"המנוס הזה היא השפה, והנפש יצוקה בסערותיה ובדמה

          באותיות כתובות" (אצ"ג, "המנוס האחרון")

איתמר

הספרות הרסה את חיי (אמר איתמר). הספרות הצילה את חיי (אמרה מיטל). הספרות עשתה את שניהם (אמרה קרן). הספרות הרסה את חיי, וזה היה שווה את זה. היא היתה המנוס האחרון, ונסתי אליה. היא שיקרה, ודיברה אמת, ושיקרה כשדיברה אמת. ולא הייתי משנה כלום.

הציטוט מאצ"ג הוא גם התרסה. ראשית, כי אני בדיוק צריך לנתח את השיר הזה; וגם כך הרסה הספרות את חיי. שנית, מכיוון שאצ"ג הוא לא רומח הדרקון או נרנייה. אצ"ג הוא High Brow, והשיר שלו נפלא.

נקודה אחת הפריעה לי בפוסט של שחר, בפוסט המצוין של שחר: "איכשהו, אצל כולם, הספרות הורסת את החיים בסטייל, עם ז'ורז' פרק, עם מלוויל, עם פוליטיקה ותככים של כתבי עת וערבי שירה". ובתגובות המשיכה ז'ניה: "אם אני אכתוב פוסט לפרויקט הזה, הוא לא יהיה על פרק ודוסטויבסקי. הוא יהיה על הארי פוטר ובאפי קוטלת הערפדים". ופתאום היה נראה לי שאני רואה גאוות יחידה מתגבשת, שלה התרסה משלה – הארי פוטר ורומח הדרקון. והרמתי אימייל למיטל.

מיטל

וזו הייתה אותה נקודה שהפריעה גם לי. כי אני חושבת שהחוויה הראשונה שלי כאוהבת ספרות, וזה חצי קשור לאופן שבו ספרות יכולה להרוס את החיים, היא הצורך להתנצל. זה התחיל כשהייתי קטנה, והייתי צריכה להתנצל על זה שאני מעדיפה לשבת בחדר שלי ולקרוא, במקום לעסוק בתהליך חברות כלשהו. אחר כך הייתי צריכה להתנצל על זה שאני יודעת מלא מלים. אחר כך הייתי צריכה להתנצל על זה שהאסוציאציות שלי הן מהספרות. אחר כך שוב הייתי צריכה להתנצל על זה שאני מעדיפה את הספרות על תהליך חברות כלשהו.

אבל גדלתי. ואני כבר לא צריכה להתנצל על זה. להיפך. לאהוב ספרות זה טוב. לאהוב ספרות גבוהה זה טוב גם. לאהוב ספרות גבוהה ונמוכה זה טוב שבעתיים. לאהוב ספרות ואינטרנט וקולנוע וגרפיטי זה טוב פי כמה וכמה. ואת האנשים ההם, שגרמו לי להרגיש שאני צריכה להתנצל, אותם חשבתי שהשארתי מאחור.

איתמר

כי מבט ברשימת התגיות של הבלוג הזה יגלה אוננות משודכת לקומיקס ומשה קצב מתגפף עם ג'ויס. והרי לא שחר ולא ז'ניה מתפלשים בזבל, וכשהם מתפלשים – כפי שמוכיח הפוסט של שחר – התפלשותם מאירת עיניים. אם יש ערכי מותג ל"סיפור האמיתי והמזעזע של", הרי שאלו בדיוק הם: התפלשות מאירת עיניים. ניסיון, לכל הפחות.

אך מלבד זאת, חייבים לתהות למה זה תמיד כך; למה מהפכת התרבות הישנה, זו שהסכימה להביט בזבל ולהפסיק להתנצל עליו, ביטלה את עצמה. איך הפך ביטול ההיררכיות בין תרבות גבוהה לנמוכה להיררכיה חדשה, שבה הנמוך הוא הגבוה והגבוה הוא הנמוך. למה יש תמיד תחושה שכאשר אדם מדבר בעיניים בורקות על פרק או על ג'ויס, בורקות עיניו בברק תנין?

למה לא גם ג'ויס וגם פרק וגם יפנים ביוטיוב וגם Weeds וגם סארוט וגם פיירפוקס וגם D&D וגם אלן מור וגם סלינג'ר וגם אורוול וגם באטמן וגם דוסטוייבסקי וגם באחטין?

מיטל

בדיוק. ספרות ותיעוב זה בדיוק זה. זה לאהוב את הספרות ולתעב את כל השאר. והשאר כאן הוא לא מה שהספרות מקיאה מתוכה, אלא בדיוק את האנשים שאחראים על דחיפת האצבע לגירוי רפלקס ההקאה. ובגלל זה, אני חושבת, זה כל כך מכעיס אותנו.

איתמר, זמן ללינק?

איתמר

התמונה: מכאן