א. מקורות ביבליוגרפיים
אחד הפוסטים הכי הכי משמחים בבלוג הזה נכתבו דווקא ללא עזרת תיאוריה, על ידי האדם שהבטחתי לשאת את ילדו, לו היה רוצה, ששמו אסא וולפסון. אני מדברת כמובן על הפוסט האלמותי יראת הגוואדלבמבה.
וכך תיאר אסא את הבעיה: גוואדלבמבה היא מונח המציין את הרגע המדויק בזמן בו עזב פרט מסוים (הגוואדלבמב) מסיבה מחורבנת ממש ובו היא הופכת למוצלחת ממש. יראת הגוואדלבמבה, אם כך, היא הפחד מפני הרגע המדומיין ההוא והלוקים בו נשארים במסיבות גרועות עד אור הבוקר מבלי לשאוב מהן הנאה.
ב. היפוך מעניין
עכשיו דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה, שנכתבת בלשון נקבה מטעמי הזדהות עצמית בלבד: את עומדת במסיבה. ביד שמאל בירה, וביד ימין סיגריה, אם התמזל מזלך ואת נמצאת במסיבה באחד מן המוסדות שאינם מצייתים לאפו של המחוקק שנמצא עמוק עמוק בתחת ובריאות שלך. את לבושה באחת מתלבושות המסיבות שלך, שלנצח יכללו לפחות פריט אחד מגניב ושכבות, כדי שתוכלי להחליף למשהו קליל יותר, במקרה הצורך.
יש מוזיקה לא משהו, אבל לא משהו נורא. משהו כזה שאפשר להנהן בשקט לצליליו. מכל עברייך אנשים. את מוצאת שם את האחד או השתיים שיכולות לעשות לך את זה, אם תתעקשי. אבל לא מתחשק לך להתעקש, ובמצב הזה הם יצטרכו לפנות אלייך בעצמם. החברה שבאת איתה גם היא לא איזו הברקה. היא נחמדה והכל, ומדי פעם אתן מוצאות מסיבות ממש מוצלחות, אבל הפעם, איך לומר, פושר.
את אומרת לעצמך: מה יחשוב עליי אסא לו אלך עכשיו? ואת צועדת לצד השני של המקום, מחפשת אקשן; בחורה שרוקדת כלבבך או בחור עם הלוק הנכון. את אפילו אומרת לעצמך: ארקוד מעט, ודאי התנועה תשפר את מצב רוחי. ואת מתחילה לרקוד, אבל איכשהו הבירה והסיגריה לא מסתדרות, ולאט לאט הברכיים מתיישרות ולא מתכופפות שוב.
ואז, או אז, את אומרת לעצמך: גוואדלבמבה על הזין שלי! את חושבת על ההר ההוא בצ'ילה, שכולם אמרו לך שחייבים לטפס עליו, שמי שלא עלה עליו כאילו לא היה בדרום אמריקה, שמי שחולף בצדו התחתון מבלי להגיע לצידו העליון משול למת. את נזכרת ברגע המדויק, שבו התיישבת על הקרח, כאחרונת הפקאצות, בערך באמצע הדרך בין סיום הרכבל לפסגה, דוקרני הקרח בידייך ולרגלייך נעליים שהגרביים החליקו עמוק בתוכן, ואמרת למדריך הצ'ליאני החתיך: לא זזה מפה. אתה רוצה, אתה מוזמן לקחת אותי על הידיים. ומאז את כבר יודעת: הגוואדלבמבה לא תמיד תהיה שלך. זה בסדר, תמיד יש את האינטרנט.
ואז, את הולכת.
ג. האמנם נירוונה?
לכאורה, את בודהה. אבל את טועה, כי הדבר היחיד שנמלטת ממנו הוא פוביית הגוואדלבמבה. כעת, מה שניצבת מולך, לבנה כהר בצ'ילה, היא יראת ההבמבלדאווג. המסיבה, להזכירך, לא נגמרת ברגע שיצאת מהדלת; המסיבה נגמרת רק ברגע שסיימו לדבר עליה. שהלא, לא לבד את בעולם. מכרייך, חברייך, מוקירייך, אשתך, כולם ישאלו אותך איך היה במסיבה ויחלקו עימך את חוויותיהם שלהם.
ואת, מה את יודעת? היה לך פושר. היה בסדר. היה לא משהו. אבל תמיד ייתכן כי באיזשהו מקום במסיבה היה ממש טוב. בחורות התפשטו, בחורים חילקו ג'וינטים וג'ין טוניק ומניפסטים גופניים חדשים התנסחו בלהט. ייתכן אפילו כי באחת מן הקומות הייתה מוזיקה מעולה, ושאיזה די.ג'יי חרך את רחבת הריקודים (זה כל כך גלגלצ שבא למות) בסט מן הגיהנום.
פוביית הה', כפי שמכנים אותה המקצוענים, מתחילה רק עכשיו לפעול עלייך במלוא עוצמתה. לחברייך הקרובים את יכולה אולי לומר את האמת; הם אוהבים אותך גם כשאת לוזרית. אבל מכל היתר עלייך להיזהר. אל תפני להם את הגב ואל תספרי להם איך היה במסיבה. היעזרי בכל הנמצא תחת ידייך: חירשות סלקטיבית, תשובות מעורפלות, שאלות רטוריות, אירוניה, צחקוקים. הכל, רק אל תספרי להם את דעתך.
כי את יודעת בדיוק מה יהיה השלב הבא, אחרי שתחליטי לזלזל גם ביראת ההבמבלדאווג. את תגידי: "היה לא משהו", רק כדי שמישהו אחר יגיד "לא ראית? צילמו סרט פורנו אלטרנטיבי בצד השני." ואז את תיזכרי שאמנם ראית איזו מצלמה וכמה בחורות עם ביריות, אבל חשבת לעצמך ששוב מצלמים סרט סטודנטים על ניכור אורבני ועל חפצון נשים, ולא היה לך כוח לזוז בכיוון. או שאת תגידי: "חרא מוזיקה", ומישהו אחר יגיד, "מה קורה איתך? זה היה האפיפיור יוחנן פאולוס השני בכבודו ובעצמו שם למעלה". ואת תיזכרי שהוא באמת נראה לך מוכר, והיו לו בגדים משונים, אבל חשבת לעצמך שזה סתם איזה ילד מתלהב שמנסה להגניב את עצמו.
כי יראת ההבמבלדאווג מקורה בפרשנות מוטעית, בניגוד ליראת הגוואדלבמבה, שמקורה בהתרחשות מוחמצת. זו, גם זו, נוטות לתקוף בעיקר בשעת דיבור בציבור, ועף אל פי שהן שונות, חומרתן זהה. ולכן, את, יותר טוב לך לשתוק, פן תחשפי את תחתונייך עם ה-L הגדולה המוטבעת בהם בפני כולם.
את גאון
מה שהוא אמר. גאון מרושע, אמנם.
פוסט נהדר ליום בו המסיבות חייבות להיות מוצלחות, פשוט כי אין להן ברירה אחרת. או אולי אפשר לזייף הנאה ממסיבות, למרות שגם זה פוגע רק במזייפת?
למה מרושע?
כן, גם אני חשבתי שהוא בול מתאים להיום
כי הוא מתאים להיום התאמה מרושעת. חלקנו מנסים להיות אופטימיים
"מניפסטים גופניים חדשים התנסחו בלהט"
זה ביטוי מופלא.
ברשותך, אאמצו.
גם שאר הרשומה לא רעה
נו, הייתה סיבה להיות אופטימיים?
לכי על זה. ותודה.
מה לגבי הנקודה המדויקת שבה צריך לנטוש פוסט לא מעניין?
ספר לי אתה. מתי נטשת את הפוסט הזה?
מעולה.
ובהשראת התגובות לפוסט המקור, שחזרה אליו הייתה רעיון לא רע – מיטל, תעשי לאסא ילד
תודה.
אוי ויי, תחשוב כמה חסרי כישורים להתמודד בעולם יהיו הילדים שלי ושל אסא.
ענק!
מיטל שרון, לו הייתי בעסקי השרצת הילדים לא היה מאגר גנים שהייתי מעדיף על פנייך. ולדעתי דווקא יהיו להם כישורי חיים מופלאים. יעריצו אותם ברחובות, יהפכו אותם למשיחים במרכז הסצנה בתל אביב. מליונים ילכו אחריהם כמהופנטים. הם יחריבו מועדונים בזעקות גוואדלבמבה והבמבלדאווג, הם יזיינו בתחת את האפיפיור יוחנן, הם יעשו סרטי פורנו כל כך אלטרנטיביים שבהחלט ייתכן שאיש לא ירצה עוד לראות סרט פורנו לעולם. לא אחרי הזיקפה הנוראה ההיא שלא ירדה במשך שנה.
הם יחריבו את התרבות המערבית בג'יהאד עקוב מדם ויקימו על הריסותיה אוטופיה מופרעת שתכלול אורגיות המוניות בימי שני, סמים חופשיים, חופש מעבודה, ופסטיבלים היפיים לכל דורש. בערוב ימיהם, הם ייצרו קשר עם חייזרים נאורים ויביאו אל האנושות את העידן האינטרגלקטי. מיליארדי אנשים יטפסו אז אל חלליות משוכללות ויסעו לכוכבים ולעולם לא ידעו עוד גוואדלבמבה. ביניהם יהיו גם ילדינו, זקנים ושבעי מעשים גדולים. הם יפרשו לכוכב בשם גנולף 7, שם הבירה זורמת בנהר, הכסף גדל על העצים והקרינה שבאה מהשמש הסגולה שלו הופכת אותך לסופרמן (או סופרוומן) עם מראה של דוגמני צמרת, שחיים צעירים לנצח.
אבל כאמור, אני לא כל כך בקטע של ילדים. למי יש כוח לעזעזל, אני בקושי מצליח לגדל את עצמי בלי לחרבן את העבודה. ויש הטוענים, ההורים שלי נניח, שגם את זה אני לא מצליח לעשות.
פוסט גדול מיטל שרון.
הו, אסא, אתה מחמם את לבי.
רק דבר אחד יש לי לומר לך: אף ילד שלי לא יכמה לחיים לנצח. החיים גם ככה ארוכים מנשוא. אבל אני לגמרי איתך בעניין הזקפה הנוראה ההיא.
מבריק.
"את מוצאת שם את האחד או השתיים שיכולות לעשות לך את זה" – בחורה אחת כבר לא מספיקה?
חבל, דווקא התכוונתי להציע לך להצטרף אליי למסורת ארוכת שנים שאני מטפחת של התעלמות מוחלטת מהסילבסטר ומסיבותיו: מעט לפני חצות אני מכינה לי כוס תה עם נענע (אחד סוכר, כפית מחוקה) ומתיישבת לצפות בפרק של "גולשים בזמן" (או סדרת sci-fi מטופשת אחרת) בשידור חוזר בערוץ AXN – האקשן היחיד שידעה הספה שלי עד כה. מה את אומרת, אולי תשקלי שוב?
נ.ב. (לאסא) האמת שהתואר "החבר החמישי בביטלס" מיוחס ליותר מאדם אחד. היה כמובן פיט בסט, המתופף הראשון שהוחלף ברינגו סטאר רגע לפני הפריצה, וגם המפיק המוסיקלי ג'ורג' מרטין שמכונה כך מדי פעם, בגלל התזמורים עתירי המרקמים ומרובי הכלים שהעמיס על הפזמונים והדחיפה לטכנולוגיות אולפן מחוד החנית של התקופה.
אני דוגלת בתיאוריה שהמצאתי שכדי שמסיבה תיחשב שווה, צריכים להיות בה לפחות שני פוטנציאלים.
הייתי מצטרפת, אבל אני שונאת תה, לא מתה על נענע, ושונאת sci-fi. יש הצעות חלופיות?
מממ, קוקטייל אשכוליות-קמפרי והעונה החדשה של The L Word (עולה ממחר) הולך?
הם עושים עוד עונה של הדבר הזה?
כמה אפשר כבר לסחוט את הדמויות הלא-משכנעות-מלכתחילה האלו?
הלסביות ברחבי העולם באקסטזה, אה?
מה לעשות. זאת עדיין הסדרה היחידה בעולם הפופ שיכולה להתהדר בתואר all-lesbian cast (הדמויות, לא השחקניות. פפפט).