הו, בלה. הו, יוהאן

[חנן הזמין, אני נענה]

תחושת הזמן שלי מקולקלת. לעולם איני בטוח אם דבר מה קרה לי לפני חודש או חודשיים; אני לא זוכר כמה זמן אני עובד בנענע10; ודאי שאיני זוכר מתי התחלתי לעבוד שם. מאותה סיבה, התכווץ לו כל גיל העשרה שלי למספר 16. וכך, כשהייתי בן 16 יזהר עזר לי להבין מוזיקה קלאסית.

אני לא בטוח אילו מוזיקאים אני אוהב מאילו סיבות. לעתים קרובות מדי אמנות שמשה אותי ככלי למיתוג עצמי. עם הזמן הצטברו סיבות נוספות, אבל זה קרה עם הזמן. אני מקווה שזה כך גם עם אחרים, אחרת קשה לי להסביר את המשיכה שיש לרבים כל כך מאתנו למוזיקת עיירות הפועלים הבריטיות. וכך, בגיל 16 שמעתי בעיקר Death ו-Doom. דארק-גיק מהגיהינום.

אבל יזהר, שאחר כך חזר בתשובה, ושהיה בעצם המקור לכל מוזיקת המטאל ההיא, החליט ללמוד פסנתר. אני לא בטוח למה הוא החליט שהוא רוצה להתעסק עם מוזיקה קלאסית, אבל אולי גם זה קשור למיתוג עצמי. לנגן את המאסטרים הגדולים הישנים. קצת כמו גיטריסט שפונה לפלמנקו. אז יזהר החל לנגן מוזיקה קלאסית, ואנחנו קצת צחקנו עליו, אבל מהר מאוד נהיה לו מבט כזה בעיניים, והוא הכריח אותנו לשמוע אותו מנגן יצירות קלאסיות פשוטות.

כלב ים ים-תיכוני מצוי

ואז, יום אחד, הוא ניגן את החלק הראשון של סונטת אור-ירח של בטהובן. היום אני יודע שזה בנאלי. אז זה היה מוזיקה, קלאסית. וזה היה מקסים. היה לו חדר קטן בקיבוץ, עירום מתמונות (למעט תמונה ממוסגרת של כלב ים, שהצחיקה אותו). ופסנתר האיטונג שלו גרם לחדר לרעוד. אחר כך הוא למד את החלק השלישי של הסונטה, והחדר כמעט לא עמד בזה.

אז התחלנו לשמוע מוזיקה קלאסית. בהתחלה שמענו בעיקר בטהובן, שופן וליסט. אחר כך קצת שוברט. ואז יזהר החל לסחוב לכיוון המאה העשרים, מה שהתאים לטעם הספרותי שהתחלתי לפתח. כנראה שלא הייתי עוד בן 16. אני לא זוכר. ישבנו בחדר המוזיקה של הקיבוץ, ושמנו תקליטים של רחמנינוב וברטוק. יזהר מצא תמונות שלהם באיזו אנציקלופדיה – אינטרנט היה בעיקר ה-BBS שאלכס שיחק בו – ורחמנינוב נראה כמו אסיר משוחרר. הקלטנו קטעים מ"קול המוזיקה", החלפנו קלטות, ולא הצלחנו לקלוט כל כך את שוסטקוביץ'.

אחר כך יזהר חזר בתשובה. בשלב מסוים הוא פיזר את כל המוזיקה שלו, ואני קיבלתי את רוב קלטות המוזיקה הקלאסית. אסא, אני חושב, קיבל הרבה מטאל. אני לא יודע מה קרה לפסנתר. מיזהר לקחתי את הצורה הנוכחית של החדר שלי – עירום מתמונות. גם ללא תמונת כלב ים. מוזיקה קלאסית לא שמעתי כבר שנים. אני שומע עכשיו בעיקר קאנטרי-ווסטרן ופולק. זה, כנראה, כבר לא קשור למיתוג. זה סתם מדגדג לי במקומות הנכונים. עם יזהר אני כבר לא בקשר.

אני מזמין:

• אסא וולפסון
• מיטל שרון (כתבה)
• איה (כתבה)
יוסי גורביץ
תומר ליכטש
דורה קישינבסקי

33 תגובות “הו, בלה. הו, יוהאן”

  1. כל כך מדויק הביטוי מיתוג עצמי. לקח לי שנים להודות בפני עצמי שצ'יק קוריאה לא באמת מדבר אלי. הפסדתי הרבה שנים של הנאה ממוסיקה.

  2. קטעים כאלה מרגשים אותי הרבה יותר ממאמרים מתפלספים, דידקטיים, קרים ושכלתניים. כנראה שעם הגיל עושים חשבון נפש ונפרדים אט אט מהקליפות ומגלדי המיתוג העצמי.

  3. אחד הרגעים המוזיקאליים המשמעותיים שלי היה בקונצרט של צ'יק קוריאה.

    עד היום אני זוכר את ההתרגשות.

    או לפחות מספר אותה.

  4. כבר סיפרתי במקום אחר על הזיכרון שלי של מחלקת טירונים צועדת בשלשות לחדר האוכל ושרה את ספיין בקולי קולות. עתודאים, נו, לא גולני.

    ואהבתי את האבחנה על הזיכרון שסופר כל כך הרבה פעמים עד שהמקור נשחק לגמרי. תשמע, נחמד באתר הזה. :)

  5. רציתי להגיב בנוגע לאמרה "היום אני יודע שזה באנאלי", בהתיחסותך לסונטת ליל ירח של בטהובן, ולשאול למה אתה מתכוון?

  6. סליחחחחה (ח' גרונית), אבל החומה זה עדיין איזה דבר. לא לזלזל בחומה, זה לא הכל "ווינונינו" ו"הנעימה מפינק פלויד".

  7. ומה רע כל כך בקלישאות רוק? אני יוצא כאן בקריאה לביטול מושג הקלישאה.

    וללא קשר – יש לבלוג בעיה עם גוגל רידר? הנטוויבס קולט והרידר לא.

  8. אין רע בקלישאות רוק. איכשהו אני לא מצליח להסביר את עצמי. מה שניסיתי להעביר זה את הפער בין תחושת החשיבות העצמית שהיתה לי אז, שומע את הסונטה הזו, לבין העובדה ששמעתי משהו אולטרה-מוכר. זה הכל. אין כאן שיפוט, באמת.

  9. עקרונית אני מעדיפה מאמרים מתפלספים, דידקטיים, קרים ושכלתניים, אבל זה כתוב נפלא. וגם מצולם-אילוסטרציה נפלא, איכשהו.

  10. תגיד, ובאמת ובלי להתחכם (יתר על המידה),
    אתה יכול לשים את האצבע על המקום המדוייק שבו מיתוג עצמי הופך להיות הגדרה עצמית?

    נ.ב. באמת יופי של רשומה. העבותות הנוסטלגיים בהם אתה נלפף בכל פעם שאתה כותב על דגניה או על יזהר משיבי רוח, לא נעים להגיד.

  11. לא צריך להיסחף. יש בוודאי תחום אפור שבו זה נכון, אבל רק עד לגבול מסוים. אם היו חוזרים על הניסוי מהכתבה פעם שניה ושלישית עם אותם סטודנטים, סביר שהם היו מגיעים לקצה היכולת שלהם לשקר לעצמם. אנשי השיווק מנצלים לרעה את התחום האפור הזה, אבל גם הם נזהרים לא לעבור את הגבול.

  12. אני חושב שהדבר האחרון שניתן לומר על רוב אנשי השיווק הוא שהם "נזהרים". אבל אין ספק שגם לדיסוננסים קוגניטיביים יש גבולות. אני לא חושב שבכתבה נטען אחרת..

  13. ברעיון של מיתוג עצמי מובלעת ההנחה שיש הבדל בין החלק שבנו שהוא אותנטי (נגיד, העובדה שאני לא באמת משתגע על המוסיקה של סיינטולוג זה או אחר) לבין דברים שאנחנו מקבלים על עצמנו תוך כיפוף מהותנו ה"אמיתית". אוטרפה רמזה להנחה ההפוכה, אין הפרדה, הכל השפעות, ואם תקלף את כל השכבות של מיתוגים עצמיים אז תישאר בסוף עם כלום. זה נכון שקשה להגדיר בצורה חותכת איפה האותנטי נגמר והעמדת הפנים מתחילה, אבל זה שהגבול הוא אפור לא אומר שההפרדה לא קיימת.

  14. עוד משהו: מה שמטריד אותי בניסוי שתואר קשור דווקא בדיסוננס שלא מזכירים אותו, בין השעמום של הניסוי לבין הטענה של המרצה שהוא היה מעניין ושצריך להפיץ את הטענה הזאת הלאה. אם לסטודנטים, כולל אלה של הדולר, לא היתה כזאת הערצה עיוורת לסמכות, הם לא היו מקבלים עליהם את המשימה וממילא לא היה מתעורר הדיסוננס השני, זה של מה פתאום אני מוכר את החברים שלי תמורת דולר אחד עלוב.

  15. זה לא לגמרי מה שרמזתי אליו. אני מוכרחה להודות שאני לא לחלוטין בטוחה איפה עובר הגבול בעצמי. בעוד שהגדרה עצמית נובעת מדברים מהצורך שלנו לזהות בעצמנו את אשר טבעי, נוח ואופייני יותר לעצמנו ואז לתרגם את זה למונחים לברתיים ומודגשים יותר — מיתוג עצמי יותר דומה לדברים שנראה לנו שכדאי שנהיה, שאז אנו סופגים השפעות חברתיות במקום לפזר אותן.
    כך שבעוד שמיתוג עצמי די מתיישב עם הניסוי של פסטינגר ועם נגזרותיו, הגדרה עצמית – יש בה לתת יותר קרדיט לפסיכולוגיה האנושית בכלל ולמודעות עצמית שמתאווררת בתדירות מספקת, בפרט.

  16. אני לא מניח אותנטיות. טוב, אולי כן, אבל לא בכוונה. אני לא מאמין שיש מוזיקה שמיועדת לך, למהותך הנסתרת. זה בולשיט. אבל אני כן מאמין שהרבה מאוד פעמים חלק מחוויית ההאזנה/קריאה/צפיה מהול ברפלקסיביות שאינה קשורה ליצירה עצמה, אלא למחול השדים התרבותי שסובב אותה. כלומר, אני מאזין למוזיקה קלאסית. אני אוהב מוזיקה קלאסית, עד היום. אבל כשאני מאזין למוזיקה קלאסית, אני גם חושב: הו, אני מאזין למוזיקה קלאסית. זה לא קשור למהויות, זה קשור למורכבות של החווייה האסתטית.
    ובמלים אחרות, מה שאוטרפה אמרה.

    לגבי הניסוי, אני חושב שכדאי להמנע מקפיצה למסקנות. הניסוי תואר בכתבה בקצרה, וקשה על סמך התיאור הזה להסיק על בעיות מתודולוגיות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>