למעשה, אפשר להגיד שישראל לא הייתה דמוקרטיה לפני 1977. אפשר להגיד שהיא לא דמוקרטיה גם היום, כל אחד והמקום בו הוא מותח את הקו, אבל ישראל נעשתה לדמוקרטיה ב-1977 מבחינה חשובה אחת: מדד מרכזי לדמוקרטיה היא חילופי שלטון בדרכי שלום, וב-1977 זה קרה בפעם הראשונה. עד אז, ישראל הייתה דמוקרטיה על תנאי, וקשה לקרוא לה "דמוקרטיה" כמו שקשה לקרוא כך לכל מני מדינות אחרות בהן מתקיימות בחירות אך אותה המפלגה זוכה בהן שוב ושוב, במשך עשורים. אבל הדמוקרטיזציה הגדולה והחשובה יותר התרחשה בתחילת שנות התשעים, כחלק מתהליך עולמי. בשנות התשעים, הגלובליזציה הגיעה אלינו.

תוך שנים ספורות, ישראל נפתחה לעולם. המדינה הוצפה בגל של מוצרים חדשים – שלווה בהשקעות זרות. המדינה הוצפה בכמויות אדירות של מידע: עשרות ערוצי כבלים ולוויין, והאינטרנט. שילובה של ישראל בכלכלה העולמית, במה שהיה אז השוק האירופי המשותף ולאחרונה גם ב-OECD לא רק הכפיף את הכלכלה לפיקוח ולסטנדרטים עולמיים והביא עלינו את מדיניות ההפרטה, אלא גם הזרים לארץ – מכוח הסכמים שישראל חתמה – רעיונות וכספים לארגוני החברה האזרחית שהתרבו מאוד אז ומאז, גם מהצד הליברלי וגם מהצד הניאו-שמרני.

כמו כל תהליך, היה בזה מן החיוב ומן השלילה. אך זאת הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה הקצרה של ישראל בה הופיעו מוקדי כוח עצמאיים יחסית ביחס לשלטון. המהפכה החוקתית הפכה את בית המשפט העליון לכוח כזה, על מדעי הרוח והחברה השתלטו (באיחור של שני עשורים) תיאוריות ביקורתיות למיניהן עם "פוסט" כזה או אחר לפני שמן. הופיעו אוליגרכים שבמקום לאכול מכף ידה של הממשלה – האכילו את הממשלה מכף ידם, תקשורת שמשרתת אג'נדות שונות משל השלטון, גופי חברה אזרחית בלתי-תלויים שמבקרים את השלטון ועוד ועוד.

לתוך הסדקים שנוצרו מהתפרקות הזאת של האליטה הישנה פרצו כוחות חדשים: הפריפריה המוזנחת והמודחקת פרצה למרכז הבמה. דתיים וחרדים, מזרחים ותושבי שכונות ועיירות פיתוח, דוברי רוסית ופלסטינים אזרחי ישראל שהתחילו להתארגן ולהתגבש כציבור פוליטי. כל אלו, ואחרים, התחילו לצבור כוח פוליטי והון תרבותי. כמובן שהעניין לא מצא חן בעיני שרידי אליטת מפא"י הישנה, שהרגישה ש"לוקחים לה את המדינה". המדינה שבמיתולוגיה שלה היא הקימה ובנתה והתרגלה לחשוב שהיא רשומה על שמה בטאבו. ואכן, לא כל השינויים היו משמחים. הופעתה של ש"ס, או ליברמן למשל, באמת לא מהווים סיבה למסיבה כשלעצמם.

אך בשורה התחתונה, ישראל התקרבה – בפעם הראשונה בתולדותיה – למציאות נורמטיבית של מדינה דמוקרטית, שבה השלטון לא חולש ברמה על כל תחומי החיים ולא שולט בכל מוקדי הכוח. במדינה דמוקרטית, כוחו של השלטון תמיד מוגבל. תמיד ישנם מוקדי כוח נוספים שהשליטה בהם אינה פונקציה של הבחירות הכלליות אלא של מאבקי כוח בתוך וסביב אותם המוקדים. מוקדי כוח בהם אזרחים יכולים לבוא לידי ביטוי גם אם הם לא מחוברים לעטיני הממשלה.

כשמרכז הכובד באקדמיה עבר מהגות ציונית של הזרם המרכזי לתיאוריות ביקורתיות ורדיקליות, זה לא קרה מפני שהשלטון החליט לדחוק את רגלי הפרופסורים הישנים לטובת פרופסורים חדשים שמצאו חן בעיניו יותר אלא להיפך: מפני שאחיזת השלטון באקדמיה התרופפה. כך גם בנוגע לעליית כוחם של הרבנים החרד"ליים במגזר הדתי, כגון מרדכי אליהו. כך גם התקשורת, שנאלצה לקחת בחשבון ולהתחרות עם אוטוסטראדת המידע העולמית, כך גם במוזיקה ובתרבות ובתחומים אחרים.

מה שאנחנו רואים עכשיו זה הריבאונד. ההיפתחות, אחרי עשורים בהם היא דוכאה, התרחשה מהר מדי והציפה בבת אחת, במקביל לתחושת השחרור, תחושת איום מאובדן זהות והיטמעות בהמון הגלובאלי. לא במקרה, מאז שנות התשעים התרבו כמו פטריות שלל ארגונים שעוסקים בבירור שאלות של זהות יהודית וישראלית. שני גלי הטרור שהתרחשו באותה התקופה יצרו בציבור המפוחד תגובת מגננה חזקה מדי של היסגרות, והבמה הוכנה לתנועת מטוטלת פראית בכיוון ההפוך.

כשהימין טוען ש-"לא מניחים לו לשלוט באמת" הוא לא מתכוון לשלטון באופן שמקובל במשטרים דמוקרטיים. הוא רוצה שלטון כמו שהיה למפא"י. אם הימין שולט בכנסת ובממשלה – הוא צריך, לדעתו, לשלוט גם באקדמיה, בתקשורת, בחברה האזרחית ובתרבות. בלי זה, הוא ירגיש ש"לא נותנים לו לשלוט".

כשהימין היה באופוזיציה, בימים שלפני 1977, הוא היה דמוקרטי יותר מהשמאל דאז. מנחם בגין, למשל, היה דמוקרט טוב יותר מכל מפא"יניק חוץ, אולי, מכמה שנזרקו מהחונטה עקב היותם דמוקרטים טובים מדי לטעמה. לובה אליאב ושולמית אלוני אם למנות שניים. זה רק הגיוני, כי האופוזיציה נוטה לחוש על בשרה את הצורך בדמוקרטיה והשלטון – לא בהכרח. גם היום, חלק לא מבוטל מזעקות הגוואעלד שנשמעות משמאל על אובדן הדמוקרטיה נכון יותר לייחס להיותו באופוזיציה מאשר לתרבות דמוקרטית אמיתית.

אחת הסיבות לשחיקת הרלוונטיות של המושגים "שמאל" ו"ימין" הוא הערבוב הבלתי נסבל בן שני מאבקים: המאבק בין שוחרי הדמוקרטיה למתנגדיה מצד אחד, והמאבק בין שרידי אליטת מפא"י הישנה לקואליציה של הציונות הדתית והניאו-שמרנות שנאבקת לתפוס את מקומה ולמשול ברמה כמו שמפא"י משלה בעבר, מצד שני. והחפיפה בין המאבקים האלו חלקית מאוד.

העבד שנעשה מלך לא רוצה לשחרר את עבדיו – הוא רוצה להיות האדון. בין תומכיו, נמצא כוחות מהפריפריה שלא מדקלמים אמרות שפר דמוקרטיות אך מבטאים בעצם העצמתם דמוקרטיזציה. ומהצד השני נמצא כוחות שלא התנהגו טוב יותר בזמן שהיו בשלטון ולאו דווקא יתנהגו טוב יותר אם יוחזר לידיהם, שעכשיו מעלים את הדמוקרטיה על ראש שמחתם.

את זה, חייבים להבין ולהזכיר. אם ידה של הדמוקרטיה תהיה על העליונה, אין זה אומר שנציגיה עלי אדמות ממה שמכונה "שמאל", כפי שאנחנו מכירים אותו היום, יחזירו את המושכות לידיהם. דמוקרטיה אמיתית תדרוש מהם לזוז הצידה לטובת הפריפריה. אך באותה מידה, אסור להרשות לימין, כפי שאנחנו מכירים אותו היום, להחזיר אותנו לגרסה משלו של ימי מפא"י העליזים, כשהשלטון מטפח לעצמו עיתונות חצר, אקדמאים ושופטים מטעם, מפקח על התכנים של התרבות כדי שיישאו חן לפניו וזורק אל מעבר לגדר הלגיטימיות את כל מי שלא מוכן לרקוד לפי החליל שלו. הספיקה לנו פעם אחת של "בלי חירות ומק"י" ופנקסים אדומים, תודה רבה.

וזה אכן לופ סגור, בסופו של דבר. וככה הוא עובד, שלב אחר שלב:

במחוזות היותר מבודדים ופרנואידיים של ההתנחלויות, מתבשלת מערכת רעיונות שרואה בבעיות של מדינת ישראל לא איזה מצב נאחס אנושי רגיל שאולי אפשר לצאת ממנו איכשהו, אלא מאבק איתנים מיסטי בעל משמעויות קוסמיות בין היהודים לעמלק, כששאר הגויים מכירים כמובן בעליונות היהודים, אבל לא בהכרח מודעים לזה עדיין. חוץ מכמה גויים טובים שמשלמים על מסע הפרופגנדה שאני מתאר, כמובן.

כי הרעיונות שמתבשלים בהתנחלויות הם נוצריים לא פחות מאשר יהודיים. אתם יודעים, כמו שארגוני שמאל שמקבלים כסף מאירופה מקדמים כאן רעיונות אירופיים של זכויות אדם, כפי שהתגבשו בה בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, ארגוני ימין שמקבלים כסף מנוצרים פונדמנטליסטים מקדמים תאולוגיה נוצרית פונדמנטליסטית, רק בתחפושת יהודית.

זאת לא התחפושת היחידה. כמו הספונסרים באמריקה, גם כאן יודעים שלישראלי הממוצע אין עניין מיוחד במלחמות בני אור בבני חושך, משיחים שכשיגיעו נדע אם היהודים צריכים להתנצר או הנוצרים להתייהד, קווים של קדושה שירדו לעולם, קליפות, עמלקים, ערב רב ושות'. יותר מזה, הישראלי הממוצע כבר התרגל לצפות לדיבורים כאלה. סטריאוטיפי ככל שזה יהיה, בכל פעם שמועצת יש"ע מדברת אתו הוא רואה בעיני רוחו את העוזי והדובון ומתייג את כל העניין כמשהו שמחוץ למיינסטרים. איש המרכז-ימין המצוי, בכל זאת, לא מחזיק באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. הוא בסך הכול חושב שהסכם עם הפלסטינים אינו בהישג יד כרגע.

אז כדי לעשות מיינסטרימינג (הטמעה לזרם המרכזי) לפוליטיקה שבואו נודה בזה, באמת נשמעת מטורללת לגמרי באזני מי ש"לא התעמק בסודות המוצפנים בתורה", צריך להלבין אותה ואת זה עושים בדיוק כמו שמלבינים כספים. מעבירים את הרעיונות דרך ארגונים שכן נתפסים כמיינסטרים. אז כמו שיש חברות קש "חוקיות" להלבנת כספי המאפיה, יש ארגוני קש "מיינסטרימיים" להלבנת רעיונות קיצוניים. שמים בראשם אנשים שמאמינים באותם הדברים, אבל אין להם כיפה, עוזי ודובון. כמו רונן שובל ויקיר שגב, מין "מלח הארץ" שכאלה.

במקום לדבר על "העם הנבחר" הם מדברים על "ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי" – תרגום מקומי של ה – American Exceptionalism מארה"ב. במקום לדבר על "המהפכה האמונית" – המעבר הצפוי בין השלב הראשון, החילוני של הציונות לשלב שבו הדת עוברת "מתפקיד משגיח הכשרות של קרון המסעדה לתפקיד הנהג" – מדברים על "המהפכה הציונית השנייה". תרגום של "המהפכה האמריקאית השנייה" של הספונסרים מארה"ב, כמובן.

התיאוריה שנהגתה במוסדות המחקר הפרטיים במימון תאגידי של הניאו-שמרנות האמריקאית, זאת על ה- New Class (ליברלים קוסמופוליטיים חסרי אלוהים ומוסר שהשתלטו על התקשורת, האקדמיה ובתי המשפט במטרה לחתור תחת הייעוד שהחבר הדמיוני ייעד לארה"ב) משתלבת עם ה"ערב רב" היהודי – אנשים שנראים כמו יהודים אבל בעצם מהווים טומאה מיסטית שחדרה לגוף העם, ומולבנת לדיבור על "סמולנים" ו"פוסט-ציונים". התכונות שמשויכות להם הן אחת לאחת, התכונות שמיוחסות בארץ אחרת בצד השני של העולם לליברלים מקומיים ע"י הימין שם. אגב, הסטריאוטיפ הזה הוא גלגול מודרני של אנטישמיות פשוטה, שכן כל התכונות הנ"ל יוחסו עד לא מזמן ליהודים, אבל לא נספיק את הכול בפוסט אחד.

ועכשיו, החלק הכיפי.

הרעיונות המולבנים נדחפים דרך ארגוני הקש לציבור ולתקשורת שהיא, כמובן, שמאלנית ועוינת, אבל מפרסמת את הקומוניקאטים שלהם ברצון.  הטוקבקיסטים המגויסים של "ישראל שלי" ודומיה מציפים בתגובות בלי להזדהות כמקושרים אליהם, כמו שנאמר להם) ויוצרים מצג שווא של תמיכה גורפת. הפוליטיקאים, שהיו בסיפור מהתחלה, יוצאים עכשיו בפוזה של "היענות לרחשי הציבור" עם כל מני חוקים מטומטמים שאמורים לחסל את סכנת הערב רב הסמולני.

החוקים האלה, לרוב, לא מגיעים לכדי מימוש, וגם לא אמורים להגיע. אם ניקח את החדש מביניהם: זה של פאינה קירשנבאום, שאמור לחייב תרומות של ממשלות זרות לארגונים במס של 45%, ברור שאין בו כלום. הרי אותן ממשלות זרות יכולות, באותה מידה, להעביר את הכסף דרך ארגונים במדינותיהם, וחוק נגד תרומות מארגונים זרים לא יתקבל כי אז לימין הישראלי לא יהיה מה לאכול. אבל המחוקק מקבל את 15 דקות התהילה שלו בעזרת גדודי הטוקבקיסטים של מועצת יש"ע… סליחה, "ישראל שלי", ואי הגעת החוק לכדי מימוש מוצגת ע"י אותם ארגוני קש כעוד הוכחה לזה שה – New Class… סליחה, הסמולנים, תופסים את המדינה בביצים.

אז יש כאן מעגל של היזון חוזר שמגביר את עצמו בלופ, מסתובב יותר ויותר מהר ומייצר יותר ויותר רעש: מועצת יש"ע – ארגוני קש – טוקבקיסטים מגויסים – עיתונאים משתפ"ים – פוליטיקאים – עיתונאים משת"פים – טוקבקיסטים מגויסים – ארגוני קש – מועצת יש"ע. אין צורך לומר שכל מהלך של פרופגנדת שנאה שכזה יכול להתחיל בכל נקודה בשרשרת ולעשות את כל הסיבוב משם. זה בכלל לא משנה, כולם שייכים לאותה החונטה ממילא.

עסקאות סיבוביות כאלה, כשהן מתרחשות בתחום הכלכלה, נקראות "בועה". אתה קונה מעצמך ומוכר לעצמך בחזרה שוב ושוב וכך מנפח את מחירי המניות שלך. כאן, יש לנו בועה של שיח ציבורי. ובועות, כידוע, זה דבר הרסני גם כשהן מתקיימות וגם כשהן מתפוצצות.

העניין האופטימי בסיפור הוא שפרופגנדת השנאה הזאת היא קניבלית. מעגל היזון חוזר שכזה לא יכול לעצור, הדינאמיקה הפנימית שלו חזקה מדי. הוא פשוט חייב למצוא עוד ועוד סמולנים להוקיע אותם. והיות שאין הרבה סמולנים אמיתיים, צריך להמציא חדשים כל הזמן וכך, גדר הלגיטימיות שאותה הימין מנסה לצמצם כדי להשאיר את השמאל בחוץ, ממשיכה להצטמצם ולהשאיר בחוץ יותר ויותר דברים שקודם לכן נחשבו כמיינסטרים.

הקורבן האחרון הוא גלי צה"ל, וזה די מצחיק. אני מניח שבתור מי שמתויג כשמאלן עוכר ישראל מדופלם אני אמור לצאת בלהט להגנת תחנת הרדיו, אבל אאלץ לאכזב את  הספינולוגים מימין. חוץ מזה שאני לא מקשיב לה ואין לי עניין בה, אני חושב שיש טעם לפגם שתחנת הרדיו המרכזית בישראל שייכת לצבא. לכן, מצדי אפשר גם לסגור אותה או, כמו ש"ישראל שלי" היו רוצים, שתשמיע מארשים צבאיים, נאומים של בוגי יעלון ושירים שמשה קלוגהפט כתב עבור עמיר בניון מהבוקר עד הלילה. החלק המעניין כאן הוא שעוד ועוד אנשים, ורזי ברקאי איננו בשום פנים הראשון או האחרון, מגלים להפתעתם שהם בעצם שמאלנים קיצונים הזויים אנטי-ציונים.

אני לא יודע אם לציבור פשוט יימאס יום אחד מכל ההיסטריה הצעקנית הפרנואידית המתלהמת הזאת, והוא ירצה קצת שקט מכל הטרטור שמשכנע אותו שחצי מהאנשים שבסך הכול אין לו בעיה מיוחדת אתם הם בוגדים מסוכנים. או שמא, הציבור כבר כל כך מפוחד וכל כך קונפורמיסט שכבר אין גבול לבולשיט שהוא מסוגל לבלוע. לא שלא ראינו דברים כאלה בכל מני ארצות. מה שנראה כתמיכה רבה באריה דרעי, ברב חיים אמסלם ושכמותם שמגיעים מלב קהל היעד להסתה מימין אבל נמנעים במופגן מרטוריקת השנאה המתפרצת, וגם הפופולאריות של אנשים כמו רובי ריבלין – בשר מבשרו של הימין – שכבר הספיק לצאת נגדה ולהיות מוקע כ"פיינשמייקר" (והוא, כנראה, יהיה הנשיא הבא) מצביעים אולי על עייפות כזאת. ואולי לא, אני לא יודע.

מה שאני כן יודע זה שהמצב שלנו קשה ומסובך מכדי להשאיר את הדיון הציבורי עליו לכל מני ספינולוגים שמייבאים כסף, רעיונות ושיטות עבודה מהימין הנוצרי הפונדמנטליסטי בארה"ב והופכים את השיח הציבורי למקום שאיננו ראוי למגורי אדם הגון.

וקשה להגיד שזה מפתיע. מזה כעשור אנחנו חווים גל ניאו-שמרני לצד גל פונדמנטליסטי. שניהם סוגים שונים, במקצת, של תגובות לאותו גירוי. אנחנו לא היחידים שזה קורה להם. למעשה, ישראל מהדהדת את המתרחש בעולם המוסלמי מצד אחד, ואת הפוליטיקה האמריקאית מצד שני. זה משקף גם את החלוקה הפנימית בתוך הימין הישראלי: חלקו ה"קיצוני" דתי-פונדמנטליסטי וחלקו ה"מתון" ניאו-שמרני פרו-אמריקאי.

הגלים הנ"ל, בכל שלושת המקומות, הם תגובה למשבר זהות. הפונדמנטליזם האסלאמי צמח עקב החשיפה לתרבות המערב והאמריקאי, בגל הנוכחי, התפרץ עקב היבחרו של נשיא שחור, בתמיכת מיעוטים. בשני המקרים, לא מדובר באיום בטחוני כלשהו, פיזי או כלכלי, אלא באיום על הפרדיגמה המוכרת, על הזהות הקולקטיבית כפי שרגילים לראות אותה. הפחד מאבדן המוכר והמובן מאליו, כנראה, חמור יותר מפחד המלחמה והטרור.

המצב הביטחוני בישראל הוא הטוב ביותר מאז שנות השמונים. אך למרות זאת, גם כשאוטובוסים ובתי קפה התפוצצו לנו ברחובות לא ראינו גל עכור כזה של שנאת זרים, מיעוטים, אופוזיציה וכמו שנראה מייד, גם נשים. כל זה התפרץ דווקא בתקופה של רגיעה ביטחונית, ודווקא כאשר הפלסטינים מאמצים בהדרגה שיטות של מאבק לא אלים. חשבתי שמדובר בתגובה מאוחרת לאותם גלי אלימות, ובמידה מסוימת, כך הדבר. אבל ברמה מהותית יותר, החברה שלנו מבינה שהפרדיגמה – מדינת לאום קלאסית יהודית ודמוקרטית, כנראה בלתי אפשרית, ומתנגדת להבנה הזאת. זוהי המסגרת של כל מה שמתרחש לאחרונה בתרבות ובפוליטיקה הישראלית, אבל המקום שבו רואים זאת בצורה הבהירה ביותר הוא בהתנגדות לפמיניזם. וזה דורש מעט הסבר.

בזמן שלאוהדי הפמיניזם, לפחות בגרסתו המיינסטרימית, היה נדמה שמדובר בעיסוק בחיה בשם "מעמד האישה", הקואליציה השמרנית-פונדמנטליסטית חשה אמת עמוקה יותר: הפמיניזם הוא האיום הגדול ביותר על הסדר הקיים, ומי שכל עיסוקו הוא שימור הסדר הקיים או חזרה לסדר ישן שנתפס כ"אותנטי" יותר לא יכול שלא לראות בו אויב ראשי.

אימפריות קמו ונפלו, אידיאולוגיות הומצאו ונזנחו, סדרים חברתיים שונים ומשונים התפתחו והשתנו וחלוקות עבודה חברתיות שונות יושמו בזמנים שונים. אין ספור שינויים עברה החברה האנושית אבל דבר אחד נשאר קבוע לפחות מאז המהפכה החקלאית בסביבות 10,000 לפני הספירה: פטריאכליה.

הפטריאכליה איננה מצב שבו גברים שולטים בנשים ומדכאים אותן, תיאור כזה יהיה פשטני. זהו סדר חברתי שבו החברה היא מכונה, לכל מרכיב בה יש תפקיד מוגדר והעיקר – ישנה אידיאולוגיה מחייבת שקובעת למי ראוי למלא איזה תפקיד וסנקציות שיאכפו זאת. גברים ונשים שותפים לקיום הסדר הפטריאכלי, ושניהם נשלטים ומדוכאים על ידו. אבל גברים, בהתאם לחלוקת התפקידים הפטריאכלית, הם אלו שמתפקידם לקבוע מהי חלוקת התפקידים הראויה. שלא במפתיע,  תפקידם הראוי נוח יותר ומצמיח מבנים רעיוניים עצומים שמסבירים ומצדיקים מעמד זה במונחים השגורים בפיה של כל קבוצת אליטה: "אנחנו לא שולטים אלא משרתים, לנו זה עולה יותר, בובה, ואת צריכה להכיר תודה".

במרוצת המאות האחרונות, קבוצות שונות הותרו, רק להלכה כמובן, ממקומן המחייב בסדר הקיים. כמעט אף אחד לא יטען היום שסדר הדברים הטבעי, המדעי, כפי שקבע החבר הדמיוני או כל בולשיט אחר שאמור לתת תוקף לעמדותיהם של בני אדם, מכתיב שמתפקידם של השחורים להיות עבדים, למשל. למעשה, הקבוצה היחידה שלה עדיין מותר לייחס תפקידים מולדים ומחייבים בסדר החברתי הן נשים.  כשזה ייפסק, יהיה כאן סדר חברתי אחר לגמרי.

זה לא מפתיע שהאף של שמואלוב-ברקוביץ' הוביל אותה להשתלח דווקא בנשים חד הוריות מבחירה בכנס ההוא של ה"פמיליסטים". "בחירה" היא אכן מילת המפתח. הפחד העמוק ביותר של גברים, אותו פחד ששולח אותם להשתלט על משבצת מי שמתפקידו לחלק תפקידים הוא הפחד להישאר ללא תפקיד. ואכן, לאנושות אין צורך גדול בגברים. מבחינה ביולוגית פשוטה, קומץ גברים שמילוי תפקידם בהמשכיות המין הביולוגי לוקח רבע שעה מספיק בהחלט. אחרי גילוי אמריקה, אזורים שלמים בספרד התרוקנו מגברים כמעט לחלוטין. הם הלכו לחפש את מזלם ביבשת החדשה, נעלמו לעשרות שנים והחברה המקומית הסתדרה מצוין בלעדיהם.

בראייה פמיניסטית, או לפחות זו שלי, בני זוג מנהלים משפחה יחד מפני שהם בוחרים לעשות זאת, וחלוקת התפקידים במשפחה היא עניין של בחירה. משמעות הפמיניזם היא שגבר יוכל לבחור לדאוג למשק הבית בזמן שהאישה בוחרת לתפור במשרד מהבוקר על הלילה כדי להביא פרנסה, או להיפך, או כל סידור אחר, ושכל אחת מהאפשרויות תהייה מעשית, לגיטימית ומקובלת באותה מידה ע"י הקהילה. בחברה כזו, אישה מקיימת מערכת יחסים עם גבר מפני שהיא רוצה ולא מפני שהיא צריכה, מפני שכך היא בוחרת ולא מפני שהיא תלויה בו.

כשאין סטנדרט מחייב של חלוקת תפקידים בתוך המשפחה, אין סיבה שיהיה כזה בתחומים אחרים. החברה הופכת לכזו שעשויה מפרטים שעושים את מה שהם בוחרים לעשות ולא את מה שהם חייבים לעשות. צביון החברה הופך לוולונטארי ומשקף את סך הבחירות של הפרטים שמרכיבים אותה, או במילים אחרות, – חברה חופשית. היות שחברה חופשית עשויה לבחור להיות, ובכן, כל דבר, מי שאידיאולוגיה כלשהי עדיפה בעיניו על חירותם של בני אדם יפעל כדי להגביל את חופש הבחירה שלהם.

לכן, אמהות חד הוריות מבחירה הן סמרטוט אדום מבחינת כל מי שמעוניין לשמר, בכוח, את הסדר החברתי המועדף עליו. הן ההוכחה הבוטה ביותר לכך שבני אדם יכולים לבחור שלא לשחק את המשחק שמוכתב להם, והשמיים לא נופלים. זאת גם הסיבה ששמואלוב-ברקוביץ' אמרה בראיון שקיומן של אמהות חד הוריות "פוגע באושיות המדינה היהודית".

זאת הסיבה שפונדמנטליסטים דתיים אובססיביים כל כך לניהול נשים ושליטה על מידת ואופי נוכחותן במרחב הציבורי. גם בגרסתו המקומית, הדגל הציבורי המונף על ידו הוא "הגנה על הנשים שלנו" או "בנות ישראל לעם ישראל". שכבה אחת מתחת לזה, נמצא בולמוס ה"צניעות". שמואל אליהו, ממובילי ומנסחי הפונדמנטליזם היהודי בהחלט מעלה את נושא הנשים על ראש שמחתו. לאחרונה, למשל, היישר מבית היוצר של "מעייני הישועה" שמזוהה אתו והעלון שהביא לנו את מחנות ההשמדה לעמלקים שיוקמו במהרה ובימינו, קם מגזין הנשים "פנימה". רק כדי שתבינו באילו קוקיות מדובר, מסתבר שעורכי המגזין "קיבלו על הראש" משום שהראו בעמוד השער "חלקי גוף של אישה" – קצות האצבעות.

אבל שמואלוב-ברקוביץ' מבשרת פאזה אחרת של שמרנות שמניפה גם היא את המלחמה בפמיניזם כדגל מרכזי. למעשה, היא חלק ממגמה של חיקוי הניאו-שמרנות האמריקאית. זה יותר מחיקוי, אגב. הניאו-שמרנים מארה"ב משקיעים סכומי כסף עצומים בהפצת האידיאולוגיה שלהם בעולם, וישראל היא יעד מרכזי עבורם. כך, תפיסות ושיטות פעולה זולגות מהימין האמריקאי ומעצבות את הפוליטיקה הישראלית.

והבון-טון בימין האמריקאי נוסח "מסיבת התה" ושרה פיילין  מעמיד נשים בחוד החנית של הריבאונד הפטריאכלי. אין בזה שום דבר מפתיע. אישה שתביע עמדות מיזוגיניות תהנה מפוטנציאל אלקטוראלי גבוה יותר מאישה פמיניסטית. אישית, הן אולי מרוצות ממילוי התפקיד המסורתי של נשים ואין עם זה בעיה. אבל בזכות הישגי הפמיניזם, הן יכולות להשתתף בשיח הציבורי ולקדם את עצמן בתוך הסדר הקיים באמצעות הנצחתו, על חשבון חופש הבחירה של נשים וגברים שלא נהנים כמוהן ממקומם בו והיו רוצים, אולי, לבחור בתפקידים אחרים.

הקלף החזק של שמרנים הוא שהם נתפסים כיותר "אותנטיים" ממי שלא, אם כי אין לכך הצדקה, ומה יותר "אותנטי" מאישה שמדקלמת את כל הקלישאות המיזוגיניות הישנות והרעות שרק לאחרונה התחלנו להשתחרר מהן? חברה במשבר זהות, שהפרדיגמה הישנה שלה מתפרקת ולפני שהתגבשה בה פרדיגמה חלופית, חשה צורך דוחק להיאחז בישן ובמוכר, וכך המיזוגניה – הבסיס לכל הישן והמוכר, הופכת למטבע פוליטי אפקטיבי שבו ישתמשו יותר ויותר פוליטיקאים שרוצים לצבור עוצמה והשפעה.

האוניברסיטה היא לא ארגון אלא מסורת, לא במובן של Tradition, אלא במובן של transmission. מאמץ משותף של צבירה ושימור של ידע, ועברתו מדור לדור תוך הרחבה, פיתוח וביקורת. החברה נהנית מקיומה של האוניברסיטה בכל מני דרכים, אבל היא לא נמצאת שם כדי לשמש מטרה קונקרטית. יש אפילו מקצועות שדי קשה למצוא בהם תועלת כלשהי. האוניברסיטה עוסקת בידע בשביל לעסוק בידע ולא כדי לספק מוצר או תוצר כזה או אחר. אבל למרות שלמסורת הזאת אין מטרה, יש לה בהחלט סיבה.

ידע זה דבר משחרר. ידע זה כוח, כוח מכתיב אחריות ומי שלוקח אחריות על השימוש שהוא עושה בכוחו הוא אדם חפשי. לא במקרה חברות סגורות מכל הסוגים מתעסקות באובססיביות בפיקוח על ידע שמסתובב. אבל כמו כל דבר נכון שנאמר שוב ושוב, זוהי קלישאה. הבעיה הנוכחית היא לא מחסור בידע אלא עודף ידע, או יותר נכון להגיד, עודף מידע. היום, יש כל כך הרבה מידע שמסתובב, בכל כך הרבה תחומים, שאנשים לא מצליחים להתמודד אתו.

בספרו "הגן האנוכי", ריצ'ארד דוקינס הציע תיאוריה לפיה מידע תרבותי לסוגיו עובד בדומה לגנטיקה, כשיחידת מידע תרבותי בסיסית נקראת "מם", בהקבלה ל"גן" שהוא יחידת מידע ביולוגי בסיסית. בדומה לגנים, אין הגדרה חד משמעית לממים, אבל מדובר ביחידה קטנה מספיק כדי להיות בסיסית ומובחנת, אבל גדולה מספיק כדי שתהיה לה משמעות כשלעצמה. בדומה לגנים, תפקיד המם הוא רק פועל יוצא של האורגניזם התרבותי שעושה בו שימוש, וההישרדות שלו תלויה ביכולת שלו להיות מועתק ומופץ.

הנה מם מוצלח: "מדינה יהודית ודמוקרטית". המם הוא לא משמעות הביטוי, כל אחד יכול לייחס לו כל מני משמעויות, אלא הביטוי עצמו. וזה ביטוי מוצלח ביותר. מאז נדחף לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ע"י חברי כנסת דתיים במטרה להגביל את הכבוד והחירות, הצליח תוך 18 שנים לא רק להיות בכל פה ובכל כותרות העיתונים, אלא גם להשתלב ב"אורגניזמים" רעיוניים תוקפניים שדואגים לסמן ממים מתחרים, "מדינת כל אזרחיה" למשל, כמטרה שאותה יש לחסל.

שוק המידע היום הוא "שוק של קונים". כלומר, היצע המידע גדול בהרבה לא רק מהביקוש, אלא גם מהיכולת של המוח שלנו להכיל אותו. ילד ממוצע היום נחשף תוך זמן קצר להרבה יותר מידע מאשר פרופסור מלפני חמישים שנה, נניח, שהעביר את זמנו בעישון מקטרת בספריה, נחשף אליו כל חייו. והמוח שלנו לא יודע ולא אכפת לו האם אוגרים בו את כתבי אוגוסטינוס או פורנוגרפיה וריאליטי.

אז היות שהמוח הוא בצד הקונים והמידע בשוק המוכרים, המידע נהיה זול. היות שכל פריט מידע מתחרה עם אלפי פריטי מידע אחרים על אותה נישה במוח, לא משתלם להשקיע באיכותו. במה כן משתלם להשקיע? ביכולת להפיץ אותו – בקלות העיבוד וההעתקה שלו, ובמוטיבציה להעתיק אותו. במילים אחרות: בשוק המידע הקניבאלי של היום, הדברים ש"מצליחים" לבלוט החוצה מתוך רעש הרקע הם רעיונות פשטניים שמשתלבים בקלות עם מבנים רעיוניים קיימים ומפעילים אותנו רגשית. בהקשר של מידע פוליטי ישראלי, למשל, מדובר ברעיונות נוסח "אם תרצו", סיסמאות פשטניות שמתיישבות יפה על הזבל שהנחילו לנו בבית הספר היסודי, ומנגנות על הפחדים הקמאיים שהיהודים דואגים להנציח מדור לדור.

הקניבליזם האינפורמטיבי הזה לא פסח גם על האקדמיה ונגזרותיה החינוכיות. כמוסד שהורגל, מאז שהוקם בימי הביניים הדלים במידע, להפוך את בוגריו למחסני מידע מהלכים, האקדמיה גילתה שאין לה את היכולת להעניק לבוגריה  סקירה סבירה של כל המידע שהצטבר בה ולכן עברה לאסטרטגיה של התמחות צרה יותר ויותר, דבר שיצר כאן דור של אידיוטים מלומדים. כאלה יש מהסוג המקצועני – מומחים בתחום עיסוק שלא מבינים את העולם שהם חיים בו בשיט, או מהסוג האינטלקטואלי – מומחים שהתחפרו בתחום האקדמי שלהם עד שהעולם הפסיק להבין אותם.

ודווקא בסביבת המידע הזאת, שווה להחזיר את המקצועות שכל עיסוקם הוא בהתמודדות עם מידע – מדעי הרוח, למקומם המכובד הראוי. היסטוריה מלמדת אותך לצוד מידע, לעשות לו בקרת איכות, להצליב אותו ולשלב אותו עם פריטי מידע אחרים לסיפור קוהרנטי ורלוונטי. ספרות מלמדת אותך לקרוא ולהבין מידע ברמה מעמיקה, לימודים קלאסיים חושפים אותך למודלים רעיוניים מהעבר כדי שלא תצטרך להמציא את הגלגל מחדש, אמנות מלמדת אותך שפות שאינן מילוליות והרטוריקה, מקצוע שפעם היה מרכזי מאוד וחסרונו היום מורגש במיוחד, מלמדת אותך להוציא את מה שהצלחת לעשות עם כל המידע הזה מהראש שלך כדי שיועיל גם למישהו אחר. את הכוח הזה, לברא חלקות ולגדל דברים בג'ונגל המידע, מדעי החברה יכולים להביא לידי ביטוי ע"י הפנייתו לעיסוק במה שמתרחש במציאות בה אתה חי.

אם זה היה תלוי בי, לא היה שום תואר ראשון באף אחד מהמקצועות הנ"ל. כל מי שאיננו מדען "קשה" (וגם אותם הייתי מכריח לקחת מבואות) היה צריך לעשות תואר ראשון כללי במדעי הרוח והחברה. ההתמקצעות, בתקשורת, עריכת דין, מקצועות הליבה עצמם וכל דבר אחר, רק בתואר השני וצפונה.

בסמסטר הקודם חזרתי לאוניברסיטה אחרי היעדרות ארוכה כדי לסגור תואר ראשון. צריך לציין שאני סטודנט בזיוני לגמרי אפילו במונחים של מדעי הרוח, אם הייתי טורח להיבחן על הקורסים שישבתי בהם ומקפיד להכניס הערות שוליים והפניות לעבודות הספקולטיביות הדי מוזרות שכן כתבתי, כבר הייתי פרופסור אמריטוס. אבל מסתבר שהאוניברסיטה, זו הירושלמית לפחות, התחילה לעשות כמה צעדים בכיוון הנכון בזמן היעדרי עם קורסים רוחביים לסטודנטים מדיסציפלינות שונות בתכנית "אבני פינה" והכנסת הקורס "מבוא להיסטוריה עולמית" כקורס חובה לא רק להיסטוריונים ובטח עוד כמה דברים שאני לא יודע עליהם עקב זרקנות כללית.

אז מי מכם שהלך ללמוד משהו מהדברים הנ"ל, תרגישו חופשי לשלוח את הפוסט הזה לדודה שחופרת לכם עם ה"מה תעשו עם זה אחר כך" כי יש סיכוי לא רע שהתחום עומד לפני רסטורציה, ותמצאו מישהו עשיר להתחתן אתו.

כחברה בעלת מנטאליות מתגוננת, אנחנו לא חזקים בפתיחת תיקים. תיק 1973 נפתח לדיון ציבורי רחב ומחודש, שלושים שנה אחרי המלחמה, עם פתיחת הארכיונים. תיק 1982 נפתח שוב לאחרונה, בקטנה. תיק 1967 עוד לא נפתח מחדש. השלכות המלחמה אמנם מעולם לא היו חיות יותר בדיון הציבורי, אבל גם הם יצאו מגבולות השמאל לכלל הציבור רק ב-1987, ורק בשנה האחרונה הדיבור עליהן הגיע, סוף סוף, לעיקר: בחירה הכרחית בין שתי מדינות לאומיות למדינה אחת דו לאומית. היום זה בכל פה, אבל רק לפני שנה זה כמעט שלא נאמר, וזאת למרות שלא מדובר בתובנה חדשה. המכללה לביטחון לאומי חזתה זאת עוד ב-66, כשכיבוש יהודה, שומרון ועזה עוד היה תסריט היפותטי. אבל בהקשר למלחמה עצמה, דימוייה לא השתנה בתודעה הציבורית. תיק 1948 נפתח בתחילת שנות התשעים, אבל נסגר עשור לאחר מכן כחלק מההנגאובר של הניינטיז שעליו נדבר מיד.

קשה להגזים בחשיבותם של אירועי 2000 למנטאליות הפוליטית של הציבור הישראלי. בתחילת שנות התשעים, ישראל חוותה היפתחות מהירה ופתאומית לעולם, שכמו כל פריצת חומות של חברה סגורה בעיקרה, גררה אחריה גם ליברליזציה פתאומית. החידושים של תחילת שנות התשעים כל כך מובנים מאליהם היום, במיוחד לדור ילידי אמצע שנות השמונים שחי אותם (רוב הפעילים, הסטודנטים, אנשי התקשורת הפורמאלית והבלתי פורמאלית ואלו שמפלסים עכשיו את דרכם אל מוקדי הכוח) שהם שקופים.

באותו הזמן, השתלבותה של ישראל בכלכלה הגלובאלית על תרבות הצריכה שלה ושלל מוצרים ומותגים חדשים הורגשה בכל בית. כדאי להזכיר שעד אז, שתינו שחור או נס, שניהם של עלית, ובבתי קפה הגישו נס על חלב עם קצפת מלמעלה וקראו לזה "קפוצ'ינו". אספרסו בארים לא היו, שוקולד של טובלרון היה מתנה נפוצה שהביאו חוזרים מחו"ל למי שנמאס לו משוקולד פרה של עלית (בגרסה המקורית) וגבינה הייתה משני סוגים: צהובה ולבנה.

התקשורת עברה תוך שנים בודדות מערוץ ממלכתי פלוס שידורי הניסיון של ערוץ2, ערוץ המזרח התיכון לברי המזל שקלטו אותו וכבלים פיראטיים שחאפרים שכונתיים מתחו מגג לגג, לעשרות ערוצי כבלים ואח"כ לוויין, מכל העולם. אז גם הופיעו שלל תחנות רדיו, בעיקר פיראטיות וכמובן, האינטרנט. תדמיינו רגע שאין אינטרנט בכלל… ועכשיו תדמיינו שפתאום יש. הציבור הישראלי נחשף באחת להתפוצצות מידע.

שינוי נוסף היה המהפכה המשפטית, שלא קרתה בגלל התפיסה המגלומנית של אהרון ברק את מעמד ותפקיד השופט, אלא בגלל שהכנסת חוקקה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הוסיפה סייג לפיו תחולתם תהייה לאור אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית (וכך, לראשונה, ישראל הוגדרה רשמית ככזאת) והשאירה לבית המשפט העליון להיות הפוסק בנדון.

אם שאלתם את עצמכם למה דווקא "התל-אביבים", התקשורת ומערכת המשפט נחשבים כ"שמאלנים" על כל המשתמע מכך בתוך השיח, התשובה היא שבדיוק בגלל זה. אחרי כמה שנים הגיע הריבאונד והחברה ראתה צורך להתבצר מחדש מאחורי גבולות ברורים. והרי מהי מגננה אם לא מניעה של דברים מבחוץ מלהיכנס לתוך גבולות הגוף, הפיזי, הפסיכולוגי או הסמלי? היות שתרבות הצריכה (שנוכחת בת"א יותר מכל מקום אחר בארץ), התקשורת ומערכת המשפט הם הדברים בהם התרחשה ההיפתחות הפתאומית ביותר, האנשים שנתפסים כמייצגי הנ"ל נחשבים כמי שמחדירים דברים מבחוץ לתוך הגוף הלאומי ולכן כאיום, כבוגדים או בגרסה הדתית, "ערב רב" (PDF), כת טמאים שמתחזים ליהודים, שעניינם הוא לטמא את גוף העם היהודי (יסוד כיסא ה' בעולם) בהשפעות זרות. התרגום של "ערב רב" לשפת החילונים הוא "סמולן" ומונחים חלופיים ונלווים שונים.

פתיחת גבולות היא חוויה מפחידה, מפחידה יותר כשהיא מתרחשת בפתאומיות, ומפחידה עד כדי פאניקה כשהביטוי הפוליטי שלה, הסכמי אוסלו שהונהגו ע"י הממשלה הליברלית ביותר בתולדות המדינה, מתפוצצים בדם ואש של פיגועי התאבדות במרכזי הערים. בחירתו של אהוד ברק, שהציג את עצמו בתור רבין חדש, לראשות הממשלה בסוף העשור, היה ניסיון נואש אחרון להחזיר את אותה ישראל חדשה למסלולה אחרי הריאקציה הקצרה של שלטון נתניהו. היום, קשה להאמין שהברק שאנחנו מכירים ייצג את התקווה הזאת. אחרי שברק השתפן כהרגלו ולא מנע את סיור הפרובוקציה של יו"ר האופוזיציה, שרון, על הר הבית למרות תחנוני ערפאת וצוות המו"מ הפלסטיני, התחיל הבלגאן ותוך שלושה חודשים, יו"ר האופוזיציה כבר ישב בכיסא שלו.

על האופן שבו צמרת צה"ל והשב"כ התעלמו מהדרג המדיני, לקחו את העניינים לידיהם, החליטו על תפיסה מדינית משלהם ותוך שלושה חודשים, בתיאום מוצלח ולא מקרי עם חילופי השלטון (ובאשמה תורמת לא מבוטלת מצד הפלסטינים), הצליחו לדרדר את ההתקוממות משלב המהומות ופיגועי הירי לשלב מתקפות המתאבדים, ולגרור גם את מנגנוני הרשות של אש"ף למלחמה (חייבים להזכיר: הם לא השתתפו בה בשלושת החודשים הראשונים) ולאחר מכן גם לתחום פיגועי ההתאבדות שהיו עד אז נחלתם הבלעדית של ארגוני הסירוב האסלאמיים, תוכלו לקרוא ב"בומרנג" של דרוקר ושלח ולראות ב"מיליון קליעים באוקטובר". הסיפור הזה מסתובב בקרב יודעי ח"ן עוכרי ישראל, ויגיע לציבור יום אחד, רחוק, בעתיד.

לאופן בו צה"ל גרר את הרשות הפלסטינית ללחימה, ולהתנהלות השקרית שאליה כבר התרגלנו, נחשפתי בתור מילואימניק בעמדת שמירה במחנה עופר. אז הוא עוד לא היה בית כלא ומתקן חקירות מרכזי אלא בסיס של אוגדת מילואים. כלומר, מחסנים וסדנאות תיקון, מספר זעום של ג'ובניקים חסרי מזל שמנגבים אבק מהטנקים המאופסנים, יחידת חי"ר שפעלה בכפרים הסמוכים, ראפת וביטוניא, מתקן שב"כ קטן וקצת מילואימניקים שטוחנים שמירות בחלקים הבטוחים יותר של הבסיס. אני הגעתי לשם בתחילת מאי 2001, כשמנגנוני הרשות עוד לא עסקו בלחימה וג'יבריל רג'וב, ראש השב"כ הפלסטיני, התגורר בבית שצפה על הבסיס ונהג לדבר בטלפון עם מקביליו הישראלים. ביתו, אגב, הופגז פחות מחודש מאוחר יותר. המצב בבסיס היה שקט, לא היו שום אירועים מיוחדים בשלושת השבועות שלי שם, ומקריאת יומן האירועים הבנתי שכמעט ולא היו אירועי ירי על הבסיס מאז תחילת העימות.

לילה אחד, בזמן שאני בעמדת השער שמוביל לביטוניא ומשמש רק ליציאה למבצעים, עוצר לידי טנדר של הימ"מ, חולייה יוצאת ממנו דרך השער, הטנדר מחכה לה עד שהיא חוזרת ונוסע לדרכו. למחרת נודע לי שאותה חוליה חיסלה חמישה שוטרים פלסטינים בזמן שישנו במחסום שהוקם על הדרך שאליה נקלעו בטעות שני המילואימניקים שנרצחו בלינץ' הזכור ברמאללה, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה. צה"ל הודיע, בהתחלה, שאותם שוטרים היו מעורבים בלחימה, אך כשהתברר שחוסלו חמישה שוטרים אחרים, צה"ל שינה את גרסתו מהיום למחר. מתברר שמאותו המחסום בוצע ירי יומיומי על הבסיס וכשהגיעו מים עד נפש, צה"ל "הגיב". בתור מי שסיכוייו היו טובים לחטוף כדור אילו אכן בוצע ירי כזה, אני יודע שזה קשקוש בלבוש, אבל הציבור הישראלי קיבל את הגרסה החדשה ללא סייג, וממשיך לקבל גם את שאר הגרסאות עד היום.

מאז האירועים ההם, שרון ייצב את המערכת הפוליטית ובנה אותה מחדש כמרכז גדול שמורכב משלוש מפלגות, ושוליים מימין ומשמאל. המיינסטרים, שאותו המרכז הפוליטי מייצג, לקח על עצמו את התפקיד לבנות ולהגדיר מחדש את הגבולות הלגיטימיים של השיח ולייצב את הקולקטיב הישראלי אחרי הזיג-זג הפתאומי שעבר בין תחילת שנות התשעים לאמצע שנות האלפיים. מדובר במיינסטרים ריאקציונרי באופיו, שנסוג בהדרגה לצורות שונות של ניאו-שמרנות (מפא"יניקית, דתית, לאומנית, חינוכית וכיו"ב) בדומה לעידן בוש בארה"ב ובתמיכה,אידיאולוגית וכספית, של מי שעמדו מאחוריו. ראשי הצבא שהובילו על דעת עצמם את הפרדיגמה החדשה, שאול מופז ובוגי יעלון, התברגו מאז בצמרת הפוליטיקה.

כך שאת אירועי 2000 וצפונה, שהגדירו מחדש את החברה הישראלית באופנים מרחיקי לכת, שאותם אנחנו רק מתחילים להרגיש, לאף אחד אין אינטרס לפתוח. ואני חושב שצריך.

"שלום עכשיו" עשתה מסלול מוזר למדי ממכתב קצינים לתנועה עם נוכחות לא מבוטלת בשטח, ומשם למשרד לובי ויחסי ציבור שעניינו אחד, לעצור או להגביל את ההתנחלות. אני, מה אני מבין בלובינג, אבל אם כבר משלמים איזה גזיליון על מטוס שלם מלא במי ומי, תשכרו גם חדר, תעשו תדריך קצר, תחלקו אוגדן מידע מסודר ומפורט, תשקו את האנשים קפה ועוגה ותנו להם לעשות מינגלינג. אם כבר צריך להפיק קרקס מעופף בשביל לקבל אייטם בתקשורת (עם סיור אוטובוסים רגיל זה לא היה קורה), לפחות תוציאו ממנו מקסימום קילומטראז'. אפרופו תקשורת, אחרי שעה במטוס עמוס עיתונאים, הפסקתי סופית להבין על מה לעזאזל משלמים להם.

בטיסות שכאלה, מסתבר, כל אחד רואה את מה שהוא רוצה לראות, דבר שהיה מעורר בי מחשבות נוגות על היכולת המוגבלת של מידע להשפיע על עמדות, והקלות שבה זה עובד הפוך, אם לא הייתי עסוק מדי בלנסות להבין מה אני רואה. ממשלות ישראל מטיסות אורחים מחו"ל כדי להראות להם את "המותניים הצרות" של ישראל מאז שנות הקוקוס, זאת אטרקציית אח"מים מרכזית. מתנחלים מטיסים פסיכים נוצרים עשירים כדי להראות להם את איומי ההתפשטות הפלסטינית, גדעון לוי טען לא אחת שמספיק לטוס מעל יהודה ושומרון כדי לראות עד כמה ההתנחלויות בטלות בשישים לעומת המרחב הפלסטיני ויריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו" הטיס אותנו כדי להראות את ההיפך, שאם לא נשכיל לעצור עכשיו, ברגע זה, נגיע לנקודת האל-חזור, ותהייה לנו מדינה דו לאומית.

אני ראיתי מרחב בגודל של חווה טקסאנית בינונית, ארץ אחת שכל חלוקה בה, גם אם תצליח, תהייה מוזרה ומלאכותית, שהדבר הבולט ביותר בה הוא תוואי גדר ההפרדה, התנחלויות וכפרים פלסטינים מצטופפים מעורבבים על גב ההר, מדבר ריק למדי בואכה בקעת הירדן וגוש עירוני אחד רצוף מבית אל וראוואבי העתידית בצפון דרך רמאללה, ירושלים שנופחה לה יחדיו כמו פרה עם מנת יתר של הורמון גדילה ועד לבית לחם בדרום, שלא נראתה מהמטוס אבל הייתה שם בפעם האחרונה שבדקתי. כל זה במרחק יריקה מגוש דן. להגיד לכם שהבנתי מזה האם אנחנו ממש על סף נקודת האל-חזור, לפניה או אחריה, אני לא יכול. אז שאלתי את יריב אופנהיימר.

"איך, בעצם, אתה יודע שאנחנו על סף נקודת האל-חזור ולא, נניח, אחריה?" הוא ענה שהוא לא יודע. אבל ציידי התנחלויות משופשפים מרגישים כך, ובכל מקרה, המצב לא ישתפר עם המשך הבנייה והאכלוס. לפי הנתונים, דיור לכמה עשרות אלפים טובים יופיע זמן קצר אחרי תום ההקפאה, וההמשך ידוע. מה שקשה עכשיו, יהיה קשה יותר אחר כך, ואם זה אפשרי עכשיו, יום אחד זה לא יהיה אפשרי. "אבל האם יש קריטריון?", המשכתי להטריד, מה צריך לקרות כדי שתגלו שוואלה, הגענו לנקודת האל-חזור ואנחנו בדרך להיות מדינה תואמת לבנון, מסגרת רופפת לכמה וכמה שבטים שמתעסקים בלהתכסח אחד עם השני וליצור קואליציות משונות לסירוגין. אופנהיימר ענה שאין לו קריטריון כזה. אני חושב שאולי צריך אחד.

השיח הפוליטי שלנו עדיין מחולק לפי הקווים של שנות השמונים. ה"אולד בויז", שרידי התנועות הגדולות של אז, דינוזאורים כמו "שלום עכשיו" שהפך למשרד יחסי ציבור ומועצת יש"ע שצועדת באותה הדרך עדיין מאיישים את הצמרת ומכתיבים את הטרמינולוגיה, "שלום" מכאן ו"הסיפור של כל יהודי" משם. בינתיים, מתחת למכ"ם של התקשורת הממסדית, צומח דור צעיר מכל המגזרים והקצוות הפוליטיים עם שלל רעיונות מעורפלים (בשלב זה) שהולך, כך אני צופה, להפוך את השיח הפוליטי על פיו בשנים הקרובות.

ויפה שעה אחת קודם, כי הטרמינולוגיה של שנות שמונים ותחילת התשעים כבר לא יכולה לתאר את המציאות. אם יהיה אפשר להגיע לפיתרון של שתי מדינות, אני בעד פינוי התנחלויות בשביל זה. אבל אי אפשר לדבר על פינוי התנחלויות בדיוק כמו שדיברו על זה כשמספר המתנחלים היה קטן בחצי, לפני שהייתה התנתקות, כשהחמאס נתמך ע"י ישראל ו"שלום עכשיו" היו אופוזיציה לוחמת. אם אנחנו אכן ברגע האחרון, צריך לדבר על הנושא במונחים קצת פחות מופשטים.

למשל, האם באמת המתנחלים ייקחו את הפיצויים, יעברו לגור בגוש דן ויצפו באח הגדול? או שמא הפינוי ישחרר את הלהט המהפכני שהיינו פטורים ממנו במידה רבה כל זמן שהוא הופנה כמעט בלעדית ליישוב הארץ, ואז הם יסתערו להתנחל בגליל, בנגב, בלוד, רמלה ועכו כדי לייהד את מדינת הקו הירוק לשיטתם ולא לשיטתנו? האם באמת נסיגה מהשטחים תיצור כאן מדינה יהודית דמוקרטית חילונית ומערבית או שמדינת יהודה תעבור מהחצר האחורית לאמצע הסלון? דוגרי, לא יודע. אבל זה מסוג הדברים שצריך להתייחס אליהם, ולו רק כדי לנער את האבק מהמוח ולהפסיק לדבר על אוטומט.

בינתיים, גם אם המתנחלים יגיעו לאותו חצי מיליון מיתולוגי שהם מנסים להנדס כבר שלושים שנה, הם ימשיכו להגיד שאין בכך די, ו"שלום עכשיו" ימשיכו להגיד שאפשר וצריך לפנות אותם, אנחנו נהיה תמיד "רגע לפני נקודת האל-חזור" ומטס השוטים שנקרא מדינת ישראל ימשיך במסלול ההתרסקות הנוכחי עד שלפלסטינים יימאס והם יודיעו שהם מושכים את התביעה למדינה עצמאות ודורשים, במקום זאת, אזרחות ישראלית. כרגיל, אנחנו לא מסוגלים להחליט מה אנחנו רוצים, ממשיכים לחיות באשליה שאנחנו בשליטה, ואם לא נוציא את הראש מהמקום בו השמש לא זורחת וניקח יוזמה, נקודת האל-חזור תגיע ברגע שהפלסטינים יחליטו שזמנה הגיע.

נ.ב: מזכיר לכם, סיור ספונטאני בטירוף הירושלמי בהדרכתי ביום חמישי. פרטים בפוסט הקודם.

בכל דבר חוץ מחדשות בזמן אמת, ואולי גם עיתונות חוקרת קלאסית (חיה בסכנת הכחדה לצערי), בלוגים עושים את כל מה שהתקשורת הממסדית עושה, אבל יותר טוב. בין אם זה פרשנות, טורי דעה, ביקורת תרבות, דיווח על טרנדים חדשים, דיון עומק, מדריכים לכל דבר ועניין ושאר דברים שממלאים את עמודי העיתונות המודפסת והאינטרנטית מחוץ לפיד החדשות, בלוגרים עצמאיים עושים עבודה יותר טובה מכתבנים בשכר עם עורכים, דד-ליינים ומערכת משומנת מאחוריהם.

אבל גם כשמדובר בחדשות, העיתונות הממוסדת מאבדת את היתרון שלה. ניקח כדוגמא תחום מוכר לי, צילום. פעם סוכנויות עיתונות היו מעסיקות איזה יוג'ין סמית' שכזה, מעלים אותו על מטוס ומשגרים אותו לאזור הקרבות. היום, הם מעמידים משרד עם מחשב, שאליו חאפרים מקומיים מעלים תצלומים בתקווה שיקנו אותם מהם. את התוצאות ראינו בלבנון 2 למשל.

אף צלם לא ישקיע שלושה ימי עבודה בחיפוש תצלום טוב של הפצצה מאסיבית או של צעצועי ילדים בין הריסות אם אף אחד לא מבטיח לו שמישהו ישלם על התצלום שלו ולא של חאפר אחר. אז הוא מוסיף ענני עשן בפוטושופ, קונה בובה ומניח אותה בהריסות, משלם כמה דינר לאיזה זקנה שתעשה קו-לו-לו ועורך הצילום, איזה ילד מנוצל בשכר מינימום, מפיץ אותם בעולם. כשלא משקיעים בעיתונות, אין מה לצפות לתוצר טוב יותר מזה שממילא מסתובב חפשי.

רוב החדשות שהעיתונות מספקת היום לא עולה באיכותה על סך החומר המצטבר שמגיע באופן וולונטרי מהשטח. בזמן ההתקוממות באיראן אחרי זיוף הבחירות, כל המערכת המשומנת של התקשורת העולמית ניזונה מעדכוני טוויטר שסטודנטים שלחו מהטלפונים הניידים שלהם.  יותר ויותר, אנחנו רואים איך העיתונות הממוסדת הופכת לטפיל על גבם של סוכני מידע עצמאיים ברשת, החל מהבלוגר הבינלאומי הידוע וכלה בילד שצילם משהו בטלפון שלו והעלה ליו-טיוב. בעצם, העיתונות שולה מידע מהרשת, מעבירה אותו דרך פילטרים של רייטינג (שהוא לא מה שהציבור רוצה, אלא מה שעסקני תקשורת, שמזלזלים בו ומעדיפים ללכת "על בטוח", חושבים שהציבור רוצה, וכך מרגילים אותו להמשיך לקבל את מה שקיבל קודם), אינטרסים של מפרסמים ובעלים, וחנופה למקורות. גם המידע שהם משיגים בעצמם הוא לעיתים קרובות קומוניקאטים שהם מצטטים כמו שנכתבו, אחרת, בפעם הבאה הקומוניקאט יישלח למישהו אחר. לצערי, בן כספית לא לבד.

אז אנחנו חיים בעידן של התפוצצות מידע. הבעיה היא שפשוט יש יותר מדי ממנו. אנחנו בעומס יתר. וכאן נכנס התפקיד שאני מייחס לבלוגים. מבחינתי, בלוגר טוב זה לא מישהו שמסתפק בלהוסיף את הגיגיו לערימה  הכללית, אלא מישהו שלוקח על עצמו לעשות קצת סדר בערימה. בלוגר טוב הוא מעין צייד-לקט וירטואלי בג'ונגל המידע.

מה שלדעתי הכי ראוי לבלוגר לעשות זה להתעדכן, לדעת לשלות פריטי מידע בעלי ערך מערימת הזבל, לקשר אותם אחד לשני, להציב אותם בתוך הקשר ולהפיק מהם אמירה שלא רק מגיבה למה שקורה, אלא מעלה נושא, הסתכלות או רעיון חדשים לסדר היום הציבורי.

בשרשרת זרימת המידע, הבלוגר הוא זה שלפחות פוטנציאלית, מנגיש ומשמיש אותו לצריכה, ואני לא מכיר גורם שיודע לעשות זאת טוב יותר. בכך, הבלוגר מצטרף למסורת אנושית ארוכה של סוכני מידע חופשיים מטעם עצמם: מספרי סיפורים, מפיצי שמועות ורכילות, כרוזי חדשות עצמאים, מומחים לדבר אחד, ליצני חצר, הוגי דעות, מתעדים אובססיביים, מחלקי עצות ומשוררים נודדים. מסורת שהופרעה רק במאתיים השנים האחרונות ע"י סוכני מידע ממסדיים שהתיימרו לספק מידע עם "תו-תקן" של איכות והגינות, והכזיבו בגדול.

להבדיל מסוכני המידע הממוסדים שצריכים לפשל בעקביות במשך הרבה זמן כדי שאולי, רק אולי, הצ'קים שלהם יפסיקו להגיע, סוכני המידע החופשיים, כמו אבותיהם הרוחניים, עושים את מה שהם עושים כי זה מה שהם רוצים לעשות. הם צריכים לעשות את זה טוב כדי לזכות בתמורה, והתמורה שלהם היא קהל קשוב, הכרה, ולפעמים מיטה וארוחה או כמה מעות. או בגרסת המאה ה-21, תנועת קוראים, נט-וורקינג על ההזדמנויות שנובעות מכך, הזמנה לכוס קפה, ותרומות.

חדי העין שביניכם בטח שמו לב לכפתור הכתום שהופיע למעלה מצד שמאל. פוסט שעומד בסטנדרטים של עצמי (שהוא לכתוב את מה שהייתי טורח לקרוא אם מישהו אחר היה כותב זאת) מצריך זמן ומאמץ ששקולים ליום עבודה מלא שעליו, כשיש לי כאלה, אני מרוויח כמה מאות שקלים. אם היה לי דיי-ג'וב (התפטרתי לפני שבוע, אז אני פנוי להצעות עבודה) לא הייתי עוזב אותו בשביל הבלוג, כך שהכתיבה כאן בשום אופן לא תלויה בזרימת התרומות. אבל אל תתנו לזה להפריע לכם.

בחודש הראשון לבלוג, אלפיים חמש מאות קוראים נכנסו אליו יותר משמונת אלפים פעמים, ממוצע של יותר ממאתיים שישים כניסות ליום. יותר ממאה וחמישים אתרים ורשתות חברתיות קישרו אליו, וכמו כן, כמה וכמה פוסטים הועתקו בשלמותם עם אישור ובלעדיו. זה הרבה יותר ממה שציפיתי וקבלת הפנים החמה הפתיעה אותי לטובה. כנראה שאצטרך להתאמץ כדי להיות ראוי לה. אני מנצל הזדמנות זו להודות לכל מי שהגיב, קישר וקידם, ובראשם ליוסי גורביץ שאם לא היה מציק לי, כנראה לא הייתי פותח בלוג בעתיד הנראה לעין, ועל שהסביר לאיש מערות כמוני לאן הולכים הטוויטים ומה עולה בגורלם. וכמובן לבעל הבית, איתמר שאלתיאל, שסונג'ר קשות וסבל עשרות שאלות טכניות מביכות במיוחד בסבלנות של זן מאסטר על ואליום. במקומך, הייתי זורק אותי מכל המדרגות.