החברים של ג'ורג'

ישראל, המכונה מדינה

בשבועיים של הימים הנוראים, ישראל מוכיחה בעקביות איך היא מתרחקת מהתפיסה של מדינה מודרנית ומשתלבת במרחב

רבותינו אמנם שנו שאין מביאים ראיה מן העציץ, אבל בכל זאת. ביום הזכרון השבוע אמר בני גנץ, שמשחק בתפקיד שר הבטחון, שאנחנו זוכרים היום את “החללים היהודים ואת הלא-יהודים.” קמה אוושה קלה של מחאה, במיוחד מצד דרוזים, והיא גוועה. גנץ חשף, באגביות ובחוסר המחשבה האופייניים לו, את העובדה שישראל איננה מדינה: היא מדינת-פוטיומקין, קליפה ריקה של מדינה. זה לא צריך להפתיע במיוחד: בישראל חסרת הזכרון שוכחים שגנץ החליט לפני כעשור שה’יזכור’ הצבאי יקרא בשם יהוה – ‘יזכור אלוהים’ בפתיחת טקס היזכור במקום ‘יזכור עם ישראל’ – ובכך העביר את הטכס המרכזי לידי קנאי יהוה. מכאן ועד דחיקתם החוצה של חללים לא יהודים הדרך היתה קצרה.

מה שהקליפה מיועדת להסתיר היא את העובדה שכמו שכנינו, ישראל איננה מדינה – כזו מצריכה אזרחים – אלא מסגרת לקבוצה דתית שלטת. בישראל, שעדיין מתנהלת על שיטת המילט הטורקית, מעמדו של אדם נקבע על פי הקבוצה הדתית אליה הוא נולד, והשינוי הבולט ביותר מהתקופה הטורקית הוא עליית מעמדו של המילט היהודי. עכשיו הוא עליון על בני המילטים המוסלמיים והנוצרים. שינוי בולט אחר הוא הקמת מילט חדש, המילט הדרוזי, כדי לבדל את בני המיעוט הזה משאר הפלסטינים החיים פה. המהלך הזה, כמובן, נלקח ישירות מספר הפעולה הקולוניאליסטי: יש לסכסך ביניהם ולהעניק לקבוצה אחת זכויות-יתר. לא זכויות מלאות, חס וחלילה: בואו לא נסחף. אנחנו נגיד להם כל השנה שיש לנו ברית דמים איתם, אבל ביום הזכרון שר הבטחון יזכיר להם שהם רק “חללים לא-יהודים.”

בכך ישראל איננה שונה הרבה ממצרים, שגם לה יש כת צבאית דומיננטית מאד, וששייכת רשמית לבני קבוצת הדת הסונית. סעודיה, בעלת בריתנו החדשה, היא מסגרת מדינית סונית שמדכאת את השיעים שבה. לבנון היא קואליציה רופפת מאד ובעייתית מאד של מספר קבוצות מילטים: הלאומיות שלה דקה מאד. איראן, כידוע, היא המדינה השיעית היחידה בעולם, והיא רודפת את הבהאים. סוריה היא, בפועל אם לא רשמית, טריטוריה שנשלטת על ידי בני המיעוט העלאווי, והיא במצב מלחמה עם לא מעט מהסונים שבה. עיראק היתה עוד אחת מהמסגרות שבנו הבריטים, ושנשענה על דיכוי רוב שיעי ומיעוט כורדי בידי מיעוט סוני. כשהמכסה עף מהסיר הזה, ב-2003, הוא התפוצץ.

בכל המדינות הללו, כמו בישראל, יש תנועה לאומית חדשה ביחס. היא נבנתה על ההתנגדות לעות’מנים, ולא הצליחה להחליט מה היא עושה עם עצמה אחרי שהם הובסו – באופן מביך, על ידי כוחות קולוניאליסטיים, לא על ידי הנכבשים עצמם (והשנים האחרונות של האימפריה העות’מנית במרחב הערבי בהחלט היו כיבוש). אבל לאומיות נשענת על אזרחות, והמסגרות האתניות החדשות לא היו מסוגלות להעניק אזרחות שאיננה ריקה, כי אחרת היה נוצר שוויון, ואת זה הן לא מוכנות להרשות. כן, כן – גם ישראל בכלל זה. לא במקרה היא נמנעה במשך 70 שנים ויותר מהכנסת השוויון לקריטריונים החוקיים שלה. לא במקרה ממשלתה, ובתי הכנסת שלה, מסרבים בעקשנות להכיר בקיומו של לאום ישראלי, ומתעקשים שתושביה הם יהודים או בני מילטים אחרים.

לישראל יש מסגרות דמוקרטיות, אבל הן מתרוקנות מתוכן במהירות. מעשה הנבלה בחוקה-לכאורה שלנו (חוקה, כידוע, אין), שהקים ממשלה פריטטית עם עציץ חלופי, עבר פה בשתיקה מוחלטת כמעט. זה לא צריך להפתיע: ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. יהודית קודם כל, דמוקרטית כי צריך לנופף משהו לאומות העולם. רוב מוחלט של היהודים שהיגרו למה שהיתה פלסטינה ואחר כך ישראל לא הגיעו ממדינות עם מסורת דמוקרטית. הם הגיעו ברובם ממזרח אירופה וצפון אפריקה. לא היתה מסורת דמוקרטית רצינית שאפשר היה להשען עליה. המציאו אחת, וקבוצה של יקים ויהודים מארה”ב ובריטניה באמת האמינו בה וניסו לקדם אותה, אבל המסורת החזקה באמת היתה של דת, כהני דת וחוק הדת. בהשוואה ל-1,700 השנים של הדת הרבנית הדומיננטית, למסורת הדמוקרטית לא היה סיכוי אמיתי. כן, אפשר היה לנהל מלחמת תרבות של ממש, אבל זה היה אומר להרים קרדום על המסורות הדתיות, לעשות בהן מעשה וולטר וגיבון בתרבות הנוצרית – אבל אז, אפעס, הציונים היו מאבדים את היכולת לטעון שיש להם זכות כלשהי על הארץ שהם הרגע חמסו. אז זה לא קרה.

שנאת המזרח העמוקה של הציונות – כבר הרצל דיבר על המדינה הציונית כמבצר מול המזרח – גרמה לדור מקימי המדינה להביט בבעתה על האפשרות שהמדינה שלהם תשקע אל תוך הלבנטיניות כפי שהם ראו אותה: שחיתות שגרתית, קליפה של מדינה, שליט שהכוח מרוכז בידיו, דת חזקה מדי, טכנולוגיה שמתחזה למדע. אבל מאחר והם לא טרחו להקים יסודות של דמוקרטיה, כי יסודות כאלה יצריכו שוויון, ומאחר והם בנו מדינה לבני קבוצה אתנית אחת בלבד, ומאחר והם לא הצליחו לבסס תפיסה של ציבור, מה שקיבלנו הוא שטעטל קטן וצר מוחין שמאחר ומה לעשות, הוא בכל זאת הוקם בלבאנט, הפך לבדיוק מה שהם חששו ממנו.

ייאמר להגנתם שהמלאכה היתה מלאכת ענקים: לקחת שורה של קבוצות שאין שום דבר שמקשר ביניהם פרט לדתם, שהמסורת שלהם תמיד של בוז ושנאה לשלטון (שהרי השלטון בז להם ושנא אותם), עם מסורת של לתחמן את הגוי, תפיסה כללית של מיעוט נרדף (שאכן לעתים מזומנות היה נרדף) ולא חלק מהציבור – זו היתה משימה יוצאת דופן. ובסופו של דבר הם לא היו ענקים, רק מפא”יניקים.

והיתה בעיה ענקית אחרת, שהחריגה את ישראל מכלל המדינות הלוונטיניות-סתם. מאחר וכל הקבוצות היהודיות שהגיעו לכאן שנאו זו  את זו שנאה עמוקה ומרה, היה צריך למצוא איזשהו דבק ביניהן. המכנה המשותף הנמוך ביותר הוא פחד ושנאה (שביוונית הן אחת, פוביה). מכאן הצורך בימים הנוראים של ניסן, השבועיים של תיפוף בלתי פוסק בזכרונות ימי הרדיפה. כל העולם שונא אתכם, מדקלם המשטר והתקשורת מהדהדת, אנחנו תמיד על ספה של שואה – שואה שהיא בו זמנית אירוע חסר תקדים ודמיון בהיסטוריה האנושית, ועומדת לקרות שוב ברגע שתעזבו אותנו. והסביבה שלנו שונאת אותנו במיוחד, אז אל תשכחו שתפקידכם הוא להיות בשר תותחים כדי להגן על הקולקטיב. רע שם בחוץ!

ותשכחו מהמסורות שלכם, קודם כל מהמסורת המזרח אירופאית שלכם ואחר כך מהמזרחית. אתם, המזרחים, בכלל צריכים להגיד לנו תודה. מה, אתם רוצים להיראות כמו ערבים? פה יש קיבוץ גלויות, כולם צריכים להשמע כמו קיבוץ.

ואל תנסו לערער על הקבעון המחשבתי שלנו, אתם פוגעים באחדות. ואם אין אחדות, אנחנו זרדים בודדים שהאויב ישבור בקלות. אתה מפקפק במדיניות? מה, אתה רוצה שחייל סורי יאנוס את אחותך? מה, את הולכת מפה? לכי, לכי, יש עוד אלף כמוך. רק אל תבואי לבכות פה כשהאס.אה. שוב יצעד ברחובות. זה יקרה עוד חמש דקות, אנחנו אומרים לך. אבל תהני מהמילקי, שרמוטה. מה זאת אומרת, הסדר שלנו שובניסטי? רד, רד למטה אם אתה גבר, אני אקרע לך את התחת.

(”לא יורה ולא יולדת/במדינה אני בוגדת”)

אז יש לנו שבועיים, מהשבוע שלפני יום השואה ועד אחרי יום העצמאות, שבהם השלטון צועק עלינו מכל רמקול אפשרי, מתרה בנו להעז לעמוד מולו, להעז לחרוג מהשורה, להעז לא להרים דגל ברגע הנכון. והתקשורת העצמאית-כביכול מגבירה אותו בכל הכוח. תבכו, אומרים לכם! תקפצו משמחה, אמרנו! ורק אל תעזו להביע מחשבה משלכם. לא בשבועיים האלה. הם שלנו.

אז יש לנו שליט שקורע את כל החוקים, כי אין לנו מסורת של חוק. ויש לנו משטר שמאבד במהירות את הסממנים הדמוקרטיים שלו (בחירות חמישיות? נשמע סביר. ויישמע סביר בעתיד). ויש לנו צבא מושחת ובזבזן, מולך שסביבו אנחנו מצווים להתאסף. וכולנו מצווים להיות יהודים (בלשון זכר, כמובן, ואם מישהי תעז לדבר שלא בלשון זכר היהודים הטובים יאבדו את זה). ואם תרים ראש, יורידו לך אותו באזכור של השהידים שלנו.

וכל מה שנשאר הוא להפיל את כל זה. למרוד בכל זה. לסרב להיקרא יהודי במדינת היהודים, במיוחד אם אתה אכן יהודי. לדרוש שהמדינה תצא מהנשמה שלנו. שהיא תפסיק להיות טוטם, ותחזור לגודל הטבעי שלה – כלי לאספקת צרכי האזרחים, על פי הכרעתם הדמוקרטית. לדעת שקורבן הוא בוודאות קרובה קורבן שווא. לפרק את המשטרה ולגמד את הצבא (הצעת הגשה: פוסטרים של גלנט וגנץ עם הכיתוב “זה המקסימום שצה”ל מסוגל לו”). בקיצור, לקלף מעל עצמנו 100 שנות ציונות. ולדעת שמאבק העצמאות שלנו לא ייגמר עד שביום הזכרון המשותף לכל התושבים בשטחי פלסטינה המנדטורית נשיר גם “מי שקראו לו/ הוא אמר להם ‘זדיינו’.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • Y.

    "לא יורה ולא יולדת/במדינה אני בוגדת", מאיפה זה?

    אגב, הדרוזים לא איפה שהם בגלל סכסוך מכוון בידי ישראל. להבנתי הם עברו לצד היהודים בימי המנדט בשל החלטתם העצמית, וההימור בסופו השתלם להם, יחסית.

    • ygurvitz

      סיסמה שהושמעה במצעדי גאווה לפני כמה שנים טובות.

      הדרוזים זה סיפור מסובך יותר – חלק מהם נלחמו נגד ישראל ב-1948, המהלך לא היה פשוט.

  • mux Twothousand

    אני כבר שנים לא יהודי. אני שמח שאנשים נוספים מבינים שזה אפשרי.

  • Буряад үнэн

    ובכל זאת, ישראל, המכונה מדינה, יצאה מהקורונה הרבה לפני מדינות אחרות, שהן באמת מדינות, ולא רק מכונות כך.

    • Wabbit

      לעלי הנענע יש טעם מעודן הרבה יותר מלמרווה ולמנטה, הם עמידים יותר בפגעי מזג האוויר ואינם מושכים חרקים. הייתי ממליץ לכל אחד לנטוע אותם בעדניות ובעציצים.

      • Буряад үнэн

        אין על נענע.

        • Wabbit

          אתה קולט שאפשר לזהות אותך לפי הודעה אחת?

          • Y.

            אני זיהיתי אותו עוד קודם, כשנתן דירוג חיובי להערה של קובי מרום, רק לפי השם היוצא דופן (שהוא שם עיתון בלשון הבוריאטית, בסיביר).

            משתעמם הבן אדם.

            • Wabbit

              מקרה עצוב.

          • Буряад үнэн

            כן, ברור. אני לוקח זאת בתור מחמאה.

          • שחר כ.

            אז עכשיו אנחנו באווירה של – איך קוראים לזה – מילואים. זה נחמד. באמת אני אומר. אבל נצטרך להחביא אותו לפני שיגיע המ"מ.