תגית: שיח

ספרות התלונה – תוספת צנועה לפרויקט הסיפור הקצר

הסיבה בגללה איננו משכילים למצוא פיתרון לבעיות כמו הסכסוך היהודי ערבי או העוני, או כל בעיה אחרת המפליאה מכותיה בארצנו דומה מאוד לסיבה בגללה כותבים אנשים סיפורים כמו אלה של עגל- שפילמן וחבריה.

זוהי הסיבה שחרטה קמטים נפוחים מחשיבות עצמית סביב עיניהם הבוהות של אבאמ-נצורים לאין ספור והסיבה שגרמה לאנשי רוח בכל העולם להפנות את תשומת ליבם ואת מלוא כושרם האינטלקטואלי בשלושים השנה האחרונות לשרטוט מדוקדק ואנאלי של כל מה שאיננו אפשרי.

הסיבה הזו היא חוסר חזון ופחד. ואולי ראוי להתחיל בכיוון ההפוך: פחד שמוביל לחוסר חזון.

המאה שעברה הייתה גדולה מכדי להעניק לה כותרות. כל מי שמבקש לאפיין אותה על ידיזרם כזה או אחר של חשיבה חוטא בעיוורון. אולם מה שברור הוא שבמקום כלשהו באמצעה, אחד הדברים שקרו היה שזרם ההשכלה, אותה האמונה המערבית ביכולתו שלהאדם לברוא לו מחר טוב יותר בכוח תבונתו, התנפץ על שובר גלים רעיוני כלשהו.

מההיה שובר הגלים הזה? לא לחלוטין ברור. מלחמות העולם שיחקו בו תפקיד. ההתפכחות הקולוניאליסטית גם היא לא הדירה ממנו רגליה. כישלון הפרויקט הקומוניסטי, שרבים תלו בו תקוות לגאולה חומרית של ממש, היה מכה קשה.

הקטסטרופות הגדולות של המאה העשרים הפחידו אותנו, כתרבות. הן נתפסו ככישלונה של ההשכלה, ככישלונו של האדם החושב. זהו השלב בו עלתה ההגות הפוסטמודרנית על בימת ההיסטוריה האקדמית. הגות שכילתה את ימיה בחזרה על אמיתויות פילוסופיות שהיו נדושות כפי שהיו נכונות. שהיו אמיתיות באותה המידה שהיו בלתי חשובות.

ומתחתלכל האמירות הפוסטמודרניות, מתחת לכל הנפיחות האינטלקטואלית, בצבץ המניפסט המכוער והפחדני של הצייטגייסט: איננו יכולים לדעת מאומה, איננו יכולים לעשות מאומה, איננו יכולים להשיג דבר בעולם, מלבד להזיק לעצמנו ולשכננו. מוטב שנעזוב את הניסיון העקר להבין ולהנדס את עצמנו ואת חברתנו. זה רק מוביל בסופו של דבר למקלחות הגזים.

לא כולם קלטו את הבשורה על פי דרידה ופוקו כפי שהם "התכוונו" אליה. בני אדם הם יצורים שאינם מסתדרים היטב ללא תקווה למחר טוב יותר מהיום והחלק הזה מהבשורה, הדטרמיניזם האיום, עומעם מעט. כך יכלו אקטיביסטיות פמיניסטיות לנסות ולהשפיע על השיח התרבותי בעודן מצטטות את פוקו שהצהיר שבני אדם לעולם אינם משפיעים עליו, אלא לכודים בו ללא תקווה ומושפעים ממנו בלבד. אבל בני אדם רבים הבינו גם הבינו את מה שהפילוסופים שלהם שידרו ממעמקי מגדל השן. הם הבינו שהפילוסופים שלהם אמרו להם שלמעשה אין ערך למחשבה הרציונלית, אין ערך ללמידה, אין ערך לניסיון לחקור ובטח שאין תקווה לבן אדם אחד להבין ולתקשר עם רעו שמעבר לגדר התרבותית או המגדרית.

ומתוך המציאות האינטלקטואלית הזו, עלתה ובאה הדומיננטה הספרותית השלטת של זמננו, ספרות התלונה. בני אדם הסבורים כי הם אינם אלא מריונטות על חוטי השיח התרבותי אינם מסוגלים לעשות דבר מלבד להתלונן על מקומם בו. ולכן זה מה שהםעשו, בקול גדול.

הם התלוננו על אי שוויון בין גזעים ואי שוויון בין המינים ואי שוויון בין המפגר והגאון. הם התלוננו על אי השוויון של בן התרבות המערבית עם בני התרבויות האחרות ואי השוויון של בעלי איבר מין קטן עם בעלי איבר מין גדול. התלונה לבשה צורות ומסכות רבות אבל למעשה הייתה קבועה וניתן אף לנסח אותה כדלקמן: לבני האדם בתרבותנו נדמה שההבחנה ההירארכית בין [הכנס את הקטגוריות שברצונך להתלונן עליהם] היא תקפה, אבל למעשה, היא איננה, וזה ממש נורא שבבורותם בני האדם לכודים בתוך האשליה הזו.

אמרו ולא יספו. לא ניסו ליצור בדמיונם מציאות בה הדברים עליהם הם מתלוננים נעשים כהלכה. לא כתבו ספר מדע בדיוני על כוכב רחוק ומופלא שבו היחסים בין המינים הם מעוררי השראה, לא כתבו פרק לסדרת הטלוויזיה מסע בין כוכבים, העוסק בגזענות או בפיצוץ אוכלוסין או בכל בעיה אחרת. לא עשו דבר מלבד להביע תלונה. לא עשו דבר כיוון שאי אפשר לעשות דבר, אי אפשר לדעת שום דבר,לא באמת. הכל הבל הבלים.

אבל ההבלים הללו, כפי שמודיע גיבורו של רוג'ר זלאזני בסיפורו הכביר והבדיוני מאוד, "ורד לקוהלת", הם מקורו של כל מה שאי פעם עורר בנו השראה. הם שהביאולנו את האיליאדה והאודיסיאה, הם שבנו את הפירמידות, הם שגרמו לנו לבנות טיל מטומטם שהגיע לירח. ההבלים הללו הם מקורן של אמנויות הלחימה הסיניות ושל היוגה ושל המאבק הפמיניסטי וגם, למרבה הצער, מקורן של מלחמות העולם ומחנות ההשמדה שלנו.

אינני מציע שהתלונה איננה דבר חשוב. לתלונה שמור מקום קריטי בכל תרבות שהיא.התלונה היא, במקרים רבים, המוצא האחד לתסכולו של פרט הכלוא במערכת בלתי צודקת. זוהי היכולת של אדם לקום ולהצהיר שמשהו לא בסדר במצב העניינים כפי שהוא. ג'ורג' אורוול, למשל, בילה זמן ניכר מזמנו ככותב פוליטי וסופר, בייצור של תלונות רבות השראה.

התלונה חשובה היא, אבל לא ניתן בעזרתה בלבד לשנות את העולם. לשם כך דרוש חזון. וחזון פירושו בדיון. חזון פירושו החופש להזות הזיה על מצב עניינים שאיננו בנמצא ולהאמין שניתן לקיים אותה הלכה למעשה בעולם. להאמין ביכולת שלנוכחברה לארגן את עצמנו מחדש בסידור טוב יותר, צודק יותר.

והציווי לכתוב על הכאן ועכשיו, לכתוב על מצב העניינים הקיים, הוא למעשה הציווי שלא לשגות בחלומות. שלא לעסוק בדבר מלבד בצורה בה הדברים מתרחשים כעת.

הסופרים, במשך זמן רב, היו שרי הבדיון בתרבותנו. להם ניתן החופש לחלום, לשגות בהזיות, לחיות בעולמות דמיוניים ומוזרים, ולהעשיר את חיי כולנו בחלומותיהם המטורפים. להם ניתן החופש לעשות זאת בדיוק כיוון שלא הם אלה שמחליטים את ההחלטות. חייו של איש אינם תלויים ביצירתו של הסופר או המשורר. לא ישירות. ובתור אלה המופקדים על הבדיון, הם היוו מאגר בלתי נדלה של רעיונות,פרספקטיבות אלטרנטיביות והמצאות.

הציווי החמור לכתוב פוליטיקה הוא הציווי החמור לצמצם את מאגר האפשרויות. זה נעשה מתוך מחשבה על ספרות כמעצבת חברה, כמעצבת מציאות.

זה נכון, היא אכן מעצבת חברה, היא אכן מעצבת מציאות. ודווקא משום כך ראוי לנו לשאול האם אנו מעוניינים במציאות המבוססת אך ורק על תלונות. מציאות המבוססת אך ורק על מה שנראה לנו כאפשרי ברגע זה ממש. תרבות היא, בין היתר, סך חלומותיה. וכרגע, החלומות שלנו קטנים מאוד.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם תפקידה החברתי של הספרות הוא רק לומר "ראו, כך זה. האין זה מגעיל?", או גם לומר "ראו איזה חלום יפה ופרוע, האם הוא אפשרי? למה לא?".

בקטנה

פתאום שמתי לב שהבדיחה היא אחת מצורות השיח היחידות, שבהן מותר לאדם לספר סיפור בדיוני במהלך שיחה מבלי להסתכן בסנקציות חברתיות (אלא אם הבדיחה אינה מצחיקה, כמובן). הדוגמה ההיפותטית עונה אף היא על קריטריון זה, אבל היא משמשת כחלק ממהלך שלם, ואינה עומדת כשלעצמה.

סביר להניח שהסיבה העיקרית לכך היא האפקט הקומי, שקל יחסית לייצר. סיבה נוספת, פחותה רק במעט בחשיבותה, היא אורכן הקצר של מרבית הבדיחות. אבל לא בזה העניין. העניין הוא בזה שבדיחות, בדרך כלל, נועדו פשוט לייצר אפקט קומי. מאחר שהן בדיוניות (שאם לא כן הן היו אנקדוטות – כלומר, בדיחות של גילמנאים, לרוב מהחוג להיסטוריה), ההשתלבות שלהם בשיחה כמעט לעולם אינה טבעית; כמעט תמיד הן קורעות את מארג השיחה; וכמעט תמיד מכריזים עליהן מראש כבדיחות.

וזה די מגניב, שלתוך השיח מקודדת האפשרות להעלות עולמות בדיוניים. וזה מגניב אפילו יותר בגלל טיבם של העולמות הללו: שבורים, נזילים ולא סבירים – עולמות מונחי אפקט. כמו מכונות קטנות, שגלגלי השיניים שלהן אינם מתאימים אחד לשני, אבל מתאימים איכשהו למטרה הכוללת; אינם מתאימים אחד לשני, אבל שורדים מספיק זמן כדי לייצר את אותה מטרה.

גאולה וז'אק דרידה

בחדר השני סבתא נעה בחוסר נחת ממקום אחד לשני. אין היא יודעת עוד מה תפקידה. העולם הפך עבורה בשנה האחרונה לשורה של מסמנים חסרי מובן. דרידה היה מרוצה ממנה לו רק הכירו ביניהם. לסבתא יש אלצהיימר ואני קורא ספר בסלון, מרוצה מזה שיש שקט. אני בן שתיים עשרה בחודש הבא. קוראים לה גאולה. בשנים הבאות גאולה היא יצור של כאב וגרוטסקה. אין היא יודעת מנוחה אלא כשהיא ישנה או מסוממת. היא מכירה אותי אבל לא את שמי או כיצד אני קשור אליה. עיניה הנתקלות בי טרודות אך בוהקות מעונג הקוהרנטיות הפשוטה. אני יצור עקבי בעולמה. חופשייה ממוסכמות חברתיות, היא כבר איננה נשא של השיח. לעתים היא עושה דברים שהשתיקה יפה להם. אולי פוקו כבר היה מרשה לקרוא לה סובייקט.