תגית: טקסטיל

שם קוד: חנוך לוין

אולי כדאי לפתוח דווקא בטקסטיל. לכאורה, נושא משמים. מה לנו, צרכני התרבות, ולפיסת הצרכנות הזו? ובכן, זהו הנושא שמחבר בין מנדי גרובר, בעלת מפעל פיג'מות וגיבורת הספר החדש של אורלי קסטל-בלום, לבין עירד גרובר, בעלה ומפתח טקסטיל ללוחמה בטרור. זהו גם הנושא שמחבר בין השניים לבין ביתם, לירית, שעתידה לרשת את המפעל ובינתיים מתעסקת בגידול ירקות אורגניים באיזו שממה בנגב. למה דווקא טקסטיל? כי זו כנראה הייתה הדרך הקלה ביותר להגחיך את המשפחה הזו, שגרה בתל ברוך צפון, השכונה ירוקת העד, וכל חבריה מתעסקים בעצמם בלבד. מנדי עסוקה בהשתלת השכמות המתקרבת שלה. עירד עסוק ביוקרה שלו כזוכה פרס ישראל ולירית עסוקה בשלומי, החבר המשעמם שלה. ויש גם בן – צלף בצבא, שבשעות הפנאי קורא ספרי מופת לרוחב. הדרך הקלה הן שתי המילים שמאפיינות בצורה הטובה ביותר את הבחירות של קסטל בלום בספר הזה. זוכרים את מינה ליזה, אותו ספר מופתי שכתבה קסטל בלום כבר ב-1995, לפני 11 שנה? אז אתם בטח זוכרים את מינה, אותה עקרת בית משועממת שהייתה כל כך רוצה לשמח את בעלה ולהאריך את הי' שלה לו' כדי שתוכל להיות המונה ליזה, אבל לא מצליחה; אותה עקרת בית שיוצאת למסע פנטסטי בעקבות מפקד משטרת הזמן? אלו היו זמנים, זה היה ספר. מאז, שכפלה קסטל בלום את מינה כמעט בכל ספר שהוציאה. בכל פעם היא מפנה את חיצי הביקורת שלה בדיוק לאותו מקום: האישה שהיא קרבן הנסיבות ומתוקף כך היא מפגרת, היא רדודה והיא מתעסקת באופנה ובטרנדים. אוקיי, שמענו. הפנמנו. ועברנו הלאה. אבל לא קסטל-בלום – היא נותרה שם. אחרי הכל, אין דבר קל מזה. קצת קופי פייסט, קצת זעם קדוש, קצת שינוי נסיבות והנה לנו עוד ספר שאפשר להגיש לעורך.

שולחן ועוד שולחן

וכמו שקורה להרבה סופרים שנותרים במקום, היא איבדה את הברק. פעם, אחרי שקראתי משפט של קסטל בלום נאלצתי להפסיק את הקריאה, לנסות ולזהות את המישמש הלשוני שלפניי, ולהגיד לעצמי: לעזאזל, היא טובה. עכשיו, לא רק שאני מקבלת חומר לעוס, אני מקבלת אותו חסר טעם. אפשר לספור על כף יד אחת את ההברקות הלשוניות של הספר הזה, ובכל זאת מדובר בקסטל-בלום, האישה והחוד בקצה המקלדת. וזה עצוב. סופרים שאתה אוהב, אתה מצפה מהם לדברים. אתה לא מצפה מהם לשנות את הסגנון או את דרך המחשבה – אלו חלק הדברים שבגללם אתה אוהב אותם מלכתחילה. אתה לא מצפה מהם להמציא את עצמם מחדש, רק להזיז את המשקפת כדי שיוכלו לכסות גם נושאים אחרים בעולם. אבל במקרה הזה, זה פשוט לא קורה. יש תרגיל מחשבתי יפה שאפשר ליישם על שמה של קסטל בלום. נסו להגיד אורלי קסטל כאילו מייד תבוא הבלום, אבל בלי ממש לומר אותה. אחרי שתנסו, תראו כי הבלום בכל זאת מרחפת באוויר, למרות שאף אחד לא קרא לה. כנראה שבינתיים זה גם מה שקרה עם הסופרת עצמה. תחשבו אורלי קסטל בלום, תחשבו חדות, דיוק וביקורת, ורק אחרי זה תיזכרו שלא נותר מזה כלום. לקריאת פרק מהספר