29 תגובות “החיים כמשל”

1. http://nimrodlin.blogli.co.il/archives/86

2. שיט.
   כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת לגבי הסעיף האחרון והמקום ממנו יוצא הכותב. השתלחתי בה כמיטב יכולתי בהגדרה "קהל יעד" וכו' ו… יד מעלמה חטפה את דברי. האם אלוהי הבלוגוספירה מתנכל לי?

   בכל מקרה, אני חושבת שאם כשסופר כותב ספר מעל ראשו הוא רואה קהל יעד (ולא חשוב אם זה קהל יעד איכותי של סופרים וכותבים אחרים או קהל של רבי מכר), הוא שולל מעצמו את החופש היצירתי ומכניס עצמו למסלול מסחרי. הכתיבה מפסיקה להיות יצירה היא הופכת לעבודה.

   בהחלט צודק סימור גלאס: אם הסופר כותב על נושאים שהוא היה רוצה לקרוא עליהם, אם הגיבורים שלו והעלילה שלו מפתיעה אותו עצמו – היא תפתיע גם את הקורא ותעניין אותו ותגרום לו לרצות לקרוא את הספר.

3. מאוד יפה. אני חושב, באמת, שהבחירה הכי לא-צינית שאנחנו זוכים לעשות בחיים שלנו היא הבחירה את מי אנחנו רוצים להרשים.

4. איתמר, לפסול נמענים דמיוניים באופן גורף זה מאד רומנטי וטהור ואידאליסטי (סלינג'ר גדול בזה) אבל גם קצת טפשי ומצמצם כמו כל דוֹגמה ואפליה. השאלה (לטעמי) היא לא מה "מותר" ומה "אסור" – אלא איך משתמשים במשהו, בכל דבר. העבר מלא סופרים שפרסמו את יצירות המופת שלהם בהמשכים בעיתונים פופולריים.
   ובכלל – לא קראתי בורודייה אבל כל הכלכלה הזאת של הרוח לא נשמעת מלהיבה. לא מטעמים רומנטיים. זה פשוט נשמע קצת כללית ומוגבל. זה דומה למרקסיזם, אבל במרקסיזם היתה איזו חריפות מהפכנית עוצרת נשימה, ובורודיה (מבעד למטפחת של הפוסט שלך) נשמע כמו מרקסיזם שבע כזה ובורגני.

5. ואגב – אישית העצה של סלינג'ר מאד חביבה עלי.
   ואני מקווה שלא נעלבת בשם ב. 'תעצבנתי.

6. אני עדיין לא מצליח להבין מה הבסיס האמפירי לכל הטענות הדסקריפטיות האלה. או שזוהי אידיאולוגיה?

7. איתמר, בכל הרצינות, אם היה איזשהו חוג בעולם שהיה מציע תקנים לשנינו, לא חשוב איזה חוג, הייתי כל כך נשארת באקדמיה.

   ונרקיס וגולדמונד הוא ספר נפלא (על אפו ועל חמתו של פלאי).

8. אני ממש לא בטוח שאני מסכים עם הפוסט שלך, אבל לא חשבתי על זה מספיק לעומק בשביל לנמק. אי ההסכמה היא אינטואיטיבית, בינתיים.

9. כל סופר רואה, במובן מסוים, קהל יעד. השאלה עד כמה המובן הזה רחב או צר, ומי קהל היעד. יש אלמנטים בסיסיים בכל ספר שקשה להסביר אותם ללא תפיסה כלשהי של קהל – פיזור האינפורמציה, כמות המידע שמשוחררת, הנחות מוקדמות וכו'.

   אם לתעל את בורדייה רגע, הוא היה אומר בתגובה לתגובה שלך שהאופן שבו את מפרידה בין עבודה ליצירה אינו מקרי, ואין פלא שהוא מתבסס על כתיבה לקהל, אלמנט שבד"כ קל יותר לראות כאשר הוא מופיע בכתיבה בשדה הייצור הרחב, המסחרי. אם לוותר רגע על בורדייה, אני מסכים למחצה. אני פשוט חושב שבכתיבה יש גם מזה וגם מזה, גם ראייה של קהל וגם כתיבה מתוך עצמך, ושלעתים קרובות קשה מאוד להפריד בין השניים. אבל (גם) על זה, בעצם, הפוסט.

10. וזה משפט מאוד יפה (וראיתי גם את הפוסטון הקצרצר שלך בעניין). אבל – וזה קצת מביך – אני לא בטוח שאני רואה את הקשר לפוסט.

11. אני בכלל לא פוסל נמענים דמיוניים, וראי תגובתי לאסתי. אבל אני חושב שכתיבה *רק* למען נמענים דמיוניים נוטה לסבול מבעיות. כלומר, אני מת על דיקנס (על הספר היחיד שלו שקראתי), אך לא נראה לי שהכתיבה שלו היתה ממוענת רק לקוראי העיתון של זמנו. אלמנטים רבים בכתיבה שלו כן היו כאלה, וזה חלק ממה שהופך אותו לחזק כל כך גם היום, אבל חלקים נרחבים, נרחבים מאוד, לא ניתנים להסבר מצומצם מהסוג הזה. כלומר, כן, ניתן להסביר אותם כך, אבל ההסבר הנ"ל יפספס המון.

    לגבי בורדייה, כל תאוריה היא מוגבלת, ודאי שמבעד למטפחת הפשטנית של הפוסט הנ"ל. אבל, ואני רציני לגמרי, לקרוא בורדייה זה קצת כמו לקבל זן לפנים. הוא עמוק ומרהיב במידה שקשה לתאר מבלי לחזור על המלים שלו. הוא גם לא נשמע לי כמו מרקסיסט או בורגני. אבל בכלל. וזה באמת לא עובר בפוסט כראוי, כי הסתפקתי בלציין רק משהו כמו שתי נקודות בסיסיות. ב"שוק הנכסים הסמליים" הוא לוקח את הטענות האלה, ומעלה אותן לחזקה חמישית. זו באמת קריאה מלהיבה, הרבה יותר מכפי שניתן לדמיין.

12. 

13. הטענות שלי או של בורדייה?

14. נפלא לגמרי! (מלים, אגב, פחות).

    וסמיילי:

15. Emm, choosing a field, no? I thought I'm almost paraphrasing what you said about choosing a field to compete in.

16. אה! אוקיי. יש בזה משהו.

17. נו, טוב, אני אחזיר אותו לרשימה.

18. אני שמחה מאד שהוצאת לפחות פוסט בורדייה אחד מהסיסטם.
    אני חושבת שמערכת היחסים שלך עם בורדייה מעניינת אותי הרבה יותר מכל האבחנות החד משמעיות האלו בין שדה כזה לשדה אחר והיחסים ביניהם. בין היתר, נראה לי שהאבחנות בין שדה מצומצם לשדה רחב הן כל כך שוליות בהקשר של סופרים ישראליים (סופר חדש, יכתוב ספר מתח פופולארי יקנו אותו כמה? 4,000 איש? אותו סופר, יכתוב ספר עילית. כמה יקנו אותו? 400? זה הרבה באחוזים, אבל מבחינת האימפקט על התרבות, כל אחד מהם אפסי באותה מידה).
    אבל לעומת זאת, האופן שבו אתה מעמיק לתוך בורדייה, צולל לתוך השדה הסמנטי הזה עם שנורקל, ואז מדי פעם יוצא לשאוף אוויר ולהניף דבר מנצנץ שמצאת בקרקעית השדה, ואז חוזר לצלול כדי למצוא אישור למה שכבר חשבת שמצאת וכדי לדווח מה רואים שם, זה ממש ממש מגניב!

19. הוצאתי כבר שניים

    אבל אני לא בטוח שהאבחנות שלו שוליות בהקשר של סופרים ישראליים, משום שהוא מדבר גם על המעמד שזוכים לו סופרים חדשים, וסוג המקום שהם מקבלים בשדה.

    ותודה!

20. יפה כתבת.

    לא הבנתי על מה מצביעים הכינויים בפסקה "ובאשר להסה". מהו "הענין הזה"? מדוע נ' וג' היה הספר המושלם, או לחילופין מדוע אלף ספרים אחרים לא היו עושים עליך אותו אפקט? זה בהחלט לא "מובן מאליו".

21. אה, ובכן, מה שרציתי לומר, וקיצרתי מדי, היה שישנם ספרים רבים שעונים על הקריטריונים החברתיים המתאימים לבני 16. חלק מהם קראתי, אחרים לא. אבל עצם העובדה שתוכן של ספר מסוים הולם גיל, מעמד ואלף קריטריונים חברתיים אחרים, לא היה גורם לו לכזו השפעה עלי. פשוט מכיוון שהסה עשה זאת היטב. כלומר, היה בו יותר מאשר כל אותן התאמות חברתיות לנמען. לכן גם הוא היה כל כך מתגמל, כי הוא היה גדול ממני. היה באפשרותו להעניק לי משהו.

22. אגב, אפרופו הבידול בין עבודה ליצירה, אמר לי מישהו (ועכשיו אני מתחילה להיזכר שזה כנראה היה גרבוז) משהו שפתח לי כיווני מחשבה חדשים על "אופקים חדשים" ועל כל החבורה הזו של זריצקי וסטימצקי וכו'. הם היו אמנים אבל הם היו סוציאליסטים ולכן ציור שלהם לא היה יצירה – הוא היה עבודה.
    הם עבדו. הם לא יצרו ולא ציירו. הם עשו עבודות.
    מעניין..

23. פינגבאק: Tweets that mention הסיפור האמיתי והמזעזע של » החיים כמשל -- Topsy.com

24. בעיית היחס בין השדות נראית לי קשורה לבעיות דומות שעולות כשמנסים ליישם תיאוריות מסוג מסוים;אני פגשתי את זה עם פוקו. ההיגיון הפנימי של המבנה התיאורטי נראה נכון כל כך, והוא אכן כזה; אבל כמשנסים להשתמש בו לתיאור של תופעה ספציפית היא תמיד בורחת לו מהשוליים, כי אי אפשר לבודד את השדה/השיח/משחק-השפה מכל מה שסביבו, וכשזה קורה גם ההיגיון הפנימי שלו נחלש.לא רק שלתבניות האלה אין גבולות ברורים, הן גם מטפסות אחת על השניה. נראה שהן טובות בעיקר כדי להצביע על תופעה, לא בשביל לתאר אותה באופן מקיף.  

25. בקשר לנרקיס וגולדמן ולמה ספר טוב, ברור שזה לא הכל מיקום יחסי בשדה שפוגש הביטוס שמייצרים משמעות כי זה פשוט לא מרגיש נכון לחשוב את עצמנו רק ככה.

    אבל לא נשמע לי הגיוני שקראת את הספר למרות שהוא לא העניק לך הון (וסליחה :)), איך הגעת אליו ? איך ידעת לקרוא אותו ? ובעיקר, קריאת הספר מעניקה לך הון היום, להגיד קראתי את נ ו ג בגיל 16 זה להגיד משהו על עצמך (כמו אינטלקטואלים רבים קראתי את נ ו ג בגיל 16 כי כבר אז וכו', זה קצת כמו להגיד שמעתי פינק פלויד והכרתי את כל האלבומים שלהם בע"פ בגיל 13) שנותן הון בשדה ללא ספק, אז אולי הבנת את זה קצת כבר אז ?

    כשאני חושב על זה עוד זאת דווקא דוגמא מדהימה. קראת את נרקיס וגולדמן והתרגשת, זה תפס אותך, זה העיף אותך, חוויה אישית ואותנטית לחלוטין. ופתאום יש עוד רבים שזה קרה להם בגיל 16, שמעתי המון אנשים מדברים על הספר הזה ספציפית כספר האהוב עליהם בגיל 16, וכספר שמתאים לגיל 16, ובסוגריים נאמר, לאנשים כמונו בגיל 16. ותמיד זה בדיעבד, ותמיד זה שרד את מה שנכנס לסיפור שלנו על עצמינו וכמובן, כולם ממעמד אחד (גם אם לא, זה מה שאיפשר להם את המוביליות וזה), ולכולם הקריאה בגיל צעיר היא חלק מהביוגרפיה שמסבירה את איפה הם היום, והם יודעים לספר את החוויה הזאת היום ככה שמי שלא קרא בגיל 16, ולא קרא את הספרים האלה, יודע טוב מאוד לזהות שחסר לו משהו שהוא צריך להשלים (אם הוא משחק בשדה הזה של אינטלקטואליות או אנשי רוח) ואי אפשר להשלים, כי צריך היה לקרוא את זה בגיל 16. זה בדיוק המקום שבו ההביטוס מייצר את הכמיהה למה שמעניק הון ועוד בגיל צעיר ככה שההון לא ניתן יהיה לשחזור למי שלא היה לו את ההביטוס. ההבדל בין הילדים של האינטלקטואלים לבין אלה שמבצעים מעבר בגיל מאוחר יותר ותמיד יסתובבו עם הביוגרפיה הלא נכונה שצריך לחפות עליה.

    השאלה איך זה קרה לך ודווקא לך שכל השאר המשיכו לקרוא מד"ב היא שאלה מרתקת, אבל זה בטוח לא משהו אישי לגמרי כי אתה מתאר חוויה של קולקטיב, פשוט לא הקולקטיב שהיה לידך. אז עכשיו השאלה איך ידעת. אבל לי אין ספק, ידעת משהו (גם ) על העולם, התאהבת בתרבות קיימת עם חוקים ובהתאם לחוקים.

    בכל אופן, ברור שקריאה זה כיף, וברור שכל ההמשגה הזאת של הביטוס הון ושדה היא המשגה שהופכת את ההנאה והסבל לדברים מסדר שני וזה לא לעניין, זה צמצום גס מידי, אבל כמו שאמרת, אפשר לקחת מזה הרבה.

    המרת הון

    בורדייה מדבר על המרת הון בין שדות (או כללית על המרה של הון) באופן קבוע גם שהוא מדבר על הון וגם כשהוא מדבר על שדות, וזה נמצא שם כל הזמן, לדוגמא, העליונות של השדה הכלכלי היא בעיקר יחס ההמרה הטוב שההון הכלכלי מקבל בשדות אחרים. לדעתי קראתי על המרה ב"הזמנה לסוציולוגיה רפלקסיבית", וב"שאלות בסוציולוגיה" , אבל גם אם לא במקומות האלה, זה נמצא שם הרבה.

    בנוגע לכל הדוגמאות שנתת, אני לא בטוח שאלה דוגמאות טובות להמרה, גרוסמן הוא משהו קצת אחר, אולי אפשר לחשוב על עמדת "על שדה" כזאתי, כמה נציגים מכל שדה שנבחרים במנגנון שמעניין מאוד לחשוב עליו לייצג את השדה בשאלות כלליות של הקולקטיב, שמקבלים את האפשרות לדבר גם בשדות אחרים, "איש הרוח", "הסופר", "המדען", "העיתונאי (שהופך לפובליציסט)" וכו'.

    אני לא בטוח שהדוגמאות האלה מעידות על כך שההון של השדות מומר ביחס טוב, ובכל אופן ברור שישנם שדות שיהיה קשה להמיר בהם את ההון של השדות האחרים (המרת הון של שדה הספרות, במובן של וירטואוזיות מילולית, הכרות עם ספרות, הקשרים נכונים, וכו' להון פוליטי ? לא יודע.. ) ובטוח שיש בשדות האלה הון שאי אפשר יהיה להמיר, גם כאשר המרת הון בין השדות באופן כללי אפשרית (לדוגמא, לצטט את בורדייה מילה במילה לא יהיה הון בשום שדה חוץ מהשדה האקדמי להבדיל מלדעת להגיד ארבעה משפטים כלליים ומדויקים על בורדייה שיכול להיות ישים גם בשדות אחרים, עיתונות ספרות אומנות וכו').

26. אני מנסה לא להרשים. אני מנסה להיות פתוח כך שאנשים יוכלו להתרשם ממני.
    אולי אני מרשים אויבים.

27. יפה אמרת, ערן.

28. ערן, זה מאוד יפה החלק על המקום של "קראתי את נו"ג בגיל שש עשרה" בהביטוס, אבל אני לא מבינה בכל זאת (למרות שלך אין ספק) איך זה קרה דווקא למי שזה קרה לו, כלומר איך זה שכולם מהמעמד הנכון או שזה אפשר את המוביליות שלהם. מה פירוש "ידעת משהו על העולם, התאהבת בתרבות קיימת עם חוקים ובהתאם לחוקים"? איך איתמר ידע שהקולקטיב שהוא עתיד להשתייך אליו למרות שהוא לא שייך אליו עכשיו קורא את "נרקיס וגולדמונד"?
    מה שכתבת הוא תיאור מתאים לאיך זה שדווקא אנשים מסויימים מגיעים לקרוא יצירות קאנוניות המוכרות ככאלה, נגיד מה גרם לי בגיל 15 כשהרווחתי את הכסף הראשון שלי ללכת לחנות ספרים ולקנות את "אנה קרנינה", אבל נו"ג הוא לא כזה, הוא מסוג הספרים שהקאנון של המבוגרים די מעקם לגביו את האף (ולכן כמו שאמרת חייבים לקרוא אותו בגיל 16 והכוח שלו כסמן-הביטוס עוד יותר חזק). והוא גם לא מומלץ כספר ילדים למיטב זכרוני. אצל כל האנשים שאני מכירה הקריאה של נו"ג ספציפית היתה חוויית גילוי שנתפסת כפרטית לגמרי. זו די תעלומה איך זה שהאנשים הנכונים חווים אותה.

    אנקדוטה אישית מוזרה בהקשר זה: לפני כמה שבועות בארוחת שישי אבא שלי סיפר לי על איזה ספר ששינה את חייו בגיל שש-עשרה, של איזה סופר גרמני אחד, הוא לא זוכר איך קוראים לו. ניחשתי: הרמן הסה? ואבא אמר בשמחה כן, בדיוק!, ומיד חשד: איך את יודעת? כי הוא שינה גם את החיים שלי בגיל שש-עשרה, אמרתי, ושנינו הרגשנו מאוד קרובים ושמחים.
    אבל אבא שלי היה בן שש-עשרה בסוף שנות הארבעים בחולון, במשפחת מעמד בינוני נמוך (אבא צבע, אימא תופרת), ואני הייתי בת שש-עשרה בסוף שנות התשעים ברמת גן, במשפחה ממעמד בינוני גבוה (שני הורים אקדמאים), אז זה קצת משונה.
    מצד שני, אם לחשוב איך אבא עשה את המוביליות המעמדית שלו, אז הרוב היה אמנם דרך הצבא (שמימן לו תארים וכו'), אבל זה שהוא ידע בכלל שהשכלה אקדמית היא הדרך למוביליות ושהוא חייב להשיג אותה, והשיג אותה, התחיל מזה שמנהלת תיכון חדש הכנראה יוקרתי מאוד דאז קיבלה אותו על מילגה, ואולי היא קיבלה אותו בזכות זה שהוא קרא דברים כמו נרקיס וגולדמונד.
    אבל הוא לא ידע את זה מראש. וההורים שלו לא יכלו לומר לו.

    אז יש פה שני כיווני הסבר שאני יכולה לראות ושניהם קצת קונספירטיביים וקצת מלהיבים – האחד הוא שאולי יש לצד הקאנון המוכר קאנון צללים כזה, והאנשים הנכונים מספרים זה לזה מפה לאוזן על נרקיס וגולדמונד ואז שוכחים, כשהם גדלים, שמישהו סיפר להם, ולקאנון הצללים הזה יש תפקיד לא פחות ואולי יותר מכריע מהקאנון המוכר ביצירת ואפיון ההביטוס הנכון;

    והשני הוא – – אבל איך לנסח את זה באופן שלא יישמע ככפירה נאיבית בכוחו של החברתי? טוב, נשאיל תעלול מבורדייה עצמו: בורדייה מדבר (ב"המרחב החברתי" למשל) על הומולוגיות בין שדות, כלומר דמיון צורני במבנה של שדות (באופן שבו מאורגנות העמדות בתוכם), וההומולוגיות האלו גורמות לכך שלסוכנים שיש להם עמדה דומה בשדות שונים יש לפעמים אינטרסים משותפים. כך, למשל, מרגע שהשדה האינטלקטואלי רוכש לעצמו אוטונומיה מספיקה, הסוכנים שנמצאים בעמדת נחיתות בשדה האינטלקטואלי עשויים לחבור לסוכנים שנמצאים בעמדת נחיתות במרחב החברתי כמכלול ולבטא את תפיסת-העולם שלהם, וכך נולדים תיאורטיקנים מרקסיסטים. אולי יכול להיות גם, שנוצרות לפעמים הומולוגיות בין עמדתו של מישהו ביחסים הבינאישיים לבין עמדות בתוך שדות, ואנשים שמתגלגלים לעמדה מסויימת ביחסים הבינאישיים מגיעים לשדות מסויימים, לעמדות מסויימות בתוכם? אולי הילד הקורא הרבה, המתבודד, הדויד-גרוסמני הזה – וזו לא דמות שאפשר להסביר אותה באמצעות השיוך המעמדי; זו עמדה של ילדים בורגניים מסויימים מאוד, וגם של ילדים לא בורגניים מסויימים – נוטה להגיע לעמדות חברתיות מסויימות, ואז כולנו יכולים לקרוא את נו"ג באופן באמת אישי לגמרי בגיל 16, אבל לגלות אחר כך שההביטוס של כל האנשים הנכונים מכיל את זה שקראנו את נו"ג בגיל 16 וכו'.

29. ועוד כמה הערות נקודתיות אם אני כבר מתחמקת פה מלעבוד על התזה:

    הוא כן מדבר על איך שדות מתממשקים, למשל ב"המרחב החברתי", שאני יכולה להביא לך אם תזכיר לי.

    כמו שכבר אמרתי לך בע"פ, כתיבה לפי העצה בת-האלמוות של סימור (סיפורי משפחת גלאס של סלינג'ר מעניינים בהשוואה לנו"ג, אגב; חלקנו קראנו אותם בגיל 16 וחלקנו השלמנו אחר כך וזה גם היה בסדר (וברור שחלק מהעניין זה הניגוד ל'התפסן' שאותו הכריחו אותנו לקרוא בגיל 16)) מתאימה בדיוק לשדה הייצור המצומצם: הרי את ההבדל בין שדה הייצור הרחב לבין שדה הייצור המצומצם אפשר לנסח בתור ההבדל בין לכתוב עבור אנשים אחרים ממך ללכתוב עבור אנשים כמוך כלומר עבור עצמך. או ביותר אריכות: שדה הייצור הרחב מחייב אנשים מקבוצה אחת לכתוב לאנשים מקבוצה אחרת את מה שהם חושבים שהם יקנו – כלומר לנסות לייצר אקט תקשורת מוצלח; שדה הייצור המצומצם, שדורש ממך לקחת עמדה ספציפית של היבדלות מתמדת, מחייב אנשים 'להיות הם עצמם' מול אנשים דומים להם מאוד – כלומר לא לייצר אקט תקשורת אלא אקט של הבעה-עצמית.

    מה שבאמת מאוד מרתק, ולמיטב ידיעתי בורדייה לא מדבר עליו, הוא השאלה שהעלית של איך מישהי נכנסת לשדה (או יוצאת ממנו – זה אולי אפילו יותר מעניין), איך ההון שיש בשדה הופך להיות בעל ערך, והמשחק שמתנהל בו הופך ממשהו שלא נוגע לי בכלל למשהו שכן נוגע לי. ברור שלפעמים זה מעבר טבעי ומתבקש מעמדתך הקודמת (איך נכנסנו לשדה האוניברסיטה) ולפעמים הוא אקראי (אתה מוצא את עצמך עובד במשהו ופתאום רוצה נורא להצטיין בו) אבל לפעמים זה ממש אקט של בחירה.

    (אתמול ישבתי עם חבר שהוא דוקטורנט למתמטיקה שסיפר לי על מתמטיקאי בן 33 שכבר זכה בכל הפרסים ומצוטט בכל מקום והחוקרים הישראליים הכי נחשבים רוצים לגעת בשולי גלימתו וכו', וישבתי וחשבתי בפליאה שאני רואה לגמרי איך זה ניצחון גורף אבל אני לא מקנאת בו, אני רואה את חוסר הערך-האינהרנטי של המאבק הזה, למרות שזה כל כך דומה למשהו שהייתי מקנאת בו נורא בשדה הסמוך מאוד שלי).