(אאוט אוף קונטקסט)
אני אוהב סיפורים. לא משנה באיזה פורמט: ספרות, קולנוע, בע"פ, ריקוד, ציור, מוסיקה, פיסול; העיקר שיהיה סיפור טוב. רוב האנושות אוהבת סיפורים, לא? וחיבה מיוחדת יש לי כלפי סיפור בתוך סיפור. למשל כמו ב"והיום איננו כלה" או בספרות זולה כשכריסטופר ווקן מתיישב ומתחיל פשוט לספר את הסיפור על השעון שהוא נשא בתחת שלו. סיפור בתוך סיפור לא דורש יותר מדי הצדקות, אנחנו כל-כך נהנים מעצם העובדה שמישהו רוצה לספר לנו עוד סיפור שמייד מופעלת אצלנו אותה השהיית האי-אמון המפורסמת. מבנה קלאסי של הנובלה האירופית הוא סיפור מסגרת שמשמש רק תירוץ לסיפור בגוף ראשון. אמוק/סטפן צוויג; סונטת קרויצר/טולסטוי; אריאדנה/צ‘כוב; שלושתם מציגים סיטואציה של שני זרים הנפגשים תוך כדי מסע (שזה כבר די נפלא), מסע הוא שטח דמדומים, אין בו את אותם חוקים שיש בחיים הרגילים, הוא כמו הרגעים האחרונים לפני השינה, בין ערות לחלום, מרחב לימינלי. במרחבים האלה הכל יכול להיות וזה בהחלט הזמן הכי טוב לסיפור. שני זרים יכולים להפגש ואחד מהם יספר סיפור והשני (יחד איתנו) יקשיב בהנאה. אתה לא שואל את עצמך האם זה יכול לקרות במציאות, כי זו לא המציאות, זה סיפור בתוך סיפור, עם השתקפויות שבורות ונקודות מבט צולבות ואלמנט פיתוי כל-כך ראשוני שמגמד כל ביקורתיות. כל עוד הסיפור היה מספיק טוב, כמובן.
לפני כמה שנים עשיתי סרט קצר שהיה בנוי כולו על הסיטואציה של זרים שמספרים סיפורים אחד לשני, זה היה כמו מימוש פנטזיה עבורי. עכשיו אני בתכנונים של סרט קצר (בעזרת השם, טפו טפו טפו) שכנראה לא יכיל שום סיפור פנימי וזה פשוט הורג אותי. חצי לילה שברתי את הראש איך לעזאזל אני מכניס לתוך העלילה סיטואציה של "מספר סיפור", ויש לי אפילו סיפור מעולה שמתאים בול על ההתרחשות. אך כנראה שיש צורות סיפור מסוימות שלא משאירות מקום לתתי-סיפורים. בסיפור האמריקני הקלאסי למשל (גם בספרות וגם בקולנוע) אין סיפור פנימי, אצלהם זה נחשב סטיה מקידום העלילה, בזבוז זמן חסר תירוץ. באמריקה הכל חייב תמיד ללכת קדימה, אסור להביט לצדדים. במקום תת-סיפור הם מאוד אוהבים את הסיפור הנוכח-נפקד, כמו "בצ‘יינטאון" או בסיפורים של המינגווי, זה כשיש לגיבור איזה משהו בעבר שאנחנו לא בדיוק יודעים מה היה שם אבל מבינים שיש לו איזושהי משמעות לגבי האירועים בהווה. שזו גם טכנטיקה נחמדה, אבל יש בה משהו לא מגרה וגם די שחוק. אבל הכי חשוב זה שלטכניקה הזאת אין שום קסם, היא סוג של התגרות, עבודה בעיניים. היא אנטי-סיפורית בעליל. אין לאמריקה זמן לסיפור, היא מרמזת שיש שם משהו, אבל זה מיושן והרכבת של העתיד כבר דוהרת קדימה. לאירופה יש תמיד זמן לסיפורים, מצדם בכל יום אפשר לשבת מול האח ולשמוע איזו מעשיה מעניינת. הסיפור בתוך סיפור הוא בעצם הלגיטמציה הכי גדולה שלנו לחלום, למעשה הוא אומר לנו שאפילו כאן, בתוך הסיפור, שהוא כבר חלום, מותר לחלום עוד חלומות, בלי כפיה ובלי חוקים שיגידו לנו מה לעשות. העובדה שאתה בתוך חלום לא מחייבת, בחלום שלי אתה יכול לזרום לאן שאתה רוצה ולחלום כמה חלומות שאתה רוצה.
