השבוע היינו (איתמר ועדיה וגם אני) ביום עיון עם צאת הספר "עם הרגליים עמוק בעננים", שנערך בבית אריאלה. לא שרדנו עד הסוף (סליחה, מרית), כי שני הדוברים הראשונים, ד״ר דניאלה גורביץ׳ וד"ר איתן בר יוסף, עייפו אותנו בדיבורים ארוכים על כמה ההסטוריה היהודית רצופה בפולקלור, באגדות, במעשי ניסים ובדמויות פלאיות, ואיך הציונות, על השרוליק ששתי רגליו נטועות עמוק בקרקע שלה, הרחיקה את התרבות העברית באופן מכוון מאותו הלך רוח כדי ליצור כאן מדינה בת-קיימא.
אני נוטה להסכים. הספרות העברית הייתה יכולה רק להרוויח אם מישהו היה מנקה אותה מדי פעם מבוץ המדבר, מחליף לה את המדים, ונותן לכמה אנשים עם טייץ ונצנצים לטייל בתוכה. בעיקר, אם תותר לי בקשה אישית, לא יצורים עם טייץ שלקוחים מעולמות רחוקים שדורשים הסברים מעייפים על איך בנויה המכניקה שלהם וכמה גדולה החללית שלוקחת לשם, אלא כאלו, מעולמנו, שמטיילים ללא הרף ברחובות של הבירה תל אביב. אבל אחר כך, כשחשבתי על זה, הבנתי שבעצם הספרות העברית זקוקה לכל החטאים שאינם מאפיינים את הציונות, שחזקה בעיקר בקנאה, בזעם, בגאווה ובחמדנות.
גרגרנות
להיטות לאוכל, מגדיר זאת מילון ההווה. ונדמה לי שאפשר להוסיף לספציפיות של האוכל גם גרגרנות רחבה יותר, שכוללת גם את כל הנאות האסתטיקה האחרות: להיטות לבגדים, להיטות לרהיטים מעוצבים, להיטות לבתים. חשבתי מתי בפעם האחרונה קראתי ספר שמפאר איזו ארוחה, ומלבד מאיר שלו, על הלחם החם היוצא מן התנור וארוחות הנסיכים הספק מדויינות שלו, לא הצלחתי להיזכר בשום דבר עברי.
לא חייבים להמציא, כמובן. דברים דומים נעשים בספרות העולם כבר שנים ארוכות. ואם לתת דוגמה אחת: "'שמעתי על מטבח פוסט קליפורני,' אני אומר, מודע היטב לעיצוב המסעדה: הצנרת החשופה, העמודים, מטבח הפיצה הפתוח וגם… כסאות הנוח. ' למעשה אפילו אכלתי אותו. בלי ירקות צעירים? בוריטו סקאלופ? קרקרי ווסאבי? אני בכיוון הנכון? ודרך אגב, אמרו לך פעם שאת נראית בדיוק כמו גארפילד אבל אחרי שדרסו אותו, הפשיטו לו את העור, וזרקו עליו סוודר פרגאמו מכוער לפני שלקחו אותו לווטרינר? פוסילי? שמן זית על ברי?'" (פסיכופת אמריקאי, ברט איסטון אליס, עמ' 105).
עצלות
הנטייה להתבטל היא נטייה חשובה, שכמובן אינה יכולה לעמוד בקנה אחד עם עידודם של אנשים לייבש ביצות. אבל אנשים שמתעצלים הם אנשים שיש להם זמן. אולי שותים איזה כוסית. או מעשנים איזה דבר. הם מסתכלים על סביבותיהם. הם מקשיבים לאנשים אחרים. אולי אפילו נותנים לאנשים אחרים לחצות את הכביש בעודם נוהגים. עצלות זה דבר חשוב.
לא חייבים להמציא, כמובן. דברים דומים נעשים בספרות העולם כבר שנים ארוכות. ואם לתת דוגמה אחת, מופתית במיוחד: "אתה יושב ואתה לא רוצה דבר אלא להמתין, להמתין רק עד שלא יהיה עוד למה להמתין: שיבוא הלילה, שיצלצלו השעות, שהימים ינקפו, שהזיכרונות יתערפלו… אתה בטלן, סהרורי, צדפה. ההגדרות משתנות בהתאם לשעות, לימים, אבל המשמעות נשארת פחות או יותר ברורה: אתה מרגיש שלא נועדת לחיות, לפעול, ליצור; אתה רוצה רק להתמשך, אתה רוצה רק את ההמתנה והשכחה" (ז'ורז' פרק, איש ישן, עמ' 20).
תאוות בשרים
מן המפורסמות הוא שהעמוס עוז/דודגרוסמן/אביהושע/מאירשלו כל כך גרועים בתיאורי סקס, שכמעט בכל שנה מישהו מרשימת המכובדים שלנו מככב במועמדות לפרס תיאור הסקס הגרוע של ליטררי ריוויו. השנה היה זה עמוס עוז, אחרי שתרגמו את "חרוזי החיים והמוות" לאנגלית. זה לא מפתיע, כמובן. ריקודי עם לא מובילים לחיכוך ידיים ותחת, מקלחת משותפת הופכת את כולם לאחים, ובגדי חאקי אמנם סקסיים על בנות אם את חובבת את הלוק הלסבי, אבל אני חוששת שלא כולן לסביות. וההיעדר הזה בולט במיוחד, לאור הפער הגדול בין כמה שאין תיאורי סקס נורמליים ובין כמה שסקס זה כיף.
למרבה הצער, אין דוגמאות. הנצרות הרסה הכל. נצטרך להמציא.
זה היה הדבר המרענן ביותר שקראתי מזה זמן רב.
נדמה לי שלא יכול להיות דבר כזה בכלל, תיאורי סקס טובים — כי אין דבר כזה בכלל תיאורים טובים של פעולות. יש תיאורים נפלאים של אוכל, לא תיאורים נפלאים של אכילה. יש תיאורים נפלאים של כורסאות, לא תיאורים נפלאים של ישיבה. היוצא מן הכלל היחיד שעולה על דעתי הוא עישון סיגריות.
כלומר, של ישיבה המצב יש, אבל לא של ישיבה הפעולה.
ישיבה הפעולה=התיישבות?
הקטע על תאוות הבשרים נשמע לי כמו אתגר שיכול לפרנס פוסטים רבים, שלא לדבר על מספר תחרויות נושאות פרסים. הן בתחום חיפוש הדוגמאות (כמובן שמיד עטתי על ספרייתי, אך בינתיים לשווא) והן כמובן בתחום הכתיבה. יאללה
יוסי, תודה.
פלאי, אני חוששת שאני לא מבינה אותך. יש תיאורים טובים של הליכה, של נסיעה באופניים, של נהיגה ברכב, של נהיגה באופנוע, ואגב, גם של ישיבה (שמעתי אחד כזה בעל פה, שלגמרי היה יכול להיות בספר, של שרון אס מתארת את גרטרוד שטיין יושבת. אני יודעת שדיברתי על זה פה כבר כמה פעמים, אבל זה באמת היה מופתי). אז אני לא נורא מבינה למה אתה מתכוון. אני חושבת שההבדל היחיד בין סקס לכל אלו הוא החוסר בשמות לאיברים. זין, כוס ותחת, גם אם הם השמות הרווחים, הם לא תמיד נעימים לכתיבה ו/או קריאה.
גילי, יאללה, אז תארגן תחרות
אני רוצה לקרוא את הזוכים.
נאה דרשת. מאוד.
ובאופן מוזר קלעת לכיוון של פוסט שאני מתכנן לכתוב כבר הרבה זמן, ולא מצליח כי הוא הרגיש לי לא כל כך פתור. הדיבור על סקס, במיוחד כאן בתגובות, נראה לי התקרב למשהו, כך שבקרוב, אולי, אגיב ביתר פירוט.
מעניין, על פי אסף ענברי, העברית דוקא צריכה להצטיין בפעולות ולא בתיאורים. קראו את "מעמד הפעלים" באתר שלו.
פוסט חזק. לגבי תאורי פעולות ישנם דוגמאות רבות לתאורים נפלאים של פעולות, בטח של פעולת האכילה (אין סוף עמודים של רבלה מתארים אכילת מעיים…). לגבי סקס הדוגמאות היחידות שאני זוכר של תאורי סקס הם תאורים שלוקחים את הסקס אל עבר הגרוטסקי (ואולי סקס הוא תמיד מקום גרוטסקי בו שני גופים ממוססים את הגבול בינהם?), התאורים של וויליאם בורוז או הנרי מילר.
ונמאס כבר לחכות שיכניסו את כל החברה עם הטייץ והנצנצים לספרות העברית!
הם דיברו על זה? אני כל הזמן הסתכלתי על הגב של מרית. וכל הזמן לא כתבנו לה מכתב טפשי ומשמח במקום לעשות קונפטי מהכרטיסכניסה
פוסט מגניב מאוד. מתאים לכבוד חג המולד, נדמה לי. (שידע על מה הוא עתיד להתייסר, הינוקא- ושזה חשוב!)
איתמר, אולי, בקרוב, התקרב למשהו. יאללה כבר, תורך
של, אני מכירה את התאוריה הזאת של אסף ענברי ואף קראתי את הספר שלו, שמצטיין בריבוי פעולות. זה לא בשבילי. זה לא מספיק מעניין אותי. זה מרגיש כמו ספרות בלי רגשות. ייתכן מאד שהוא צודק והעברית נוטה יותר לפעולות. ובכל זאת, צריך לפתח לה גם את האונה השנייה, נדמה לי.
בעז, תודה
חשבתי על בורוז בעניין הסקס. קראתי מזמן את ארוחה עירומה, ובדפדוף מהיר אתמול לא הצלחתי למצוא קטע ראוי.
עדיה, נראה לי יותר מתאים לכוסית לשנה החדשה
זה מונטאג' מעניין שאת עושה פה, אבל אני לא חושבת שאלו שלוש היעדרויות דומות. כתב הגנה בלתי פופולרי מקוצר: (1) עצלות זה מנוגד לתביעה של השטרנברג הפנימי שלנו לסיפוריות כלומר לעלילה כלומר לפעולות. אז ברור שאפשר, אבל זה תמיד יהיה כמו האישה במועצת המנהלים של החברה, על תקן הניגוד והאתנחתא, או מה שמפרק את הסיפור. לא בשביל זה אנחנו פה. (2) מה זאת אומרת לא כותבים על אוכל? אולי גברים אשכנזים מובילים כותבים פחות, אבל מה עם כל הארוחות הספרותיות האלה בבית אימא ובבית סבתא? ואולי זה הגבר האשכנזי המוביל הפנימי שלי שמדבר, אבל אני לא אוהבת כאלה תיאורי אוכל, עם הבשר העסיסי המתפקע וכל זה: זה ייצוג במירעו, מיתוס במובן הבארתיאני: זה רק מסמן את עצמו, מתענג על ההתענגות של עצמו אבל זה לא יכול לעשות כלום; וזה מעצבן גם כי זה נסיון לבטל האסתטיקה המערכתית שהלשון מאפשרת לתוך אוסף של שמות פרטיים ושמות תואר שמתפקדים כשמות פרטיים. (3) עם סקס הבעיה היא שוב אחרת ומעניינת פחות, כי בניגוד לתיאורי אוכל שאינם טעימים לעולם, תיאורי סקס בהחלט יכולים להיות מחרמנים, או מביכים, או אינטימיים, או רוב שאר הדברים שסקס עצמו יכול להיות, ובניגוד לתיאורי עצלנות תיאורי סקס בהחלט יכולים לקחת חלק פעיל בעלילה. מה שדופק את ארבעת המוסקטרים כשהם מגיעים לסקס זו רק ההסתבכות המודעת-עצמית בתוך הניגוד המשעמם בין הגבוה לנמוך ובין הראוי לכתוב עליו ללא, שרק חלק ממנו זה בעית האין שמות. אבל יש הרבה תיאורי סקס טובים בפאנפיקשן ובסתם פורנו.
אני חושבת שעוז היה מועמד על "חרוזי החיים והמוות" ולא כפי שנכתב.
קרן, את צודקת, ההעדרויות האלו אינן דומות. סתם היה לי נוח לסדר אותן לפי החטאים. את יודעת, זה הסתדר יפה. אבל מלבד זאת, את טועה
לפי הסדר:
1. אל תגידי שטרנברג, זה מבלבל אותי. הורדתי את זה מהמשפט, וקיבלתי: עצלות זה מנוגד לעלילה. זה לא נכון בכלל. אפשר לעבור תמורות נפשיות עמוקות בלי לקום מהכורסא. ספרי סמים, ספרי מסע, ספרי אני-חוואית-בחור-תחת-באמריקה-לא-זזתי-מהמרפסת-הקדמית-שלי-מאז-שחרור-העבדים, למשל.
2. צודקת, לא חשבתי על הז'אנר הנשי. אבל זה ממש לא הדבר היחיד שאפשר לעשות את זה. התענגות היא אכן דרך אחת לשחק עם אוכל בספרות. אבל אוכל/בגדים הם סימון דמות מופלא, שלא יכול להתקיים פה. או במלים אחרות, נעלי אוקספורד, למען השם. אבל גם, אפשר לדבר על כל דבר דרך כל דבר. מאיר שלו ושואב אבק הם דוגמה עכשווית שלא קראתי, וכנראה גם לא אקרא. אבל את הטפט של בלזק קראתי. זו לא הייתה התענגות, תני לי לומר לך.
3. פאןפיקשן ופורנו זה בכלל לא נחשב. הם לא בספרות. הם בניגוד לה. וזו בדיוק הטענה, שהספרות צריכה להרים את התחת המכובד שלה ולרחרח סביבה.
נעמה, תודה. תוקן.
טוב, חייב להגיד שאני לגמרי לא מסכים, נראה לי, אולי.
זאת אומרת, כמה דברים.
ראשית אולי כדאי להפסיק עם האובססיה שיש לנו, גם אם בצדק, לגרוסמן\עוז\יהושע. לא קראתי שום דבר של יהושע, קראתי עוז אחד, ושני גרוסמנים. אני לא חושב שאני ממש חריג, ואני גם לא חושב שהשלישייה הזו כל כך דומיננטית בספרות הישראלית, בטח לא במה שנעשה כאן היום. אז כן, יש בהם משהו מאוד מעצבן (למרות שאת הספרים המעטים שקראתי דווקא אהבתי) אבל אני לא חושב שהכותבים של היום חיים בצילם הגדול.
שנית, אני מכיר ומבין את ההתנגדות האישית שלך ליצורים בטייטס מעולמות אחרים אבל אני לחלוטין לא שותף לה, ובכל מקרה גם אלה חסרים מאוד, אולי אפילו יותר, בספרות שנכתבת כאן.
גרגרנות, יש לי תחושה, שקשה לי כרגע לתקף אותה בדוגמאות, דווקא לא חסרה כאן ממש, אפילו אצל מאיר שלו. גרגרנות אופנה, מנגד, היא ז'אנר בעייתי שיכול להיות או באמת איסטו אליס שכזה עם זריקה אקראית של שמות מותגים בידיעה שהם יגרמו לקורא הנכון זקפה אינטלקטואלית או משהו מגוחך כמו תיאורי לבוש של עמודים בספרי פנטזיה אפית שאפילו אני לא באמת יכול לאהוב.
סקס כמו שפלאי כתב הוא תמיד בעייתי – ובכל מקום יש איזה מטען תרבותי אחר שהורס את היכולת לכתוב סקס כמו שצריך, אז ככל הנראה זו לא בעיה שלנו, לא רק.
לגבי בטלה – טוב, כאן אני מסכים, לפחות קצת, אבל גם כאן התחושה שלי היא שקריאת הקרב שלך קצת אנכרוניסטית.
צריך לחשוב על זה עוד.
שחר, נראה לי שלהגיד שהספרות שנכתבת כאן לא נכתבת בצילם של הענקים האלו בגלל שאתה קראת אחד מכל אחד זה בערך כמו להגיד שאנשים לא רואים האח הגדול כי לי אין טלוויזיה. הם מככבים בראש רשימת רבי המכר באופן קבוע (כשהם מוציאים ספרים). אופן הכתיבה שלהם משפיע גם על אנשים אחרים שרוצים שהוצאות הספרים יוציאו אותן, והוצאות הספרים בוחרות את מי שהן מוציאות לפי מה שנמצא בראש רשימת רבי המכר. יש לי פחות בעיה, אגב, עם זה שהם הענקים. אני רק חושבת שצריך גם אלטנרטיבה.
בעניין היצורים מטייטס, במניפסט שלך תעשה מה שאתה רוצה
גרגרנות באמת קיימת אצל מאיר שלו. ואכן, גם בז'אנר הנשי, כפי שאמרה קרן. אבל בא לי עוד. אין לי תירוץ טוב מזה
גרגרנות אופנה היא שאיפה נכבדה, שקשורה, כך נדמה לי, לאו דווקא לזריקת מותגים ולזקפה אינטלקטואלית, אלא גם למחשבה על כתיבה אסקפיסטית, שיש לה ערך גם בהרחבת מעגל התמות הנהוג בכתיבה וגם בגיוס משאבים לאידיאולוגיות אחרות.
סקס, כאמור, יצטרך להיות מומצא מחדש, בעידן שבו יש יותר אנשים שהמגבלות המוסריות שלהם פחותות.
ובעניין בטלה, אין לי בעיה עם קריאות אנרכוניסטיות. רק אני לא מכירה כאלו. למה אתה מתכוון?
וואו, כמה שמח פה! (זה אתם שאמרתם לי שלום?)
לא יודעת אם אני מסכימה.
באשר לגרגרנות – די להציץ בסיפור פשוט של עגנון. למשל:
"צירל לא עשתה כחברותיה שכוססות כל ימיהן שקדים וצימוקים וכשהן רואות דג מלוח נושכות בו עד שלא משתייר אלא זנבו. כל שמחתה של צירל סעודה נאה. צלי ונא ומבושל, טחול וקורקבן וקיבה, זפקים ממולאים ופתין הנילושים בחלמון ביצה ששוטחים בתנור ליבשם ומשימים ברוטב והרוטב מתמתק והם נימוחים בפה, ועוף שמילאוהו סולת. עד לא נכנסת צירל לסעודה היא יושבת בינה לבינה וגופה ממלא את הכסא והיא מעבירה לפניה כל מה שעתידה לאכול, וכשנכנסת לסעודה שוחה היא בחיבה על העוף וממלאה את קערתה, כתרנגולנית זו שבאה להטיל מזונותיה לעופות." (שלא לדבר על טשרניחובסקי שכתב אידיליה שלמה על לביבות)
באשר לסקס – זה קיים אולי יותר בשירה, בין יונה וולך לאהרון שבתאי, לא?
ובאשר לבטלנות יש לי זיכרון עמום ממנדלי מוכר ספרים, אבל אולי אני ממציאה.
ובכלל המחסור (הקיים על אף הדוגמאות) בחטאים האלה אינו דומה לצורך בפנטסיה.
פנטסיה מבחינתי אינה עוד חטא או צבע נשכח (לפחות לא בעיקר) אלא דרך תנועה ביניהם. גם בין אלה שכבר קיימים.
ודרך אגב – כיוון שהלכתם הפסדתם את אילנה גומל.
שטרנברג! שטרנברג! שטרנברג!
מלבד זאת, אני חולקת חלקית על דעתך המלומדת.
1. תמורות נפשיות עמוקות זה עצלות זה? כשאת חוזרת הביתה בסוף יום מתיש ונופלת על הכורסא מה שמתחשק לך זה ללחוץ על השלט של התמורות הנפשיות העמוקות? ואיזה מסע עושים בלי לקום מהכורסא, חוץ ממסע תמורות נפשיות עמוקות שיחזיר אותך לסעיף א'? ולא קראתי ספרי אני חוואית בחור תחת וכו' אבל אני חושדת שגם שם יהיה לפחות איזה הדוד-אנס-אותי-בילדותי-ובטריילר-שלי-יש-פאנצ'ר אחרת זה לא יחזיק. סיפור זה עניין של דברים שקורים, בחוץ או בפנים, אבל קורים. ומה שנפלא בעצלות זה בדיוק להפך, לתת זמן לדברים לא לקרות. אז ברור שאפשר להכניס אותה לסיפור, ואפשר אפילו לכתוב אנטי-סיפור שיהיה כולו עצלות. אבל זה יהיה אנטי-סיפור. כי עצלות היא אנטי-סיפורית.
2. לא רצית שטרנברג אז קבלי בורדייה: לסמן אנשים באמצעות האוכל/בגדים שהם צורכים זה באמת מגניב, אבל בספרים יש בזה לעתים קרובות משהו מביך, ואני חושדת שהסיבה היא שזה דומה מדי למה שקורה באקט הקריאה עצמו: הרי חלק לא-מדובר אך מרכזי בדרך כלל מהעיסקה של לקרוא ספר 'טוב' הוא איך זה מסמן אותך, אפילו אם רק בעיני עצמך. ולערטל את התחבולה הזאת פירושו להודות בכך שהספרות היא רק עוד אביזר במשחק הסיווגים התרבותי שכולל גם אוכל וליידי גאגא, ולא המראה הקדושה שהגאונות מחזיקה לנו מול החיים וכאלה. אז בשביל שזה יעבוד צריך שהספר לא יעשה עניין מעצמו באופן מאוד מסויים, שאולי זה בעצם מה שרצית למנפסט מלכתחילה.
3. אני בעד.
אם זו ספרות אז היא צריכה מימד מוסרי.
הספרות הציונית שאת יוצאת כנגדה רצתה לתקן את היהודי (החלש) ואת העולם (המושחת) ולכן חשדה בהנאות הגוף שסיכנו, במהות שלהן, את הגשמת הפרוייקט שלה.
הפוסט-מודרניזם הישראלי, שנולד משברו של החלום, חיפש את הגאולה האתנית באוכל, את הגאולה המיגדרית בסקס ובחולשה מצא את ההתנגדות לכיבוש ולדיכוי.
אני חושב שאג'נדה המוסרית של הפנטסיה הקסומה היא בדרך כלל הגאולה המטפיסית דרך הדת (מסיפורי נרניה וצפונה) ולכן אני חושש ממנה.
אז סתם להנות מנהנתנות? בספרות זה לא פשוט.
אגב, פתאום שמתי לב: הדוגמאות שלך, בעצם, חלשות מאוד. ב"פסיכופת אמריקאי" ההתענגות על האוכל אינה בדיוק התענגות על אוכל כמו על עצם הסימון של האוכל (היי קרן!); ב"איש ישן" זו אינה עצלות, ודאי שאין זו חדווה מעצלות, זו רק התמסמסות, מהסוג של בארטלבי. שזה קצת מוזר, כשחושבים על זה. כי אני מסוגל להישבע שאין בספרות שלנו את הדברים הללו, ואני מסוגל להישבע שיש אותה בספרויות אחרות. אבל אני לא מצליח למצוא דוגמא טובה. בכלל.
ערן – כשאתה אומר מוסרי זה נשמע כמו חינוכי ו"זה המוות!" כמו שהיה המורה שלי לבלט קורא במקרים חמורים. עזוב נרניה, קח יצירה כמו אליס בארץ הפלאות ותראה כמה זה רחוק ומתמטי ושטותי וחולם בהקיץ.
מרית, כן, אלו היו עדיה ואיתמר שאמרו שלום
אני מסכימה איתך לגמרי בעניין עגנון. הוא ידע מה לעשות עם אוכל. אבל עגנון גם ידע מה לעשות עם פנטסיה. ובכלל, אני חושבת שעל אף ששולחנו הגבוה ניצב בירושלים, ליבו ניצב הרחק בבוטשאטש. ולכן, לא עליו אני מדברת.
מה זאת אומרת פנטסיה היא דרך תנועה?
קרן, שטרנברג את בעצמך!
1. בתור החפרפרת הפוסט מודרנית בבלוג הזה, הרשי לי לומר: פחחחח. סיפור לא צריך כלום. נכון שהוא מעניין יותר אם יש בו התרחשות. אבל התרחשות אינה מנוגדת לעצלות, הוא יכול להכיל מימד של עצלות על אף ההתרחשות. ופתאום אני חושבת על ביג לבובסקי
2. כן! – צריך שהספר לא יעשה עניין מעצמו באופן מאוד מסויים, שאולי זה בעצם מה שרצית למנפסט.
ערן, כן, גם לי יש קצת בעיה עם המוסר כפי שהוא משתמע אצלך.
אבל בגדול, ספרות נהנתנית, זה מה שאני מחפשת.
איתמר, נראה לי שאכן הדוגמאות שלי חלשות, אבל לא מהסיבות שאתה מציין
פסיכופת אמריקאי אינו משתמש באוכל רק כדי לסמן. הוא משתמש בהתענגות על אוכל כדי לומר דבר על מוסריות המתענג. בומבן זה, הוא אכן מנוגד למה שאני רוצה להגיע אליו. אבל ההתענגות כשלעצמה קיימת שם.
לגבי איש ישן, אני לא יודעת.
מיטל: האמירה אודות מיעוט הקריאה בכתבי גורסמן-יהושע-עוז היתה יותר בגדר גילוי נאות מאשר ניסיון לבסס את הטענה על כך שהם לא כל כך מרכזיים.
אבל אני באמת תוהה עד כמה הם מרכזיים, אז הנה רשימת רבי המכר של הארץ מהשבוע האחרון (בעקרון הייתי אמור ללכת רק על ספרות המקור אבל אחרוג פעם אחת):
1. הדבר היה ככה / מאיר שלו – טוב זה שלו, וברור שאם יש לו ספר הוא יהיה בראש, אבל אני לא חושב שהוא אמור להיות חלק מרביעייה עם האחרים, ובכל מקרה גם את ציינת את הספר הזה כחריגה.
2. אלגנטיות של קיפוד / מוריאל ברברי – לא קראתי, גם לא את הקודם, אבל אשכרה קראו לו "גרגרנות" שזה חייב להגיד משהו על מה שהולך כאן לאחרונה.
3. מאוחר מדי / צבי ינאי
4. אמן הסיפור הקצר / מאיה ערד
5. הביתה / אסף ענברי
7. אות מאבשלום / נאווה מקמל עתיר
10. קלמן קימרלינג: חקר פרטי, בעזרת השם / אשר קרביץ
אף אחד מהם, עד כמה שאני יכול לראות לא ממש חי בצילם של שלושת הגדולים שהזכרת. נכון שהם גם לא מממשים את המניפסט שלך עד כמה שאני יודע, אבל זה כבר עניין אחר.
כלומר, מה שרציתי להגיד הוא שהדומיננטיות של השלישיה הזו, וברור שיש כזו, אומרת שכל ספר חדש שלהם יככב ברשימת רבי-המכר שבועות ארוכים. אבל מצד שני, יכול להיות שדווקא בגלל זה ובגלל שהם עדיין מטילים עלינו יצירות חדשות בתדירות מספקת\מדאיגה אף אחד לא עסוק בחיפוש אחרי החבר החדש בחבורה המצומצמת ובמקום זה אנחנו מקבלים דווקא גישושים בכיוונים אחרים.
ביג לבובסקי זה בדיוק להפך, כל כולו סיפור בוקתי ומבולקתי בעליל על איש שמנסה להתעצל ולא נותנים לו
שחר, למה מאירשלו הוא חריגה? הוא בדיוק אותו דבר.
ובכלל, החבורה המצומצמת הזאת יכולה לעשות מה שהיא רוצה, ולשלוט ברשימת רבי המכר עד מחר. בשלב זה מה שמעניין אותי הוא למצוא ספרות נהנתנית בעברית. כשתהיה כזו, היא תשפיע גם על המרכז, אל דאגה.
קרן, נו, בבקשה. סיפור על עצלות עם התרחשות!
בא לי רעיון טיפשי שכזה: אולי תפתחי גל לניסוח מניפסט לספרות החדשה, בטח יהיה שמח.
ולגבי השאלה שלך לקרן: לא קראתי, אבל אני חושב ש"להפך" של הויסמנס מתאים כאן לחלוטין.
מיטל – היה פעם סרט בטלני כזה, אלכסנדר המאושר
http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=2365
אבל דבר כזה קשה לדמיין בעברית.
ובאשר לתנועה – אולי זאת מטאפורה פרטית מדי, אבל פנטסיה בעיני זה לא טייטס ונצנצים או יצורים עם אוזניים מחודדות או כל מרכיב אחר על ציר הסלקציה. פנטסיה זה האופן שבו מצרפים דברים, זה רצף שונה מרצף של פרוזה ריאליסטית והתנועה בו אחרת.
אני חושבת שתיאורי סקס ב-א-מ-ת מוצלחים הם די נדירים בספרות בכלל ולא רק העברית. הדוגמאות היחידות עד כה שנמצאו ראויות לטעמי הן אצל בטאיי (סיפור העין) פולין ריאז' (סיפורה של O) ואולי גם "בחתך" לסוזנה מור שעושה שימוש מבריק בסלנג שחור (ebonix) ופלרטוט עם פסיכופתולוגיה.
שרפר, הדוגמאות שנתת (בטאיי וריאז') מדגימות בדיוק את מה שנאמר באחת התגובות הקודמות (של בעז יניב, למען אביא דברים בשם אומרם) שתיאורי הסקס הטובים לוקחים את הסקס אל עבר הגרוטסקי, הפורנוגרפי. אני לא אומרת זאת לגנותם, הם טובים בתור מה שהם, אבל הם לא תיאורים מלאי חדווה של סקס.
נהנתי מאוד לקרוא את הפוסט שלך מיטל. אך גם אני כמו שחר לא מסכים עם קריאת הקרב שנזעקת מתוך שורות הפוסט. אף אל פי שאיני אוהב את גרוסמן או את א.ב יהושוע איני יכול להכליל את כל הספרות הישראלית בסגנונם. איני חושב שהסופרים שציינת מייצגים את הספרות הישראלית , אוכל לקחת את ברנר נתן זך ואסף אבידן כדוגמה לספרות והשירה היפה של הארץ.
אגב איני חושב שסופר או משורר ישראלי הגיע למעמד כל כך גדול כמו ז'ורז' פרק אך אני די בטוח שאם הזמן יוכלו לבצבץ סופרים חדשים בארץ שאולי הם ימלאו את רצונותייך.
.
שחר, באמא שלי, ואני מרגישה הכי זקנה כאן, אני לא מבינה את העניין הזה של הגל. למה זה יותר טוב מפה? ואפילו לא שמעתי על "להפך".
מרית, מה עוזר לי סרט בצרפתית עם כתוביות לספרדית?
אני יותר אוהבת את ההגדרה שלך לפנטסיה מאשר ההגדרות שאני מכירה.
שרפר, לפחות בעין שלי, הלוקה בפמיניזם, תיאורי סקס לא יכולים להיות טובים אם הם מניחים הנחות לגבי המשתתפים בפעולה. ורוב הספרים עדיין שבויים בקונספטים בעייתים על סקס. ועל זה יש כאמור את עניין המוסר. ולכן, אפילו אלו שציינת גורמים לי מבוכה. אבל בסרטים זה כבר יותר טוב, נראה לי (שורטבאס, למשל). הספרות קצת מפגרת פה.
איתי, אני לא מבינה כלום בשירה, אז אין לי איך להשוות את מה שקורה בפרוזה למה שקורה בשירה. אני בטוחה שיצוצו כאלו שימלאו את רצונותיי. אבל כשהם יצוצו ויחשבו מה לכתוב, כדאי שיהיה להם מנואל :).
אני חושבת שניסיתי כבר איזה חמישים תגובות לפוסט הזה שנגנזו.
זו סוגיה מאוד מורכבת, מה שאת מעלה פה, ואין לי משהו ניצח לענות (עדיין), אבל בעייני הפנטזיה האמיתית בתיאורי אוכל היא דווקא זו שמניעה משהו מחדש, עושה אותו מגרה לא כי הוא "מגרה" (בשר ניצלה ניגר וכו') אלא כי הוא כל כך לא מוכר, כלומר, הוא מכריח אותי לדלג מעל איזושהי משוכה של פנטזיה, בעצמי, והתנועה הזו היא פיזית לגמרי (לכן כשאצל יואל הופמן מישהו אוכל כפיר בכפית הבטן שלי שואגת מתאבון).
אני חושבת שאני מבינה למה קשרת כאן יחד את ייצוגי המין וייצוגי האוכל, וזה גם קצת מתקשר לי להבדל בין פורנוגרפיה לבין ייצוגים אחרים של מין שהם כן מגרים (למשל, שורטבס).
וגם יש בדעתי לכתוב, כבר בערך שנה, פוסט לפרוייקט פורנו על פורנוגרפיה בצילומי אוכל. ואז אולי גם אגיב יותר בפירוט למה שהעלת כאן.
עלמה, אבל זה בדיוק העניין. אם ספרות מרשה לעצמה עולם תוכן כלשהו, היא עושה איתו מה שספרות עושה: מפרקת, מסובבת, מחזירה, מתארת, מתארת שוב, מתארת את התיאור וכל זה. ולכן, היא תוכל גם לתאר את המיץ הניגר מנתח בשר (איככ) וגם את היופי שבפרוסת גבינה צהובה, שמידותיה מתאימות בדיוק למידות פרוסת הלחם שתחתיה (כן!).
פורנוגרפיה בצילומי אוכל, כן, זה פוסט טוב!
בגדול, לדעתי סקס הוא אחד התחומים הנדירים מאוד מאוד שהמילים לא יכולות לו, לא בימינו עתירי ההמחשות הויזואליות. אני בטוח שגם המבוגרים הנוסטלגיים ביותר היו מחליפים בזמן אמת את ליידי צ'טרלי באישה נקמנית 1,2, או אפילו 3, אם כי זה לצורך מאוד אינסטורמנטלי, ואידך זיל גמור. בכל מקרה, סקס טוב הוא סיפור רע, ובדיק כמו הניסיון לתאר משחק כדורגל ברדיו מול השידור הישיר נראה לי לוקה בחסר. ההרפתקה מתחילה כשזונחים ניסיונות דסקריפטיביים ומכניסים קצת מוזרויות והתבוננות פנימית לקלחת – כמו למשל מילן קונדרה ב"טרמפ המדומה".
ועדיין לכתוב סקס הוא אחד האתגרים המעניינים יותר, עם שולי קלישאה רחבים מאוד ליפול בהם.
ולגבי השאר, אני חייב לומר שנראה לי תמוה להזמין מתפריט מסוים – סליחה על ההתחכמות הבלתי נמנעת – מטעמים מוכנים מראש, שהם הם הדבר שהספרות משוועת לו.
יונתן, אני לא מסכימה איתך בכלל לעומת העדיפות הוויזואלית. קראתי אתמול תיאור מכות בספר בלש. ברור שכשרואים מישהו מכניס אגרוף למישהו אז זה יותר קל. אבל יש משהו גם באיטיות ובחוסר הוויזואליה של הקריאה שגורם לך להשתתף יותר בנתינת המכה. זה תקף גם לסקס לדעתי.
ובעניין התפריט המוכן מראש, זו הייתה רק הקדמה כמובן. ודוגמה לסוג הנהתנות שחסר.
זוש, מה שאמרת בול.