1.
אני מיואשת. אני מיואשת בגלל ספרים כמו "מוטי" של אסף שור (הוצאת בבל). אסף שור יודע לכתוב. אני לא חושבת שאפשר לקחת את זה ממנו. בונה לו שור זה אנטי גיבור, מוטי שמו. מוטי הזה יושב כל היום בחדר שלו וחולם על השכנה. יש לו חבר, מנחם שמו, שהוא גבר ישראלי טיפוסי: אשה, ילדים, בהמיות, ופלרטוטים עם מלצרית. מנחם עושה, מוטי חולם. עד פה, נשמע סבבה. אבל אז מגיע "המחבר", אותה דמות בלתי נסבלת שהפוסטמודרניזם כל כך מחבב, ומתחיל לנאום. עכשיו, אני יודעת, זו זכותו, וחובה עלינו, כיצורים דקונסטרוקטיביים, לפרק. את האמונה בסיפור הבדיוני. את האמונה בפער שבין המחבר למספר. את האמונה ביכולתה של הספרות להשעות את המציאות. לפרק זה חשוב. אבל דחיל רבאק, למה שיהיה לי איכפת ממוטי, או ממנחם, אם בכל שלושה עמודים יש טקסט כזה: "כי עצם הסיפור, המלאכה הזו, נו, זה עסק מפוקפק מאד. לשבת ולהמציא דברים שלא היו, ואחרים יושבים ומתאמצים להאמין בהם לרגע, אולי ללמוד, אולי להתרגש. לכן קשה לי להתחייב לסיפור. למלאכה החשודה הזאת. להתמסר אליו, לעלילתו הסגורה האחת, לדמויות שלו" (עמ' 80). למה שאני אחשוב שהדבר הזה נועד למשהו מלבד להזכיר את העובדה שהספר שאנחנו קוראים עכשיו יש מחבר מאד מודע לעצמו, והוא ישב וסבל בבתי קפה, עם הלפטופ שלו, כדי שאנחנו נוכל לקרוא בדיון. קשה לך? תתמודד. צא לי מהספר.
אני מיואשת. אני מיואשת בגלל ספרים כמו "מוטי" של אסף שור (הוצאת בבל). אסף שור יודע לכתוב. אני לא חושבת שאפשר לקחת את זה ממנו. בונה לו שור זה אנטי גיבור, מוטי שמו. מוטי הזה יושב כל היום בחדר שלו וחולם על השכנה. יש לו חבר, מנחם שמו, שהוא גבר ישראלי טיפוסי: אשה, ילדים, בהמיות, ופלרטוטים עם מלצרית. מנחם עושה, מוטי חולם. עד פה, נשמע סבבה. אבל אז מגיע "המחבר", אותה דמות בלתי נסבלת שהפוסטמודרניזם כל כך מחבב, ומתחיל לנאום. עכשיו, אני יודעת, זו זכותו, וחובה עלינו, כיצורים דקונסטרוקטיביים, לפרק. את האמונה בסיפור הבדיוני. את האמונה בפער שבין המחבר למספר. את האמונה ביכולתה של הספרות להשעות את המציאות. לפרק זה חשוב. אבל דחיל רבאק, למה שיהיה לי איכפת ממוטי, או ממנחם, אם בכל שלושה עמודים יש טקסט כזה: "כי עצם הסיפור, המלאכה הזו, נו, זה עסק מפוקפק מאד. לשבת ולהמציא דברים שלא היו, ואחרים יושבים ומתאמצים להאמין בהם לרגע, אולי ללמוד, אולי להתרגש. לכן קשה לי להתחייב לסיפור. למלאכה החשודה הזאת. להתמסר אליו, לעלילתו הסגורה האחת, לדמויות שלו" (עמ' 80). למה שאני אחשוב שהדבר הזה נועד למשהו מלבד להזכיר את העובדה שהספר שאנחנו קוראים עכשיו יש מחבר מאד מודע לעצמו, והוא ישב וסבל בבתי קפה, עם הלפטופ שלו, כדי שאנחנו נוכל לקרוא בדיון. קשה לך? תתמודד. צא לי מהספר.
2.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל ספרים כמו "קול צעדינו " של רונית מטלון (הוצאת עם עובד).כל הספר הזה בנוי כמו שיעור בלימודי מגדר. כתיבה נשית, את אומרת קריסטבה? אין בעיה: אכתוב פרקים קטנים, לא לינאריים, הנצמדים לפרטי היום היום, ממש הרקמה העדינה החומר הגס, כמו שם השיעור של חנה נוה. נשים אינן אחד כי אם ריבוי, את אומרת איריגאריי? אין בעיה. אהפוך את הצריף של המשפחה לבבואה של גוף האם ואשנה אותו מדי יום קצת, כדי להחיל עליו את אפשרויות השינוי של הגוף הנשי. בנות מקיימות יחסי אהבה-שנאה עם אמותיהן, דווקא בשל היותן דומות להן, את אומרת ריץ'? אין בעיה. אפיל את זה, כמו שזה, על הדמויות בספר שלי. מגדר זה חשוב. פמיניזם זה חשוב. כתיאוריה. וכפרקטיקה. וכמשקפיים להתבוננות בעולם. אבל אני קוראת פרוזה בשביל ההסוואה, בשביל שייקחו את התיאוריות האלו וייצגו אותן בעולם בדיוני. קשה? תכתבי ספר מסות.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל ספרים כמו "קול צעדינו " של רונית מטלון (הוצאת עם עובד).כל הספר הזה בנוי כמו שיעור בלימודי מגדר. כתיבה נשית, את אומרת קריסטבה? אין בעיה: אכתוב פרקים קטנים, לא לינאריים, הנצמדים לפרטי היום היום, ממש הרקמה העדינה החומר הגס, כמו שם השיעור של חנה נוה. נשים אינן אחד כי אם ריבוי, את אומרת איריגאריי? אין בעיה. אהפוך את הצריף של המשפחה לבבואה של גוף האם ואשנה אותו מדי יום קצת, כדי להחיל עליו את אפשרויות השינוי של הגוף הנשי. בנות מקיימות יחסי אהבה-שנאה עם אמותיהן, דווקא בשל היותן דומות להן, את אומרת ריץ'? אין בעיה. אפיל את זה, כמו שזה, על הדמויות בספר שלי. מגדר זה חשוב. פמיניזם זה חשוב. כתיאוריה. וכפרקטיקה. וכמשקפיים להתבוננות בעולם. אבל אני קוראת פרוזה בשביל ההסוואה, בשביל שייקחו את התיאוריות האלו וייצגו אותן בעולם בדיוני. קשה? תכתבי ספר מסות.
3.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל סדרות כמו tell me you love me של HBO. סדרה שלמה, לא בלתי משעממת, שעסוקה בחיי המין של ארבעה זוגות. מעל הכל מרחפת ההנחה שסקס הוא בבואה של מערכת היחסים. והזוגות עושים סקס. כל חמש דקות. בתקריבים שמזכירים יותר מהכל פורנו. לכל זוג יש כיאורוגרפיה קבועה, מדודה, מודעת לעצמה, והכל נגמר תוך שלושים שניות, לא לפני שהאישה גנחה. ואני בעד תקריבים. ובעד סקס. אבל אם כל חמש דקות יש סקס, ובכל פרק כל זוג עושה סקס לפחות פעם אחת, חוץ, כמובן, מהזוג שהבעיה שלו היא שהוא לא עושה סקס, אז עולה בי החשד שכל הסדרה נבנתה כדי ש-HBO יוכלו להתחרות באתרי הפורנו. והם לא יכולים להתחרות בהם. וגם לא צריכים. HBO צריכים לספר סיפור שאני ארצה לשמוע. הם יכולים להשתמש בסקס כאמצעי רטורי או נרטיבי, זה סבבה מבחינתי, אבל הם פאקינג צריכים לספר סיפור.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל סדרות כמו tell me you love me של HBO. סדרה שלמה, לא בלתי משעממת, שעסוקה בחיי המין של ארבעה זוגות. מעל הכל מרחפת ההנחה שסקס הוא בבואה של מערכת היחסים. והזוגות עושים סקס. כל חמש דקות. בתקריבים שמזכירים יותר מהכל פורנו. לכל זוג יש כיאורוגרפיה קבועה, מדודה, מודעת לעצמה, והכל נגמר תוך שלושים שניות, לא לפני שהאישה גנחה. ואני בעד תקריבים. ובעד סקס. אבל אם כל חמש דקות יש סקס, ובכל פרק כל זוג עושה סקס לפחות פעם אחת, חוץ, כמובן, מהזוג שהבעיה שלו היא שהוא לא עושה סקס, אז עולה בי החשד שכל הסדרה נבנתה כדי ש-HBO יוכלו להתחרות באתרי הפורנו. והם לא יכולים להתחרות בהם. וגם לא צריכים. HBO צריכים לספר סיפור שאני ארצה לשמוע. הם יכולים להשתמש בסקס כאמצעי רטורי או נרטיבי, זה סבבה מבחינתי, אבל הם פאקינג צריכים לספר סיפור.
4.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל התערוכה של אוסף דורון סבג במוזיאון תל אביב. התרוקנות, קוראים לה, באירוניה גדולה. כאילו מדובר באוסף של עבודות מינוריות, שמתארות איזה תהליך הזדככות. למעשה, יש שם מספר לא מבוטל של עבודות צעקניות, מודעות לעצמן, שממתגות את האמן, את האמנות, ואת האספן. גילברט וג'ורג', שאני נורא אוהבת, הם מכרו לסבג עבודה מוזהבת. ככה שם הכל. גדול. מוזהב. כמו פרודיה על ערסים עם ג'יפ. ויש שם מסרים כאילו חתרניים, שמאבדים לחלוטין את האמירה שלהם בקונטקסט שבו הם מוצגים, תחת מטריית עושרו של הסוחר, וכל שנותר מהם הוא שהם מעוררים חשק לרוץ במוזיאון ולנתץ את הכל, לכסות בגרפיטי, לגנוב ולמכור.
אני מיואשת. אני מיואשת גם בגלל התערוכה של אוסף דורון סבג במוזיאון תל אביב. התרוקנות, קוראים לה, באירוניה גדולה. כאילו מדובר באוסף של עבודות מינוריות, שמתארות איזה תהליך הזדככות. למעשה, יש שם מספר לא מבוטל של עבודות צעקניות, מודעות לעצמן, שממתגות את האמן, את האמנות, ואת האספן. גילברט וג'ורג', שאני נורא אוהבת, הם מכרו לסבג עבודה מוזהבת. ככה שם הכל. גדול. מוזהב. כמו פרודיה על ערסים עם ג'יפ. ויש שם מסרים כאילו חתרניים, שמאבדים לחלוטין את האמירה שלהם בקונטקסט שבו הם מוצגים, תחת מטריית עושרו של הסוחר, וכל שנותר מהם הוא שהם מעוררים חשק לרוץ במוזיאון ולנתץ את הכל, לכסות בגרפיטי, לגנוב ולמכור.
5.
אני מיואשת. אני מיואשת מזה שחיי המדף של ספר בסטימצקי הם שבועיים. אני מיואשת מזה שיש ארבעה אולפנים שפועלים כרגע בהוליווד, והדבר הכי נועז שהם עושים זה לעשות סרט על פי "הנסיך של פרס" . אני מיואשת מהזילות של הספרות בשדה התרבות ומהזילות של שדה התרבות בעולם. ומזה שהכל כל הזמן נמדד בקליקים, ובצפיות ובהכנסות, שמכריחות את כולנו לעסוק בשיווק, למתג את עצמנו, ואת האחרים. והדבר הזה מקהה אותנו, כצרכני תרבות, ואותם, כקובעי מדיניות. והכל כל הזמן לפָּנים: פוסט מודרניזם בלתי מעודן ופמיניזם בלתי מעודן ומין בלתי מעודן ואמנות בלתי מעודנת. כולם כל הזמן צועקים. צועקים וממתגים ומקצצים.
אני מיואשת. אני מיואשת מזה שחיי המדף של ספר בסטימצקי הם שבועיים. אני מיואשת מזה שיש ארבעה אולפנים שפועלים כרגע בהוליווד, והדבר הכי נועז שהם עושים זה לעשות סרט על פי "הנסיך של פרס" . אני מיואשת מהזילות של הספרות בשדה התרבות ומהזילות של שדה התרבות בעולם. ומזה שהכל כל הזמן נמדד בקליקים, ובצפיות ובהכנסות, שמכריחות את כולנו לעסוק בשיווק, למתג את עצמנו, ואת האחרים. והדבר הזה מקהה אותנו, כצרכני תרבות, ואותם, כקובעי מדיניות. והכל כל הזמן לפָּנים: פוסט מודרניזם בלתי מעודן ופמיניזם בלתי מעודן ומין בלתי מעודן ואמנות בלתי מעודנת. כולם כל הזמן צועקים. צועקים וממתגים ומקצצים.
6.
ואנחנו? מה אנחנו עושים? מייצרים עוד מלל.
יפה אמרת.
[בלוג יפה, מוזמנת לשלי]
ומלל, הוא ה-5.56 של התרבות
אני לא מיואש. עם חוסר התרבות אני קמפטרבלי נאם. ופוסטים כגון זה אפילו מעודדים אותי לא מעט. תודה על הדברים ויופיים.
איתמר הצחיק אותי ממש. אני מסכימה איתך, מיטל, אבל לא מבינה מה יש להתייאש פה. יש די הרבה ספרים וסרטים ישנים שעוד לא קראנו וראינו, יש המון מוזיקה לא מיינסטרימית לגלות. יהיה בסדר
סליחה שהמוח שלי כל כך רך, אבל עדיין לא הבנתי מה זה אומר. שהמלל הוא הדרך שלנו להרוג?
[בלוג מכוער. תודה בזה:)]
שמחה לעזור
אני לא מודאגת מכך שלא יהיה לי מה לקרוא או לראות או לשמוע. כמו שבורשטיין אמר בהרצאה בה הייתי: לרמב"ם (נראה לי שזה היה הוא) היו 150 ספרים. תמיד אוכל למצוא עוד 150 ספרים ראויים לקריאה.
אבל אסף שור ורונית מטלון הם אנחנו. אני מודאגת מהתרבות שסביבנו, שמשפיעה עלינו כבני אדם, ועל איך שאנחנו חושבים ומתנהגים. ואם נפסיק רגע לדבר גבוהה גבוהה על התרבות, ונרד לחיים שלי, אני יודעת שאני חיה בלב התלאביביות הסרוחה, אבל אני לא יכולה לראות יותר את אוסף המנהגים הכרוכים במיתוג עצמי. לא אצלי ולא אצל אחרים.
מה שאיה אמרה + עדיין יוצאות גם יצירות טובות מידי פעם. HBO אולי עושים את סדרת הסקס המתוארת, אבל גם את ג'ון אדמס שהיא סדרה די מופתית. 4 האולפנים ההוליבודיים אולי שולטים בקולנוע אבל הם לא יוצרי הקולנוע היחידים. ואם לשפוט על פי בלוגי מוסיקה שאני קורא האינדי פורח השנה במיוחד.
מה שאמרתי לאיה + זה שדברים (מוזיקה או סרטים או אפילו ספרים, שם אני דווקא לא מכירה משהו שהוא אינדי בהגדרה, אבל נגיד הוא עונה לכללי תרבות האינדי) יוצאים, לא אומר שהם חפים מהמלכודות הטמונות בדברים המיינסטרימים.
למה את חייבת לקלקל לי את המטאפורה בהסברים?
המלל הוא אחד הדרכים שבהן נאבקים בשדה התרבות. משהו כזה.
ומודה, מודה
אגיב רק לאזכור היחיד אשר בחנתי אותו לעומק ואני יכול להעיד עליו נאמנה: התרוקנות של דורון סבג. בלי שום קשר לכך שמדובר במסחור בה"א הידיעה של האומנות (וזה טקסט כבר שחוק אז תסלחו לי אם אדלג) מדובר בפשוט בפרוורסיה במובן הרע של המילה. תקראו לי שמרן אבל התערוכה הזאת הראתה את הנפש הכעורה והסוטה של סרסור כוח האדם הזה.
במיוחד אהבתי את סעיף 2 והרקמה העדינה וכו'… גם אני מרגישה ככה לפעמים, למרות שהשיעור ההוא באמת שינה את כל התפיסה שלי.
רציתי להוסיף שלמה שאנחנו כותבים פה יש חשיבות, ושאנחנו מסוגלים ליצור שינוי, אבל כשבאתי לכתוב את זה תפסתי שאני לא בטוח שאני מאמין בזה.
רציתי לכתוב שההבדל בין המלל הפוסטמודרניסטי לספרות אמיתית הוא כמו ההבדל בין אינטילגנציה לתבונה, אבל אני כבר לא בטוח בזה אז אני אגיד שאולי.
ואם שחים כבר בתלאביביות הסרוחה, כמי שנמצא במרחב שיהיו שיקראו לו "הכי פריפריה שאפשר בעולם ובכלל" אני חייב להגיד לך-הייתי בוחר בזבל הממוסחר בכל מצב.
זה הרי לב העניין ואני די בטוחה שלא. לא רק שאנחנו לא מסוגלים ליצור שינוי, לא ברור לי בכלל מהו העולם שבו אנחנו מבקשים ליצור שינוי.
אכן תערוכה מעצבנת. אבל למה סוטה?
דווקא לא למדתי את השיעור הזה ספציפית, אלא רק איזה חמישה שיעורים אחרים עם חנה. היא מהממת. (פחות, אגב, כמנחה בתזה).
אבל לפמיניזם יש איזה קטע שהוא מטלטל אותך, וקצת אחר כך צריך להפסיק לדבר עליו, כי אחרת אנשים נוטים להיכנס לאוטומציה, הלא כן?
אני נוטה להסכים אתך, למרות שתבונה היא מסוג המלים שאני זקוקה לכמה שניות כדי לשחזר את כוונתן המלאה, ויכול להיות שזה מערפל לי את המחשבה.
אתה חייב לכתוב על זה יותר.
לדעתי שורש כל רע הוא הביטוי הנתעב "צרכני תרבות".
בכל אופן, אחלה מלל.
יפה אמרת. אבל גם אני חושב שאין מה להתייאש. לא חייבים לקרוא ספרות ישראלית עכשווית. יש לא מעט ספרות ישראלית קודמת ששווה לקרוא, וכמובן ספרות עברית טרום-ישראלית. גם אני לא מתרשם כל כך מרוב הכותבים העכשוויים.
ובסעיף 2, צ"ל להחיל ולא להכיל.
השתמשתי בו בכוונה, כמובן
ותודה.
תודה. אבל כמו שאמרתי, הבעיה היא לא שאין לי מה לקרוא, או אפילו זה שאין לי ספרות ישראלית לקרוא, הבעיה היא שזה מעיד גם עליי.
צודק. תוקן. תודה.
מסכימה איתך- הכי!
וכן, זה מעיד על כל אחד ואחת מאיתנו, אנחנו אוהבים את מה שצורכים וצורכים את מה שאפשר, חלק מהזמן..
אבל יש את החלק השני. הוא הייחוד, הוא היציאה מת"א הסרוחה למרות שרוב הפעמים אנחנו מגלים אותו ברוטשילד.
יש המון סטטיסטיקה אבל סופרים רק חלק ממנה, כמו ההקלקה הזו
אוף. איה, את צודקת שיש מה לקרוא ולראות ולשמוע. אבל אני מסכימה עם מיטל מבחינת הייאוש. אני מרגישה שכדי – רציתי לכתוב "לצרוך", אבל אשנה ל"לקבל" – את התרבות שאני רוצה, אני נמצאת במאבק יומיומי ומתיש של סינון. וכמה, כמו שמיטל אומרת, אנחנו מושפעים מזה, ואיך נדע.
את כל כך טיפשה. כה טיפשה. פשוט לא הבנת את הספר של אסף שור ובטימטומך הגדול את אפילו לא יודעת כמה מטומטמת את.
אסף, אין מה לומר, מהתגובה שלך אתה נשמע סופר חכם.
רוצה לספר לי מה אתה חושב שלא הבנתי מהספר של שור?
בדיוק קראתי את מוטי לפני שלושה שבועות ומאוד נהניתי. אני בכלל לא חשבתי שהמספר מעצבן וגם לא עלה בדעתי שזה פוסט-מודרניזם. כלומר, פשוט קראתי את הטקסט ללא מחשבה יתרה, ונהנתי ממנו מאוד.
לא קראתי את הספר של שור, אבל הוא במקרה ניסה לעשות קונדרה? ויצא לו גולדן? זהו. (לא שקונדרה כזה להיט, אבל עדיין).
הפוסט כתוב נהדר. אחד הטובים שעוד יצוטטו הרבה, כי הוא מצליח לתפוס את הנקודה הזאת באופן חד ומדוייק.
כתבת "מזה שהכל כל הזמן נמדד בקליקים, ובצפיות ובהכנסות, שמכריחות את כולנו לעסוק בשיווק, למתג את עצמנו, ואת האחרים". אני לא מסכים. אנחנו גם מודדים את עצמינו בכסף? לא. עדיין לא. אנחנו לא מהרעים עדיין. אני מקווה.
אגב, ראיתם את הראיון/כתבה ההזויה הזאת על בן-זוגה/אישה/בעלה/שותפה-לחיים של חנה נוה:
http://www.haaretz.co.il/hasite/objects/pages/PrintArticle.jhtml?itemNo=916560
מדוייק להפליא.
ומוטי הוא חרא של ספר. שאף פוסטמודרניסט לא יספר לך אחרת. חרא. אמנם חרא מודע לעצמו, אבל חרא.
אבל ייאוש זה אולי קצת מוגזם. יש גם דברים טובים ומשפיעים בחוץ…
מיטל הראשונה היקרה: אם הגנדרנות, הפומפוזיות, הדבור הריק והאנחה היכנאית היו מחלה, את כל החיים היית בגבס. ובכלל את יודעת לאיית את השם קריסטבה או רק לנפנף?
תגידי מ', איך את מצליחה להשיג מגיבים מגניבים כמו מיטל השנייה? פעם הבאה שהם באים לבקר שלחי אותם אלי, אני גם רוצה כאלה!
ולגבי מוטי, אותו קראתי השבוע. הוא לא ספר מבריק, אבל בעיני יש בו משהו, כי א. באמת קצת נמאס מהריצה הלא נורמלית הזו אחרי סיפור סיפור סיפור, ואם בתור סופר זה מפריע לך אז בעיני יש משהו בלנסות להתעסק בזה, אפילו אם העיסוק הוא לא בהכרח מוצלח. ב. כי אחרי הכל זה ספר שבעיני איכשהו עוסק בגעגוע למשפחתיות ולרגשות שגם הם כמו הריצה אחרי הסיפור כבר נהיו פלסטיים מדי, ומשהו בגעגוע הזה תמיד קונה אותי.
נכון מגניבה?
אבל ההתחמקות שלו מסיפור בנויה על פי קונבציה קיימת אחרת. זה לא שהוא מצא פה איזו דרך מקורית.
מיטל הראשונה הבלתי יקרה בעליל: נראה לי שאת לא מזדיינת מספיק. זו הדיאגנוזה. אולי בגלל השפם, אולי הפימה, מי יודע. בכל מקרה, אומללים הלקטורים שנאלצו כנראה לקרוא את כתבי היד שלך, שכמו שמעיד הבלוג המפואר שלך, נוטפים סנטימנטליות, חשיבות עצמית שפלא איך לא השתנקת ממנה עד עכשיו ואיך בכלל את מצליחה לבלוע משהו. איזה מופת של כתיבה מזעזעת הצגת כאן. ועוד יותר מזעזעת ההתפעלות של ששת מוחאי הכפיים באיצטדיון הריק שלך. ואולי הם בני משפחה? לא נראה לי שמישהו חוץ מהם יכול לעמוד בתועפות כאלה של חוסר כישרון ונפיחות. וואללה מזל שיש אינטרנט בשביל גראפומנים סופניים כמוך יקירתי.
אסף היקר, מזדיינת, בלי עין הרע. עזוב, לגגל את עצמך זה הכי לא קול.