13 תגובות “הישרדות”

1. אין ספק שלוטטח ארוך, התקשורת גם משפיעה על הצרכנים שלה. בטווח קצר אפשר לומר: "זה מה שהקהל רוצה", אבל לטווח ארוך הקהל רוצה את דברים רדודים כי הוא רדוד, כי הוא ניזון מרדידות, והמעגל ההרסני הזה מזין את עצמו וגורר את הממוצע הכללי למטה. אני לא חושב שמאחורי העניין יש מנועים קונספירטיבים: זה לבטח תהליך טבעי, כי זה תמיד קל יותר לייצר ולצרוך תרבות נמוכה יותר, אבל הבעיה היא שהתהליך ההרסני הזה ממשיך להזין את עצמו.
   השאלה היא מה עושים: האם קרב המאסף שמנהלים עכשיו על רגולציה, ועל מכסות כאלו ואחרות של תרבות איכותית (מי מגדיר? מי מודד?) הוא הדרך? בעיות דומות צצות בכל מקום שמנסים לתת ליד הנעלמה לעשות את שלה.

2. למען האמת, אני לא בטוח שיש הרבה מה לעשות. אולי זה דומה קצת למצב באוניברסיטאות. מרגע שחושבים על האקדמיה כמנגנון שמטרתו השגת רווח, מטרות אחרות – חינוך ומחקר, למשל – נעשות משניות, או לפחות מקבלות פחות משאבים. אני לא בטוח שאפשר ליצור רגולציה שתעצור את התהליך הזה, בדיוק משום שהתהליך הזה יוצר בעצמו שחיקה נורמטיבית לאורך זמן. תקשורת בבעלות ציבורית יכולה אולי להימנע מהבעיות האלה, אבל היא נכנסת לסד בעייתי לא פחות, כך שלא ברור שדווקא זו התשובה המיוחלת.

   במובן מסוים, הביקורת של נועם יורן היא בין הדברים היחידים שעודם אפקטיבים, במידה. כי ביקורות מהסוג הזה יכולות להאט את התהליך, אם הן נלקחות מספיק ברצינות. רגולציה, עם כל השאלות שהיא מעלה, יכולה לעזור גם כן, אבל נדמה לי שאין פיתרון אחד, יש רק סדרת מאבקים בלתי נגמרת.

3. אתה שוכח דבר אחד, או אולי מחמיא יתר על המידה לחלק מהעושים במלאכה. לעיתים האצבע הקלה על כפתור הריפרש בעמוד האתר המתחרה לא מונעת מיצר תחרותיות, אלא הישרדות. הכתב הישן, הדובר לא מעביר את החומר (!!), הפקס מקולקל, העורך סתם לא מוצא את המבזק שהופיע בסי-אן-אן (שהם וחבריהם באותה ישות ערטילאית "סוכנויות" או "פרסומים זרים", נחשבים מקור חדשותי טהור, משל מוקם הדסק שלהם בהר סיני). ולגבי הסקאלה שבין פראבדה לשיקוליםם פרטיים, גרסת הביניים של מלכ"רים נוסח העין השביעית, כמו שהצביע מתישהו חנוך מרמרי, היא תשובה לא רעה – אולי.

   למרבה התמיהה, הטון בשיחה הזכיר לי שיחות על סרבנות מול שירות בשטחים תחת אידיאולוגיה מסוימת, בהן אני משוקע בימים אלה עד כמעט בלי די. עד כמה אתה יכול לשנות כאינדיבידואל? כמה כבורג במערכת אתה יותר מזיק ממסייע וכו'  

4. "כל מי שנקרע מבפנים ובכל זאת בוגד בכל ערך."

   ברגע שהסכמת להיות זונה, נשארה רק שאלת המחיר.
   קו המיאוס נוטה לרדת באורח פלא, ממש כמו הקו האדום של הכינרת, ככל שהאף מתרגל לריח הסחי. עוד פשרה ועוד פשרה, עד שכבר לא זוכרים על מה בעצם "מתפשרים" פה.

   הדרך לפיתרון? לדעתי, פשוט להישאר מחוץ למשחק. שיתמזמטו להם הכתבלבים עם היחצנים ויתענגו על אתננם, אני את מה שיש לי להגיד לא אנסה להגיד דרכם. בשביל זה יש אינטרנט, תודה לאלה.

   ואולי בגלל זה עליבות התשקורת התאגידית נראית בולטת יותר, למרות שהיתה שם תמיד כדבריך: כי היום "אנחנו" (אתה, אני ושחר (; וכמובן כל קרוביו וידידיו של ארנב) יודעים שאפשר גם אחרת.

   עזרה בדרך?

5. יונתן: אתה צודק לגמרי, אבל נראה לי שזה רלוונטי יותר (אם כי רלוונטי עדיין) לאתרי אינטרנט.

   לגבי סרבנות, אני מניח שאני מסתובב מסביב לאותה שאלה גם כן. אני לא בטוח שיש עליה תשובה מוחצת, אלא רק סט של תשובות קטנות. "אבולוציה של מוסדות אנושיים", אם לצטט את אובמה מצטט את קנדי.

   מרמיט:
   נכון, נותרת רק שאלת המחיר. אבל הנקודה כאן היא שעיתונות זה חשוב ופוליטיקה זה גם חשוב, וכדי לעסוק בשניהם עליך להיות זונה, במידת מה. אפשר להישאר מחוץ למשחק. זה מה שאני משתדל לעשות. ובכל זאת, אני מכיר אנשים שנשארו בתוך המשחק, ובכל זאת לא בגדו בכל ערך. והם אנשים חושבים, שמודעים לבעיה, ומודעים לפשרות שהם עושים, ובכל זאת הם מעדיפים לבצע אותן כדי לבצע גם דברים אחרים, חשובים יותר.

   ולגבי עליבות התשקורת התאגידית – לגמרי. לא חשבתי על זה.

6. בעיני, הדרך להקטין את מימדי התופעה היא בעזרת הנחלת נורמות.
   .
   הדבר דומה לקפיטליזם החזירי. כיום, היותך עשיר אינה נחשבת למעשה לא מוסרי. לפי המוסר הקפיטליסטי, מגיע לאנשים מוכשרים להרוויח מיליוני דולרים. זה מאוד עצוב שיש עניים, כמובן, אבל אין לפגוע בעשירים בשל כך כי זה לא הוגן. הם עשו את הכסף שלהם באופן חוקי למהדרין בזכות התעוזה, חוכמה, אינטואיציה שלהם, או אפילו בגלל שלהורים שלהם היתה חוכמה, תעוזה או אינטואיציה. זכותם להתעשר ואין לגזול מהם את העושר.
   .
   בעיני, אחת הדרכים הראשונות לטפל בפעריפ חברתיים היא להבהיר שלהצליח זה בסדר גמור, אבל להרוויח הון עתק זה מעשה לא מוסרי כי זה הון שיכול היה לשפר את החיים של אנשים אחרים מבלי לפגוע בחייך יותר מדי. לכן, באמת לא מוסרי לצורך מוצרי מותרות, כי הצרכן מוסיף עוד גרגר הנאה לחייו המהנים ממילא באמצעות משאב שהיה יכול לשפר את חייו של אדם אחר מ"אומלל מאוד" ל"אומלל".
   .
   באותה המידה, כך חשוב להדגיש ולחזור ולהדגיש: עורכי ערוץ 2, ידיעות, מעריב וישראל היום ומרבית משרדי הפרסום פוגעים בחברה שבה הם חיים. הם עושים מעשה לא מוסרי כי הם מקדמים ערכים שליליים והם יודעים את זה.
   גם היום, העובדה שלא מראים פורנו מוחלט, אלימות מוחלטת, ושלא כל התוכניות נלוזות כמו האח הגדול קשורה בעיקר לנורמות. העורכים לא עושים את זה כי הם מאמינים שזה מוגזם, שיש גבול, שזה אולי ימשוך צופים אבל הם לא יוכלו לישון בלילה אם יעשו את זה. הבעיה היחידה היא שהסף המוסרי ירד מאוד. הדרך היחידה להילחם בזה, לדעתי, היא לומר בפירוש ובבהירות: כיום עורכי הערוצים והפירסומאים מזיקים לחברה שבה הם חיים יותר מכל אדם אחר. יותר מכל סוחר סמים, מאפיונר, או אויב ערבי זה או אחר. ככל שתוחזר הנורמה הזו, כך יתמעטו הצרכנים שיסכימו לאכול את החרא הזה ויתמעטו העורכים שיסכימו להאכיל בחרא הזה.

7. אין ספק שהנחלת נורמות יכולה להיות פיתרון ראוי, אבל אני לא מכיר אף מנגנון שיודע לעשות את זה בצורה מוצלחת מספיק, כך שהבעיה נותרת בעינה.

8. יוסי, לא קוראים לזה צנזורה, למנגנון שתיארת?

9. פוסט מעניין מאוד, למרות שבאופן אישי אני דווקא נוטה יותר לאופן שבו נועם יורן תיאר את זה. אני חושב שכלי תקשורת רוצים להיות בעת ובעונה אחת גם מוכרי חמוצים וגם עיתונאים רציניים. רק שאם משהו מוכפף למשהו במשוואה הזו זו הרצינות לחמוצים ולא להיפך. כלומר, לא מדובר בפשרות, בשעשועים שנועדו להמתיק את מרירותה של העיתונאות הרצינית, אלא בעיקרם של הדברים. וזה שבתוך המערכת יש לא מעט אנשים מוכשרים שמייצרים תוכן איכותי זה לא שייך לדעתי לעקרון שמושל במערכת.

   מנסיוני הדל יחסית בתחום, הבעיה היא לא עם עורך או כתבת כזה או אחרת שנגרר לכאן או מתפשרת שם, אלא עם אווירה והלך מחשבה מסוים, איך אומרים – דיסקורס. לכן, אני מסכים לחלוטין עם יוסי שמדבר למעלה על נורמות.

   לדעתי זה לא שונה במיוחד מההטייה המבנית של הסיקור לטובת המיליטריזם. האשם הוא באותה רוח שמרחפת לה מעל פני שולחן המערכת ומפעמת בהחלטות הברורות מאליהן. זה ברור אליו שאם מחקו שכונה בעזה הכותרת הראשית תהיה על קסאם שנפל באשקלון או שאם המשטרה אמרה שנפצעו שישה שוטרים בהפגנה בשייח ג'ארח אז נציג את זה כעובדה בכותרת ובראש הידיעה. העורך הבכיר שאומר לעורכת הזוטרה "הכותרת הזו עובדת" או "זה לא מעניין" הוא בסך הכל נביאו של הקול הזה.

10. אני רק לא מבינה דבר אחד – על איזה אשכוליות אתה מדבר? זה לא זמורה שבמאבק שלו להוציא ס' יזהר פירסם גם כמה ספרי בלשים כדי לממן את ה"תחביב". הרי בחצי מהפעמים שהממיר עובר לערוץ 2 או 10 יש פרסומות. אפילו במהלך מהדורת חדשות יש איזה שתיים-שלוש הפסקות. פעמיים בשבוע יש האח הגדול או הישרדות, לפי ההקשר, בימים אחרים יש איזה קרח שצורח על אנשים שהם מעשנים יותר מדי וצריכים להתגרש, יש גם תוכנית עם איזה פאראפסיכולוג או ידעוני – לא בדיוק קלטתי את האופן המדויק שבו הוא מגדיר את עצמו – שמשכנע אנשים שהם חוו הקרנה אסטרלית או משהו הזוי אחר, ואת רפי גינת שמוצא מזונות מרקיבים במרכולים או במסעדות או פס ייצור כלשהו. ואם כבר פעם באף פעם מקרינים "יצירה מקורית" אז עורכים אותה לחצי ("המלך לאטי הראשון", "החיפושית") ותוקעים באמצע מבזק חצות ועוד 20 דקות פרסומות ופרומואים, שלא נשכח מהקרח וכו'. אז מה נשאר שהוא לא חמוצים?

11. ינאי ושרפר: שניכם צודקים. יש יותר חמוצים, הרבה יותר חמוצים, מאשר כל דבר אחר כרגע. אבל נראה לי שלא מעניין ולא נכון לטפול את רוב האשמה על אנשי התקשורת. כלומר, נראה לי מעניין יותר לתהות מה גורם לאנשים טובים, בסך הכל, ורבים מהם הם אנשים טובים, לעשות עוד ועוד מאותו הדבר. וינאי, אתה צודק בנוגע לאווירה, אבל דבר מה מייצר את האווירה הזו, את סך הקולות הבלתי נראים של הצייטגייסט, ואיני משוכנע שזו דווקא קלות הראש של כתבים או עורכים.

12. המענה היחיד לאנשים טובים שמוכרים את עצמם זה אנשים יותר טובים.
    אנשים שישברו את הכלים ויתעקשו וירעבו ויחלו ויושמו ללעג וקלס רק כדי לעשות את הדבר הטוב. וכשיש מספיק אנשים כאלה שפועלים בשטח, גם אנשים קצת פחות טובים יכולים לפרוח ולעשות את הדבר הנכון. פעם היו יותר אנשים כאלה וכל אחד יכול להיות כזה אם הוא מנסה. צריך רק למצוא את מקור האנרגיה,ומכיוון שהפלנטה שלנו מופצצת תמידית באור שמש, אם מתעקשים לחפש אז מוצאים גם את זה.

13. הו, הנאיביות.

    כדי להנחיל ערכים צריך לדבר מתוך המיינסטרים. כדי להגיע לצופי כוכב נולד והאח הגדול, צריך לדבר בסיסמאות ולאפשר לצרכנים לשלוח SMSים. כדי להגיע לבני נוער שלא מסוגלים להרכיב משפט שלם בעברית תקנית, צריך לכתוב במשפטים קצרים, חדים וברורים, וכדי להגיע לבני-נוער שרוצים מאוד לדעת יותר, אבל אף אחד לא טרח ללמד אותם מהם גבולות 48 בניגוד לגבולות 67, צריך להתחיל בקטן. מאוד בקטן.

    במילים אחרות: כדי למכור אשכוליות ותותים ובננות, אין ברירה אלא לסחור בחמוצים. האשליה הנאיבית לפיה אנחנו יכולים להשאר בחור הקטן שלנו ולהמשיך לחשוב שהזבובים יבואו אל הדבש היא לא יותר מחלום באספמיה. הזבובים לא יבואו אל הדבש כי שנים של התנייה שללה מהם את היכולת להריח אותו.

    אתה לא רוצה להזנות את כתיבתך, וזה לגיטימי. פחות לגיטימי לבוא ולקטר שאין שומע ואין מקשיב והמצב בקאנטים.

    באסה.