תווים, מכאן

זהו, כנראה, החודש השחון ביותר שלי מאז התחלתי לכתוב בבלוג. מלבד פוסט אמיתי אחד, לא הצלחתי לגבש אפילו רבע פוסט ראוי לפרסום. זה די מציק. וזה מציק במיוחד בגלל שנושא דווקא יש. אי שם בתחילת החודש גילה את אוזני תומר ליכטש שיש אנדי קאופמן ביוטיוב. ואנדי קאופמן, חייבים להודות, דורש פוסט. אלא שאין לי פוסט, מלבד כמה שברי רעיונות. לפיכך, אחרי חודש נדמה לי שכבר מותר להשליך הנה את השברים, פשוט להשליך, ולראות מה יצא.

יש כמה קאופמנים. יש קאופמן המדרבק ויש קאופמן המתאבק ויש קאופמן המחקה. קאופמן המחקה, שקאופמן המתאבק הוא תת-סוג שלו, מגניב במיוחד. הוא אפילו מגניב יותר כשהוא מחקה חיקוי גרוע. הקליקו, לא תבינו בלי להקליק. וזה נהיה מגניב יותר כשהחקיין מתחיל לחקות היטב, וכמעט שנעלם. וזה מגניב במיוחד כשאותו חקיין, מין לטקה שכזה, עושה את מייטי מאוס. כשהוא עושה את זה הוא כבר לא רק מצחיק כמו תאונת קריוקי, הוא מצחיק כמו 4'33″ של קייג' (רק מצחיק).

אפשר להגיד שהמייטי מאוס הזה אומר לנו משהו על אזורי הגבול של השיח, על הכללים הבלתי נראים של תנועות הגוף, מבטי המבוכה והשפה, על הגדר החשמלית של הקונבנציות החברתיות. זה נכון, או, לפחות, ניתן להשתמש ככה בקאופמן, גם אם לא זו כוונתו. אפשר, מצד שני, לראות דברים אחרים שלו, כמו הקטע המדהים הזה, שרוכב על "מייטי מאוס" לכיוון אחר לגמרי, שקשה יותר לצמצם פרשנית. ובעצם, כמו מייטי מאוס, גם לא כל כך כדאי.

ויש לי עוד כמה דברים להגיד, במיוחד על מימזיס ועל עולמות מדומיינים, אבל אני לא מצליח לנסח אותם באופן קוהרנטי. במקום זה, להלן צפייה מודרכת:

• מייטי מאוס
• קאופמן מזמין נשים להתאבק איתו
• לטקה מספר בדיחה
• קאופמן מסתלבט על חגורת התנ"ך
• קאופמן מביא אותה באולד-מק'דונלד
• קאופמן כטוני קליפטון
• מחווה מבריקה לקאופמן

שמור בטל

מעין סיכום

1.

"אני מודיע בזאת שאין לי מזגן בבית ומהבחינה הזאת אני שייך לזן נדיר של ישראלים שמאמינים בכך שגם אם הבית שלהם יהיה קר בחודש יוני כמו קופנהאגן הם לא ייהפכו לדנים ולא יצמח להם שיער בלונדי ועיניהם לא ייהפכו לכחולות. בקיצור: אל תעשו דאווינים, רבותי, אתם במזרח התיכון, וכאן חם בקיץ והפסיקו להתייחס אל החום כאילו הוא גל מקרי שיעבור עוד מעט, ושאחריו נחזור ונהיה סקנדינאוויה" (בני ציפר, בלוג)

כך מתחיל בני ציפר פוסט. בני ציפר. לא הפרודיה. הדבר הבולט ביותר לעין הוא ה"אני מודיע בזאת". "אני מודיע בזאת" הוא בערך כל ציפר באבחה: יש "אני", יש "מודיע", ויש הפורמליות היתרה של "מודיע בזאת". מאפיינים ציפריים נוספים: רשימה (דנים, שיער בלונדי, עיניים כחולות), בוז לישראלים, רוממות האגו ("אני שייך לזן נדיר"), אנלוגיות ארוכות להחריד ושפה נמוכה במכוון.

הנמכת השפה היא פועל יוצא של ה"אני מודיע בזאת". כלומר, ציפר מדבר להמונים. ה"דאווינים", "רבותי", הם סוג של דאווין. ציפר מנמיך עצמו כדי ללעוג עלינו מגבוה. האינטלקטואל מנבל את הפה, למען העם.

2.

אני קיבלתי, אם כן, את המטלה הפשוטה יותר. קל בהרבה לכתוב פרודיה על ציפר מאשר על דנה אולמרט, למשל. המאפיינים ברורים. אך לא יובש הוא הבעיה. בורחס כתב פעם (בספר שהלוויתי למישהו ומעולם לא חזר אלי, ולכן אין כאן ציטוט מדויק) שלא ניתן לעשות פרודיה על הבארוק. ההגזמה אינהרנטית לז'אנר, ולך תגזים את המוגזם.

פרודיה היא, בסך הכל, חיקוי קומי. וקומיות ניתן לייצר במגוון דרכים. אבל אין ספק שהקצנה היא כלי שימושי מאוד בהקשר זה. אבל לך תקצין את ציפר.

3.

"פולחן המזגן הוא בעיני סמל האגואיזם הישראלי, סמל האי התחשבות בעתיד האטמוספירה, והוא משליך לפי דעתי על האי התחשבות של הנהגים בזולתם על הכביש, ובאגרסיוויות שלהם בכלל. אני מוכרח לציין שפעמים אחדות ביקרתי בקיץ בדרומה של צרפת והיה שם חם כהוגן אבל מעטים שבמעטים הם אלה שיש להם מזגן בבית וגם החנויות רחוקות להיות ממוזגות. ובאחת השנים ביקרתי שם בפסטיבל התיאטרון של אוויניון. ההצגות התקיימו שם בחלקן תחת כיפת השמים, וחלקן באולמות שלא היו ממוזגים, ובכניסה לאולם חילקו לקהל בקבוקים של מים מינרליים. אילו זה היה בארץ היו כבר עולים לכנסת כדי למחות" (ציפר, אותו פוסט)

כל שאתה יכול לעשות הוא להשתמש באותו הסגנון, לשים אותו בהקשר שונה, ולקוות לטוב. אולי אפילו להקצין קצת את הטענה.

4.

או שלא. האמת היא שריככתי. קשה להקצין את ציפר, וקשה גם לשמור על אותו הסגנון במדויק. לא בגלל שזו כזו בעיה לכתוב בציפרית, אלא בגלל החשש שאם תשמור על כל המאפיינים, הפרודיה תהיה מוגזמת מדי. ראו שניה את הקטע המצוטט לעיל. המזגן הוא סמל האגואיזם הישראלי. לא פחות. וציפר מוכרח, אבל מוכרח, לציין ש"פעמים אחדות" הוא ביקר בקיץ "בדרומה של צרפת" (ולא "בדרום צרפת", כמובן). ציפר מוכרח לציין כי אצלו ההשוואה בין צרפת או גרמניה לבין ישראל היא כמעט אוטומטית, ויחד עם ההשוואה יש לציין גם שהוא ביקר בצרפת, "פעמים אחדות". באמנות, ציפר מצליח להשחיל במשפט אחד מטח אגו, אנלוגיה עם צרפת, בוז לישראל ורגיסטרים לשוניים שונים ("חם כהוגן" מול "מעטים שבמעטים").

5.

אז ריככתי, מהחשש שהפרודיה לא תהיה אמינה. מה שמוביל להיפותזה, שאינה דווקא מופרכת, שציפר לא קיים. כלומר, יש ציפר, אבל הוא אינו הציפר שבבלוג. מתגנב החשש שעבדו עלינו בעיניים; שמישהו יושב וכותב פרודיה על דימויו הציבורי של האינטלקטואל, כסוג של סאטירה על הקלות שבה אנחנו קונים דימוי זה, גם כאשר הוא מופרך ממש.

6.

ויש להודות, ציפר מופרך ממש.

7.

אבל אם כך הדבר, מה עשיתי אני? פרודיה על פרודיה? לא. אפילו לא. זה סתם פסטיש. שאלוהים יעזור לי.

• להכרזה על הפרויקט

• לפאנל הראשון

• לפאנל השני

• לפאנל השלישי

• לפאנל הרביעי

• לפאנל החמישי