הקרנף והשאלה האמריקאית: המקרה של גדי טאוב
גדי טאוב מטעה במכוון את קוראיו בשאלה שקשורה למלחמת האזרחים – שאלה שיש לה השלכות על ימינו
בדרך כלל אני משתדל, בהצלחה, להתעלם מגדי טאוב; אבל המאמר האחרון שלו (שיוצג כאן בצילומי מסך, כי אין לי כל כוונה להוריד מסך הידע בעולם על ידי קישור אליו) חירפן אותי יותר מדי. אז נפרק נא את האינטלקטואל בעיני עצמו.
הקדמה: המאמר של טאוב הוא תגובה למאמר של ד”ר תומר פרסיקו, שמפריך את התפיסה של טאוב, כביכול דמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא; פרסיקו מראה בהרחבה כיצד תפיסות הומניסטיות של שוויון ליוו את ארה”ב מרגע לידתה, ועוד קודם לו. בין השאר מציין פרסיקו את מלחמת האזרחים בארה”ב כדוגמא מובהקת לתפיסה של זכויות אדם.
טאוב, שהתואר שלו הוא בהיסטוריה של ארה”ב, חטף ג’ננה מכך שמישהו העז להכנס לטריטוריה שלו – תופעה מוכרת, למרבה הצער, בקרב אקדמאים חסרי בטחון – והתגובה שלו היא אד הומינם ארוך, מלווה בשורה של הטעיות ושקרים. למשל, הוא טוען ש”מכאן שהתפיסה האמריקאית תואמת לדעתו את עמדת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג” – טענה שפרסיקו כלל לא העלה.
כולנו חוטאים מדי פעם בהעמדת אנשי קש. מה שבא אחר כך איננו איש קש כלל. הוא מציב את טאוב כבור או כשקרן. ואני מתקשה להאמין שהוא בור. הטענה של טאוב היא שלינקולן לא שחרר את העבדים (בצו השחרור שלו מ-1863) מסיבות של זכויות אדם, אלא באמצעות “טיעון מפולפל”: לינקולן, כך טאוב, השתמש בסמכות של הנשיא להחרים רכוש אויב ואחר כך שחרר אותם. טאוב טען את זה ברצינות כזו, שלכמה שניות האמנתי לו.
ואז התאפסתי על עצמי. הנה הטקסט של הצהרת השחרור של לינקולן. הפכו בה והפכו בה, ואין שם שום אזכור לעבדים כאל רכוש אויב שנתפס. הנה הפסקה הרלוונטית:
“That on the first day of January in the year of our Lord, one thousand eight hundred and sixty-three, all persons held as slaves within any State, or designated part of a State, the people whereof shall then be in rebellion against the United States shall be then, thenceforward, and forever free; and the executive government of the United States, including the military and naval authority thereof, will recognize and maintain the freedom of such persons, and will do no act or acts to repress such persons, or any of them, in any efforts they may make for their actual freedom.”
יש שם עוד. בין השאר, נשען לינקולן על חוק שאישר הקונגרס במארס 1862, שאסר על החזרת עבדים לאדוניהם. הצו של לינקולן קובע שאם אנשים הנאמנים לאיחוד בדרום – והיו לא מעט כאלה – איבדו עבדים, הרי שהם יקבלו פיצוי על כך, אבל העבדים לא יוחזרו אליהם.
מה קרה פה? ובכן, כנראה שטאוב קרא פעם משהו על מלחמת האזרחים ושחרור העבדים, אבל במקרה הטוב לא הבין את מה שקרא ובמקרה הרע ניסה להטעות את קוראיו. עם כניסת כוחות הצפון לשטחי מדינות הדרום, חלה בריחה המונית של עבדים אל קווי הצפון. גנרל צפוני בווירג’יניה, בנג’מין באטלר (תהיה לו קריירה ארוכה וססגונית אחר כך) מצא את עצמו מוצף בעבדים נמלטים. הוא לא קיבל פקודות ברורות, והדרומיים דרשו את העבדים בחזרה. הם טענו, בין השאר, שבאטלר צריך לציית לחוק הפדרלי הידוע לשמצה שהורה על החזרת עבדים לבעליהם. לבאטלר לא היתה שום כוונה לעשות משהו מעין זה, ועל כן הוא מצא פתרון משפטי גאוני: הוא הכריז על העבדים הנמלטים שהגיעו לשטחו כעל contraband, קרי רכוש אויב תפוס, והעסיק אותם בעבודה בבסיסים שלו. הוא שילם להם. התקדים של באטלר, שלא תואם מראש עם אף אחד, הפך כמה חודשים אחר כך למדיניות רשמית.
אבל זה היה בתחילת 1861. הצו של לינקולן יצא בסוף 1862. השנה וחצי הללו כללו כמה מהקרבות האיומים במלחמה, וברוב הקרבות שהתנהלו במזרח האיחוד הפסיד. לינקולן שכנע את הקבינט שלו באמצע 1862 שיש לשחרר את העבדים במדינות הדרום, אבל היתה הסכמה כללית בקבינט שצריך לחכות לנצחון לפני ההכרזה. קרב אנטיטם הנורא בספטמבר, שהזכיר את קרבות מלחמת העולם הראשונה, סיפק ללינקולן את הנצחון (נצחון פירוס ככל שיהיה) שנדרש לו. חמישה ימים לאחר הקרב, פרסם לינקולן את ההצהרה. עוד קודם לכן, יש לציין, שחרר לינקולן את העבדים במחוז קולומביה.
את הבלבול הזה של טאוב עוד אפשר, בדוחק, לתאר כתקלה. אממה, הטקסט שלו מכיל שקר שהוא היה משוכנע שאיש לא יזהה. שחרור העבדים הגיע לא באמצעות הצהרת השחרור, אלא באמצעות התיקון ה-13 לחוקה. לינקולן, שידע שלאחר המלחמה ידרשו הדרומיים את ביטול ההצהרה – שהיא צו נשיאותי ותו לא – היה נחוש למנוע את האפשרות שהעבדים ששוחררו ישועבדו מחדש. על כן, הוא דחף בגרונו של הקונגרס את התיקון ה-13 לחוקה, שביטל את העבדות. לינקולן השתמש בשורה של תרגילים מסריחים לשם כך: הוא העלים מהקונגרס את העובדה שהדרום כבר ביקש להכנע, בידיעה שתומכי הדרום בקונגרס ישתמשו בכך כדי לדחות את התיקון. הוא הפעיל לחצים שהיו גורמים למיקי זוהר להחוויר על חברי קונגרס מתנגדים. כל זה, כדי לוודא שלא תהיה שום אפשרות שמדינות דרומיות ישתתפו בהצבעה על התיקון ה-13.
למה הוא עשה את כל זה? ובכן, בניגוד לטענה של טאוב, שמצטט חצי ציטוט (לינקולן אכן אמר בתחילת המלחמה שהוא יחזיר את האיחוד, גם אם זה לא ישחרר אף לא עבד אחד), האמונה של לינקולן בביטול העבדות היתה עמוקה ועתיקה. הוא נאבק בנושא במהלך שנות ה-50. טאוב מציג את עצמו כאן כ-neo-confederate: לטענתו, המלחמה לא היתה על העבדות.
זה, במחילה, קשקוש שקשה להאמין שדוקטור להיסטוריה אמריקאית כותב ב-2020. המלחמה היתה על הפרישה – אבל מדינות העבדות ציינו בהצהרות הפרישה שלהן שסיבת הפרישה היא ההגנה על העבדות. טאוב מתעלם לנוחותו מהטינה העצומה לעבדות במדינות הצפון, שהיתה גורם קריטי למלחמה. חוק החזרת העבדים עשה יותר מכל גורם אחר להפוך את הצפוניים לשונאי עבדות. “הלכנו לישון אנשים רגועים ושפויים,” אמר בנקאי צפוני, “והתעוררנו [אחרי החוק] כאבולושניסטים [מתנגדי העבדות] מטורפים.”
ולמה טאוב מציב את עצמו עם גזענים מודרנים, מעבר להנאה הקבועה שזה מסב לו מתוקף היותו “התינוק הנורא”? משום שאם אנחנו מקבלים זכויות אדם כעקרון על, עקרון שרבים תופסים כעליון מחוק או מהחוקה, כל העמדה שלו נגד משפט בינלאומי מתמוטטת. כפי ששאל פרסיקו, איפה היה טאוב עומד במלחמת האזרחים? בצד החוק, עם הדרום, או לצד לינקולן ומתנגדי העבדות? למרבה הצער, התשובה של טאוב ברורה, ותיכף נשוב אליה.
הלאה. התיקון ה-13 לא היה התיקון היחיד שהועבר שלא באופן רובני (קרי, מבלי לספור את קולות הדרום), אלא כך הועברו גם התיקון ה-14, אולי התיקון החשוב ביותר, שמכריז על שוויון זכויות לכל מי שנולד בארה”ב, והתיקון ה-15 (שאוסר על אפליה גזעית בזכות ההצבעה והזכות להבחר). הצפון דרש ממדינות הדרום הכבושות לקבל את שני התיקונים הללו כדי לחזור לאיחוד. לראייתו של טאוב, מדובר בשני תיקונים בלתי חוקיים. אבל שוב, להוציא ניאו-קונפדרטים, אף אחד לא מקבל את הטענה הזו.
למותר לציין שגם את התיקונים ה-14 וה-15 טאוב לא מזכיר. זה מעורר שאלות קשות, אז הוא מעדיף שקוראיו יאמינו ששחרור העבדים בוצע בצו נשיאותי שנסוב על שאלות של תפיסת רכוש.
ולמה אני מטריח אתכם בשאלות היסטוריות? משום שכרגיל, העבר איננו מת; הוא אפילו איננו עבר. השאלה על זכויותיהם של עבדים וזכויות אדם עולה פה, כרגיל, בשאלת הדיקטטורה הצבאית שמפעילה ישראל בגדה המערבית. או, בלשונו של טאוב, “ואז כמובן מגיע הכיבוש.”
כאן מגיע טאוב לטיעון מדהים. הצדקת הכיבוש, הוא אומר, איננה תלויה בהסכמת הנשלטים אלא בסירובם: לפלסטינים אין זכות לזכויות אדם כל זמן שהם לא מקבלים עליהם את תנאיהם של ישראל. לטענתו של טאוב, הפלסטינים מהווים סכנה קיומית לישראל ועל כן יש לישראל זכות לשעבד אותם דור אחרי דור, עד שייכנעו. כלומר, יש קבוצת אנשים שהחשש להתקוממותם מאפשר את שעבודם.
וזה מסתדר נהדר עם העמדה הניאו-קונפדרטיבית של טאוב, משום שטענה מרכזית של בעלי העבדים ותומכי העבדות היתה ששחרור העבדים יהיה מסוכן מדי. הם ירצו נקמה, והם (אופס!) הרוב בחלק ממדינות העבדות. בעלי העבדים אכן ציטטו שורה של התקוממויות עבדים פראיות.
ייאמר מראש: אני תומך בזכותם של משועבדים להתקומם, משום שאלימה ככל שתהיה התקוממותם, היא לעולם לא תגיע ולו לעשירית מאלימותו של המשעבד. האחרונה, כמובן, מקפידה לכסות את עצמה בחוקים וחוקות. מדינת וירג’יניה הוציאה להורג את נט טרנר אחרי התקוממותו האלימה, והיא הוציאה להורג גם את ג’ון בראון. ההוצאות להורג היו חוקיות למהדרין. החוק היה בלתי חוקי.
הניסוח של טאוב מעלה פרכה קשה. הפלסטינים אמורים, לשיטתו, להבהיר לישראל שהם אינם רוצים להשלט על ידה. אבל איך יעשו זאת? ישראל שולטת בשטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967. ראה זה פלא, ב-20 השנים הראשונות לשלטונה כמעט ולא היה טרור בגדה, אבל ישראל לא העלתה בדעתה לערוך שם בחירות או להעניק לפלסטינים עצמאות. היא התירה עריכת בחירות רק בין 1994 ו-2006, כרבע משנות הכיבוש. מאז 2006 אין בחירות ולא נראות כאלה באופק. גם אם יהיו, ישראל לא תתיר השתתפות מפלגות שאינן מקבלות את הסכמי אוסלו, והיא לא תאפשר לפלסטינים במזרח ירושלים, רובם ככולם נטולי אזרחות, להשתתף בהן. אז איך, אליבא דדוקטור טאוב, אמורים הפלסטינים לשחרר את עצמם מישראל?
וכאן עולה שאלה נוספת: האם מותר לשעבד עם משום שמנהיגיו לא מקבלים את תנאי הכובש? האם מותר לפגוע בשיטתיות, במשך עשורים, בזכויות האדם של אנשים? טאוב לא רוצה שתחשבו על הנושא. זה יגרום לכם למחשבות לא נוחות על משפט בינלאומי, כזה שמסוגל לשבור עוול גם בניגוד ל”הסכמת הנשלטים” (במקרה של טאוב, כמובן, רק המשעבדים נחשבים).
מעבר לכל זה, טאוב משקר, והוא יודע שהוא משקר. הוא יודע שלכיבוש הישראלי יש מעט מאד עם בטחון והרבה יותר עם גזל רכוש. איך הוא יודע את זה? ובכן, הוא כתב ספר שלם על המתנחלים ועל הסכנה שהם מהווים לישראל (”המתנחלים”, 2007); בשנת 2010, הוא כתב שהמתנחלים הם סכנה לישראל, ושהימין בישראל “שואף להשאיר את הערבים לעד בסטטוס מעין קולוניאלי.”
ובכן, נראה שלפני עשור גדי טאוב ידע שהכיבוש הוא לא רק בטחון, שהמתנחלים הם סכנה לישראל, ושאי אפשר להחזיק אנשים בסטטוס מעין קולוניאלי. איכשהו הוא שכח את מה שידע לפני עשור, איכשהו הוא שכח את התיקון ה-13, איכשהו הוא בלבל בין הצהרת השחרור של לינקולן ובין תפיסת ה-contraband של באטלר.
לשכחה מעלות רבות. הן יכולות להביא אותך ממעמד אינטלקטואל בינוני למי שמתקבל בלשכת ראש הממשלה.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
