פורנוגרפיה ניוונית

אה, חלק מכם/ן, הסטרייטיות/ים, ההטרו-סקסיסטיים/יות, הטרו-משעממים והטרו-משועממות, בוודאי תתקשו, תסרבו, תפחדו, תכחישו, חיש תחושו לא להבין, להסכים, להבחין, להרגיש, לגעת, להיפגע, להיפצע ולהגליד, עם הטיעון/תיאור הבא, למרות שהוא בוודאי, בהגדרתו, נכון, נכון בהגדרתו, נכון מהגדרתו, מהגדרתי, מגופי הנע. הפורנוגרפיה הקיימת היום, ברובה המוחלט, מלבד כמה יוצאים מן הכלל המקיימים אותה מבפנים ומבחוץ, היא מנוונת, משעממת, דלה, דקה, דלוחה, סכמאטית, בינארית, אקסטרפולציה דיאלקטית של צמצום, ריבוי ריק, חסרת דמיון או מעוף, של זיונים מבוססי חדירה, מיועדי חדירה וזרימת זרע כמו דיאט-קולה/פפסי/אחר-בלי-גזים. במיוחד הוא חולה, לא סוטה, קמל, חיוור, הפורנו ההטרו או ההטרו-לסבי, נשים שמקיימות מגע שמחכה, מצפה או מדמה את הזין הצופה, הנוכח או המדומיין. אוראלי, ווגינאלי, אנאלי בתוך מסגרת תחומה בין הזדקפות-הרטבה לבין אוננות-שפיכה, קישור בין הצופה לבין הנוכחות/ים, הזדהות מנוונת עם משחק-לא-משחק זול חסר הומור. הגבר גומר, הסצנה נגמרת, "זיון" "חדש". אישה לא גומרת, כן גומרת, משפריצה או מתאפקת, ה"סקס" לא מוכרז עד שהזירעונים לא מתוודעים, גוועים, באוויר הגלוי, בעור החשוף, בעין הוורודה-מלוחה, מתערבבים ברוק, מדגדגים את הגב, מתפוצצים מתוך הלחץ הדחף הכמעט-מחרבן, כמעט-מיילד. אם אתן/ם לא משתעממים/ות מזה, זה, זה בגלל שאימצתם/ן את הגבולות הללו, המגבלות הללו, דמדומי ניאון, ודמיונכם/ן/ם אכן דל, מנוון ועצוב כמו/כפי שהתעשייה מדמיינת, מייצרת, תומכת, משערת, מנחשת, צודקת.

המם, כל הווריאציות הסטרייטיות נענות לשבלונה המצווה פעיל-סביל. כלכלת התשוקה היצירתית מועדנת, מעודנת, ומוכפפת, לחיים מופרדות, מצפות, לכלכלת השפיכה-הסידית. הסדיזם, המזוכיזם, הפטישים, עילה לשפיכה. הנשים המבוגרות, השמנות, הגברים המכוערים, המסוקסים, המוחלקים, הגמדים, בנות השמונה עשרה, המקומטות, הנשואות, בהריון, חזה בקשת האותיות הממוספרות, נשים שערוותן נשרה, לא נשרה, השחורות, הצהובות, הג'ינג'יות, הקוקיצות, הקוקסינליות, הקוקס, כולם/ן מנותבות/ים לכלכלת השעמום. הפורנוגרפיה ההומו-גברית וההומו-טרנסית מעט חורגת, בהיעדר סיגניפיקציה של חדירת זין לווגינה, בתחליף חלקי של כוס-טבעת, משחק ולא פור-פליי, כל מגע משוח בגוון אירוטי נחשב זיון כל עוד הוא נועד, מועד, לאיברים הכבר-לא-זקורים והסימון של השפיכה האחת, החד פעמית. מסמנים אלו מאבדים מכוחם החולש בזן הנדיר של פורנוגרפיה לסבית וטרנסקסואלים-ית, המיוצרת על-ידי, באמצעות, לטובת, למען במאיות, שחקניות וצופות לסביות. תשוקה, תאווה וחרמנות מתרחבים דיים ומובחנים-חופפים. כמה עשרות סרטים מסחריים, כמה זוגות חובבניים. לסביות-לגברים מסיימות בלי לגמור, סתם כך, פשוט סתם כך, מתוך מעין עייפות, ליאות, שעמום, או השערה חצי-מוצדקת שגבר הנעדר, המיוחל, המניע ומצמיא, כבר גמר. סרטי לסביות מלסביות ללסביות בלסביות נגמרות בהיגיון מסוים, באורגזמה גלויה, בהתרגשות, בהרפיה. אז זוהי, אך זוהי, כלכלה של דגדגן-כוס-ווגינה. כלכלה של זין מצועצע. לפעמים מתענגת הלשון, לפעמים צוואר נחנק, תחת מוצלף, יד מעוקמת, שיער נאסר, לחי נסתרת, דידלדו חודר, דילדו רוטט והופך וויברטור, וויברטור הופך דילדו, עין נצרבת בזרע מפתיע. שתן, צואה, דם, רוק, יין, שמפניה, שוקולד, בוץ, גואש, אבטיח, בירה, קולה-קינלי-ספרייט, אצבע נרטבת, יד נעלמת בתוך גוף, גדם זכוכית נעלם ולא חוזר, בוהן בתוך שפתיים, זין, זין, זין, כוס, אבל זהו משחק סופי וחלקי מאוד של איברים שהם מטרה לגירוי זין, דגדגן, כוס, פה, רקטום, שרשרת התפתחותית שכולה חביון, התגבשות של הריבוי בדבק של זיעה קרה.

אה, שחררו את הדמיון, את הבדיון, מהתרמית של הריבוי, ריבוי שחוזר על עצמו, הזיקה אל המוות, מן החזרה של השווה, אל חזרה של ההבדל, של השינוי, של החידוש, של התנועה. אל תפחדו.

המם, אני גומרת מהמרפק.

אני גומרת בשפתיים, חוויתי אורגזמות בעורף, חוויתי אורגזמות של עמוד השדרה מבפנים, אורגזמות של החלק הרגיש מתחת לצלעות, אורגזמות של החלק הדואב מתחת לשד כבד, אורגזמות של מפרק כף היד, של כפות הרגליים, של אחורי הברך, של מעלה הברך, של הירכיים הפנימיות, של קצה האף, של גלגלי העיניים, של פנים האוזן, של מתחת לאוזן, אורגזמות מנשיכה, אורגזמות מליקוק, אורגזמות מהצלפה, אורגזמות מבהייה, אורגזמות ממגע, אורגזמות מהיעדר מגע, אורגזמות ביחד, אורגזמות רבות, חוזרות, נשנות, שונות, אורגזמות קטנות, אורגזמות מהתרגשות מאורגזמות מיוחלות, אורגזמות של אחרים, של אחרות, אורגזמות של תשוקה, אורגזמות של תסכול, א-אורגזמות, אן-אורגזמות, דיס-אורגזמות, אין-אורגזמות, טרנס-אורגזמות, אורגזמות מפלסטיק, אורגזמות מסחוס, מציפורניים, בשפתיים של הכוס, בגב של הזין, מעור, מליטוף, משפשוף, מליחוך, מצריבה, מחום, משתן, של השתנה, אורגזמות של צחוק, של בכי, של צרחות, של חנק, של התכווצות, של זרימת דם, של מעצור דם, של רקמות, בלוטות, משטחים, פנים, חיבורים, קישורים, ארוטומניה של המיתרים, של הנקודות, של פי וג'י, של מספרים שבורים, של המאמץ, של ההתנשפות, של ההמהום, הזמזום, הזמרה, הדיבור, אורגזמות ביידיש, שויין.

הי, הי, הא, המם, הם, הצלילים המוכרים מדי, בתנוחות הלא נוחות מדי, בתנוחות תנוחתיות מדי, בזין הגדול מדי והכוס הרטוב תמיד, פי טבעת נוצץ ולח, ממולח, זה מכבר, זכרו לא לפחד, לא לרדד את הזימה, התשוקה, החרמנות, את הזיקה, לקונפיגורציות הבינאריות של מכונת תעשייה מנוונת, מכונת-א-תשוקה, מולטי-מולאריות צמוקה במסווה של צמיגיות, גוף דל איברים ריק. הזין הוא הבור של התשוקה ולא מקורה, הפורנו היום הוא צינור שופכין זריז מדי, משומן מדי, שמרוקן את המוח כמו זין שנשלף מהר מדי מתוך כוס/תחת/פה להראות ולהיראות את נוזלי המוח מקשטים פנים שאינן רואות את עצמן.

הפף, תפסיקו להביא ביד ותלקקו את עצמכם, תנשכו את עצמכם, תביאו בגוף, בבשר, בדם, בעור, באיברים, בחלקים, בורידים, בנימים, בעצבים, בכעסים, באחרים/ות, תשרטו את עצמכם/ן. תתחילו במתיחת קווים לחים מהכוס פנימה והצידה והחוצה, מהזין אחורה דרך מתארו פנימה, שחררו סוגרים, סורגים, מהדגדגן אל בין הכתפיים, מהלשון אל הלחיים, משפתיים לשפתיים, ואז מאצבע לאצבע, אל העור המאונן עם עצמו, את עצמו, עור זר, עור מוכר, עור פרוס בין חפצים, אורגזמה של חפצים, דברים, חלקים, צירים, גלגלים, מטבע, סיכה, קקטוסים ריריים, עוגה, סדין, חרסינה, וניל, שפיך חריף וסמרק.

צירוף מקרים, צירוף של מקרים, "לא, לא, ארבע פעמים לא, אני לא הילדה שלך", תתפרקו ותתחברו ותתאספו ותתפרקו, רגע רגל רגע רגב, אחרת יהיה לכם ממש משעמם, בהגדרה, בהגדרה משעממת, של מיניות שמהססת, שמפחדת להימכר, להיסחר. הפורנופחד הוא קוטל בינת התשוקה. עולם ללא סוף? זיון שכל (דווקא תשובה אפרמטיבית), חדירת חישה לקליטה.

כמו פיגוע

מרץ הוא החודש האכזרי ביותר. כך לפחות על פי נתוני תאונות הדרכים. מסתבר שעם תחילת האביב נותנים הישראלים דרור ליצריהם, פותחים חלונות ובעיניים בורקות לוחצים עוד קצת על דוושת הגז, כאילו כדי לענות ב"הן" ניטשיאני גדול לשמש ולפריחה. מה שיוצא מזה, לאסונם, הוא ששמחת החיים הגועשת שלהם הופכת בתהליך אלכימי מהיר ומפתיע ליגון של מוות ואבלות כתוצאה מחוסר זהירות בכביש.

כמה פעמים במהלך השבועיים האחרונים, בעודי מתבונן בצער ובכאב בתמונות דיווחי חדשות התאונות, קלטו אזני איזה פרמדיק צעיר, או איזה שוטר, או איזה כתב לענייני, מספרי שכאשר הגיעו לזירת התאונה "לא האמינו" למראה עיניהם, שכן מה שנגלה לאותן עיניים היה ממש "כמו פיגוע". כן: היו שם גופות וגם מכונות ברזל מעוותות, וכל זה יחד הזכיר כמובן זירת פיגוע תופת, אותה זירה ארכיטיפית שלפניה מתראיינת כרגיל עדת ראייה ומוסרת את אותה עדות ארכיטיפית: "פתאום שמעתי בום גדול".

ומסתבר שבאמת ארכיטיפי כל העניין הזה, כלומר כל כך שגורה וברורה לנו מציאות המלחמה המתמדת שאנחנו שרויים בה, עד שחזיונותיה לא רק קיבלו אידאה אפלטונית מושלמת משלהם (שממנה הם נגזרים כמובן בתהליך יורד של האצלה והתפרטות), אלא כאמור אותה אידאה, אותו סוג או זן או מין של מציאות משמשת גם לתיאור אסונות אחרים.

ואין ×–×” מובן מאליו: למעשה, בכל מדינה נורמלית פיגוע (כך נראה לי) ×”×™×” מתואר במונחי תאונה, ופרמדיקים היו "לא מאמינים" כשהיו מגיעים למקום, משום שהכל נראה שם "כמו תאונת דרכים ענקית" (או משהו ×›×–×”). אלא שכמובן, את היוצא מהכלל מתארים על פי הכלל, ואצלנו פיגועים הפכו לסטטוס קוו, ובכך לאמת המדידה האוניברסלית – פיגוע ההתאבדות בשבילנו דומה לאותו מוט מטר מיתולוגי שנמצא בגריניץ‘ ושומר על המידה "האמיתית", אליה מצמידים כל חפץ כדי לדעת מה אורכו המדוייק.

הפיגועים הם המציאות. הנורמה. הנורמליות. כמה ברור עכשיו: אנחנו לא "חוזרים לשגרה" אחרי פיגוע – פיגועים הם השגרה, ולא ניתן לדמיין שגרה אחרת. אולי משום כך קשה לנו כל כך לעשות שלום: מול מה נמדוד את איכות חיינו ללא תופת המלחמה? ללא המכות הקצובות מאותו סרגל קשיח אך אמין-לנצח, האם לא נתרכך לכדי ילדותיות שובבה ואמורפית? קשה לנו להיפרד מהשטן המוכר ×”×–×”, שהפך בן לוויה נאמן למסע חיינו ולהגדרת כל תכליותינו. קשה כל כך עד שאנחנו מעדיפים להישאר מחותנים איתו חתונת דמים, ולו רק תיחסך מאיתנו רווקות של אחריות. פלא שהכל נראה במדינה הזאת כמו תאונת דרכים ענקית?

איך עושים את התוכן שלכם

רוב אתרי החדשות שאתם קוראים היום באינטרנט נערכים על ידי אנשים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. הם משתכרים בין 25 ל-35 שקלים לשעה. הם אלה שהופכים את הודעות היח"צ, הדוברים, בליל הכתבים, הקשבים ואת כתבותיהם של אתרים אחרים לכתבות שאתם צורכים.

הם אלה שמעלים את המבזקים, הם אלה שנכנסים להתקף אדרנלין במקרה של פיגוע, הם שצריכים לתמרן בין מספר משימות סותרות במהותן – מחד, עבודה מהירה ככל שניתן, ומאידך הפעלת שיקול דעת עיתונאי והבחנה בין עיקר לטפל; את התוצאה של הניגוד ×”×–×” ניתן לראות בכל כתבת חדשות שמופיעה באותם אתרים, כלומר את הפער בין מספר הכתבות שעולות לאוויר בכל שעה ובין איכותן.

בהתאם לדרישות הסותרות נקבע גם היחס הכפול לעורכים: מצד אחד כאל עובדים לא מיומנים, שניתנים להחלפה מדי שעה – מכאן נגזר גם איום הפיטורין התמידי – ומצד שני כאל עיתונאים בעלי מיומנות וידע, או כמי שאמורים להחזיק בהם.

כשעמוס חוקן ואחרים מקטרים על שגיאות עובדתיות או על שגיאות כתיב והקלדה, הם מקטרים על השגיאות של האנשים האלה. סביר להניח שהאנשים האלה גם יחטפו צעקות – ולא מי שבחר להחזיק אותם בתנאי העבודה הללו.

כל טעות חשופה לציבור, וכל טעות נשפטת כפני האתר; אך במקום שיהיה אדם שיבדוק את הטקסט שמתפרסם, הצוות מצומצם והדרישות עולות. שימו לב לסגנון:

"חברים,

מי שלא עושה לפחות 7 כתבות במשמרת (וזה המינימום שבמינימום) פשוט אין לו מה לחפש בדסק, אולי מתאימה לו יותר עבודה אחרת. העניין הזה הופך למעיק במיוחד לאחרונה.

שיהיה שבוע טוב ונמרץ".

העובדים הללו נטולי כל ×”×’× ×”, הם בני ערובה של המקצוע שלהם ושל כלוב הזהב-בשקל שבו הם יושבים. לכלוב יש תקרה ברורה מאד: אין שום אפיקי קידום, שום בטחונות לעתיד, וסביר שרובם יגלו שתקרת השכר שלהם נעצרת ב-6,000 ש"×— נטו בחודש. ובשביל פחות מזה – בדרך כלל, הרבה פחות מזה – אפשר לעשות להם הכל.

מעין גילוי נאות

זה איננו טקסט כללי, וזוהי אינה ביקורת בעלמא. הפוסט הזה הוא על אדם מסוים, שעורך דסק חדשות מסוים, שבו עובדים (ועבדו) כמה מחברינו. הטקסט הזה, מטבעו, אינו נטול פניות. היינו מעדיפים שלא לפרסם אותו כלל, ולזמן מה גם שקלנו לעשות כך; אבל לא ראינו ברירה אחרת. ניסיונות אחרים לתיקון המצב, פומביים פחות, נכשלו.

איננו עובדים באותה מערכת, ואם אתם מתפלאים מדוע כותבים את הדברים אנשים מבחוץ, חשבו מדוע עובדים בפועל מנועים מלעשות כן.

"חברים, אני עייף מלהעיר על דברים בסיסיים. וגם נמאס לי. זה או שאנחנו מיישרים קו, או שאני מתחיל לנקוט בסנקציות מעט יותר חמורות ממיילים זועמים. אני מקווה שזה מובן היטב, כי בפעם הבאה באמת שלא אסתפק במייל. זה פשוט לא עובד. וכן, יש כאן איום. חסכו לעצמכם את השאלה."

איך זה לעבוד בדסק?

מוטל עליך לכתוב כתבות, מבזקים, לבדוק תגובות, למצוא תמונות, לחתוך אותן למספר גדלים נדרשים, ולהעלות את הכל למערכת האדמין. במקביל, מוטל עליך להאזין לרדיו, לעיתים ליותר מתחנה אחת, ובמצבי לחץ – גם לטלוויזיה. ברקע מטרטרים ביפרים והאימיילים זורמים, ועליך לעבור על כל אתרי החדשות שוב ושוב, רצוי מספר פעמים בדקה.

עומס המטלות הוא כה גבוה, עד שאין בפועל אפשרות לכסות את כל המשימות. תמיד אתה נאלץ לבחור במשימה אחת ולהעדיפה על האחרות. תמיד ניתן יהיה לבקר אותך. לעיתים, הביקורת היא במסגרת חילוקי דעות לגיטימיים; לעיתים, שופטים אותך על פי נוהל שהומצא מעט לאחר שעברת עליו:

"א. לא משנה מה הנוהל, את צריכה ללמוד להקשיב למנהלים שלך. אם XXX אומר לך משהו, אין שום מקום לוויכוח.

ב. לא התעמקתי בנוהל הקודם, אם כי נראה שכרגע הנוהל מפורט יותר. קחי אותו כקובע."

לעיתים, אתה עשוי לקבל נהלים סותרים – למשל, הדרישה להעלות כתבות רבות יותר, שבאה מצורפת לאיסור לעשות שימוש באתר חדשות מסוים, שעד ×›×” הותר.

אבל כל ×–×” לא משנה. משנה רק שתמיד אפשר ×™×”×™×” לבקר אותך על עבודתך; שבדסק מסוים הביקורת הזו תמיד נושאת – חסכו לעצמכם את השאלה – איום. כך אפשר תמיד להעלות את הדרישות, ולהשאיר את אותו כוח אדם. קידום, כאמור, אינו אופציה ממשית; השכר, יחסית לסטנדרטים לשכר עבור שירותי תוכן בישראל, גבוה; והעמיתים לעבודה מצוינים. יתר על כן, לחדר חדשות יש רוח יחידה, מהסוג שיכול להבין רק מי שעבד בתיאום מושלם עם אדם אחר כשברקע מייללות סירנות משני מכשירים לפחות.

אז אתה רוצה להישאר. והשכר בסדר. אפשר לגמור חודש. בחוץ רע יותר. וזה אומר שאתה בכלוב.

"מבקש להזכיר לכם שאין שיקול דעת בוויתור על כתבות ערוץ X […] עורך אחראי – הוא האחראי לכל דבר ועניין, כנגזר משמו".

חדר חדשות הוא לא מפעלי ים המלח. זו עבודה טובה, בוודאי לסטודנטים. לא צריך להרים שום דבר כבד; יש מזגן ומכונת שתיה והנחות למזון. ובכל זאת, באחד מערוצי החדשות היותר-חברתיים שפועלים ברשת הישראלית, פוטרו אנשים טובים ללא סיבה טובה, ואחרים, ששרדו, מפחדים מפיטורים, וסופגים צעקות מדי שבוע.

"אני מרגיש די חרא בעקבות תגובות מחלקכם על המייל ששלחתי בצהריים, ובו האמירה שמי שלא עומד ברף מסויים אולי לא מתאים לדסק. זה היה חסר רגישות, וכנראה שלא בפעם הראשונה מצדי. אני בשום פנים ואופן לא רוצה שמישהו יחוש תחת איום כל הזמן, לא זה היה הטון (אם הקשבתם לניסוח הטקסט ודאי הבחנתם בכך) ולא זאת המטרה. אם תביטו אחורה לשנה החולפת תגלו שבפועל, על אף הרבה כעסים ונזיפות, אנשים לא עפים מהעבודה על ימין ועל שמאל. אני בכלל בעד זכויות עובדים..:) אני גם מכבד מאוד כל אחד ואחת מכם, ומתקומם בעצמי כשאני חושב על סיטואציה של עבודה תחת איום. זה רע ומאוד לא נעים. סליחה מקרב לב."

"אני שונא לעשות את זה ואין לי מושג אם אני בכלל יכול לעמוד בכך, אז סתם בשביל הסמליות: נשבר לי, ויתחילו לעוף כאן ראשים. אני מרגיש ממש חסר אונים, כשבקשות שלי נתקלות בהתעלמות ובסוג של זחיחות. אני נחוש לעשות לזה סוף, גם אם יהיה קצת לא נעים בדסק לזמן מה."

הפוסט הזה לא מיועד לפגוע באיש שכתב את האימיילים האלה. אבל הוא איננו סיפור כללי בלבד. כדי שמערכת ניצול תוכל לפעול היא זקוקה לפחד, והיא זקוקה לאנשים שיעוררו את הפחד הזה. האנשים האלה אינם בהכרח רעים ולעיתים הם מחזיקים בכל הדעות הנכונות. לעיתים, כנראה גם במקרה הזה, הם עצמם פועלים בתוך מערכת דרישות בלתי סבירה.

ודעו, להחליף עורך של מחלקה, קשה ומסובך בהרבה מלהחליף עובד. גם אם אתה עובד מקצועי ובעל נסיון, יש עוד אלף כמוך. אתה בר-תחליף. העורך, גם אם הוא מתנהג כרודן, גם אם הוא מאיים ומשפיל עובדים, גם אם הוא מכפיף את העבודה לגחמותיו – זוכה להגנה, אוטומטית למחצה, מצד הממונים עליו.

×–×” מה שיש. אחיזת ×—× ×§: אדם לחוץ, מולחץ, שכופת את עובדיו באיומי פיטורין; עד שאט אט הופך המקום כולו לסדנת ×™×–×¢, כזו שיש בה מקלדות. אבל יש בה מזגן ותלושי מזון ותנאים – ויש משימה חברתית.