11 תגובות “שם קוד: חנוך לוין”

1. בזמנו קראתי את ’דולי סיטי’, שהיה מעולה, אם כי הבנתי מעט מאוד ממנו. וזהאכן עצוב, אם כי מעט צפוי במקרה של קסטל בלום. הרבה בגלל שסגנון הכתיבהשלה דורש, כדי שתהיה לו הנמקה טובה במונחי העולם המיוצג, בדיוק את סוגהדמויות שהיא כותבת.

2. לא מסכימה איתך בכלל.
   סגנוןהכתיבה שלה תקף גם להרבה מקרים אחרים, שאינם קשורים בבלונדינית הסתומהמצפון תל אביב. לפני ששמנה, במובן התנ"כי של המילה, היא הצליחה, באותהסגנון ספרותי, לנמק גם עולם שמייצג אימהות אחרת (דולי סיטי) ואזרחות אחרת(לא רחוק ממרכז העיר), ואלו רק שתיים מהדוגמאות שעולות בדעתי ברגע זה.

3. כאמור,לא קראתי אף ספר אחר שלה, מלבד ’דולי סיטי’, אבל אני לא ממש בטוח עד כמההאמא בדולי סיטי אינה סתומה (וואו, כמה שלילות באותו משפט).

   רוצה לומר, ברגע שהיא החליטה לנמק את הסגנון באופן מימטי, במונחי העולםהמיוצג, היא צריכה למצוא דמות שהסגנון ההיברידי הזה הולם אותה. דמויותכאלו, בד"כ, הן פרחות צפוניות. זה לא מגביל בהכרח את בחירת הנושאים שאפשרלהתעסק בהם, ו’דולי סיטי’ הוא דוגמא טובה בהקשר הזה, אבל זה די מגביל אתדמות הגיבורה.

4. אנילא מבינה את ההספד הזה. האם יש לבחון גאון על פי מכלול יצירתו או על פיהפסגות שלה? הדרישה לשמר את הגאונות ולהעלות את הרף מספר לספר, היא דרישהמופרכת. את מכירה סופרים שהצליחו להתעלות מספר לספר? ברור שיש נפילות, וישמישורים. האם מישהו מעלה בדעתו לבוא לממציא שהמציא המצאת מופת ולדרוש ממנולהמציא עוד כאלה? אורלי קסטל בלום כבשה טריטוריה ספרות חדשה בארץ לאזרועה, ותקעה בה דגל. ככה היא כותבת, אלה המים הטריטוריאליים שלה. גם אצליואל הופמן נתגלו סימפטומים דומים, בשלב מסויים הקורא לא בטוח בתוך איזהספר הוא נמצא, כולם דומים זה לזה כמו שתי טיפות כריסטוס של הדגים. אז מה?אם החומוס טוב, מנגבים, ואם לא – מותר להשאיר בצלחת.

5. אה, ולמה חנוך לוין? בגלל ההתאכזרות אל הגיבורים? הסטירה שמלווה בליטוף? איך חנוך לוין השתרבב לכותרת?

6. ראשית,לא ניסיתי לענות על השאלה האם קסטל בלום היא גאון. ניסיתי לענות על השאלהשאיש לא שאל אותי "מה חשבת על ’טקסטיל’?" אם הייתי מנסה לענות על שאלתהגאונות, אז כן. אני חושבת שקסטל-בלום היא גאון. והספר הזה הוא ספר בינונימאד.

   שנית, כמו שניסיתי לומר – כנראה לא בהצלחה יתרה – אני לא מצפה מקסטל בלוםשתשנה את המים הטריטוריאליים שלה, אלא שתצביע לי על גל חדש בהם או אפילועל אדווה חדשה. כלומר, אין לי שום בעיה עם הקסטלבלומיות שלה, אלא עם בחירתהנושא. למשל, כל ספר של ז’ורז’ פרק הוא בהחלט ספר של ז’ורז’ פרק – אי אפשרלהתבלבל. ובכל זאת, קשה להגיד שהוא מעלה על הכתב את אותה דמות באותה צורה.

   שלישית, כנראה שאת ואני מחפשים דברים שונים בספרים. זה מותר. כאמור, חומוס וזה.

   רביעית, לא מבינה מספיק ביואל הופמן כדי להתייחס ספציפית לנקודה הזו.

   חמישית, זו גם הבעיה שלי עם חנוך לוין.

7. (שליליות זה טוב)
   העניין באימא של דולי סיטי, למשל, זה שגם אם היא סתומה, לא על זה מדברים.
   ואני סמכימה שפרחה צפונית יפה להיברידיות וההיברידיות יפה לפרחה צפונית. ובכל זאת, זו בחירה קלה שאותי משעממת.

8. המממ.
   קחי קורא היפותטי שקורא את טקסטיל וזה הספר הראשון של קסטל בלום שהואקורא. אני מניחה שאותו הפותטי עשוי לחשוב שזו פיסה מקורית מאד של ספרות.רוצה לומר, יש כאן המשך קיבוע וגידור של נישה ספרותית, או בשפת הרופאים,התמחות. קסטל בלום המציאה שפה. הדוגמא של פרק מצויינת, אבל פרק היה באמתיוצא דופן. אולי כי פרק, בניגוד לקסטל בלום, מקדש את הצורה ? ההמצאהוההתמחות שלו הם בתחום המבנה הספרותי, ולכן ’קל’ יותר לפרק לקחת את הכלליםשקבע ולנוע איתם הלאה, לחקור לעומק מבני שפה/כתיבה חדשים באמצעות אותםקווי יסוד. קסטל בלום בניגוד אליו לא עוסקת במבנה של השפה אלא בפוליטיקהשל השפה, ולכן היא נשארת באותה נישה. אי אפשר להמציא מחדש את הפוליטיקה שלהשפה, אלא רק לשקף אותה שוב ושוב, בסביבה המוכרת לה (עשירון עליון בורגנישבע, אם כי בעייתי בכל מה שקשור לשביעות רצון)

9. אזשזהו. אני חושבת שאותו קורא היפוטתי היה חושב שזה ספר לא משהו. ולא היהמבין את הרעש הגדול על קסטל-בלום – בהנחה ששמע את הרעש הגדול.

   כן, פרק היה דוגמה קצת דמגוגית, כי הוא התעסק יותר בצורה, רכיב שהוא קל יותר לשינוי.

   אני לא בטוחה שהייתי מגדירה את קסטל בלום כמי שעוסקת בפוליטיקה של השפה.אבל אם ניקח לרגע את ההגדרה הזו, אני חושבת שהספר הספציפי הזה ממשיך מגמהשאני חושבת שקיימת גם ב"חלקים אנושיים": הניסיון לתמצת את האמירה על השפהלכלל משהו שהוא כמעט נוסחתי. קח פתגם, שבש אותו, הוסף לו מילה של רחוב,קמצוץ של תבלון אנגלזי, והרי לך קסטל בלום. כמו כמו שמנדי ודאי הייתהאומרת: תפסת מרובה לא תפסת כלום, יו סי.

10. 
    אה,אין לי וויכוח איתך על זה בכלל. אגב, דווקא ב’דולי סיטי’ (מכיוון שרק עלזה לדבר ידעתי וגו’) העולם הוא כל כך נזיל, שההנמקה של הפרחה הצפונית לאממש משנה הרבה.

11. אני הקורא ההיפותטי שזה עתה סיים לקרוא את "הספר החדש של אורלי קסטל-בלום" ובטוח שהיא גאון.
    זה לא שהיא חוזרת על עצמה. זה הז'אנר שהמציאה והוא ייחודי שלה בלבד. קסטל בלום היא פסימיסטית נוראה שחוזה שחורות בצורת קטסטרופה קולוסאלית. כדי לשמר את עצמה בחיים היא המציא את הסגנון האסקפיסטי שלה ואת המעברים מטרנד לטרנד.
    עכשיו יולי 2013 והספר טוב ובועט בדיוק במקומות שאנחנו הישראלים מסרבים לראות ועדיין יש בו רוח נבואית של דברים שעדיין טרם קרו.
    הקריאה ממש תענוג וכשאני נזכר ב"סוסית" של לאה עיני אני מזהה את מקורות המעיין שלה.