גדלה והולכת. ירושלים היא גם המרכז העירוני עבור גוש עציון, שבה צומחים מתחת לפני השטח רעיונות של דתיות דמוקרטית ושוחרת שלום.

הציבור הנאור (בעיני עצמו) ממרכז הארץ טרם הפנים את חומרת מצבו. הוא עוד לא חווה על בשרו את חוויית המיעוט ועוד לא למד להעריך את האפשרות, קלושה ורחוקה ככל שתהיה, למצוא בעלי ברית בצידה השני של הגדר שמפרידה בין חילונים לכאלה שאינם, ואפילו ברית אד-הוק של אינטרסים שאין בה שותפות בהשקפת העולם.

אבל ייתכן שגם את השיעור הזה ירושלים תלמד את המרכז כמו שהיא יודעת – בדרך הקשה, כי גם הטרנדים הפחות סימפטיים נוטים להתבשל דווקא בה. לא רק בתי הקפה הירושלמיים הגרועים ביותר משגשגים במרכז בזמן שהרשתות משם לא צלחו את העליות של באב אל וואד. את ההפגנות לניקוי המרחב מנוכחות של ערבים, עובדים זרים ומבקשי מקלט מובילים פעילים מפסגת זאב ושכונות-התנחלויות צפוניות אחרות בירושלים. וגם טרנד ההפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי יצא מקווי המהדרין ורחובות מאה שערים והגיע להיכל התרבות, אם למנות רק שניים.

ניר ברקת הוא אלוף זיהוי הטרנדים והרכיבה עליהם. הוא היה מהראשונים לזהות את טרנד ההיי-טק, שבו עשה את הונו, עוד בשנות השמונים. בשנות התשעים, כמה שנים לפני שהעניין הפך לבון-טון, הוא זיהה את טרנד המגזר השלישי והמעורבות הקהילתית ורכב על גבו אל הפוליטיקה המקומית. בבחירות האחרונות, כשאנחנו עוד התעסקנו בשפע המהמם של הבעיות העירוניות, ברקת שוב זיהה את רוח הזמן. עכשיו, הוא צובר את המטבעות הפוליטיים החזקים בשוק, של לאומנות, גזענות וריקון הדמוקרטיה מכל תוכן ובהונו זה ישתמש, לפי שמועות עקשניות, כדי לסלול את דרכו אל הפוליטיקה הארצית אם לא לבית שברחוב סמולנסקי פינת בלפור.

ברקת לא יכול היה להסתמך על הקול החילוני כדי להיבחר ונאלץ לחפש לו שותפים מקרב חובשי הכיפות. היות שרובם תמכו במתחרהו החרדי – מאיר פרוש, שהתחרה אתו בהצלחה לא מבוטלת גם על הקול החילוני, ברקת עשה דיל עם שתי קבוצות מטורללות במיוחד בקרב שני המגזרים הדתיים.

במגזר הדתי-לאומי, הוא עשה קומבינה עם עמותות הימין הקיצוני, אלע"ד ועטרת כוהנים, והעלה את האג'נדה שלהם על ראש שמחתו ומרכז פעילותו כראש עיר, ולא רק כאתנן למי שבזכותם הוא יושב על הכיסא. כמי שזיהה את אותה רוח ציבורית שאותה מעוררים ועליה רוכבים הפוליטיקאים של הימין, הוא הצטרף לצד המנצח ומקדם את ענייניהם באופן נלהב כל כך שהוא מוכן להתנגש עם החוק.

הדיל השני והמוכר פחות נעשה עם חסידות גור, מהקיצוניות והתמוהות שבציבור החרדי. חסידי גור הם חרדים בתוך חרדים. הציבור החרדי, ככלל, חווה מגמה של היפתחות כלפי הציבור הכללי, דבר שבא לידי ביטוי בהגדלת ההשתתפות בשוק העבודה והגיוס לצה"ל, תקשורת חרדית ובעיקר אינטרנט חרדי מפותח שמשגשג למרות שה"הגדויילים" לא רואים אותו בעין יפה וחבירה לדתיים לאומנים במסגרת הזרם החרד"לי. כמו כל טרנד, יש בו מן החיוב ומן השלילה, אבל חסידות גור זה סרט אחר.

הם ידועים בעיקר במיזוגניה שלהם. על אשתו של החסיד נאסר ללכת ברחוב לצד בעלה, אלא רק מאחוריו. אסור להם לדבר זו עם זה בפומבי או לקרוא זה לזו בשמם הפרטי. גם בפרטיות ביתם נאסר עליהם לגלות סימני קירבה או חיבה, בעיקר גופנית, ואפילו מצוות פרו ורבו מותר להם לקיים רק פעמיים בחודש ולהקפיד שהאקט המיני יהיה קצר ככל האפשר.

חסידות גור נמצאת בחוד החנית של טרנד ההפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי ובולמוס ה"צניעות" ששוטף את החברה החרדית ובעקבותיה גם את הדתית. כל זה מתרחש, אגב, למורת רוחם של חרדים רבים. אבל בדומה לדינאמיקה בציבור הכללי, ככל שאתה פסיכי יותר, אתה נתפס כ"אותנטי" יותר וגילוי התנגדות או מחאה עלולים לסכן את עצם הלגיטימיות שלך כחבר בקהילה.

ירושלים של ניר ברקת היא קריקטורה גרוטסקית של החברה הישראלית כולה ועוד יותר – הכיוון אליו היא הולכת: "חילוניות" שאינה אלא בלון מיתוג מלא באוויר חם, גמר "כוכב נולד", מסיבות רחוב ופסטיבלים, בזמן שהמוסדות התרבות החילונית עצמם מוזנחים או מדוכאים. שוק מחנה יהודה למשל, שמסתמן בשנים האחרונות כאחד ממוקדי התרבות והבילוי התוססים והמובילים בארץ, יחוסל ביום ע"י מאות אוטובוסים שהופנו אל רחובו הצר כדי לעשות מקום לרכבת הקללה, ובלילה ע"י התקנה החדשה שתחייב את מוסדות התרבות והבילוי שבו לסגור את שעריהם באחת עשרה.

החרדים יודעים להעריך את המיתוג החילוני, וגורסים בחדווה ששום ראש עיר חרדי לא יכול היה לשרת את האינטרסים שלהם טוב יותר שכן חרדי היה מקבל את החאזוק מהתקשורת. ואכן, המימון למוסדות החינוך החרדיים זורם כנהר בזכות קריטריונים תפורים במיוחד למידתם.

את זה, כמובן, אי אפשר להגיד על מוסדות החינוך הפלסטיניים של מזרח ירושלים. אם מישהו טורח לממן שם משהו בכלל, זאת הרשות הפלסטינית. ההזנחה המכוונת של הציבור הערבי בעיר נמשכת במלוא הקיטור תחת שרביטו של ברקת. הם משלמים את הארנונה (שיעורי גבייה גבוהים, בשונה מהאמונה המקובלת) אך הכסף לא חוזר אליהם בצורת שירותים. הנוכחות המשטרתית במזרח העיר לא נועדה להגן על התושב הערבי אלא רק להגן על היהודי, ובמיוחד על המתנחל מפניו. כל יוזמה של בנייה או שיקום מיועדת ליהודים וערבים נהנים ממנה עד הדרך, אם בכלל. תוכניות המתאר לשכונות הפלסטיניות ממשיכות להיות "בהליכים", לא מעודכנות מספיק או לא מפורטות מספיק. כך נחסמת האפשרות לבנייה חוקית כדי שיהיה אפשר לנופף בשוט ההריסה כשרוצים, למשל, להכריח אותם להשלים עם מה שאסור להם לעשות בעצמם.

ירושלים, לטוב ולרע, מקדימה את שאר המדינה בכמה שנים ומי שרוצה קדימון למדינת ישראל בעתיד הלא רחוק מוזמן להעיף מבט על ירושלים הנוכחית. שכבת צבע ממותגת של חילוניות מערבית ליברלית שמתחתיה רוחש פונדמנטליזם דתי, וארבעים אחוז מהאוכלוסייה הם אזרחים סוג ז' שמותר להם לנהל את עצמם בתחום המושב שלהם כל זמן שאינם מפריעים לעם האדונים. כשהם מפריעים, יבואו לא רק רשויות החוק ושכירי חרב פרטיים של מתנחלים, אלא גם מיליציות של נוער שוליים בהנהגת תלמידי חכמים מהזן של הרבים גינזבורג ושפירא וייכנסו באבי אביהם. החילונים שעוד לא התקרנפו, המסורתיים שלא התחרפנו והדתיים שיכולים להיות להם לשותפים מורידים את הראש ומנסים לשרוד.

מנהלי1: הפוסט הזה נכתב עבור במחשבה שנייה ופורסם לראשונה שם.

מנהלי2: התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב. אני מודה לתורם ורוצה לציין שאינני יודע אם הכסף שתרם לי הגיע אליו מבן דוד של שכן של ההוא שהיה עם אחותו בגן חובה שתרם כסף גם לחמותו של גיסו של אחמד יאסין.

הערה לסדר: "אם תרצו" מספרים שאפשר לקבל שכר בסיס של 9000 דולר בחודש עבור "חתרנות". היות שאני מחפש עבודה, אשמח אם מישהו יפנה אותי לארגון שמשלם סכומים כאלה, ואפילו בשקלים. תודה. ושמישהו יגיד לקלוגהפט שהוא מה זה ממחזר את עצמו.

אבל כמקובל בארץ, העיקרון הלגיטימי הוא תירוץ וכסת"ח. איך כתב ג'ורג' אורוול, "השפה הפוליטית בימינו היא בעיקרה הגנה על הבלתי ניתן להגנה". בארץ, כשרוצים לראות לא רק מה אומרים אלא למה מתכוונים, צריך להסתכל על המציאות בשטח ולא על ההתפתלויות המתחסדות והמיתממות של אלו שרוצים להנציח אותה אבל לא מוכנים להודות בה שמא יפגעו ב"הסברה".

יש בארץ כמה קבוצות שזכותן לגור אחת בתחת של השני ולהדיר כל אחד אחר בכלל לא מוטלת בספק ולא עולות לדיון. חלקית, מפני שאף אחד אחר לא רוצה לגור אתן, וחלקית מפני שאם מישהו ינסה, הם ידאגו שיעבור לו החשק. הנציגים המובהקים של הקהילות האלו הם חרדים וחלק מהמתנחלים, מהסוג האידיאליסטי.

החרדים הם המגזר היחיד שיש לו שכונות וערים שמוגדרות כשלו. אני לא ראיתי מעולם שלט בנוסח "כאן תקום עיר\שכונה לציבור החילוני". אם יהיה כזה, יהיו יללות עולות ויורדות בדבר "אנטישמיות" כמו שגילה על בשרו, בזמנו, חבר מועצת העיר ירושלים ארנן יקותיאלי ז"ל. יקותיאלי, שהיה יריב ראוי, אולי האחרון שבהם, לחרדים בעיר, הציע שכל אדם יוכל להתגורר איפה שבא לו. אבל בתכנית המתאר, שכונה תוגדר כ"דתית" או כ"חילונית".

בשכונות הדתיות יהיו בתי כנסת ומוסדות חינוך תורניים, העסקים והכבישים יהיו סגורים בשבת. אם חילוני רוצה לגור שם בתנאים האלה, שיהיה לו לבריאות. בשכונות החילוניות יהיו מוסדות תרבות ובילוי, מוסדות חינוך חילוניים ועסקים וכבישים פתוחים בשבת. אם דתי ירצה להתגורר שם, הוא מוזמן, אבל התכנון של השכונה לא ישתנה עבורו, וכך גם בשכונה הדתית.

הסדר מסוג זה, שמניח מינימום של "חיה ותן לחיות" יכול היה להיות מודל נהדר להסדרת הצורך של כל מני קבוצות בצביון כזה או אחר, בלי להיגרר לתופעות ההדרה המכוערות שאנחנו רואים. זה מה שהיו עושים אם אכן צרכים קהילתיים היו המטרה של שלל שיטות ההדרה ולא רק הצדקה מיתממת להן. הסידור בישראל הוא אחר לגמרי היות שאותן קבוצות שמעוניינות למנוע דריסת רגל במרחב המחייה שלהן מכל מי שלא "כמוהם" יזעקו מרה אם מישהו ינסה למנוע מהם להתגורר איפה שהם רוצים.

ולא מדובר רק בחרדים שמחזיקים וועדות קבלה של רבנים ומשמרות צניעות. גם אנשי המאיון העליון שנוהגים להתגורר במתחמים מגודרים ומוגנים ע"י מאבטחים שמא מישהו מפשוטי העם ירצה ליהנות מה מה"פלאזה", הנוף לים או מהאספרסו בר שבנו להם, יחרבנו קוביות אם יגידו להם שתושבי שכונה זרוקה וציורית כלשהי בדרום העיר לא מוכנים למכור את הנדל"ן החמוד-הציורי-האותנטי-המה זה מיוחד ששמו עליו עין לאנשים מחוץ לשכונה. הרי מניעת חדירת גורמים "מבחוץ" היא דבר שקורה רק בקצוות, בקצה העשיר\חזק ביותר ובקצה העני\חלש ביותר. למעלה זה רשמי, למטה, בפעמים שזה קורה, זה עממי.

את הטיעון הזה: רוצים לגור בכל מקום אבל לא נותנים לאחרים לגור אצלכם, מפנים גם נגד ערבים. ואכן, אם ערבים ימנעו מיהודים לגור אצלם כשתהייה כאן מדיניות תכנון שוויונית, בהקצאת קרקעות ותקציבים, בקביעת גבולות המועצה, באכיפת חוק וכו', אני מתחייב להוסיף אותם לרשימת הרשעים הנ"ל. במצב הקיים, לא שמעתי על הרבה יהודים שמנסים לעבור דירה לאום אל פחם. כל זמן שהמדיניות היא להשאיר את הערבים בכפרים ובעיירות שלהם, לחסום כל אפשרות חוקית להרחבתם או הסדרתם, לאיסור על הקמת ישובים חדשים וניסיונות, רשמיים או רשמיים למחצה, למנוע מהם לגור מחוצה להם, זה טיעון מגוחך, בערך כמו לטעון כנגד אינדיאנים בשמורה שלא גרים אצלם הרבה וואספים.

אני מנחש שאם גם ערבים עשירים היו יכולים לבנות לעצמם יישוב וילות על איזו צלע הר מוריקה על אדמה ציבורית, כמו שמעודדים יהודים לעשות על אדמות שנלקחו מערבים ל"צרכי ציבור" יהודי בלבד, גם המעטים שטורחים לנסות לעבור את וועדות הקבלה כדי להתגורר בישובים הקהילתיים היהודיים לא היו טורחים לעשות זאת.

מהצד השני, יש את הערים והשכונות שהם "לכולם". מקובל אצל דתיים שלא להשכיר דירות לחילונים, אבל זעקות שבר יפרצו לאוויר אם יקרה ההיפך. ניסיונות למנוע התחרדות של שכונות נתפסות כפחות לגיטימיות משכונות שעל טהרת החרדים וזאת למרות שבמקומות בהן יש התחרדות, אין באמת שכונות "חילוניות" אלא שכונות עם הרכב אוכלוסייה מגוון. מסתבר שהגנה על מגוון בכלל לא נתפסת בארץ כמטרה ראויה, או אפילו הגיונית.

אזורי מגורים כאלה, שאין להם שום צביון מוגדר, שגרים בהם אנשים מכל מיני סוגים, שלא מפעילים ועדות קבלה, שאין בהם משמרות צניעות ושהכנסת לא טורחת לחוקק שום דבר במיוחד בשבילם, מושכים אליהם את כל מי שנזרקים מכל מקום אחר, החל בעובדים זרים וכלה בהוסטלים לנשים מוכות. וכמובן, ניסיונות השתלטות מצד אותם גורמים שמרשים לעצמם לזרוק אנשים החוצה, אבל לא מוכנים שיזרקו אותם החוצה.

בחברה בריאה, רוב אזורי המגורים יהיו ניטראליים או שתהיה בהם סלקציה טבעית סבילה (יהיה להם אופי שימשוך בעיקר את מי שהאופי מתאים לו). בשוליים, כדי לפתור בעיות ולהחליק חיכוכים, יהיו הסדרים מהסוג שהציע יקותיאלי ובשולי השוליים, למקרים מיוחדים באמת, יהיו ישובים קהילתיים קטנים ומבודדים למי שיש לו אורח חיים שונה באופן מרחיק לכת מהמקובל. ככה נראה בית משותף, החדרים לא חייבים להיות באותו גודל או צורה, אבל הבית הוא של כולם.

בחברה שלנו, לעומת זאת, "צביון", "אורח חיים", "תרבות משותפת", "קהילה" וכיוצא באלה הם בסך הכול תירוצים למדיניות כוחנית שבה יש בעלי בית, כאלה שרוצים להיות בעלי הבית, כאלה שצריך להראות להם מי כאן בעל הבית, כאלה שרוצים להראות להם את הדלת וכאלה שמנסים סתם לחיות את החיים שלהם בשקט במרחב הולך ומצטמצם.

מנהלי: היום התקבלה תרומה לתחזוקת הבלוג והכותב (עכשיו אפשר גם בלי לפתוח חשבון). המון תודה לתורמת.

הממשלה באמת צריכה להשקיע בחינוך ותשתיות בלוד. מרכזים קהילתיים ועובדים סוציאליים דוברי ערביות יהיו התחלה טובה. באמת, כדי להפחית את הפשיעה, צריך בסיס חברתי-כלכלי וחינוכי טוב, אי אפשר לפתור הכול רק בכוח. אבל ממתי, לעזאזל, זה העסק של השר לביטחון פנים?

כשדיבר על הילדים שזורקים אבנים בסילוואן, למשל, לא שמענו ממנו שום דיבורי חינוך ותשתיות אלא רק דיבורי תגבור כוחות והגברת מעצרים. אבל שם, כמובן, מדובר באלימות של ערבים נגד יהודים ואילו כאן, ערבים נגד ערבים, ועוד נשים ערביות. אבל זה לא שהוא צבוע או משהו. הוא לא התכוון, חס וחלילה, שמדינת ישראל תספק חינוך ותשתיות לאזרחיה הערבים בלוד, אלא שהם, בעצמם, יעשו מה שצריך כדי לא להרוג אחד את השני אם בא להם. חוץ מאשר להביא נשק ולטפל ברוצחים בעצמם, כמובן. את זה, רק למשטרה מותר.

ערבושינוביץ' לא המציא שום דבר חדש. אכיפת חוק, ובמיוחד כשזה כרוך בהגנה על האזרח מפני אלימות, היא שירות שהמדינה מספקת לציבור. ולא סתם שירות. השירות הזה הוא ההצדקה היחידה לקיום מוסד המדינה. בישראל, לעומת זאת, "הציבור" הוא הציבור היהודי. אתם יודעים, "ציבור" כמו ב"הפקעת אדמות (מערבים) לצרכי ציבור (יהודי)." לכן החוק נאכף על יהודים שפוגעים ביהודים ועל ערבים שפוגעים ביהודים, אבל לא על ערבים שפוגעים בערבים. ככה זה במדינה "קודם יהודית ואחר כך דמוקרטית".

ואפשר להגיד, בפשטות, שישראל היא לא מדינה אלא קהילה יהודית אוטונומית שמנהלת את עצמה ומתגוננת מפני גויים (טפו) שנקלעו למרחב השליטה שלה. אותם גויים מצופים להתנהג יפה כלפי היהודים, אבל אין לקהילה היהודית עניין במתרחש בתוככי תחום המושב שלהם.

הבעיה היא שהקהילה היהודית מתחזה, נכון לעכשיו בהצלחה, למדינה אמיתית ולכן מעניקה לגויים מעמד אזרחי פורמאלי. העניין הזה נחוץ כי אחרי 2000 שנה בלי זה, ממש בא לנו לקבל מגויים מאירופא ואמריקא יחס של מדינה אמיתית. אבל זה לא אומר שנשנה את ההרגלים הישנים והטובים שהבאנו מהשטעטל.

היות שרחמנים בני רחמנים אנו, אנחנו "נותנים" לערביים תחום מושב משלהם ומרשים להם לעשות שם ככל העולה על רוחם, כמו שהיינו רוצים שהאוקראינים יתייחסו אלינו. וכל מה שאנחנו דורשים בתמורה לטוב ליבנו הוא שהם ישחקו את המשחק, ויקראו לקשקוש הזה "מדינה" ועוד "יהודית" ולא ידרשו, רחמנא לצילן, לקבל הכרה במעמדם דה-פאקטו כאוטונומיא כי אז יוצא שהמדינה היא לא באמת מדינה כמו שאומרים האנטישמים הסמולנים ימ"ש.

ישראל אף פעם לא התבגרה ממנטאליות הישוב המנדטורי ותודעת הגטו האירופאית. אין לנו הבנה אמיתית של המושגים "ריבונות" ו"אזרחות". אנחנו אוהבים לנפנף בהם כבצעצוע חדש ונוצץ שנשלל מהיהודים במשך רוב ההיסטוריה שלהם, אבל עוד לא למדנו איך משחקים בהם ומפעילים אותם. אנחנו לא קולטים שאזרח הוא הבעלים של המדינה מעצם העובדה שהוא כפוף לריבונותה, ולא מבינים שריבונות היא לא רק שליטה, אלא גם, ובעיקר, אחריות.

כל מה שהמדינה מתעסקת בו מראשיתה, וביתר שאת בימינו, הוא בלא לתת לתינוק הערבי לשחק בצעצוע שלנו. כמו תינוק אהבל שחושב שאם יתחלק בצעצוע עם מישהו אחר זה אומר שהוא יאבד אותו.

אז כאן המקום להזכיר, בפעם האלף, שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.אם היהודים רוצים מדינה ריבונית, הם צריכים שתהיה ריבונית לכל אזרחיה, לספק להם אכיפת חוק ושירותים ולשתפם בניהולה. אם היהודים יהיו בה רוב, זה יעשה את המדינה ליהודית ויותר יהודית מזה היא לא תהיה. אם היהודים לא יכולים להסתפק במדינה יהודית ברובה אבל לא לגמרי ורוצים ריבונות שתחול רק על יהודים ורק בידי יהודים, הם יצטרכו להסתפק בקנטון יהודי בתוך מדינה דו-לאומית.

מדינה שלא מספקת שירותים, אכיפת חוק ביניהם, לחלק מאזרחיה היא מדינה כושלת. כשהיא עושה זאת בכוונה למרות שיש ביכולתה להיות ריבונית, לא מגיע לה שיתייחסו אליה כאל מדינה ריבונית. הישראלים צריכים להכניס לראש שכל שבועות הנאמנות, הדגלים, ההמנונים, הטקסים והסמלים שבעולם לא יעשו אותנו למדינה ריבונית באמת. את כל הדברים האלו יש לכל גנרליסימו בג'ונגלים של אפריקה. ריבונות נמדדת במעשים, ואנחנו לא עושים את מה שמדינה ריבונית חייבת לעשות.

במהלך השנים, ראיתי תופעה בולטת: דתיים לאומיים מגלים התנגדות עמוקה לעצם הרעיון של הפרדה בין שני המונחים. המנחים, כדרכם של מנחים כולל אותי, פירשו ועיקמו את המתודיקה כמיטב הבנתם והדתיים שבהם, במקום להציף את המתח והסתירות כדי להכיר בהם ולהתמודד אתם, כמו שאני עשיתי, לקחו אותה למקום של יצירת הרמוניה או זהות בין המושגים. בכל הנוגע למשתתפים, כמעט בכל קבוצה שהיו בה דתיים לאומיים, היה מישהו שסירב במופגן לשתף פעולה כעיקרון, ומי ששיתפו פעולה, נזקקו לשכנוע והפעלת סמכות.

לי, כחילוני ודמוקרט, ברור שלמרות שיש חפיפה לא מבוטלת בין המושגים הנ"ל, אין ולא יכולה להיות ביניהם זהות. יש ישראלים שאינם יהודים, יש בישראליות מרכיבים של מדינה חילונית מודרנית שאינם יהודיים ויש יהודים ויהדות שאינם ישראלים. לי ברור שהמתח בין המושגים הוא מובנה, יש דרכים לחיות עם המתח הזה ואפשר גם, כמו שקורה לנגד עינינו, להביא אותם לכדי התנגשות חזיתית.

אבל האספקטים המציאותיים לא עניינו את הדתיים הלאומיים. כן, יש מתח במציאות, אבל אין מתח באידיאל. באידיאל, היהדות והישראליות חד הם, ותופעות שחורגות מהאחדות, חילונים, ערבים אזרחי ישראל, יהודים בגולה, דמוקרטיה ליברלית, הם אילוצים שצריך לסבול, או טעויות שיתוקנו. כמו כל מי שהאידיאולוגיה חשובה לו יותר מבני אדם אמיתיים, הם לא היו מוכנים לנסות ולהכיל סתירות.

כשאני אומר שהמפה הפוליטית בישראל מתחלקת לא בין התומכים במדינה יהודית למתנגדיה, כמו שהימין עמל להציג זאת, אלא בין תומכי הדמוקרטיה למתנגדיה, שם אני מעביר את קו פרשת המים. הדמוקרטיה היא שיטה מעשית שמטרתה להתמודד עם המתחים והסתירות שמתרחשות כשבני אדם שונים חיים באותה מסגרת מדינית, ונסמכת על הנחת יסוד אחת: שום אידיאולוגיה לא יכולה להיות חשובה מספיק כדי לקחת את הדברים שדמוקרטיה נותנת לבני אדם: הגנה על חייהם וחירותם. לכן, מדינה דמוקרטית ויהודית אפשרית רק כל זמן שהדמוקרטיה תצליח להכיל את המתחים והסתירות בלי לפגוע בזכויות האזרחים בה.

מהצד השני נמצאים אלו שחושבים שהאידיאולוגיה, מדינה יהודית לצורך העניין, גוברת על הדמוקרטיה, ושהדמוקרטיה תתקיים רק במידה שלא תפגע באידיאולוגיה. כך שתומכי מדינה יהודית יש בשני הצדדים, ובכל זאת מדובר בצדדים יריבים.

אין שום ישראליות בלי יהדות, זה ברור. השאלה היא האם הישראליות היא מסגרת רחבה יותר מהיהדות, או שלא. מי שעונה בחיוב, טוען בעצם שמי שאיננו יהודי יכול להיות ישראלי שווה זכויות ומי שהמדינה היא גם שלו. אולי הוא לא יהיה במיינסטרים, בדומה לפרוטסטנטי בפולין או סוציאליסט בארה"ב, אבל הוא יהיה חלק מהמדינה כמו כל אזרח אחר ויוכל לקדם את השקפותיו כמו כל אזרח אחר, כולל אלו שטוענות שהמדינה צריכה להפסיק להיות יהודית. מי שחושב שגבולותיה של הישראליות הם גבולותיה של היהדות, מדיר את כל מי שלא יהודי ועושה ממנו אזרח סוג ז'. אחד שמקבל ביטוח לאומי ומצביע, אולי, בבחירות, אבל לא מורשה להחשיב את המדינה כשלו ולקדם את השקפותיו כמו כל אזרח אחר.

הימין טוען שרוב העם אתו כי העם רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. זה נכון, אבל לא מדויק. חלק מאותו רוב רוצה מדינה דמוקרטית ויהודית. מדינה שתהיה יהודית עד כמה שהדמוקרטיה מאפשרת, ולא דמוקרטית עד כמה שהיהדות מאפשרת. מישהו כזה יהיה קרוב בנטיותיו והשקפת עולמו למישהו אחר מצידו השני של קו פרשת המים, ולכן קל לימין לנכס את כל מי שרוצה צביון לאומי כזה או אחר למדינה לצד שלו, אבל למעשה, הוא ישתייך לאותו צד פוליטי יחד עם פוסט-ציונים ואנטי-ציונים. מי שבצידו השני של הקו, גם אם הוא מתון וליברל, יעשה יד אחת עם הימין המשיחי והגזעני ביותר, וזה בלתי נמנע.

מי שמנסה לאחד את היהדות והישראליות ולהפכם למילים נרדפות מקבל על עצמו, בעצם, את הבסיס של השקפת העולם הדתית-לאומית. וזהו הבסיס האמיתי להגות האנטי-דמוקרטית הישראלית החדשה, והכוח המאחד של מגזרים שנראים, על פניו, שונים מאוד.

יש, בעצם, ארבעה מגזרים בחברה היהודית-ישראלית: יש ציבור דמוקרטי, ציבור חרדי שרוצה מדינת הלכה, ציבור חילוני מסורתי ציוני (מיינסטרים) וציבור דתי לאומי שתמיד תפס את עצמו כגשר, או הדבק המאחד של כל המגזרים הנ"ל, היות שהוא מכיל את הרעיונות של כולם ומחויב להם.

הבאג בסיפור הוא ארץ ישראל השלמה, או יותר נכון, הערבים שחיים בה. ארבעת המגזרים הנ"ל יכולים, תיאורטית ועם חריקות ובעיות, להסתדר זה עם זה ועם מיעוט פלסטיני במסגרת של מדינת לאום דמוקרטית עם צביון יהודי כזה או אחר. ברגע שארץ ישראל השלמה נכנסת לתמונה והיהודים בה מפסיקים להיות רוב מבוסס, האפשרות הזאת מפסיקה להתקיים שכן מדינה שמחצית מתושביה פלסטינים לא יכולה להיות יהודית אלא במחיר ויתור על הדמוקרטיה.

המגזר הדתי לאומי, המקדם העיקרי של רעיון ארץ ישראל השלמה, זונח את המחויבות לדמוקרטיה ומתחיל לבנות ברית עם הציבור החרדי. זוהי תופעת ההקצנה הדתית וההתחרד"לות אצלם, וזוהי תופעת הלאומנות הגוברת בציבור החרדי. הציבור הדמוקרטי מאמץ את עמדת חלוקת הארץ כי זוהי דרכו להמשיך להשתייך לאותה חברה יחד עם שלושת המגזרים האחרים והמיינסטרים המסורתי חילוני ציוני הוא המקום בו מתנהל ויכוח הכן שטחים-לא שטחים שהכרנו בשנות התשעים ושהווה את קו פרשת המים הפוליטי אז.

אבל אז, שאלת השטחים נראתה כקרובה לפיתרון, ושאלת מערכת היחסים בין ארבעת המגזרים נדחתה עד להכרעה בנושא. היום, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, הפיתרון נראה רחוק מהישג יד, הזמן עושה את שלו והיותנו מדינה דו-לאומית דה פקטו, גם אם לא באופן רשמי, מעלה את שאלת היחס בין המגזרים, שבליבה המתח בין מדינה ישראלית דמוקרטית למדינה יהודית לא דמוקרטית, למרכז השיח הציבורי.

גם היום, עיקר הויכוח מתרחש במיינסטרים המסורתי חילוני ציוני, ולכן האסטרטגיה של מי שמצא את הפיתרון למשבר הזהות של בין יהדות וישראליות בהגות הדתית לאומית היא ליצור זיהוי של המושגים "יהדות" ו"ציונות" עם משנתם האנטי-דמוקרטית, ולכנות את הדמוקרטים כ"אנטי-ציונים" ו"אנטי-יהודים" גם אם אינם כאלה. את זה, כמובן, אי אפשר להשיג בלי השטחת השיח. אי אפשר להגיד למישהו "אם אתה יהודי וציוני-מקומך אתנו" כשמתקיים בירור עמוק השאלה למה, לעזאזל, אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים את המילים האלו, והאם, למשל, אנחנו מתכוונים למשהו שמתנגש עם דמוקרטיה או לא.

כשהאסטרטגיה הזאת מצליחה וגבולות הישראליות מצטמצמים כדי להתאים לגבולות היהדות, לא רק מי שלא יהודי נזרק אל מעבר לגדר, אלא גם מי שמחזיק בהגדרה דמוקרטית של ישראליות, כזו שמכילה גם לא יהודים. וכך, הדמוקרטים מוצאים את עצמם מורחקים מהחברה שלהם, והימין מסביר זאת ב"סחף פוסט-ציוני" ומציג אותה כהתנתקות וולונטארית.

זוהי המסקנה והתוצר הפוליטי של שיח בירור הזהות שהיהודים בישראל התמכרו אליו וניהלו באמצעות עשרות ארגונים, גופים ועמותות בעשור האחרון. זה בירור חשוב וחיוני, נטלתי בו חלק והתפרנסתי ממנו, אני חושב שהוא צריך להימשך, אבל התוצאות, מה לעשות, אינן לרוחי.

ואחרי שהנחנו את המסגרת התיאורטית הזאת, בפעם הבאה נראה גם איך מאותו שיח בירור זהות אינטנסיבי שמתקיים בחברה היהודית, בישראל ובחו"ל, שבעיקרו הוא פלורליסטי ורב-תרבותי, צמחו כמו גרורה סרטנית ידידינו הותיקים, "אם תרצו", המייצגים הבוטים, האופייניים והמכוערים ביותר של הסחף האנטי-דמוקרטי שמתרחש כשמעמיקים מספיק כדי להגיע לשאלת פרשת מים, ונעמדים בצד הלא נכון.

השתלבות במרחב היא רעיון אופנתי בימינו, ואת הטייק הנפוץ הנוכחי שלו מייצג ליברמן, ש"מבין ערבית". ערבית הוא אולי מבין, כשמתרגמים לו, אבל את המרחב הוא לא מבין. המרחב הליברמני הוא "שכונה מסוכנת" שבה "כל דאלים גבר" והמשוגע הכי גדול הוא זה שלא מתעסקים אתו. אבל כמובן שבשכונות מסוכנות באמת, גם הערסים האלימים ביותר מכלכלים את מעשיהם בתבונה, כמו שיודע כל מי שגר במקום כזה. מי מהם שלא עושה זאת, חוטף באבי אביו. מי שרוצה להשתמש במטאפורת ערסים, דבר שיש בו מין ההיגיון, שילמד איך ערסים מתנהגים. ואני יכול להגיד שעם ערסים מזרח תיכוניים יותר קל להיות דיפלומט, אם יודעים איך, מאשר עם ערסים רוסים.

זאת השקפה רווחת במקום ממנו הוא בא. התרבות הרוסית, ותסמכו עלי, גם אני מגיע ממנה, היא גזענית עד העצם. ובו בזמן, יש בה אלמנט נכבד של רגשי נחיתות כלפי מערב אירופה, שאליה היא מנסה נואשות לשייך את עצמה. אפשר לקחת את זה אחורה לזמן שבו הממלכה הרוסית העתיקה ראתה את עצמה כ"רומא השלישית" כשאף אחד חוץ ממנה לא חשב כך, או לפטר הגדול שכפה על בני האצולה המסורתית לגלח את הזקן והקריב כמה מאות אלפי עובדי כפייה כדי לבנות בירה חדשה בביצות הקפואות בגבול הצפון-מערבי, הרחק מהמרכזים התרבותיים של רוסיה.

כך או כך, מי שמנסה להציג את עצמו כאירופאי ומגיע למקום מוזר כמו המזרח התיכון, כמו כל אבות הציונות למשל, ירצה לראות את עצמו "מתורבת" יותר מהמקומיים. היות שתרבות עניינה בפרקטיקות שמעדנות ומסדירות את היחסים בין בני אדם, הניגוד שלה הוא אותו "כל דאלים גבר", שאותו משייכים למקומיים.

אפשר להגיד שאירופה היא אכן "תרבותית" יותר מהמזרח התיכון, לפחות לאחרונה. אני לא דוגל ביחסיות תרבותית ואין לי בעיה לנקוט במונח שיפוטי כמו "תרבותי" שמדבר על איכות התרבות. המונח "מתורבת", לעומת זאת, מדבר על כמות התרבות. יש הרבה מה להגיד על איכות התרבות המזרח תיכונית, חלק גדול מזה לא מחמיא בעליל, אבל אי אפשר להגיד שאין אותה, אולי יש אפילו יותר מדי ממנה. ולהגיד שזוהי תרבות שבה החזק והאלים שורד ומנצח, זאת פשוט טעות.

המזרח התיכון הוא מלחמת שבטים אחת גדולה מאז תום עידן הקרח, היא לא הסתיימה עד ימינו ואף אחד לא ניצח בה, ברוטאלי ככל שיהיה. המקום הזה הוא לא ג'ונגל אלא בזאר מלא בשקרים, מזימות, תככים והצגות. כאן, כולם משחקים משחק כפול, משולש ומרובע, כולם במיטה עם כולם, והקשר בין הדיבור למעשה רופף למדי. זוכרים את הילד שרוצה להרוג את כל הערבים אבל במקום להרוג אותם, או לפחות להתרחק מהם, משחק אתם כדורגל?

דוגמאות לזה אפשר למצוא בכל מקום. ההבדל בין הלהג הפרובוקטיבי והאלימות המילולית למעשים הוא גדול. תראו למשל את הפלסטינים אזרחי ישראל. האלימות הפוליטית אותה הם מפעילים היא מזערית ביחס למיעוטים אחרים, למרות הרטוריקה ה"קיצונית". גם החברה היהודית, בתוכה, לא אלימה במיוחד. הרטוריקה, לעומת זאת, תפיל מהכיסא כל אירופאי.

תראו איך סוריה, לבנון ותורכיה משחקות משחק כפול בין המערב ואיראן. או איך הפלסטינים מוצאים דרכים יצירתיות שלא לוותר ברמה ההצהרתית, אבל כן לוותר ברמה המעשית. הרי הם כבר הסכימו לוותר על שיבה פיזית של פליטים לישראל, מעבר למספר סמלי. אבל על "זכות" השיבה, לא יוותרו אף פעם. אפילו החמאס, שכמו כל מטורלל מזרח תיכוני נתפס ע"י בני תרבות אירופה בעיני עצמם כ"אותנטי" יותר, שלח את ידיו לתגרנות הביזנטית והצהיר בזמנו שיקבל הסדר של שתי מדינות בקווי 67, אבל לא תמורת סוף הסכסוך, אלא תמורת הפסקת אש של עשר שנים עם אופציה להארכה.

משעשע לראות את הישראלים, שנגועים במנטאליות מערבית ובכל זאת מחזיקים מעצמם מבינים בענייני המזרח התיכון מנסים לפרש מה מהבליל הזה "אמיתי" ומה אחיזת עיניים. כדי לקבל תשובה לשאלה הזאת, כדאי שקודם כל נסתכל על עצמינו. מה יותר "אמיתי", ישראל הכובשת והמתנחלת בפועל, או ישראל ששמונים אחוז מאזרחיה בעד "שתי מדינות לשני עמים". האם זו ישראל של יורים ובוכים, או שמא ישראל של יורים ומצטלמים עם הגופה?

ההסדרים הפנימיים שלנו מזכירים מאוד את הפשרות המוזרות שמקובלות במזרח התיכון. בישראל אין אפשרות להינשא בנישואין אזרחיים, אבל היא מכירה לא רק בנישואי קפריסין אלא גם בנישואים בהתכתבות דרך שגרירות פרגוואי. כאן, נוצרים לא יכולים לקבל אזרחות מתוקף חוק השבות גם אם הם יהודים לפי ההלכה, אבל הדרך היחידה לדעת זאת היא אם הם יטרחו להצהיר זאת בעצמם. במרוקו, למשל, שמתקראת "מדינה מוסלמית", מפעלים בבעלות המדינה מייצרים אלכוהול, רק שהוא מיועד לכופרים בלבד. יש איסור חוקי למכור אלכוהול למוסלמים במדינה, אבל בתעודת הזהות המרוקאית, לא כתוב אם מישהו מוסלמי או לא.

ישראל משתלבת מצוין במרחב. יש לנו אותו פער בין הדיבורים למעשים, אותו "דמיון מזרחי" מפורסם, אותה מנטאליות של להרוג אותך היום – לחבק אותך מחר (תיזכרו בביקור ההוא של סאדאת או בילדים הפלסטינים שפגשו את חיילי צה"ל, שעליהם נהגו לזרוק אבנים, עם ענפי זית ביום בו נחתם הסכם אוסלו) ואותו סבך של קומבינות שנועד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ההבדל הוא, שאנחנו לגמרי לא מודעים למי שאנחנו ולאופן בו אנו פועלים. אנחנו בטוחים, משום מה, שההחלטות שלנו מתקבלות בסגנון מערבי, למרות שאופן קבלתן מכה בהלם כל אירופאי או אמריקאי שאיתרע מזלו להיתקל בו.

שמעתי פעם ממקור ראשון על שיחה בין בעל תפקיד בעיריית ירושלים למקבילו בפאריס, שבה הצרפתי, שבעירו רמת היישום של החלטות הממשלה והעירייה עומד על קרוב למאה אחוזים ואלתור זה משהו שמתבצע כשיש משבר כלשהו, הזדעזע לגלות שבירושלים המספרים הפוכים בדיוק. ולא רק בגלל ביצוע קלוקל, אלא בגלל שההחלטות כאן אינן מעשיות אלא הצהרתיות. מחליטים את הבלתי אפשרי, ואז מאלתרים כדי לנסות למנוע מהכול להתמוטט.

אבל במקום להירגע ולהבין שזהו המזרח התיכון וכאלה אנחנו, וכל דבר שקורה כאן הוא תמיד מפגש אינטרסים זמני בין שבטים עוינים, או לחילופין, לאמץ את הדרך המערבית המקצועית והרציונאלית של קבלת ההחלטות, אנחנו רוצים להשתלב בסטריאוטיפ מדומיין של מזרח תיכון, כמו שרואים אותו מהגרים בורים שעוד לא הבינו איפה נחתו.

מינהלי: אחת מהסיבות האגואיסטיות לקיום הבלוג היא רצוני לעשות את העבודה שאני עושה כרגיל בתור שכיר מוגבל ומחוייב למסגרות ואג'נדות, באופן עצמאי, תפור ומותאם במיוחד לצרכי הלקוח, ובצורה טובה יותר. לכן, עודכן עמוד ה-אודות בראש הדף עם תקציר קורות חיים, ונוסף עליו עמוד פנוי להובלות שבו יהיו פעילויות שאני מציע.

מה שמושך את תשומת ליבי במיוחד הם "מערבבי ביצה". השיח הציבורי סובל מסטגפלציה חמורה. כלומר, סטגנציה (קיפאון, תקיעות, דריכה במקום) בשילוב עם אינפלציה (מונחים ואמירות מאבדים מערכם וממשמעותם, ובו בזמן, משוכפלים עד זרא). "המערבבים" הם מי שעושים גלים במים העכורים של ביצת השיח הציבורי, מערערים על החלוקות והנחות היסוד הנפוצות והמקובלות, ויש להם את הפוטנציאל להציף משהו חדש ומאתגר, שאולי יוציא את השיח מהתקיעות המצחינה הנוכחית.

לא תמיד קל לזהות את המערבבים, שכן הם בשר מבשרו של ציבור ומחנה פוליטי, מדברים בשפה שלו ומסרבים להתייצב נגדו. אך בו בזמן, מהנדסים מחדש את האמונות המקובלות בו לאמירה רדיקלית שיכולה אולי, אם יישבר מחסום פוליטיקת הזהויות, לייצר מפגשים מפתיעים. מפגש בין שמאלנים למתנחלים למשל.

מפגש כזה, בין גורמים בשמאל לגורמים בקרב המתנחלים כבר צפה "מערבב" אחר, הסוציולוג יהודה שנהב בספרו "במלכודת הקו הירוק", צפי שלא הפיל אותי מהקרשים שכן עם ההבנה שפיתרון שתי המדינות אינו פשוט וחד כמו שהוא נתפס בשנות התשעים, עניין מחודש במודלים שונים של דו-לאומיות בשני הקצוות של הקשת הפוליטית וחוסר היכולת של אותם הקצוות להניע מדיניות בלי למצוא בעלי ברית מחוצה להן, מפגש כזה הופך להיות, לדעתי, רק עניין של זמן.

"ארץשלום", תנועת השלום הקטנה של מתנחלים, כבר זכתה לאיזכורים בתקשורת הפורמאלית, בעיקר כסוג של קוריוז, "איזה קטע, מתנחלים ופלסטינים נפגשים ומקיימים דיאלוג לשלום". אבל היות שכבר שמעתי מקרב המתנחלים אמירות מאתגרות שלא לגמרי מסתדרות עם השיח המוכר, וכמעט כולן הגיעו, כמו גם התנועה הזאת, מגוש עציון, תחושת הבטן שלי היא שמתבשל שם משהו. לא יודע מה בדיוק, אבל משהו מעניין.

אז החלטתי לחנוך את הרדיאטור וינטג' שמצאתי בעמל רב למה שיש לי במקום מכונית ולנסוע למאחז שדה בועז בלב גוש עציון כדי להכיר אישית את נחום פצ'ניק, מייסד התנועה, ולנסות לברר האם מדובר בגרסה חדשה לבולשיט הרגיל של "שכנות טובה", אותו דו-קיום של סוס ורוכבו של יהודים אזרחים ופלסטינים במעמד "גר-תושב", שאחרי שנפטרנו מה"מסיתים" פשוט ישמחו בחלקם כחוטבי עצים ושואבי מים ולא ידרשו, חלילה, את אותן הזכויות שמגיעות ליהודי, או שמא יש כאן בשורה.

להבדיל מהסלבריטאים שיוצאים לאחרונה לסיורים מתוקשרים באדיבות דוברות מועצת יש"ע, מולעטים ביין וגבינות וחוזרים לבועה עם כוכבים בעיניים אחרי שגילו שגם מתנחלים הם בני אדם ולכן כנראה יש צדק בדבריהם, אני כירושלמי, מתחכך בהם על בסיס קבוע. היו לי חברים, קולגות, מורים ותלמידים מתנחלים, אני מצוי אתם בויכוח מר ונוקב, אבל מבחינתי הם אף פעם לא היו פלקטים מקרטון. את הגבעה עליה יושב המאחז אפשר לראות מכל שכונה בה התגוררתי, לא ביג דיל לנסוע לשם.

רבע שעה בדרכים, ואני על הכביש המשובש היחיד לשדה בועז. אחרי שהותקלתי ע"י מפקדת כוח האבטחה, שישבה אצלי פעם בסדנא שהעברתי בבה"ד1, מצאתי את נחום מסביב למדורה יחד עם כמה שמאלנים רוחניקים ופלסטינים מ"מעגל הדרך" ושמעתי שם הרבה דיבורים על ייאוש מהפוליטיקה, אמונה ביכולת של בני אדם מהיישוב ליצור מציאות חדשה של חיים משותפים, ואמירה חדה שהאדמה לא שייכת ליהודים או לפלסטינים, אלא הם שייכים לה. פצ'ניק לא מרבה בדיבורים, ומה שהוא כן אומר נוטה לעקרוני ולמופשט. אבל כששמעתי אותו אומר שלא יהיה שלום אלא אם כן לפלסטינים וליהודים יהיו אותן הזכויות בדיוק, החלטתי שזה מספיק מעניין כדי לפרסם תשובות שלו למספר שאלות:

שמעתי אותך מדבר בזכות זכויות שוות ליהודים ופלסטינים בין אם ההסדר המדיני יהיה של מדינה אחת משותפת, או שתי מדינות. זאת אמירה שלא שמעתי מעולם בימין, אבל תהיה מקובלת על כל גווני השמאל. באילו גורמים בציבור אתה מזהה שותפים פוטנציאליים?

שותף פוטנציאלי הוא כל אדם שהצליח לעבור תהליך עמוק מספיק כדי להבין שאנחנו, המתנחלים, לא האוייב ולא הבעיה אלא חלק חשוב מפתרונה. אנשים כאלו ש גם בימין וגם בשמאל. התפיסה שלי אומרת שאין קשר בין גירוש המוני וטיהור אתני שמלווה בהרס כפרים ובין שלום. ומאידך, שלום אמיתי מבוסס על שיוויון. ולכן יכול להיות הסדר של שתי מדינות לשני עמים עם מיעוט יהודי במדינה הפלסטינית (יש עשרות אלפים כמוני שיהיו מוכנים להישאר ולהיות אצבעות היד הישראלית המושטת לשלום), זה יכול להיות הענקת אזרחות לכל הפלסטינים וסיפוח יו"ש וזאת יכולה להיות קונפדרציה. אבל שלום אמיתי הוא לא הדברים האלו! ולא קשור בהכרח להסכמים. שלום אמיתי מתחיל מהבית מהלב וקשור בללמוד להיות אדם טוב ושכן טוב.

מהי הביקורת שלך על תנועות שלום ותפיסות שלום אחרות?

כל עוד אני מחפש אשם/אוייב/את הרע, את בן החושך בסיפור ומזהה את עצמי עם הטוב/הצדק/ בני האור אני נשאר תקוע ותוקע בתוך הבוץ המדיני. שלום עושים עם אוייבים? נא לבדוק האם המתנחלים הם אוייבי השלום בתודעה שלי ולאתגר את עצמי בחשיבה מורכבת. את אותם הדברים אני מפנה כלפי אחיי המתנחלים. שלום לא עושים רק בין מנהיגים!

מהשיחה בינינו, הבנתי שמה שאתה מקדם זה לא מטרה אלא דרך. כלומר, לא פיתרון מדיני כזה או אחר אלא דיאלוג שאף אחד לא יודע מה יהיה בסופו, ואמרת גם שנדרשת אמונה גדולה בתהליך כדי להתמודד עם אי הוודאות שבו. אתה ואני, כיהודים ישראלים, חיים בנוחות ויכולים להרשות לעצמינו להתלבט ולהתבחבש ולחכות שהתהליך "יבשיל", למה שהפלסטיני שחי תחת כיבוש ייקח את הזמן ויאמין במשהו כשלא ברור תוך כמה זמן, אם בכלל, יוביל למציאות שמקובלת עליו?

הפיתרון המדיני לא בשליטתי ולא בשליטת שום אזרח מהשורה. הפוליטיקאים יחליטו עליו. אם יחליטו על פיתרון שתי המדינות, ולשם נראה שזה הולך, אני בעד להישאר במדינה הפלסטינית כחלק ממיעוט יהודי רודף שלום. זהו אתגר אמיתי לשני הצדדים, ואני חושב שנוכל לסייע לפלסטינים לבנות דמוקרטיה חזקה. אין סיבה לחשוב שפינוי יהודים מביתם לטובת פיתרון שתי המדינות יקדם את השלום. אני חושש שדווקא ההיפך יקרה: יהיו שתי מדינות. אבל השנאה, הדמוניזציה ולאחר מכן גם המלחמה יימשכו, בדומה למתחש בין הודו לפקיסטאן.

מי האנשים שהגותם שפיעה על תפיסת עולמך?

הרב שג"ר, הרב דב זינגר, הרב קוק, ר' נחמן מברסלב, מרטין בובר, הרב מנחם פרומן, ג'ודית לואיס הרמן ודן לסרי.

במהלך ההידברות עם פלסטינים, מה הדברים ששמעת מהם שהפתיעו ואיתגרו אותך?

הופתעתי לגלות שרוב הפלסטינים תומכים ברעיונות שהבעתי כאן. קודם לכן, הייתי משוכנע שהם בעד מדינה פלסטינית נטו ללא שום מגע או דיאלוג עם היהודים, ובע"ה, טעיתי.

מהן התגובות בהן אתה נתקל בהתנחלויות?

רבים תומכים בנו. אינני יכול להגיד מהו היקף התמיכה כי אנחנו רק בתחילת הדרך, אבל יש לנו תמיכה מרשימה מתוך ההנהגה, כולל זמביש, מלאכי לוינגר, הרב מידן, הרב ריסקין, אמונה אלון, אמילי עמרוסי ועוד.

האם אתה שותף לתחושתי שדווקא בגוש עציון מתבשלים דברים מעניינים מתחת לפני השטח?

יש בזה אמת, אם כי אני לא יודע להסביר איך ולמה. אבל חשוב לדעת שגם במקומות אחרים יש אנשים מפתיעים, מעניינים וסופר-אינטיליגנטים.

רוב קוראי הבלוג, אני מניח, קוראים לעצמם "שמאלנים". מה תרצה להגיד להם?

"עיקר השלום הוא באיחוד הפכים" (תורת החסידות). לשלום יש מעגלים שונים. איני יכול לשנוא ולא לקבל את עצמי ולעשות שלום עם מישהו אחר. לאחר מכן, שלום מתחולל בין איש לאישה, בתוך הקהילה, בתוך העם ובין עם לעם. בין הדברים הללו אין סתירה אלא הפרייה. "במקום בו אנחנו צודקים, לא יפרחו פרחים לעולם" (יהודה עמיחי). בשביל שלום חשוב לזכור שרק חלק מהאמת, הצדק והאור נמצאים אצלי. גם אצל האחר יש אמת, צדק, אור ועוד הפתעות. רק כאשר יש מפגש אמיתי בין ימין לשמאל, בין איש לאישה, בין שמש לירח, בא השלום. בעזרת השלום, השלום ינצח.

ובכן, על הדברים האלה יש לי לא מעט השגות ותהיות משלי, חלק מהדברים (רשימת התומכים למשל) קשים לי וכמה דברים מרגיזים אותי. שיתפתי את פצ'ניק בכמה מדברים ואני מקווה שעוד ייצא לנו ללבן דברים בעתיד. למרות זאת, אני רואה את התנועה שלו בחיוב. כל עירבוב של ביצת השיח הוא טוב, ואם יש כאן יותר מזה, הרווחנו. מה שבטוח יש כאן זו הזמנה. אז עכשיו רשות הדיבור עוברת למגיבים.

מנהלתי: ביום שישי הקרוב אדריך סיור-דיון נוסף של "טירוף ירושלמי למתחילים", סיבוב בין מיתוס למציאות במחלת הנפש היחידה שיש לה עיר משלה ודיבור על התפקידים שאנשים מכל רחבי ההיסטוריה הפילו על העיר הזאת. 10 בבוקר, 50 ש"ח לראש (פטור למאותגרים כלכלית), מינימום 5 מקסימום 12 משתתפים, אישור ופרטים במייל למעלה משמאל.

"שלום עכשיו" עשתה מסלול מוזר למדי ממכתב קצינים לתנועה עם נוכחות לא מבוטלת בשטח, ומשם למשרד לובי ויחסי ציבור שעניינו אחד, לעצור או להגביל את ההתנחלות. אני, מה אני מבין בלובינג, אבל אם כבר משלמים איזה גזיליון על מטוס שלם מלא במי ומי, תשכרו גם חדר, תעשו תדריך קצר, תחלקו אוגדן מידע מסודר ומפורט, תשקו את האנשים קפה ועוגה ותנו להם לעשות מינגלינג. אם כבר צריך להפיק קרקס מעופף בשביל לקבל אייטם בתקשורת (עם סיור אוטובוסים רגיל זה לא היה קורה), לפחות תוציאו ממנו מקסימום קילומטראז'. אפרופו תקשורת, אחרי שעה במטוס עמוס עיתונאים, הפסקתי סופית להבין על מה לעזאזל משלמים להם.

בטיסות שכאלה, מסתבר, כל אחד רואה את מה שהוא רוצה לראות, דבר שהיה מעורר בי מחשבות נוגות על היכולת המוגבלת של מידע להשפיע על עמדות, והקלות שבה זה עובד הפוך, אם לא הייתי עסוק מדי בלנסות להבין מה אני רואה. ממשלות ישראל מטיסות אורחים מחו"ל כדי להראות להם את "המותניים הצרות" של ישראל מאז שנות הקוקוס, זאת אטרקציית אח"מים מרכזית. מתנחלים מטיסים פסיכים נוצרים עשירים כדי להראות להם את איומי ההתפשטות הפלסטינית, גדעון לוי טען לא אחת שמספיק לטוס מעל יהודה ושומרון כדי לראות עד כמה ההתנחלויות בטלות בשישים לעומת המרחב הפלסטיני ויריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו" הטיס אותנו כדי להראות את ההיפך, שאם לא נשכיל לעצור עכשיו, ברגע זה, נגיע לנקודת האל-חזור, ותהייה לנו מדינה דו לאומית.

אני ראיתי מרחב בגודל של חווה טקסאנית בינונית, ארץ אחת שכל חלוקה בה, גם אם תצליח, תהייה מוזרה ומלאכותית, שהדבר הבולט ביותר בה הוא תוואי גדר ההפרדה, התנחלויות וכפרים פלסטינים מצטופפים מעורבבים על גב ההר, מדבר ריק למדי בואכה בקעת הירדן וגוש עירוני אחד רצוף מבית אל וראוואבי העתידית בצפון דרך רמאללה, ירושלים שנופחה לה יחדיו כמו פרה עם מנת יתר של הורמון גדילה ועד לבית לחם בדרום, שלא נראתה מהמטוס אבל הייתה שם בפעם האחרונה שבדקתי. כל זה במרחק יריקה מגוש דן. להגיד לכם שהבנתי מזה האם אנחנו ממש על סף נקודת האל-חזור, לפניה או אחריה, אני לא יכול. אז שאלתי את יריב אופנהיימר.

"איך, בעצם, אתה יודע שאנחנו על סף נקודת האל-חזור ולא, נניח, אחריה?" הוא ענה שהוא לא יודע. אבל ציידי התנחלויות משופשפים מרגישים כך, ובכל מקרה, המצב לא ישתפר עם המשך הבנייה והאכלוס. לפי הנתונים, דיור לכמה עשרות אלפים טובים יופיע זמן קצר אחרי תום ההקפאה, וההמשך ידוע. מה שקשה עכשיו, יהיה קשה יותר אחר כך, ואם זה אפשרי עכשיו, יום אחד זה לא יהיה אפשרי. "אבל האם יש קריטריון?", המשכתי להטריד, מה צריך לקרות כדי שתגלו שוואלה, הגענו לנקודת האל-חזור ואנחנו בדרך להיות מדינה תואמת לבנון, מסגרת רופפת לכמה וכמה שבטים שמתעסקים בלהתכסח אחד עם השני וליצור קואליציות משונות לסירוגין. אופנהיימר ענה שאין לו קריטריון כזה. אני חושב שאולי צריך אחד.

השיח הפוליטי שלנו עדיין מחולק לפי הקווים של שנות השמונים. ה"אולד בויז", שרידי התנועות הגדולות של אז, דינוזאורים כמו "שלום עכשיו" שהפך למשרד יחסי ציבור ומועצת יש"ע שצועדת באותה הדרך עדיין מאיישים את הצמרת ומכתיבים את הטרמינולוגיה, "שלום" מכאן ו"הסיפור של כל יהודי" משם. בינתיים, מתחת למכ"ם של התקשורת הממסדית, צומח דור צעיר מכל המגזרים והקצוות הפוליטיים עם שלל רעיונות מעורפלים (בשלב זה) שהולך, כך אני צופה, להפוך את השיח הפוליטי על פיו בשנים הקרובות.

ויפה שעה אחת קודם, כי הטרמינולוגיה של שנות שמונים ותחילת התשעים כבר לא יכולה לתאר את המציאות. אם יהיה אפשר להגיע לפיתרון של שתי מדינות, אני בעד פינוי התנחלויות בשביל זה. אבל אי אפשר לדבר על פינוי התנחלויות בדיוק כמו שדיברו על זה כשמספר המתנחלים היה קטן בחצי, לפני שהייתה התנתקות, כשהחמאס נתמך ע"י ישראל ו"שלום עכשיו" היו אופוזיציה לוחמת. אם אנחנו אכן ברגע האחרון, צריך לדבר על הנושא במונחים קצת פחות מופשטים.

למשל, האם באמת המתנחלים ייקחו את הפיצויים, יעברו לגור בגוש דן ויצפו באח הגדול? או שמא הפינוי ישחרר את הלהט המהפכני שהיינו פטורים ממנו במידה רבה כל זמן שהוא הופנה כמעט בלעדית ליישוב הארץ, ואז הם יסתערו להתנחל בגליל, בנגב, בלוד, רמלה ועכו כדי לייהד את מדינת הקו הירוק לשיטתם ולא לשיטתנו? האם באמת נסיגה מהשטחים תיצור כאן מדינה יהודית דמוקרטית חילונית ומערבית או שמדינת יהודה תעבור מהחצר האחורית לאמצע הסלון? דוגרי, לא יודע. אבל זה מסוג הדברים שצריך להתייחס אליהם, ולו רק כדי לנער את האבק מהמוח ולהפסיק לדבר על אוטומט.

בינתיים, גם אם המתנחלים יגיעו לאותו חצי מיליון מיתולוגי שהם מנסים להנדס כבר שלושים שנה, הם ימשיכו להגיד שאין בכך די, ו"שלום עכשיו" ימשיכו להגיד שאפשר וצריך לפנות אותם, אנחנו נהיה תמיד "רגע לפני נקודת האל-חזור" ומטס השוטים שנקרא מדינת ישראל ימשיך במסלול ההתרסקות הנוכחי עד שלפלסטינים יימאס והם יודיעו שהם מושכים את התביעה למדינה עצמאות ודורשים, במקום זאת, אזרחות ישראלית. כרגיל, אנחנו לא מסוגלים להחליט מה אנחנו רוצים, ממשיכים לחיות באשליה שאנחנו בשליטה, ואם לא נוציא את הראש מהמקום בו השמש לא זורחת וניקח יוזמה, נקודת האל-חזור תגיע ברגע שהפלסטינים יחליטו שזמנה הגיע.

נ.ב: מזכיר לכם, סיור ספונטאני בטירוף הירושלמי בהדרכתי ביום חמישי. פרטים בפוסט הקודם.