תגית: מיצג

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם – על הספר השני של שירי לנטון

הפוסט פורסם לראשונה ב"עיר האושר"

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

"BOOK II" מאת שירי לנטון, מבט מרחוק ומהצד

*

מה רואים?

אישה שוכבת על שולחן עבודה. ראשה ממוסגר בקופסת עץ מחולקת לשני מדורים. בתחתית המדור השמאלי של הקופסא מונח דף לבן שממנו נגזרו המילים BOOK II במדור הימני מונחת ערמת דפים לבנים המסתירים / מכסים את פניה של האישה. אישה נוספת, הניצבת למראשותיה של השוכבת, מעבירה את הדפים במהירות בזה אחר זה, מן הערימה אל מדור הריק של הקופסא. מתוך הדפים המתמעטים מבצבצים נחשפים בהדרגה פניה של השוכבת, שירי לנטון.

זו העבודה השנייה של שירי לנטון שעליה אני כותבת (זאת הראשונה, ואם היא תרשה לי אכתוב גם על שלישית). שירי היא דייקנית גדולה. העבודות שלה צלולות ואינטנסיביות באופן שכמעט מייתר את המילים. ובכל זאת, בקיצור נמרץ:

*

מימוש המטפורה

העבודה מממשת את המטפורה וחושפת את המנגנון הפיסי והתודעתי של הקריאה, איך בזמן שהופכים את הדפים (כלומר בזמן הקריאה), מבצבצות מן הדפים השטוחים דמויות חיות, תלת מימדיות. זהו פלא אמיתי שההרגל משכיח ומקהה, ושירי לנטון מזכירה ומחיה את הקשר הזה בין הפעולה המכנית של הפיכת הדפים לגילוי העולמות החבויים בתוכם.

*

חשיפת המנגנון

אני אוהבת מנגנונים. אני אוהבת את היופי הקריר והענייני שלהם שבולט שבעתיים בסביבה הרגשית והבלתי טכנולוגית בעליל של הספרות. אני אוהבת את ייצוג הזמן בעבודה – ערימת הדפים היא סוג של שעון – את הקצב (בחלק מהתמונות למטה אפשר לראות את המהירות), את הניגוד בין הלובן המופשט התעשייתי של הדף לבין הפנים החמים החיים שבוקעים מתוכו.

אני לא רוצה לומר פייסבוק, גם כי העבודה קדמה לו וגם כי זו שנינה על חשבון העומק.

*

"המפה מעניינת יותר מהטריטוריה" (מישל וולבק, המפה והטריטוריה)

אלה לא רק פנים שבוקעים מהנייר, זה בעצם אי, יבשת חדשה. לשקע המתהווה בערימת הדפים ההפוכים יש איכות טופוגרפית מובהקת. BOOK II הוא המפה והטריטוריה גרסת שירי לנטון (ומתי אמצא זמן לכתוב על וולבק?).

כריכת המפה והטריטוריה של וולבק. על הכריכה: מיכאל דרוקס, דרוקסלנד, מתוך גיאוגרפיה גמישה (האטלס שלי)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, פרט טופוגרפי מתוך התמונה העליונה

*

עמוד קלון, ארון מתים

"לכל יש מחיר, אדוני הצעיר," אומרת המכשפה לדייג בסיפורו של אוסקר וויילד. כשמביטים בפניה הנחשפים של שירי רואים את פלא הספרות. כשמתרחקים מעט נגלה המחיר: הסד, מיטת הקלון שאליה היא מרותקת. אין לי חשק להציג פה תמונות של סדי קלון ומיטות עינויים מימי הביניים, אבל השולחן של BOOK II היה משתלב באופן טבעי. על הפלא הזה של הספרות משלמים בניתוק הראש מהגוף, מהחיים. (וזה עוד טוב; ב-BOOK I הצטרפו דפי הספר לארון מתים שבו שכבה האמנית).

שירי לנטון לא עושה אמנות כרגע. בפעם האחרונה שכתבה לי היא חיה בברלין, שם למדה לטפל בשיטת גרינברג.

I moved to Berlin to do the professional training program of the Grinberg Method. For a many years, I produced art that expressed the way I partition my body into sections, confronted and connected with people by creating loaded situations. Now, in my current studies I'm exploring new ways of relating to and experiencing my body as a whole, rather than in pieces, while continuing to confront and connect with people by creating interesting situations together. I'm finding it very fulfilling and challenging

ואולי על זה העבודה. זה העצב שבו היא נוגעת. היא לא חושפת רק את תהליך הקריאה אלא גם את אחורי הקלעים, את פיסת האוטוביוגרפיה המוצפנת גם בספר הכי בדיוני.
(נו, התכוונתי להיות יותר קלילה אבל כך יצא.)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף – ככה זה מתחיל (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. אפשר לראות את המהירות. (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף (לחצו להגדלה)

-

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. היופי האר-נובו'אי של המגזרות הטופוגרפיות. (לחצו להגדלה)

* שם הפוסט מושאל מכאן

***

עוד באותו עניין:

רבקה הורן, מסכה

על שיר של ביאליק ועל איור של בתיה קולטון

הצמידים של שירי לנטון

עוד (הרבה) רשימות עם התגית מיצג

*

ובלי שום קשר (אולי קצת):

הפרפורמר האנושי – סיבוב III
סדנת מחקר מעשי לרקדנים ויוצרים-מופיעים בהנחיית שרון צוקרמן ויזר תפתח ב21 ליולי.
"מכיוון שכבר מותר להסתכל לקהל בעיניים, ומכיוון שמותר לרקדן לדבר ולשחקן לזוז, ומכיוון שנהיה הרבה יותר קשה להגדיר מחול:
הטכניקה אליה אנו נדרשים כפרפורמרים עכשווים כוללת ארסנל חדש ומורחב: "נשק האנושיות".
מטרת סדנה זו לאפשר מרחב אישי לתרגול, חיפוש וחשיפה 'פיסיו-מנטליים' בכדי להרחיב את מנעד הנוכחות שלנו כפרפורמרים ולשפר את הידיעה שלנו והבטחון במעברים ובשילוב בין תנועה/פיסיות לנוכחות בימתית/ being. דרך עשיה והתבוננות נחשף לאמצעים השונים והאישיים לפיתוח ושליטה באנושיות הבימתית."
לשאלות ולהרשמה zuckerman.sharon@gmail.com

הדקדוק והמשחק

תחילה, מאיפה אני באה

בהתחלה שנאתי מיצגים, כמו רבים מהאנשים שאני מכירה, שמגדירים עצמם כחובבי תרבות. ואז התחלתי לקרוא את מרית בן ישראל בבלוג שלה, ומתישהו, לפני בערך שנתיים, נפגשתי איתה לשיחה לקראת כתבה שכתבתי למצית, יהי זכרו ברוך מאד. מאז, אני כבר אוהבת מיצגים ועוד יותר אוהבת את מרית.

ולמה ככה?
אם יורשה לי לצטט את עצמי מצטטת את מרית, ואני לא רואה סיבה למה שלא יורשה לי, הרי שככה היא הסבירה לי מהו מיצג:

"המיצג נולד בסוף שנות השישים, יחד עם האמנות המושגית. זה היה חלק מהמרד של אמני 'דור הפרחים' כנגד מסחור האמנות והסטגנציה הרעיונית. במקום להמשיך ולייצר 'חפצי אמנות' כמו ציורים ופסלים, הם עברו לאמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות. בהמשך לכך, אפשר להגדיר את המיצג כפעולה 'אמיתית' שנגזרת מרעיון מסוים, בניגוד ל'כאילו', למימזיס של התיאטרון.
"יש את עניין התיעוד. כדי לשמור על האותנטיות של הפעולה ולא להפוך אותה להצגה, מבצעים כל מיצג רק פעם אחת, או פעמים בודדות. וגם תנאי הצפייה הם בדרך כלל מפוקפקים; זה לא היכל התרבות. כל מיצג נחשף לכמות מאד קטנה של צופים. ובכלל, אמנות שמבוססת על רעיונות ופעולות, נעלמת ברגע שהפעולה מסתיימת… אתה לא נחשף לאירועים המתרחשים, אלא ל'תיעוד' שלהם".
""מיצגים זה משעמם. את מחפשת מאפיינים – גם שעמום זה מדד: אם זה לא משעמם, זה לא מיצג. ואני אומרת את זה כרגע באופן תיאורי, לא באופן שיפוטי. ראשית, פעולה מיצגית היא לעתים קרובות סטטית או חוזרת על עצמה… החזרות האלה לא כתובות בשום ספר כללים, אבל הן מאפיינות מיצגים רבים. אני חושבת שזה קשור לחד פעמיות של המיצג. במקום להציג משהו פעמים רבות, חוזרים על אותה פעולה שוב ושוב, כדי לחרוט אותה בזיכרון. וזה קשור גם לרעיון. החזרות האלה מאזנות את מהירות האור של הרעיון. וזה מחזיר אותנו שוב למוצא המיצג, למרד נגד המיסחור. כי מה זה מסחרי בעצם? מסחרי זה לבדר, להקסים, לפתות, לפרוט על רגשות. אמנות שדוחה את כל זה חייבת להיות משעממת. וגם זה מעורר התנגדות אצל הקהל. זה נתפס כקוצר יד או כזלזול. אם לא טורחים לעניין אותי, למה שאטרח להקשיב?"

וההסבר הזה שינה את התפיסה שלי לגבי מיצגים. ראשית, מאותו רגע כל מיצג הפך עבורי למשחק בחיים, שזוהי התפיסה החביבה עליי בעולם כולו, כי מה נשאר לנו בחיים, אחרי שהבנו שהכל תלוי נקודת מבט וניסיון חיים, מלבד להעמיד פנים שהם משחק. שנית, הוא הבהיר לי כי שעמום הוא עניין בפני עצמו ולא תוצאת לוואי, וזה העביר את השעמום מקשת הרגשות השליליים לקשת הרגשות הניטרליים, שזה עוזר גם כדי לראות מיצגים, אבל גם לאלף רגעים אחרים בחיים.


 

ואיך זה קשור לספר?
ואז הגיע הספר: כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, והדגים איך תפיסת המיצג הזו עוזרת כדי לקרוא טקסטים אחרים. בספר מנתחת מרית (אני יודעת שאני אמורה לקרוא לה בן ישראל, על פי חוקי הזה, אבל תסלחו לי, כן?) את "ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן כמיצג ואף משווה אותו למיצגן ויטו אקונצ'י, שאהוב עליה, כך ניכר, ופחות אהוב עליי.
וזה מאיר עיניים, כי אהרון, הגיבור הראשי, באמת עושה שם סדרות על גבי סדרות של פעולות, שנראות הרסניות ותמוהות, ועד שלא באים ואומרים לך מיצג, אתה מתקשה לחבר בין סדרות הפעולות האלו, וכל אחת מהן נתפסת כעוד הדגמה לכך שהוא לא נורא אוהב את עצמו. ואם כבר אומרים לך מיצג, אתה קולט כמה הכל מתלכד לכדי תפיסת עולם שלמה שבמרכזה עומדת המחשבה שהרסה את שנות נעוריי: לא רק שכל אדם אחראי לגורלו, כל אדם אחראי לאופן שבו גופו מייצר את גורלו.
וזה מקסים, כי כל שרשרת ההתבוננות הזו מלאה באהבה מדבקת. גרוסמן אוהב את אהרן שמנסה בכל כוחו לשמור על הילדות שלו מבלי שתיפגע על ידי גסות המבוגרים, מרית אוהבת את האופן שבו גרוסמן משתמש במיצג כדי להדגים את ניסיונותיו העקרים של אהרון, ואתה אוהב את מרית על כך שהיא מוליכה אותך כך בין דפי "ספר הדקדוק בפנימי", שהופכים בעצם לדפי תולדות המיצג.
וזה מעורר מחשבה, כי ברגע שאתה משחרר את המיצג מהבמה ומהצופים ומתכלית ההצגה, אתה חושף את הקשר בין רעיונות לפעולות שקיים באופן יומיומי בחיים של כל אחד, וכשהקשר חשוף, גם הרעיונות וגם הפעולות יכולים להשתנות ביתר קלות.

 

אז לקרוא?
ברור.