11 תגובות “שלוש הערות על התקשורת”

1. יפה אמרת.

2. טוב שבאת עם הפוסט הזה, כי חיפשתי איפה לדחוף את הפוסט המעולה הזה http://www.newsless.org/2009/08/the-3-key-parts-of-news-stories-you-usually-dont-get/
   שמדבר על שלושה דברים שעיתונאים שוכחים להוסיף לכתבות שלהם: העובדות מאחורי הסיפור, מהיכן קיבלו את המידע שלהם, והדברים שאנחנו לא יודעים.

   לא שהפוסט שלך לא מעולה בפני עצמו, וגו'.

   רק רוצה להגיד שזו בעיה כלל עולמית, ולא ישראלית.

   ושזה משונה, כי לכאורה זו דרך התמודדות מעולה עם "הבלוגר". כתב אמור להיות בעל ידע ארוך טווח בנושאי הסיקור שלו. ולו היו נותנים לו להתבטא, במקום לצמצם אותו ל-150 מילה, ודאי היה יכול בקלות לספק ערך סינכרוני ודיאכרוני שהיה מביא ערך מוסף לכלי התקשורת.

3. מצטרף, פוסט מעולה.

   וזה לא שחסרים שם בתקשורת אנשים טובים, אבל הם פשוט נבלעים לתוך המכונה המפלצתית הזאת. כזה בזבוז. כל כך חבל.
   עם כל ההסתייגות מארינגטון, הפוסט הזה שלו נשמע עם הזמן יותר ויותר הגיוני.

4. אסף: תודה.
   מיטל: הפוסט באמת מעולה (הקישור, כלומר), וזו אכן בעיה כלל עולמית. לכן אני גם לא מי יודע מה מצטער שהתקשורת הולכת בדרך כל אייטם. לו היה לה מעט כבוד עצמי, היתה עושה כמעשה דודו, ומתאבדת.

   מרגוליס: אני לא בטוח בכלל שארינגטון צודק, אבל אני מבין את התחושה.

5. מצויין.
   מיטל, המאמר שהבאת בלינק מעולה, וממצה ומארגנת ביקורת שמתבשלת אצלי כבר הרבה זמן סביב ערפל החדשות שאופף אותנו, שמייצר תחושה כוזבת של ידיעה והתעדכנות.

6. של, אני מריחה פוסט.

   איתמר, התקשורת נראה לי נמצאת בכלא השמור בעולם, כספת הבנק, היא לעולם לא תוכלת למצוא את הכבל שינתק אותה.

7. ההערה על בילעין ממש מעולה. מישהו צריך לכתוב מתישהו איזו תזה על כרונוטופים בעיתונים היומיים. (ו'כרונוטופ האי שעלה מן הים' זה שם מעולה לכרונוטופ!)

   בעצם, אולי בנדיקט אנדרסון מדבר על זה ב'קהילות מדומיינות'? אני זוכרת שהוא מדבר על הסימולטניות של הקריאה (בשמונה בבוקר כולם ביחד מוזגים את הקפה ופורשים את העיתון, מתוך ידיעה שזו מדורת-שבט), ועל הסימולטניות של החדשות, שמוצגות זו לצד זו על העמוד, אירועים שונים לגמרי שכל מה שמקשר ביניהן הוא העכשיו. נשמע מתבקש לקשר את זה לאופן שבו כל חדשה מופקעת מתוך ההקשר שלה לטובת היבלעות בעכשוויות המוחלטת.

8. קרן: זה נשמע כמו מהלך של אנדרסון, אבל אני לא זוכר. קראתי אותו ממש מזמן.
   מצד שני, אני חושב שאנדרסון מדבר יותר על אחידות המרחב, על העובדה שכל אותם אירועים מקושרים לאותו איזור גיאוגרפי, וחשיבותם מוענקת ביחס לאותו איזור. הזמן גם מקשר אותם, אבל אני לא בטוח שהוא תובע היעלמות של הקשר. בכך העיתונות אשמה לבד.

9. נראה לי שלא, האחידות היא בזמן דווקא. הדברים שכתובים היום בעיתון הם הדברים שקורים *עכשיו*, זה מה שמשותף להם, למרות שהם קורים במקומות שונים בארץ ובעולם; מי שקוראים את העיתון הם קהילה מדומיינת כי הם קוראים אותו יחד בזמן, למרות שהם נפרדים זה מזה מרחבית. וכאן היעלמות ההקשר מובנת יותר, בתור התמסרות מוחלטת לעכשוויות המשותפת הזאת (מעין: אם מה שמגדיר את החדשות בעיתון זה שאלו דברים שקרו היום, אין מה לכתוב שם על דברים שקרו פעם). לא מוצדקת, אבל מובנת.

10. כאמור, קיימת אמנם אחידות זמן, אך אחידות המרחב קובעת את היררכיית החשיבות התקשורתית. אירועים בארץ מקבלים עדיפות על פני אירועים בחו"ל, ישראלים בחו"ל מקבלים עדיפות על חו"לניקים בחו"ל (ישראלי נהרג בצונאמי!) וכו'. בעוד שאחידות הזמן היא מאפיין של עיתון, אחידות המרחב היא מאפיין של עיתון בעידן הלאומיות.

    אבל אני גם מסכים איתך. היעלמות ההקשר מובנת מאוד, בדיוק בגלל הסיבה שציינת. בה בעת, לא מוצדקת. לא מוצדקת כלל. בעעע.

11. נראה לי שהטענה של אנדרסון היא שאין עיתון אלא בעידן הלאומיות, שעיתונות ולאומיות הולכות ביחד כי הן יוצרות/נוצרות-ע"י אותו סוג של קהילה מדומיינת. העיתון מדווח על ענייני הלאום. ונכון שיש קשר בין לאום ומרחב, אבל לא נראה שהלאומיות נוצרת דרך המרחב המשותף או מוגבלת לו, בטח לא בארץ – הרי רוב האנשים שחיים במרחב הזה לא נחשבים עבורנו חלק מהלאום, והרבה אנשים שלא חיים פה בכלל דווקא כן, ויש להם פה "birthright".

    אבל בעצם אני גם מסכימה איתך. גם המרחב חשוב. המרחב שבתוכו מחולק העיתון, המרחב שאם אתה עוזב אותו אין לך זכות לדבר ( "היפי נפש האירופאים האלו, שינסו לבוא לחיות פה שנה"; "נראה אותך הולך לגור בשדרות"), המרחב שנחשב 'פה' והמרחב שנחשב 'שם'. אבל גם המרחבים האלה עולים כל פעם מחדש מן הים, יחד עם הזמנים שקשורים אליהם (כרונוטופים, נו)