הוא היה אחד הבימאים המסתוריים ביותר שידע הקולנוע, הוא מיעט להתראיין, הפרפקציוניזם שלו היה ידוע לשמצה, כך גם טכניקת בימוי השחקנים שלו ששלחה את שלי דובאל לפרישה מוקדמת מעסקי השעשועים הישר לבית המשוגעים. מרטין סקורסזה אמר עליו שהוא אחד משלושת הממציאים של הקולנוע המודרני (השניים האחרים הם גריפית` ואורסון וולס), התמונות הקולנועיות המונומטליות שלו צרובות עמוק בתודעה הקולקטיבית. גם מי שלא ראה סרט של קיובריק מימיו יזהה את הקוף שמעיף עצם אל הרקיע הריק, את אלכס הסדיסט הסקסי של התפוז המכני ואת ג`ק ניקולסון דוחף את פרצופו המטורף דרך הדלת השבורה.
כשיצא "הניצוץ" שאל אותו עיתונאי מדוע הוא תמיד עושה סרטים כל-כך פסימיים, קיובריק השיב שכל סרט בו טוענים שיש חיים לאחר המוות הוא אופטימי במהותו. ואכן, לפני זמן מה התבשרנו שמתחילה עבודה על סרט חדש של קיובריק. אמנם עקב מצבו כבר-מינן הוא לא יביים את הסרט בעצמו, אבל הוא יהיה מבוסס על טריטמנט שהוא כתב אי שם בשנות החמישים ונמצא זרוק באיזה ארגז/מחסן/ארכיון.
בימינו זה כבר די סטנדרטי שאמנים מפורסמים לא נותנים למוות לעצור אותם, עבור קיובריק מדובר כבר בסרט השני שלו מאז המוות, קצב עבודה שקיובריק החי מעולם לא היה מצליח לעמוד בו. הסרט הראשון היה A.I, שיתוף הפעולה הידוע לשמצה עם סטיבן שפילברג. הסרט החדש כנראה יקרא (בתרגום חופשי) "משוגעים בשטח" ומתיאור העלילה, שכוללת עובדי קרנבל מעוותים, מרדפים על פסי רכבת ובקתות נטושות על צלע הר, נשמע שזה היה אמור להיות בי-מובי קלאסי.
קיובריק עבד על הסרט במשך תקופה קצרה בסוף שנות החמישים אבל אז, כפי שמספרת אלמנתו, דברים אחרים קרו. הוא נאלץ לעזוב את הסרט "כשגברים שונאים" בעקבות ריבים סוערים עם מרלון ברנדו. האגדה מספרת שבישיבת פיוס הפקתית הקצה ברנדו שתי דקות לכל משתתף בהן כל אחד היה אמור לדבר על איך הוא תופש את הסרט. כשנגמר הזמן ברנדו דפק על גונג ורשות הדיבור הייתה עוברת לאדם הבא. כשקיובריק התחיל לדבר הוא שם לב שברנדו אינו מקשיב ורק מביט על השעון, בתום הזמן ברנדו דפק על הגונג וקיובריק המשיך לדבר, ברנדו המשיך לדפוק, קיובריק התרגז, עזב את האולפן ולא חזר. למזלו של קיובריק דבר דומה קרה על הסט של ספרטקוס בין אנתוני מאן וקירק דאגלס, וכך הוזמן קיובריק לביים את הסרט ששינה את חייו ושלף אותו באופן סופי מעסקי הבי-מוביז.
עכשיו, תודות לחתנו ומפיק ממולח, חווה קיובריק מין נוסטלגיה מאולצת וחוזר אל ימי תחילת הקריירה שלו ואל תסריט שנראה לא ראוי להפקה עוד לפני חמישה עשורים. "בשנות החמישים," אומר המפיק אדווארד וויסמן. "זה היה אמור להיות סרט אקטואלי וחדשני, היום אנחנו עושים אותו כסרט תקופתי. בתקופת הפוסט-טרנטינו סרטים כאלה הופכים לחדשים בצורה מסוימת." עם כל הכבוד למעגלים ופוסט-טרנטינו קשה מאוד להאמין שהתסריט הזה היה מופק אלמלא היה שמו של הז"ל מתנוסס מעליו. את מקומו בהיסטוריה לא קנה קיובריק בזכות סרטי הפשע שלו וקצת חבל שהוא החליט לקחת צעד כל-כך נפסד אחורה בקריירה שלו.
לא שאני חלילה מתנגד לאמנים שממשיכים לעבוד לאחר המוות, אדרבא, כל אדם (גם בר-מינן) זקוק לתעסוקה ומי אני שאגזול את פת לחמו של אחר. אבל לפחות שיעשו משהו טוב. למשל ספרי הפוסט-מורטם של המינגווי היו נפלאים, איים בזרם והארוחה הנעה נמנות בין יצירותיו הטובות ביותר. גם "אדם הראשון" של קאמי הוא יצירה מופלאה. באופן כללי נדמה שהמוות מיטיב עם סופרים יותר מאשר עם במאים. השאלה מה קיובריק היה חושב על זה לא מעניינת, הוא כבר לא חושב על כלום, האדישות הנפשעת שלו היא הדבר שמאפשר את יצירת הסרט הזה. העניין הוא שלקיובריק היו עוד המון רעיונות, למשל, תסריט גמור ומוכן להפקה על חייו של נפוליון, והם בחרו דווקא איזה רעיון נידח ומטופש במיוחד. אם כבר אנו מאפשרים למתים להמשיך ליצור אסור לנו לנהוג כלפיהם בסלחנות, יש לשפוט את יצירות המוות באותם סטנדרטים בהם אנו שופטים את יצירות החיים. האם בכל זאת יש איזה סיכוי שהסרט הזה יהיה שווה משהו? כל מה שנותר לומר הוא נחיה ונראה.
