קטגוריה: עלמה

מות המחבר, הולדת החבר'ה

(מחשבות על החדגוניות של הטוקבק, בסוג של טוקבק מורחב לאיתמר)


א.

הטוקבק הזה מרגש אותי.

הוא לא נראה כמו טוקבק. יש בו שמות אישיים. יש בו פנייה ישירה אל מישהו מסוים. במונחי איתמר: זה טוקבק שצועק "אני לא-טוקבק".

אז הוא קצת מרגש אותי, הטוקבק הזה. אחר כך אני מושכת בכתף, מנערת את זה הלאה, מזכירה לעצמי שזה טוקבק, כלומר, לא באמת תומר, לא באמת שירלי. בקיצור: פחחח.

ב.

אני קוראת טוקבקים.

אני קוראת את האנשים שמקללים את גדעון לוי ומבקשים ממנו בכל שבוע לעזוב את המדינה. אני קוראת את הדיאלוג האפלטוני בין "העוף לשבת" ו"העוף המוזר" בתחזית מזג האוויר של הארץ, אני קוראת את עמדתו של "השף המשפשף" ביחס ללגליזציה של מריחואנה. בתקופה הקצרה שעבדתי בנענע10, לא היה טוקבק אליי שלא קראתי.

אז יוצא שאני קוראת את ה-אחד (שמבין), ואת הירושלמי, ואת ההיא מלונדון. כולם שווים בפני נקישות העכבר שלי. אומרים לי כנסו-כנסו, ואני, ובכן, נכנסת-נכנסת.

ולמה, בעצם, אני קוראת טוקבקים? מתוך מה נובע הצורך (או יותר נכון: ההכרח), לשוב ולהקליק על המשפטים הכחלחלים האלה, שרובם עילגים, אלימים, שטחיים, מיותרים, והו-כה-צפויים-מראש?

ג.

"בעעע", שרה המקהלה לאדיפוס כשהוא מצליח למצוא את האיש שבאמת רצח את אבא, "אתה קורבן הידיעה והמקרה/ חבל שהכרתי אותך!" אדיפוס מוכרז כבזוי, אדיפוס הופך לבזוי, כי הוא מוכרז ככזה על ידי המקהלה.

המקהלה בתאטרון היווני נמצאת על הבמה. אין לה "דמות", היא לא אינדוודואל מובחן, היא לא מחויבת לגבול אחד של גוף או קול. המקהלה היא הפוליס, היא הקהילה, היא העולם החברתי.

כשאני קוראת תאטרון יווני, אני חושבת על זה שמה שהגיבור אומר, או עושה, אינו עומד לעולם בבידודו, אלא מתוך האינטראקציה הזו. במובן זה, הקהילה מייצרת, דרך התגובות וההשגות שלה, את המשמעות והפרשנות של מעשי הגיבור. קריאות הבוז וההיידד אינן משהו שמודח למאחורי-הקלעים או לשיחות הסלון של אחרי, קריאות הבוז וההידד הן חלק מהפעולה הדרמטית, ובאופן כה עמוק שלא ניתן לנתק בין השניים.

אתה זה הפרפורמנס שלך, והפרפורמנס שלך, על הבמה הזו, הוא, במידה רבה, הקהל.

ד.

יכול להיות שמשהו בבו-זמניות של הטוקבקים הצליח ליצור את זה מחדש. לא מדובר יותר בסתם מטרד שמופיע מתחת לטקסט, מדובר במשהו ששייך אליו. מדובר בקהילה שצורכת את הטקסט הזה ומייצרת אותו שוב. הרי הכותבים מתייחסים לטוקבקיסטים כבר במאמר, וכל הקוראים קוראים את הטוקבקים, ושתיים מגיב לשלוש עשרה. והכותב קורא גם הוא את הטיקבוקים שהוא מעורר, מספיק לקרוא פעם אחת בני ציפר ולהבין עד כמה שהוא קורא אותם. המשחק נהיה מורכב.

ויכול להיות שגם עכשיו הגיבור הדרמטי הוא לא סולן, אלא סך התגובות שהוא מגייס מהקהילה שלו. זה אומר שאולי יש עוד משהו שהופך טקסט ב"הארץ" לשונה מטקסט בYNET, או בנענע10. קביעה כזו יכולה אולי להסביר לי למה אני קוראת כל כך הרבה טוקבקים. הם חלק מהמופע. מה שהיא לא בדיוק מסבירה לי זה למה הם מרגישים לי, בסופו של יום, בדיוק אותו הדבר.

ה.

ואולי זה קשור לזה שהמקהלה היא לא באמת הפוליס, והטוקבקים הם לא באמת הקהילה.

המקהלה היא ייצוג בימתי של עולם חברתי. היא מראה לא את הקהילה, אלא את איך שהקהילה אמורה להגיב. והייצוג, כרגיל, הרבה יותר סדור מהמיוצג. כי יש לו עמדה מוסרית אחידה. כי יש לו צורה רהוטה להסביר אותה. כי הרעיונות שלו מאורגנים במשקל וחרוז, לעזאזל.

אם חושבים על זה ככה, אפשר לראות את המקהלה כפוליפוניה מכוונת של צליל אחד, שמייצג, נניח, המוסכמה האחידה לגבי איזושהי נורמה של קהילה.

ז.

מעניין אותי האופן בו גם הטוקבקים, בעיקר לאחר קריאה מצטברת שלהם, מגיעים לאחדות מסויימת. במבט ראשון זה נראה רעיון מופרך. מה פתאום לקשור יחד את המהלל והמשבח, את בית שמאי ובית הילל, את ה"תודה לך על האומץ" וה"לכי להזדיין יא שרמוטה".

במבט שני, ובעיקר מתוך קריאה רציפה, כמותית ולאו דווקא איכותית של טוקבקים, זה מתחיל להיראות קצת ככה. אולי זה המוסכמה לאנונימיות, או לזהות בדויה, שהטוקבק שהצגתי בפתיחה קצת סודק. אולי זו החד-פעמיות של הזהות הבדויה, אם הומצאה (בשונה נגיד, מתגובה בפורום, או בבלוג, שמייצרת זהות שהכותב נעשה מחויב אליה). אולי זו הנורמה של אורך הכתיבה. אולי זו הגסות.

באיזה אופן הטוקבק רוצה, או נכון, או מוכרח, להיות אחד-מבין-רבים? באילו מקרים הוא מנסה שלא לעשות זאת?

האם זה אקט מכוון? (כלומר, את בוחרת לרתום את קולך האישי לאקט המוני במובהק, דרך הירתמות לטופוסים לשוניים של בעעע ופחחח ול"ת. כמו ללכת להפגנה. אני לא רוצה שמישהו ישב וישמע מה יש לי לומר. אני רוצה לצעוד עם "הצד שלי", כלומר, אני רואה את עצמי כחלק מסטטיסטיקה, כחלק מהערכות-המשטרה, כידיעה בעיתון)

או שאולי יש טוקבקים שדווקא מנסים שלא לשיר את הקול האחיד הזה, אבל מוכרחים לתוכו, בשל עצם היותם חלק מזרם, מז'אנר, ממוסכמת ייצוג של "המון"?

אני לא בטוחה אם באמת-תומר, אני לא יודעת אם באמת-שירלי. אין לי שום דרך לבדוק. אני רק יודעת שהרגש שהטוקבק הזה עורר בי נמחק מיד לעבר מחוזות הפחחח.

ולכן הלכתי מההפגנה בשבת

ספרול: הקנדון הוא נצחי

צינגרבאי: פעם אמרו את זה גם על הכפתור. והמציאו את הריצ'רץ'. אבל נניח. הקונדון נצחי, והאדם? היום אני בן ארבעים וחמש. הקנדונים למאה שנה, מי חי עד גיל מאה ארבעים וחמש?

-סוחרי גומי/ חנוך לווין

פתאום קם בבוקר אדם, ומבין שהוא עורף. העורף בארץ, מסתבר, קיים עבור החזית, ולא להפך. העורף לא צריך להישבר, להתפורר, להתלונן. העורף לא צריך לשאול את החזית שאלות קשות כשהיא חוזרת הביתה, נוהמת, בסוף עוד יום של לחימה בבוץ של עזה. הוא צריך לעשות לה מסאז' ומקלחת חמה. אולי גם איזה נס עם שתי סוכר וחלב.

פתאום קם אדם בבוקר, ומגלה שהוא רדיקאלי. כתבה יפה קרן בשבוע שעבר: טווח הדברים שניתן לומר, ולהישאר רלוונטית, כלומר בתוך השיח הציבורי, כלומר נשמעת- הולך ומצטמצם לכדי נקודה עילגת וזעירה. ("מלחמה זה לא משהו. אני בעד שלום"). אז את הולכת והופכת ללא-רלוונטית, כלומר לחיצונית, לסהרורית, לרדיקאלית. ואת נעשית כזו, בעל כורחך, בשל השינוי שחל בשבועות האחרונים (ובאופן הדרגתי יותר, גם בשנים האחרונות) בעצם ההגדרות של "שמאל" ו"שמאל רדיקאלי". למה (רמז- זה לא במקרה) מטפח השיח הציבורי בישראל ראדיקליזציה מואצת של השמאל? באיזה אופן "השמאל" עצמו שותף למהלך הזה?

פתאום קם אדם בבוקר, ומבין שהוא כבר לא ממש-ראדיקלי. יותר ויותר אנשים אוהבים פחות ופחות את מה שצה"ל עושה בעזה. כל זה היה צפוי להחריד. כרגיל: מצטברים קצת יותר מידי הרוגים בצד הישראלי, וקצת יותר מידי תמונות מזעזעות של הרוגים בצד הפלסטיני. מגיעים כמה גינויים חריפים מאירופה. מסתמנת תנועה ב"דעתַקהל". מישהו אומר שצריך לצאת. מישהו כותב שצריך לצאת בכותרת ב"הארץ".

ההפגנה בשבת האחרונה, בעיקר בהשוואה להפגנה בשבת שלפניה, היא שיעור מעניין בראדיקליזציה של השמאל, ובעיקר, באופן בו מנסה השמאל "השפוי" להתנתק ממי שהוא מסמן כילד המופרע, ההורמונאלי, הקצת-זקוק-לריטלין שלו. ההפגנה בשבת, כפי שהצהיר אופנהיימר מעל במת הנואמים (שמעתי ולא ראיתי, הפגנות זה קטע מוזר מגובה מטר וחצי), שייכת ל"אנשים שאכפת להם מחיילי צה"ל", קרי "ציונים אמיתיים", ש"לא רוצים לראות את חיילי צה"ל מתבוססים בדמם" (ככה במקור-מקור, נשבעת באמא שלי). המשך המהלך הזה הביא, איך לא, לעדות המיוסרת של תושבת "עוטף עזה" (מה זה עוטף, מכרבל. עושה כפיות). בעורף כמו בעורף. בשלב הזה כבר הלכנו משם.

באיזה אופן פעילות מחאה של אזרחית במדינה דמוקרטית, כנגד החלטות הממשלה במדינה הזו, חייבת להיות מגובה תמיד, במובהק, בהצהרה על "ציונות"? באיזה אופן הקטגוריה הזו, כחלק בלתי נפרד מכל שיח פוליטי בישראל, משנה את עצם רעיון המחאה?

ממש כמו הספינקס, מתברר, ששומרת על המפתן ב"סיפור שאינו נגמר", מסוגלת ה"שמלאנית השפויה" להבחין במבט אחד בין מי "שראוי שיכנס" ובין מי ש"אינו ראוי": האם אתה ציוני?

מעניין אותי לשאול מה הלגיטימיות של השאלה הזו, ומדוע היא נותרת הכרחית. "ציונות" הפכה הרי לתווית הפלא שתמיד מעל להגדרות הקונקרטיות. לא בדיוק "פטריוטיות". לא בדיוק "לאומנות ישראלית-יהודית". לא ממש "ישראליות", או "אזרחות מסורה" או "אכפתיות חברתית כללית". כמו מבחן הספינקס, נדמה לי שהמבחן הציוני נותר תמיד מחוץ לחדר, כלומר, ברמת ה"מטא", מחוץ לכל הקשר פוליטי-היסטורי מסוים.

זה די מוזר, כשחושבים על זה. הקטגוריה של "ציונות", כמו מרבית הקטגוריות של השיח הלאומי לפני מאה, השתנתה הרי במהלך ההיסטוריה, ובמהלך 60 (וגם 30, ו- 20) השנים האחרונות. אולי זה בדיוק העניין: ציונות, מאחר והיא לא ממש דבר מסוים (אלא, לכל הפחות, "כמה דברים" והאינטראקציות בינהם) ממשיכה להיות ה-קטגוריה.

הייתי רוצה לנסות לחשוב על השיח הציבורי סביב המלחמה בלי השאלה הזאת, שנדמית לי מטשטשת יותר ממבהירה, מכסה הרבה יותר מחושפת. ה"ציונות" היא קטגוריה נצחית, ואני הייתי רוצה להיות מסוגלת להתבטא ביחס לסוגיה קונקרטית. הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר בתוך ויכוח על בעיה אקטואלית, פוליטית, בלי להידרש שוב ושוב לדיון המטא, שלוכד אותי בציפורניו, מסמן אותי כ"רדיקאלית", מכריח את המחאה שלי לתוך מקום של "איתנו או נגדנו", כאילו ה"איתנו" הזה הוא יציב ומוחלט, ניצב מחוץ לפוליטיקה וקודם לה.